קושי להתמודד עם העבר

ראשית, אני מציינת שאנחנו מאוד משתדלות לענות על כל השאלות ואם קרה שדילגנו, לא היתה כוונות זדון חלילה. מתנצלת על כך שנאלצת לחכות.

ולשאלתך,
נשמע שאכן את סוחבת איתך מטען כבד מההתנהלות של בעלך מהעבר, למרות כל השינויים (המפתיעים ומהמעידים על כוחותיו ורצונו להישאר איתך). למרות התהליך שעבר (תם) הפצע לא הפך לצלקת או לזיכרון רחוק, בעיקר כשמדובר במספר שנים של קשיים רצופים בזוגיות.

קראתי שלמעשה רק הוא עבר טיפול.. השאלה שלי האם גם לך לא היה מגיע סוג של עיבוד של כל מה שקרה? הרי למעשה את נפגעת מההתנהלות הילדותית במשך זמן לא מבוטל בכלל, והמקום שלך חסר לי פה, ז"א, הוא קיבל את התמיכה, עשה שינוי משמעותי, התבגר, התפכח, והגיע למצב של מסלול נכון. את אמנם לא היית צריכה לעבור בדיוק את אותו תהליך, אבל לפחות לקבל את האוזן הקשבת, את התמיכה ואת ההכלה של מה שקרה.

והיום, כשהגיע משבר חדש, קשה מאוד, את לא מרגישה שאת מוכלת, את לא מרגישה שאת יכולה להשתחרר מהכעסים שנצברו, את אולי מרגישה את האוירה הזאת של "מאוחר מדי". אבל לא תמיד זה כך. זה בהחלט תלוי איך תתבונני בזה ואיך תסתכלי. הרי מה שרצית שיקרה- קרה. הוא השתנה כנראה כמעט 180מעלות. אז למה זה לא עובד? למה עדיין אין את התחושה של הביחד בעיקר בעת משבר כמו זה?

מעבר לזה, יש פה את עיניין נוסף - אי פריון אצל בעלך ולא "בעיית פוריות כללית". אני מתכוונת לכך שהידיעה כי הגבר אינו יכול להביא ילדים באופן טבעי היא קשה לאשה, אך קשה פי כמה לגבר אשר התבשר כי לא תהיה לו המשכיות ללא התערבויות כאלה ואחרות ללא הבטחות שמשהו מהן יצליח. העובדה כי יש לו ילד כבר (הוכחה לפוריותו) והיום כשהדבר נבלם מסיבה זו או אחרת- לא פשוטה גם היא. העובדה כי הוא היה ה"אשם" בהתנהלות הקשר הבעייתית במהלך השנים ורגשות האשמה והכעס הפנימיים שלו כלפי עצמו, בתוספת כל השנה האחרונה הקשורה לנושא הפוריות- כל זה הוא פשוט כדור שלג שלם של התמרמרות, תסכול, ובעיקר תחושת אשם כבדה מאוד שרובצת עליו.

אז נכון שהתמקדתי כרגע בחוויה שלו, אבל חשוב לי שתראי ותתבונני בה לרגע מהצד. כי הגבר הזה עובר חוויה אחר חוויה ואולי גם הכוחות שלו מוגבלים.. על אף שהם רבים מאוד כפי שראינו.

יהיה לי מאוד קשה לא להגיד לך ללכת לטיפול (אישי שלך, פרטני). גם כי אני יודעת מה זה, כי עברתי אחד או שניים כאלה, וגם כי אני בעיקר חושבת שזה הכי מגיע לך בעולם. כי מה שאת עוברת לא יכול להיות מוכל על ידי בעלך, נכון לעכשיו. הזמינות שלו והפניות הרגשית שלו מוגבלות. האשמה פה כבדה מנשוא, ובכל זאת, הוא נושא אותה. אבל אותך אף אחד לא נושא, ואני מרגישה שאת זקוקה לזה.

על מנת לנסות להיות בחוויה שאמורה לקרב ביניכם שוב- להיות יחד במשבר הנוכחי- עלייך להתפנות לזה רגשית, ולא בכדי פנית לכאן. לכן חשוב לי שתביני כי התמיכה המקצועית, אפילו למספר פעמים, הכרחית כאן. תני הזדמנות גם לך לעבור תהליך נכון.

