האם זכותה של האישה לדעת?

ענת יקרה !

אני נפעמת ונרגשת מחוש הצדק, ההגינות ומהרצון והנחישות שלך לשמור על זכות האשה לדעת! ותוהה מה מקורו. נכון שלך כבר אין שום קשר איתו, נכון שהיחסים בינו לבינה אינם מענייניך, אבל את רוצה שהיא תדע. למענה. מה נותן לך את הזכות להתערב בחיי אחרים ? אם לו יש בעיות עם אשתו, שיפתור אותן בדרך זו או אחרת בלי שום קשר אליך. האם יכול להיות שאת רוצה לספר לה כדי שהיא תעזוב אותו ואולי הוא יפנה אליך? האם יכול להיות שאת רוצה לספר לה משום שהוא לא רוצה אותך ואת רוצה לנקום בו? האם יכול להיות שאת רוצה לספר לה בגלל שלבעלך לשעבר היתה אהבה אחרת ואת רוצה לנקום במין הגברי? בקיצור, ענת יקירתי, חפשי לעצמך (אם בכך את רוצה) זוגיות משלך ואל תתערבי בחיי אחרים.
....והכותרת צריכה היתה להיות: האם חובת האשה לנהל את חייה שלה ולא של אחרים?

תודה על התגובה. יש בדבריך שאלות ששאלתי את עצמי.... ומה שמנע ממני או החזיק אותי מלחשוף את האמת היתה האמונה שלי שכל אחד בא על שכרו, וכך גם שניהם! הוא יתקע בחיים לא מאושרים ולעולם לא יסלח לעצמו על מה שעשה לי, והיא תתקע עם חיי האשלייה ועם גבר שלא אוהב אותה. סיפור הרקע בינינו הרבה יותר מורכב, ולא לבעלי לא היתה אהבה אחרת כך שאין לי כל רצון לנקום במין הגברי. אני הייתי זו שהתעוררה יום אחד והחליטה לחיות באמת שלי, ולכן חרף חיזוריו של בעלי לשעבר, אני לא אחזור לחיים הקודמים שהיו לי. הסיבה היחידה שהניעה אותי לסיים את הקשר עם אהבת ילדותי הנשוי, היתה אי קיום ההבטחות החוזרות ונשנות שלו לעזוב את הבית, בכל פעם מטעמים אחרים שהיו נכונים לאותה העת, והצורך שלי לחיות עם האמת שלי ולא בסתר. האהבה שלנו החזיקה מעמד מגיל 16, כמעט 20 שנה.... והיא תמשיך כך גם בעתיד, וכמו פעם, תישאר בגדר חלום!
מפאת צנעת הפרט לא אוכל לחשוף פרטים נוספים אבל, אני יכולה להבטיח לך שגיליתי הבנה יתרה כלפיו, ונתתי לו להוביל את המהלך שלו בדרך שלו, דרך שהובילה אותי בסופו של דבר לשום מקום!
נכון שאני פגועה, וכנראה יצר הנקמנות שואף להתרומם, אך בהיותי לא נקמנית, כנראה שבחרתי לפנות לפורום הנ"ל, כדי לשמוע את מה שהייתי צריכה לשמוע - והוא: שכל אחד חי את החיים שלו, ומתוך בחירה, מעדיף לחיות בשקר עם עצמו! יש אנשים שכנראה נולדו לחיות בהרס עצמי מתמשך!
ממילא הוא העניש את עצמו, ויסבול כל החיים בידיעה שההפסד שלו הרבה יותר גדול משלי, כי כפגועה קל יהיה לי לוותר ולהמשיך הלאה, ולעומת זאת, הוא כפוגע ומאכזב, לא יוכל להמשיך הלאה לעולם! ואם אי פעם חיפשתי נקמה - זאת הנקמה המתוקה! ממנה הוא סבל 20 שנה, וימשיך לסבול כל חייו!
והיום, אני יותר מרחמת עליו מאשר כועסת! אבל, כן עדיין מרחמת עליה! ואם אחשוב על זה אחרת - כדי להניע אותי מחשיפת האמת - אומר לעצמי, שהם גזרו על עצמם, בשתיקתם, חיים ללא אושר אמיתי, מתוך בחירה שלהם! אז שימשיכו לסבול!
מי שלא עוזר לעצמו אני לא יכולה לעזור לו!
וכן, אני אחפש לי זוגיות משל עצמי... לא אהבה, כי זו נתקעה בגיל 16, אבל זוגיות כלשהי....
הייתי צריכה לשמוע את מה שכתבת לי, אז תודה לך!
ענת

