אז יש עדכון

ראשית כל, תודה, אני מחכה לקרוא את מה שאתן כותבות לי.
ברור שאני מתלבטת, זוכרת רק דברים טובים, אני יכולה לעבוד ולדבר עם אנשים ולדמיין בראש מחשבות אחרות לגמרי. זה קשה וקשה לנו מאד להתנתק. אני מסבירה שזה חסר טעם, גורם כאב וגם לו קשה להרפות, הוא לא מקבל את זה. לומר לך שאני לא אומרת - אני אשים פס על הכל ואלך עם האהבה? בלי מה חושבים ואעשה כמה ויתורים?
ומצד שני אני חושבת - כל כך הרבה עלבונות מילוליים קיבלתי, החזרה מותנית בניתוק קשר עם חברה "נוראית" (שכמו שכבר הסברתי, בחורה מקסימה וזה לא רלבנטי בכלל) ובשמירת הלכות מרגע זה. לא מקובל עלי ההתניה הזו, לא חושבת שאוכל לחיות עם מישהו שמחנך אותי בכל רגע נתון, שחושב שאי אפשר לסמוך עלי, שאני לא יודעת להבחין בין טוב לרע, שמערבב קנאה ברמה לא הגיונית עם טעמי דת. הוא טוען שאני אטומה ואני מרגישה אותו דבר. להגיד לך שברור לי שהוא האטום? מה זה משנה, אין לי עניין להיות צודקת. אז כן, בא לי לשכוח הכל ולחזור לזרועותיו, כשאני וידעת כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע אבל מצד שני אני מרגישה זו אשליה. אין שום סיכוי שהדר\רישות וההגבלות ייפסקו כאן ואז מה יהיה?

מאיה יקרה,

זה קשה כי, החלטות אמיצות, מטבען, הן החלטות מאוד קשות לביצוע. החלטות שכאלה נלקחות ברמה הרציונאלית, משיקולים הגיוניים לחלוטין, והרגש עולה, מציף ומקשה עד שלעיתים הוא גובר, ומונע מאיתנו לעשות את הצעד הזה, זה שאנחנו יודעים בוודאות שהוא הצעד הנכון עבורנו.
במקרים כאלה, כאשר אנו לא נוקטים בפעולה המתבקשת הגיונית, אנו מונעים על ידי הפחד. בשפה האימונית פירושו, לפעול מתוך חסמים.
פחדים, לחץ, חרדות ומחשבות "מורידות" כמו "מה יהיה?" או "ומה אם לא?" יכולים, בהחלט, להביא אותנו לפעול בניגוד לשכל הישר, על אחת כמה וכמה, כאשר מישהו מנסה ליצור ולצייר עבורנו מציאות אחרת ממה שאנו יודעים שקיימת באמת, כמו במקרה שלך.

את לקחת החלטה אמיצה!
החלטת לצאת מהקשר הזה, שהגביל את התנהלותך וגרם לך תסכולים. החלטת לסיים אותו, ולאפשר לעצמך להתקדם בחייך. עשית את הדבר נכון עבורך כדי שתוכלי למצוא את השותף הראוי לך, וליצור יחד איתו את הזוגיות הנכונה עבורך.
לקחת החלטה, ועם כל הקושי, היית שלמה עם החלטתך ועם עצמך.
כעת את כעוסה, כי את נמצאת במקום בו את לא שלמה עם עצמך, בזוגיות שהחלטת שהיא לא נכונה עבורך, ולכן את מתנהגת בניגוד גמור לעצמך, וזה לא מיטיב עמך.

לא נהגת, כפי שנהגת, על-מנת לפגוע. עשית למענך, מתוך נאמנות לערכייך, תחושותייך ואמונה בעצמך.
יישר כוח!

