מחשבות

אני לא יודעת מהו הדבר שגרם לבעלי להתנהג כך פתאום...
אני רוצה לדעת איך אוכל לשקם את נישאנו? איך אפשר להחזיר את הזוגיות היפה שהיתה בנינו- למה שהיתה קודם, רק בתוספת ילד מקסים?
ומה זה אומר שפעמים רבות כשיש משבר רציני בנינו ואין בנינו מגע- מחשבותיי נושאות אותי דווקא לאותו בחור שסיפרתי עליו קודם? (אני חושבת שזה בגלל שהסיפור הזה לא בדיוק הסתיים בצורה ברורה. אבל בכל זאת, הייתי רוצה להתגבר עליו ולא לחשוב עליו בכלל (גם לא כשאני במשבר עם בעלי)... חוץ מזה, שכל אחד מאיתנו התקדם בחיים ועשה את הבחירות שלו, וכיום שנינו נשואים עם ילדים, אז מדוע זה ככה?
בתודה מראש על תשובתיכן.

דפנה היקרה, תוספת ילד לתא הזוגי כמעט תמיד מטלטלת את הזוגיות. זה מצב לחץ - בגלל תוספת האחריות, נדודי השינה, תוספת המטלות, ויכוחים לגבי איך מטפלים בילד, קנאה באהבה שהילד מקבל (קנאה מצד הגבר ו/או האישה...). מצב הלחץ המתמשך הזה "מקלף" את מעטפת ההתנהגות המוכרת, המתורבתת, ומוציא החוצה "שדים" ישנים וגם חדשים... לפעמים אם הגבר נוכח בשעת הלידה - זוהי טראומה לראות את אישתו במצב הזה ויש גברים שמתקשים להתגבר על כך והמראה הזה מוציא להם את החשק. כאילו המחשבה מה עוללתי לאישתי האהובה, והמראה של התינוק יוצא מן הנרתיק - משבש את האסוציאציות המיניות המתקשרות למקום הזה...
לגבי מחשבותייך על אותו גבר ועל גברים בכלל, בתור אישה יפה ומחוזרת, את מחפשת את המקור לקבלת חיזוקים, זוהי הנחמה שלך, וזה אך טבעי שתחפשי מקור להתנחם במצב בו יש לך כזה חסר בתשומת לב ובאהבה. יש המחפשים נחמה במזון ומשמינים, ויש המחפשים נחמה בתשומת לב גברית. אין טעם להילחם במחשבות הללו ולגרש אותן, קבלי אותן בתור חלק ממך, חלק שרוצה להגן עלייך ולהחזיר אותך לאיזון שאת רגילה אליו. נדמה לי שאת צודקת שהמחשבות דווקא על אותו גבר מקורן בכך שהיחסים איתו הסתיימו בצורה לא שלמה.
השאלה היא מה עושים?
לאחר שקראת על התופעות וההסברים להתרחקות, את יכולה למשל להראות לבעלך את התשובה ולפתח שיחה איתו על כך. נכון שאנחנו לא מצפים לכזה מהפך לאחר הלידה, אבל זה קורה לרוב הזוגות - שמערכת היחסים משתנה ונוספים הרבה לחצים. אגב, האם שמת לב לפני הלידה עד כמה בעלך עומד היטב בלחצים? זה יכול להיות רמז בשבילך, אם ראית בעבר שהוא לא מתמודד טוב מול לחצים שזהו ההסבר המרכזי להתנהגותו.
עליכם לשתף זה את זו ברגשות ובמחשבות ולהקשיב היטב, ופשוט לקבל - לא להתנגד לרגשות או להיבהל מהם. השלב בו אתם נמצאים מעורר המון רגשות, וזה בסדר גמור.
אם זה לא יעזור - השיחה - כדאי ללכת לייעוץ זוגי קצר מועד על מנת לא למשוך את הבעייתיות זמן רב מדי, כי יש סכנה לאהבה לאורך זמן אם לא מטפלים בכך.