בברכה,

שלום לך, על פי תיאורייך, אני חושבת שאכן הצטבר אצלך כעס רב כלפיו עוד מן המשבר הקודם והתנהגותו הילדותית וחסרת האחריות, וקשה לך לוותר על הכעס הזה אפילו שהוא לקח כל כך ברצינות את העניין וממש השתנה, שזה כלל לא מובן מאליו, וכל הכבוד לו על כך.
אז עכשו נכנס נושא חדש של מתח ביניכם - חורה לך שלמרות שאת פורייה לגמרי, יהיה עלייך לעבור טיפולי פוריות מפרכים בגלל שאצלו יש בעיית פוריות. כאילו שוב - הוא אחראי לקשיים שאת עוברת. יש לי הרגשה ששכלית את מבינה את המצב אבל רגשית את תקועה עם הכעס שלך ולא יוצאת משם, ואז קשה לך להיות אמפאטית ואוהבת כלפיו כי את עדיין רואה בו את המקור לצרותייך.
אני מציעה לך לראות את עצמך אחראית לכל דבר שקורה בחיים שלך. זו גישה בוגרת יותר. אם את בחרת להישאר איתו, עשי זאת עד הסוף, ובדרך הטובה ביותר. זה כאילו את שותלת שתיל אבל מפסיקה להשקות אותו או לנקש את העשבים מסביבו, מה שיגדל יגדל... אם יש לך עדיין רגשות של כעס ותסכול - חפשי מוצא איך לבטא אותם. רצוי במסגרת אחרת, נניח עם חברה טובה (לא רוצה להציע לך ייעוץ, כי ביקשת...), וכמו שהוא לקח אחריות על עצמו ושינה את יחסו והתנהגותו - קחי גם את אחריות על עצמך והשקיעי בזוגיות שלך, השקיעי בו, תני לו אהבה וזה יחזור אלייך בחזרה.

האם יכול להיות שיש לך פחד סמוי להיפגע ממנו שוב במידה ותתזרי להיות האישה האוהבת ותגבירי את הצד הנותן שבך? האם זה אפשרי? משום שכאשר הרגשת שאת כן מסורה אליו, הוא דווקא התנהג באופן הפוך ולא לקח אחריות, וכעת הוא מוכן דווקא להמשיך ולהאבק בצורה בוגרת על הקשר.
אולי כדאי שתחשבי על זה. אני לא אומרת שזה בהכרח נכון, אבל רק מבקשת ממך לבדוק את הנושא עם עצמך. ובמידה וכך הדבר, יכול להיות שייעוץ הוא בהחלט פתרון להבנת הפחד והשתחררות ממנו אם צריך.

בהצלחה.

נקודה ראשונה למחשבה: יכול להיות גם שהתרגלת להיות בתפקיד האחראית , ה"הורה המחנך", השולטת ביחסים וכעת אולי קצת קשה לך להרפות מתפקידך?
נקודה שנייה למחשבה: תבדקי אם אין דברים נוספים שתמיד הציקו לך בו. עוד מלפני שהוא עשה את השינוי בעצמו- דברים שהיו שם מאז ומתמיד ופשוט ממשיכים להפריע לך, והם אינם קשורים כלל למידת הבגרות שלו.

בהצלחה...

אני בטוחה שלאורך שנים אני לקחתי את הצד האחראי והמוביל בכל מה שקשור לבית ולילד אבל בתקופה ההיא זה היה מחוסר ברירה. שכן אם הייתי משאירה לזוגי את הבן שלנו (שאז היה תינוק) ויוצאת יכולתי לחזור ולמצוא אותו במצב מסוכן (ישן במיטה עם הסינר כרוך סביב צאוורו כי זוגי בכלל לא ידע שצריך להוריד סינר לפני השכבה במיטה...) וכמה שניסיתי להסביר, הדברים לא הופנמו מצידו וממש הרגשתי שאני צריכה לגדל גם אותו אבל באמת לא נכנס לזה....

היום ממקום בוגר אני יודעת בוודאות שהתחתנתי עם בחור שיש לו אינטלגנציה ואינטליגנציה רגשית גבוהה אך הייתי צריכה לחכות 7 שנים בתוך הנישואים שיגדל, שיתפתח, שיתבגר....
ועכשיו עם כל עניין הפוריות אני שואלת את עצמי "מה עוד מחכה לי איתו ?" ודי, אני כבר מלאה.....

והדילמה היא האם לזנוח את כל העבודה הקשה עד היום וללכת? קצת חבל לי ואולי ממקום אגואיסטי...אחרי כל ההשקעה שלי....