ראשית, תודה רבה. אין ספק שאת צודקת, אבל משום מה אני עדיין ללא כוחות ללכת. חשפתי בפניו את הכל, את התחושות שלי שלא מרפות, את הרצון שלי להיות אדיבה וחביבה ואת חוסר היכולת לעשות כן. הוא אמר שגם בשביל ללכת אני צריכה לדעת שעשיתי הכל. שאני אהיה רגועה לתקופה קצרה (אני מאד היסטרית בזמן האחרון, לוקחת כל דבר מאד קשה) שאראה באמת שהוא רק רוצה שאהיה מאושרת, שהוא רגוע , מכבד ומאמין בנו. שאם אני רוטנת זה יהיה קשה לראות ולעשות. ואז אני שוב משתכנעת עם עצמי שיש סיכוי. שאולי באמת הוא כזה, לא חושבת שהוא יתהפך, אבל כן שיהיה הרבה יותר טוב, ומקבלת כוחות מזה כי אני מאד אוהבת אותו. חוץ מהדבר הגדול הזה יש בו כל מה שאני רוצה. ועכשיו העניינים רגועים. מלחיצים אותי מסביב שחבל על כל יום, שאני לא צעירה ואני מצידי, לא יכולה לקום וללכת במכה, יש לי עדיין סוג של תקווה, כשכבר חשבתי שהחולה מת.הוא מרגיש שאיבדתי תקווה ורוצה לעשות הכל כדי להחזיר, אני רק צריכה להפסיק להיות פסימית כל כך. ואני מנסה, אבל שינויי מצב הרוח האלו קשים. רגע אני רואה אותנו יחד לנצח ורגע לא מבינה למה אני עושה לנו את זה. אווווווווווווווף.

מאיה יקרה,

אמנם, דעות הסובבים אותך חשובות, אך, דעתך היא זו שקובעת!
אל תאפשרי לאף אחד מסביב להחליט בשבילך ולהלחיץ אותך. החלטות הנלקחות מתוך לחץ, כעס או תסכול, אינן ההחלטות הטובות ביותר, בלשון המעטה.
אם את מרגישה שאת צריכה עוד קצת זמן, קחי לך אותו, בלי להגביל את עצמך מראש.
תאפשרי לעצמך ליהנות מהזוגיות שיש לכם, אם זה מה שאת באמת רוצה.
אם בעתיד, תרגישי שוב, שזה לא מה שאיחלת לעצמך, תוכלי לסיים פרק זה בחייך, ואף ייתכן שתרגישי שלמה יותר עם החלטתך.

כנראה שלא היה לי אומץ ועזרו לי להחליט. אתמול הוא בא והודיע שהוא עובר תהליך של התקרבות לדת ועל מנת שלא אעכב אותו ונוכל להתפתח יחד, הוא מבקש שמשבת הקרובה אשמור כהלכה. זה דבר שמתאים לי בחיים משותפים, שמתקדמים יחד ולאט לאט רואים איך הדברים עובדים ולא לקבל תנאי ביום בהיר אחד. ניסיתי להסביר שזה לא עובד ככה, שייתן זמן, אבל הוא אמר שהוא רוצה שנתחתן אבל לשם כך, אנחנו חייבים להתחזק יחד. זה מבחינתי הראה הכל, את ההתעלמות ממני, כבנאדם עם המוכנות שלו, הוא פשוט פצח בדיבורי הפחדה על כמה זה חשוב וכמה אני אבין שטעיתי ולא אמצא אף אחד אחר. הרגשתי שכל האנרגיות נותבו בצורה קיצונית למקום אחר, אבל באותה קיצוניות. הבנתי שחבל על הזמן, במקום לראות שאנחנו מכוונים לאותם מקומות, חייבים הכל כאן ועכשיו. והלכתי. עצוב לי, למרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון, מה שלא הייתי בטוחה במאת האחוזים. הוא מתנהג כאילו היתה בידי החלטה ואני החלטתי לוותר בהינף יד, שכל הכבוד על האומץ שלי לזרוק הכל לפח בדקה. אני כאילו רוצה כל כך להסביר לו כמה ניסיתי, כמה סבלתי ובכל זאת האמנתי שדברים ישתנו, שיקבל אותי כמו שאני ואז אני מבינה שאין טעם. אני לא צריכה לצאת חכמה או מנצחת, אלא פשוט להתקדם. אני גם לא רוצה לכעוס עליו, אבל כן מתסכל אותי שהוא שם אותי כאשמה, כזו שהפנתה גב לאמת והלכה.