היי דורית.
ראשית ברצוני להודות לך על התשובה המקיפה. טוב לדעת שהתופעה מוכרת ואינני היחידה.
אמרת שאחרי לידה ראשונה זה הגיוני מאוד שיהיו משברים מעין אלו משום שהזוג מתמודד עם משהו חדש שעד כה לא הכיר. רציתי לדעת האם (בהנחה שנלך ליעוץ והדברים יסתדרו), האם מצב דומה עשוי לקרות גם בלידות הבאות? או שאז יהיה קל יותר כי אז אנו יודעים מה זה ילד, ואנו מתמודדים עם משהו שהוא מוכר?
לגבי שאלתך על בעלי בנוגע למצבי לחץ- אז כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שהיו קשיים בהתמודדות במצבי לחץ, אבל כנראה שזה לא בלט כמו עכשיו. בעלי כן טיפוס לחוץ יחסית ודואג מאוד בגלל בעיות כלכלה בעיקר. הוא גם טיפוס מאוד מתחשב (בעיני יתר על המידה) במשפחה המורחבת. כלומר, מאוד חשוב לו לרצות את כולם ולהיות בסדר עם כולם על-אף שלעיתים זה עלול לפגוע בנו כמשפחה. בעיקר משפחתו-שלו, שהם משפחה מאוד תובענית, הבן שלנו הוא הנכד הראשון (כאמור, לאחר 5.5 שנים), והם כל הזמן מבקשים שנבוא. ולצערי גם על כך יש לנו ויכוחים. לאחרונה, בעלי הסכים איתי ואמר לי שמעתה עלינו לעשות מה שטוב לנו, וקודם-כל לראות את טובתינו כזוג וכמשפחה. הוא הגיע למסקנה הזו לבדו, (אומנם לאחר שדברתי איתו רבות על כך), אך הוא כבר הבין לבד שהוריו מגזימים בהרבה דברים. סיפרתי כאן על קצה המזלג רק כדי שתביני עם איזה לחץ הוא מתמודד מצד משפחתו. אבל לא חשבתי שיש לכך קשר לשינוי בהתנהגות לאחר הלידה. לא קישרתי בין הדברים. לדעתך, הדברים פשוט פרצו החוצה עכשיו, לאחר הלידה, אבל זה היה יכול לקרות בכל שלב בחיים? יכול להיות שהבאת ילד לעולם, (למרות שהוא הדבר הכי טוב בשבילינו ושנינו אוהבים אותו ומשקיעים בו), זה הדבר שהוסיף לחץ על בעלי בנוסף ללחץ שהיה לו? וזה מה שגרם לו להשתנות עד כדי כך???
אני ממש רוצה ללכת עם בעלי ליעוץ, אך בעלי מתעקש שאין צורך בכך. בזמן האחרון, הוא מבין שהוא לא בסדר ומבקש ממני להגיד לו במה. הוא בטוח שאנו יכולים לפתור זאת בעצמינו. הוא מאוד מתבייש מהתדמית/ הסטיגמה שנדבקת לאלו שהולכים ליעוץ כלשהוא. הוא רואה בכך חולשה שלו, על שאינו מסתדר איתי, והוא חושש ממה שאגיד או אספר. בנוסף, הוא אינו מוכן לפתוח את ליבו בפני אדם זר. והאמת-היא, שאני לא חושבת שאם אלך לבדי זה יעזור במשהו...
לגבי המראות בלידה- שמעתי פעם על מה שכתבת ובדיוק מאותן סיבות, לא התכוונתי שבעלי יהיה נוכח בלידה. בסופו של דבר ילדתי בקייסרי- אז הוא בכל מקרה לא נכח.
כאמור, תשובתך עודדה אותי עד מאוד. ראשית שמחתי לדעת שאני לא מקרה בודד ושזוהי תופעה נורמלית ושכיחה. ושנית, שמחתי על שהבנת שהמחשבות באות ללא שליטה ומתוך חסר גדול. אני שמחה לדעת גם שזה נורמלי, כי הרגשתי ממש רע עם עצמי...
תודה לך על התשובות המעודדות! ואודה לך אם תשיבי לי גם על השאלות ששאלתי כאן.
בתודה מראש, דפי.

היי דפי, משמח אותי לשמוע ממך שהצלחתי לעודד אותך.

שאלת על הלידות הבאות - במידה וההחלטה להביא את הילד היא משותפת - לא צפוי כזה טלטול, בדיוק מפני מה שכבר כתבת - שנים כבר יודעים במה זה כרוך.

