עזרה בבקשה

קצת רקע,
אני מבוגרת מבן זוגי 5 שנים.
אנחנו ביחד משהו כמו 4/5 שנים (תלוי ממתי סופרים)...ויש לנו ילד מתוק בן שנתיים,יותם.
היחסים ביננו מאוד הדרדרו מאז שהוא נולד...ואני מייחסת את זה ל-2 דברים עיקריים.
1.עברנו לגור צמוד להורים שלו
2.התמודדות עם הדבר החדש הזה,הורות,השרדות הורית, וכולי.
היחסים שלנו היום לאחר שנתיים מאז הוא נולד מאוד שטחית...אנו לא מדברים כמעט -רק דברים טכניים (מה נכין לו לאכול,מי יקח אותו לגן,צריך להביא חיתולים וכאלה),אין ביננו כמעט בכלל כל סוג של אינטימיות....ובנוסף המשפחה שלו מאוד מקשה על היחסים ביננו(לפני הלידה ולפני שהינו גרים צמודים היו "מתים "עלי פתאום הפכתי להיות המכשפה ששולטת לרעה בילד שלהם-משהו מפחיד).
קיצר,ניסיתי טיפול זוגי...ניסיתי לדבר(היום כבר נגמרו לי המילים)...אני לא מרגישה בכלל ערוץ תקשורת פנוי ביננו,כאילו כל מה שנשאר זה כעסים,עלבונות.
אני מאוד מתלבטת אם להיפרד...יש בי רגשות אשם בעניין בעיקר בגלל הקטן,לא דמיינתי שאגדל ילד בנפרד לאבא שלו...זה מאוד מקשה עלי כל המצב הזה כי אני כבר חנוקה ואומללה ורק לא מוותרת בגללו (הילד המקסים הזה).
גם בקשר ליותם ( בננו)יש לי לפעמים (לא כל הזמן) רגשות מעורבים כי הוא הבן של הבן אדם הזה ....ולולא היה קיים היתי כבר מזמן הולכת....
ולא תביני שאני לא אוהבת אותו ומתחרטת שהוא בא לעולם...אני אוהבת אותו הכי בעולם,ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו..הרגשה זאת חרא ,אני מרגישה נורא כאשר זה קורה...ואין לי שליטה על זה.
קיצר...יש גם לומר ,שמאז הוא מתמיד בן זוגי דיבר על חתונה....ותמיד אבל תמיד היה לו תירוץ אחר לדחות את זה..פעם ההריון ,אז כסף...אז ההורים לא כך כך הסכימו...אז לא התנהגתי יפה בעיניו אז הוא לא בטוח...אני שולאת את עצמי מה אני עושה פה....אם הוא בכלל לא בטוח בי...העניין הזה מאוד מציק לי.פוגע בי.
קיצר יש לי מועקה רצינית...אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ....מרגישה לבד (ואין לי בעיה עם לבד...אני כזאת...אבל מרגישה לבד בקשר אליו,איתו)
עזרו...