קשר בעייתי

היי,
צר לי שהמצב הוא כזה.
עד כמה שידוע לי, גיל ההתבגרות הוא גיל המתבטא כידוע בפעולות של מרד מצד המתבגרים וחשוב מכך, המטרה שלו ושל המרד- היא חשובה מאוד, ואת זה לא מלמדים הורים. המטרה של הנער(באופן לא ממש מודע), היא להתחיל ולגבש יכולת של נפרדות בינו לבין ההורים ובעצם- לגבש זהות אישית, משלו. זה תהליך מאוד חשוב, ונוקשות רבה מדי מצד ההורים, או הגבלה מוגזמת של החופש של הנער/ה, עלולים ליצור נזק רב בהתפתחות התקינה של העצמי.
אני דווקא הייתי מציעה שתיקחו (את ובעלך) ספר המדבר על גיל ההתבגרות וכיצד על ההורים לנהוג במהלכו כלפי הנער/ה, ופשוט תקראו אותו ביחד, או שלחילופין, תלכו לייעוץ המיועד לכך. במקום לשלוח את הילדה לייעוץ, הייתי שולחת אתכם, כדי לדעת איך לנהוג איתה ולא לפגוע בתהליך ההתפתחות שלה בטעות. וככל שתקדימו, כן תייטיבו איתה. היא עלולה לפתח קיבעון התפתחותי רגשי ופשוט לסבול מזה בעתיד.
אני לא מנסה להלחיץ , ואולי כן :). לא.. פשוט חשוב לי , ובטח לכם יותר, שהיא לא תצא נפגעת מכל המצב, ושגם אתם, תקבלו כלים נכונים להתמודדות- מידע לגבי מתן חופש- מתי ועד כמה, ובמקביל לגבי הצבת גבולות- באיזו חומרה ואיך עושים זאת.

בהצלחה.

הי איילה,

ממליצה לקרוא ברצינות את תגובתה הנבונה של חושבת.

ולהוסיף- שאת מתארת מצב מורכב, אבל לא בטוח שהוא בלתי הפיך. יש פה תרכובת של גיל ההתבגרות ואישיות אולי "קשה לפיצוח" של הבת, אך מעבר לזה, בן זוגך גם הוא מורכב מאישיות לא קלה, ולא אתפלא אם חלקים באישיות שלה נוגעים ויושבים על חלקים דומים כאלו באישיותו שלו, ומשם מתלהט הסיפור ביניהם.

נסי לזהות מה בעבר גרם להם להתחבר- חלקים של שניהם שמאוד דומים ומצליחים דרכם להסתדר "טוב מדי" זה עם זו. אם כן, כשהיא גדלה, ובעלת אישיות ורצונות ויותר מזה- מתחילה לגבש את העצמי שלה, יש חלקים אחרים, אצלה, אצלו, והם מתנגשים. אז זה קצת רקע פסיכולוגי לסוגיה איך הם הסתדרו אז נהדר והיום אין לזה זכר..

היא, כרגע לפחות, לא נמצאת בשלב כזה בחייה שיכולה לשלוט או להיות מספיק מודעת למעשיה ולהשלכות שלהם, כמו שכולנו, בגילה, לא יכולנו להבין לחלוטין מה נכון ומה לא. היום, במרחק של זמן, אנחנו מבינים ומבחינים.

בעלך, לעומתה, יכול ורצוי וראוי שיבין כי להורות (בעיקר כזו של אב חורג) יש הרבה צבעים וגוונים, ולא תמיד גישה אחת או שיטה מסוימת תפעל נכון, ואם כן, לא על כל הילדים. בכל זאת, כאן מדובר בילדה שהיא אינה שלו ביולוגית, ואנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן ולזהות מה קשה לה ואיזה תסכול נמצא מאחורי ההתנהגות הזאת.. ואולי, אולי זאת רק ריאקציה להתנהגות שלו- מחזירה לו באותה מטבע. זאת מלחמה, והנערה המתבגרת בשלב זה היא במובן של "לא רואה בעיניים", לכן אל תצפו שמשהו אצלה ישתנה, זה לא הוגן לצפות זאת ממנה וזה גם ביולוגית או מנטלית לא יכול לקרות.. כפי שגם חושבת כתבה לך.

כדי לזהות מה יש פה ומה אפשר לעשות, כדאי שתפנו לייעוץ להורים לילדים מתבגרים. יש קבוצות מיוחדות לכך (שגם גברים נמצאים שם), יש ייעוץ פרטני, אפשר לעבוד על זה. ראשית בעלך צריך להבין שהוא חייב לשנות איתה גישה אם הוא לא רוצה להמשיך במלחמה.. ולילדים יש הרבה כוח, בעיקר לכאלה הלא ביולוגיים, כי הם יותר משוחררים ומריחים את התמונה אחרת. כשיבין וכשיפתח.. מוטב שתיגשו יחד לייעוץ. אותה אפשר להשאיר מחוץ לתמונה, כי להערכתי אפשר לסייע גם "בשלט רחוק" מבלי לערב אותה, עדיין. בכל אופן כל עוד היא מתנגדת- אין לכם מה להתעקש שם, לא נשמע שזה הכיוון איתה. במקביל- התחברי לאינטואיציות שלך כאמא שלה, כי לי נשמע שלדבר אליה, לשתף אותה- זה יותר הכיוון.. רק צריך לגייס לכך גם את בעלך ושם כך, כפי שציינו, צריך ייעוץ מתאים.

תודה רבה לשתיכן על התשובה הרגישה.
בהחלט אקח לתשומת ליבי ונראה גם לי שהייעוץ הוא הכיוון.
האם תוכלו להמליץ על איש מקצוע מתאים לעניין?
תודה רבה.

יש לי כיוון מסוים עבורך, את יכולה לשלוח לי מייל. [email protected]

תודה שלחתי לך מייל.