לגבי מצבי הלחץ: מאיך שאת מתארת את בעלך, אני קולטת שיש כאן גבר פרפקציוניסט, שמאוד חשוב לו איך הוא מופיע מול אחרים ומה חושבים עליו ועד כמה מעריכים אותו, ועל מנת לקבל כל הזמן הערכה, הוא לוקח על עצמו הרבה מטלות, ומראה נכונות לעזור למשפחה המורחבת, ונקרע בין הנפשות הפועלות מתוך נסיון לרצות את כולם. זה מצב לחץ מתמשך, כמובן וזה לא בריא לחיות כך. עליו להיות קשוב גם לעצמו ולאפשר לעצמו זמן איכות, וללמוד להגיד לא במצבים שונים על מנת לשמור על עצמו.

אם כל כך קשה לו להגיע לייעוץ, אל תלחצי עליו וחפשי דרכים לפתור זאת ביניכם לבד.
עצם ההבנה אצלך שהמצב לא כל כך גרוע - כבר עוזרת לך לגשת אליו, כי אני מאמינה שאם בעינייך המצב הוא "קטסטרופה" - זה כשלעצמו מבהיל אותו כי זה מתפרש בעיניו ככשלון, וכבר הבנו שמאוד קשה לו עם כל רמז לכשלון...

את יכולה להתייחס לכך כאל אתגר לזוגיות שלכם: איך שניכם נערכים לשנות דברים בהתנהלות שלכם, בתקשורת שלכם ובהתנהגות כך שהצרכים הרגשיים שלכם יתממשו זה בעזרת זו. ואכן יש זוגות שמתגברים על השלב הזה ומתחזקים ממנו. ברור שלא כולם פונים לעזרה מקצועית ובכל זאת רבים מצליחים ליצור ביניהם משהו חדש. הרי כל פעם שיש משבר - הוא קורה משום שמשהו שתפקד עד אותו רגע כבר מפסיק להיות אפקטיבי ונדרשת אסטרטגיה או גישה חדשה. זה נכון בזוגיות, בחינוך הילדים, במקום העבודה, בחברות עיסקיות...

אל תשכחי שהוא זקוק להמון ה ע ר כ ה . נסי לספק לו זאת בעצמך. כל דבר שאת מעריכה אצלו - חשוב שהוא ישמע זאת ממך בקול רם. למשל שבזמן האחרון הוא מבקש לשמוע ממך מה מפריע לך. זה כלל לא מובן מאליו! או העובדה שהוא הבין שהוא צריך לשנות את סדרי העדיפויות בינך לבין המשפחה שלו. הביעי את הערכתך לכך. הביאי בחשבון שזה לא פשוט עבורו.
המון הצלחה!!!

היי דורית.
רציתי להגיד לך שאת פשוט מדהימה! כ"כ עוזר לי מה שאת כותבת, כי זה כ"כ נכון.
אני באמת אאמץ את ההצעה שלך ואראה לו את הערכה שלי כלפיו. אני אגיד לו את זה. את פשוט צודקת, כי הוא באמת כזה, כמו שתיארת- פרפקציוניסט- ובאמת מאוד חשוב לו שהכל יהיה טוב.
תודה לך על הכל, ממש נתת לי חיזוקים וכיווני חשיבה (ועשיה...) שבהם אפעל כדי לשפר את הזוגיות בינינו.
תודה ענקית!!!!!

