האם ככה זה צריך להיות או שאפשר אחרת

רוי היקרה,
צר לי על מה ששניכם עוברים. נראה שלהגיע הביתה בשביל בעלך זה להיכנס למתח ולהתמודדות עם העייפות שלך, עם התוקפנות של הילדה, וגם הוא עצמו לא יודע כיצד להתמודד עם הדברים והתסכול הזה מוציא ממנו דיבורים של ביקורת כלפייך. נגררתם למערכת של הישרדות מול הבעיות המעיקות של המציאות. זה אינו מצב יוצא דופן, והרבה זוגות נמצאים בו בשלב הזה של החיים, כאשר צריך לעבוד קשה ולשפר את המצב הכלכלי והילדים קטנים ודורשים כל כך הרבה תשומת לב.
מה שאני מציעה זה דווקא כן לחשוב על קצת ייעוץ זוגי, כי אם תקבלו כמה כלים ותצליחו להבין מה קורה לכם ולמה, ואיך לצאת ממעגל הקסמים הזה - איכות החיים שלכם תשתפר מאוד, ותרגישו שאפשר להתמודד עם הרבה בעיות ביחד תוך תמיכה אחד בשנייה. גם הילדים ירוויחו מכך וזה מאוד גורלי לגבי עיצוב האישיות של כל אחד מהם, וממש דחוף ממה שאת מתארת את התנהגות הילדה שלכם. לא כל יועץ זוגי הוא מייד זה שיתאים לכם. זה שהלכת לטיפול וזה לא עזר - זה קורה וצריך מהר להחליף את היועץ ולמצא את מי שמתאים לכם. אל תחכי עם הצעד הזה כי את יודעת, לפעמים יש פתאום יום אחד יותא מוצלח, וכל הבלגן נשכח ושמים אותו הצידה, אבל הבעיות לא ממש נפתרות, הן רק נידחות, וחוזרות בגדול יותר כל פעם, ובינתיים האהבה נגמרת או אצל או אצלו, וזה מסוכן, כי אז יותר קשה לעזור לכם.

היי ראשית תודה על תגובתך אני אכן מרגישה שאנחנו נמצאים במדרון שאם לא נצליח לעצור .....
רציתי לשאול האם יתכן שהסיבה לאי ההצלחה בטיפול שהמטפלת לא נשואה ובלי ילדים הפריעה לי כי זו חוויה שמבחינתי היא מאוד טוטאלית ואם לא חווית לא תביני אותי האם יתכן שזה עד כדי כך היווה מכשול דיברתי איתה על זה אבל היא טענה שאין קשר וכמטפלת היא לא אמורה לחוות את כל החוויות שאחרים חווים אומשהו כזה (יש לציין שבעבר הייתי אצלה והיה לי יופי הרגשתי שנתרמתי והתקדמתי)
מה דעתך?
והאם יתכן שהצורך שלי בטיפול מעיב על הזוגיות שלנו התחושה העיקרית שלי שאני עשיתי המון וייתורים כאם מקצועית לא אוכל לחזור לתחום עבודתי בעבר אני מרגישה שאני צריכה להיות בבית מוקדם עבורם ועבור עצמי כאם שהחלה את חווית האימהות בגיל 37 האם זה יותר אני

לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה ובתיאוריה זה לא צריך לשנות, העובדה שהיא מעולם לאעברה חוויות שכאלו. כי היא צודקת ברמה התיאורטית שהמטפל לא חייב וגם לא יכול לעבור את כל החוויות של מטופליו (תארי לך שמטפל יצטרך לחוות שיגעון כדי לעזור למטופליו הפסיכוטיים). יחד עם זה, עובדה שזה יצר בעייה אצלך ולא הצלחת לחת ממנה ולהיתרם. אני חושבת שלא כל כך משנה מדוע - את צריכה לחפש מטפל שתרגישי שאת יכולה להיעזר בו.
את גם שואלת האם הבעיות קורות יותר בגללך. לפי מה שאת מספרת את מרגישה שעשית ויתורים מבחינה מקצועית למען חוויית האימהות. השאלה היא מה זה עושה לדימוי העצמי שלך. הרבה נשים (ואני בכללן) מגדירות את עצמנו במסגרת הדימוי העצמי גם בהיבט במקצועי, ואת, בתור מי שהחלה להיות אמא בגיל 37 ודאי הגדרת עצמך שנים רבות קודם כל מן ההיבט המקצועי. אז מן הסתם את עוברת איזה שינוי בהרגשתך והבטחון המקצועי והעצמאות הכלכלית שלך (בפני עצמך) ירדו. אבל את נשמעת מאוד מודעת לעצמך ולמה שקורה, ונראה שבחרת בכיוון של להקדיש עצמך עכשו יותר לחוויית האימהות.
אבל, את שואלת האם את יותר אחראית לבעייות שקורות עכשו ואני חושבת שלא!
הנקודה היא שאני חושבת שגם הוא עובר שינוי ועליו להסתגל לכך שיש לאחרים מסביבו צרכים. נדמה לי שהוא לא יישר קו עם זה, אם הוא לא מסוגל לתמוך בך ומתעמת עם הילדה. כך שגם עליו לבחון את עצמו ומה הוא יכול לעשות עם מצבו בחיים. לסיכום, כל אחד מכם עובר בשנים אלו טלטלה ושינוי, והזוגיות צריכה לגייס יותר כלים וכוחות כדי לעבור את הטלטלה הזאת טוב יותר.

אז מה נכון לעשות ללכת לטיפול אישי או זוגי כמובן שאם היה לי מיותר הייתי הולכת גם וגם ואם אפשר שולחת גם את בן זוגי
האם את מטפלת זוגית וכמה עולה מפגש

לדעתי לאור מה שאת מספרת על תגובותיו של בעלך, הביקורתיות, היחס לילדה ואליך - עדיף ללכת יחד לטיפול זוגי. אינני יכולה לתת לך פרטים נוספים במסגרת זו.