לעדי...

אני באמת מוצאת משהו נכון במה שכתבת, ועוד לפני שראיתי עכשיו את ההודעה,ה אתמול בלילה היתה לי שיחה ראשונה איתו אחרי שלושה ימי ניתוק מוחלט-שאני ביקשתי.
התקשרתי וניסיתי שוב לברר אם משהו השתנה,לא השתנה הרבה אך הוא כואב כמוני, ומבולבל. וכשהעלתי את הרצון שלי להתנתק תקופה עד שהוא יבין מה הוא רוצה הוא בכה והיה לו קשה לקבל את זה.

אני מאמינה בכל ליבי שיש לנו זוגיות נדירה, יש עוד פרטים יותר אישיים שלא כתבתי כאן, אבל הזוגיות שלנו מההתחלה הייתה מאוד חזקה, שונה ואחרת בכל המובנים,בלי משחקים, כנות שלמה ובעקבות זאת אהבה גדולה.

לא לחשוב יותר מידי, מתוך הרגשה שלי לטובתי בחרתי לתת לו את הזמן ולפרגן לו את הזמן הזה כמו שאת אומרת. הגענו בסוף השיחה למצב שבו גם צחקנו, ודיברנו על מה אנחנו רוצים בעתיד, והוא הסכים ואמר שהוא רוצה את זה בדיוק כך, אך לא עכשיו..לא כרגע.
אני מצידי קיבלתי את זה ואמרתי לו שאני עכשיו נותנת לו בתור התחלה שבועיים
שבהם לא ניצור קשר, שיקח לו את הזמן שלו עם המחשבות וכל מה שירצה לעשות וכל זאת מכיוון שקשה לי להמשיך לדבר איתו רגיל ולהיפגש מידי פעם כמו שהוא רצה בהתחלה. וזאת בטענה שזה יקל עלינו. (מה שכמובן הסברתי לו שהוא רק עוד קושי בשבילי)

אני שמחה שעשיתי את השיחה, ובסופה גם הרגשתי כבר קצת יותר חזקה כי עמדתי מולו ולא נכנעתי לרגשות, לקחתי החלטה על ניתוק ואםילו אם הוא שבועיים, שבועיים כנראה יכולים להיות זמן טוב ומשמעותי.

נותר לי עוד לקחת את כל החפצים שלי ממנו, ואני אחכה קצת עד שיהיו לי כוחות גדולים יותר.

שאלתי היא, עם כל הביטחון שמה שבחרתי לעשות, האם זה איננו רק אולי מנגנון הגנה שהכנתי לעצמי? מתוך קושי להתמודד? ואם כן האם זה מומלץ? או שאולי היה לי עדיף לגרום לו לבכות ולהרגיש רע, ואני מצידי כך גם ולקחת החלטה של- תקופה א מוגבלת של ניתוק?

אני מודה לך, לכן על התמיכה, ועל העידוד שאני מוצאת בפורום זה. זה מדהים!!


בכל אופן