ענת, את מעלה שאלה קשה מאוד. מנקודת המבט שלך, אני קולטת שאת היית רוצה לזרז את העניינים, ולגרום לו להשתחרר כדי ששניכם תוכלו לחיות יחד. אפשר להבין את הצורך הזה שלך. אבל הבעייה שצעד כזה כרוך בגורלן של עוד כמה נפשות: האישה השנייה, הילדה שלהם, ואהבת נעורייך שהוא עדיין בעלה. אני יוצאת מתוך ההנחה שאילו אהובך היה לגמרי שלם עם עצמו, הוא היה עושה את הצעד ונוקט עמדה. אבל הדברים אינם כל כך פשוטים. זהו צעד הכי גורלי שאפשר לעשות - לפרק משפחה ולעזוב אישה וילדה! נראה לי שאת משתמשת כאן בשאלה מוסרית - "זכות האישה לדעת"
כמסווה לצורך שלך שהדברים יקרו מהר. בוער לך "בעיקר לשחרר אותו מהתהום שהוא מוליך את עצמו אליו!" - אבל כאן את לא יכולה להתאפק ושוקלת לקחת את גורלו לידיים שלך.
ענת, יכול להיות שבדיוק זו הסיבה שהוא לא שלם עם הקשר איתך, כי הוא מרגיש ממך שאת מסוכנת, שזאת נמהרת ונואשת ועלולה לעשות צעדים ביוזמתך שהוא לא יוכל לחזור מהם. חשבי האם בתנאים האלו כדאי לך להתחיל את הזוגיות איתו, כאשר הוא עם הגב לקיר, שאת מעמידה אותו בפני עובדה ומיידעת את אישתו על הפרשייה. האם את רוצה שהוא יידחף לזרועותייך בדרך הזו? ואולי הוא יכעס עלייך כל כך שהוא יעדיף לעזוב את אישתו בלית ברירה אך לא לבחור בך?
לדעתי עליך לכבד את הזכות שלו לקבל החלטות עבור החיים שלו, בקצב שלו. אולי אם תאפשרי לו את המרווח הזה הוא ירגיש יותר טוב איתך. ירגיש חופשי לקבל את ההחלטות שלו בחיים בלי אקדח מוצמד לרקתו. וגם הבחירה שלו תהיה ממקום חופשי, כמו שצריך, כך שהוא יוכל לקחת אחריות מלאה על החיים שלו, לכאן או לכאן.

תודה על התגובה.
אני לא מחפשת את זירוז התהליך, מכיוון שברור לי שאם אחצה את הקו האדום שלו, ואספר לאשתו, ממילא לא יהיה שום קשר בינינו לאחר מכן. מבחינתי, ממילא כבר עכשיו אין קשר, כך שלא חשבתי לזרז הליכים. ברור לי שחשיפת האמת לא היתה שוברת אותה, והיא היתה מתגברת על זה. התוצאה היחידה שהיא היתה משיגה מהאמת היא, הסרת הספק שממילא טמון בה לאורך כל השנים!
היא טומנת את ראשה בחול, וכנראה מעדיפה שלא לדעת את האמת, כי הרי מה שלא יודעים לא יכול לפגוע בנו.
כמו בתגובתי הקודמת, אני בטוחה ששניהם הענישו את עצמם מספיק, וגזרו על עצמם חיים ללא אושר וסיפוק מבן הזוג!
ואחרי שאעבור את המשבר, ואת האכזבה הגדולה שלי, אני אמשיך בחיי, והוא יישאר תקוע כל החיים בתחושת אכזבה עצמית מעצמו!
הוא איבד אותי - וזה עונש מספיק גדול עבורו, בכדי שאוסיף לו מלחמות!
ותודה על התייחסותך!
ענת