הי דורית.
חלפו מס' ימים מאז כתבתי לך בפעם האחרונה ואני חשה צורך לספר לך עוד.
בפעם האחרונה שהתכתבנו אמרת לי שבעלי זקוק לתמיכה רבה מצידי ואין לי עם זה שום בעיה, להיפך.
אבל רציתי להבין- איפה אני בכל הסיפור? האם בעלי לא צריך מצידו גם להבין אותי ולתמוך בי?
אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול אותו יותר! הוא מתנהג בצורה כ"כ מגעילה, למשל: מקלל, מדבר בגסות, (גם כלפי וגם באופן כללי), אינו נעים לי לשמוע אותו מדבר כך והוא יודע זאת היטב, הבעיה היא שהוא עושה זאת בכוונה תחילה כדי לעצבן אותי. (הוא ממש מחכה לראות איך אני מתעצבנת מזה).
מה שהכי מפריע לי בזה זה שזה בא על חשבון הילד שלנו! בגלל שאני בדכאון ממנו ומהמשפחה שלו- אני נוחה לכעוס, צועקת עליו גם כשאינו אשם. אבל זה לא בשליטתי. לעיתים אני אפילו לא שמה לב כי אני בכלל עסוקה במחשבות: למה בעלי עושה לי ככה, ומה יהיה איתי בסוף...
אני ממש מרגישה שהוא לא מכבד אותי ולא אוהב אותי כבר (כי ככה לא מתנהגים כשאוהבים), והוא מצידו בטוח שהוא הבעל הכי טוב עליי אדמות והוא עוד אומר את זה. הוא עוד אומר שהלוואי שכל הבעלים יהיו כמוהו- הוא פשוט משוכנע שהוא בסדר גמור ואני זו שלא בסדר...
בנוסף לכל זה, יש לי על הראש את המשפחה שלו שלא קלה בכלל, בעיקר אימו: היא מרבה להתקשר לשאול לשלום נכדה, (2-3 פעמים ביום), היא שואלת שאלות מציקות ואני חשה כאילו היא כל הזמן בודקת אותי ועוקבת אחרי. היא "הגדילה" לעשות לאחר שהשבוע היה לנו תור במרפאת מעקב (בני סובל מבעיות עיכול) והיא שאלה אותי (פעמיים) אם לבוא או לא ואמרתי לה- גם פעמיים- שאין צורך שהיא תבוא לשם. שניה אחרי שהגעתי למרפאה- היא הופיעה שם עם בעלה, למרות שביקשתי שלא תבוא... נמאס לי ממנה ונמאס לי מהדאגה המוגזמת לנכד שלה (הבן שלי, שאני דואגת לו טוב יותר מכל אחד אחר!!!) היא מתייחסת לבן שלי כאילו הוא הבן שלה, וזה כבר ממש לא נורמלי. היא לא נורמלית!!!
בקיצור, נפגעתי ממנה על שהגיעה למרות שביקשתי שלא, ונמאס לי ממנה כבר! נמאס לי גם מהבן שלה (בעלי) שמתנהג בצורה גסה שכזו! אני מרגישה רע עם זה ופשוט בא לי לפרק את הנישואים האלה, ויחד עם זה להפטר מחמה נודניקית שכזו!!!
מיואשת לגמרי- מה לעשות???????

אני מרגישה שהפכתי מאישה אהודה, אהובה, יפה, אחת שמחליטה בשביל עצמה- פתאום הפכתי לאישה תלותית (מבחינת יציאות ובילויים - לא יצאנו למעלה משנה וחצי!!!) עצובה הרבה, מתחשבת באחרים (בעלי ומשפחתו) ושאינם מתחשבים בי, (לפחות לא באותו אופן)...
אני מוכנה לתמוך בבעלי ולסייע לו להתמודד עם זה שהוא פרפקציוניסט, אבל אני לא מוכנה שזה יבוא על חשבוני בשום אופן!!!
אני לא רואה איך אני חיה בלעדיו, בגלל בני ובגלל המשפחות, ונראה לי שהוא פשוט יודע שאני לעולם לא יעזוב אותו.
אני חושבת שהוא יודע שאני אהיה איתו לנצח, ואני פשוט כ"" מובנת מאילו בשבילו...
אני עצבה ממש מכל זה, אני מיואשת ומלאת מחשבות. אני רוצה להיותשמחה, רגועה ועם ראש נקי ולו בכדי לגדל את ילדי בנחת...
מחכה ממש לתשובתך. תודה, דפנה.

דפנה יקרה, לאור כל מה שכתבת - עלי לייעץ לך להגיע מהר לייעוץ זוגי, כי עושה רושם ששניכם צברתם תרעומת ותסכול רב וכל אחד מרגיש שהצדק איתו - זה מצב שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו ללא עזרה מקצועית.
חבל להתעכב עם זה כי אחת הסכנות היא שרגש האהבה שנותר עדיין, וכן המשיכה הגופנית - ייעלמו ויתנדפו. רגשות אלו מושפעים כמובן מהתנהגויות בלתי נעימות, וככל שאלו גוברות - נעלמות האהבה והמשיכה. גלי אחריות ודברי על כך עם בעלך.