מאיה.. תלכי לפי הלב שלך..
אני לא יודעת למה.. אבל מרגיש לי שאתם "שוברים את הכלים" בקשר כל שני וחמישי..(בהגזמה, אבל הבנת אותי אני מקווה). יכול להיות שזאת פשוט מריבת אוהבים? נכון.. אתם לא מסכימים לגבי קצב ההתקדמות שלך בדת, אבל לפי מה שהבנתי, הנקודה הסופית אליה שניכם שואפים, היא זהה. האם זה נכון?
אולי כדאי שפשוט תתאמצו קצת יותר להבהיר כל אחד את גבולותיו לפני שאתם זורקים הכל?.
אולי נדרשת כאן יותר עקשנות ?. התעקשות שהוא יבין אותך?.
אם כל זה כבר נעשה, ואת באמת לא רואה מוצא, אז הצעד שעשית הוא הנכון ביותר ואני מאחלת לך שתהיי הכי מאושרת שאפשר וכמה שיותר מהר:)

בהצלחה..

ניסיתי, ויתרתי, הוא חושב שהתעקשתי, כל אחד חושב דברים אחרים. אני הודיתי שהייתי היסטרית ואני רוצה להירגע, באתי הכי אמיתית ואז הודיע לי - או שאני שומרת הלכות מרגע זה או שאי אפשר. דבר אחד זה לבוא לקראת בן זוג.דבר שני זה להתיישר לפי כללים. זה בכל תחום בחיים, קביעת הכללים - איך אפשר בכלל לדרוש בתוקף מבנאדם ביום אחד לשנות הכל? אפילו אם זו המטרה שלי - ולהיפך, מאחר וזו המטרה שלי, אז קצת סבלנות. בעולם שלי זה כבוד הדדי וקבלה והוא לא מוכן לשמוע.
כבר יותר מידי עבר, גם אם שנינו עשינו טעויות, אני יותר בוכה מאשר צוחקת כבר די הרבה זמן, התרחקתי מאנשים, ירדתי בעבודה והכל ממתח ולחץ. זוגיות בשלב זה לא צריכה להיות עצובה, אני אוהבת אותו המון, העלמתי עין וקיבלתי המון דברים, אבל זה אינסופי, ואני הייתי צריכה לראות קצת קבלה ממנו, קצת לומר לי- זו את וככה זה טוב. והוא אומר שהוא רוצה אותי, אבל שאשמור את כל הדברים. זו הדרך היחידה שלו לקבל אותי.
הקטע עם החברות עבר ובא אחר, אלו חיים של בידוד מהרבה גורמים שגם אם לא עכשיו, יגרמו לי תסכול. הוא חבר טוב ואהוב אבל הוא שופט ומעביר ביקורת על כל פעולה שלי. בכל רגע. וזה קשה. בלתי נסבל.פגע לי המון בביטחון.

אין בעד מה.
את כותבת שכבר די הרבה זמן שאת יותר בוכה מצוחקת ושהביטחון בעצמך ירד לך.
הכי טוב יהיה אם תדאגי קודם כל לעצמך. את צודקת לגמריי. קודם כל תדאגי לחיות בצורה שתלך ותרחיב את חיוכך מיום ליום. יותר מדי זמן חשבת עליו ואיך לגרום לכל זה להסתדר, ואגב, אולי זה גם בילבל אותו לגבי הגבולות שלך והמידה שבה תספגי יחס לא מפרגן, כי הוא כל הזמן ראה אותך מוותרת על עצמך, על החיוך שלך, למען הקשר או בעיניים שלו-למענו.
תלכי ותתחזקי ואו שהוא יבוא לקראתך וילמד לכבד ולהבין גם אותך, או שיגיע גבר אחר שיעשה זאת. מי שהכי חשוב כרגע הוא את ודי לדמעות:).

בהצלחה..

מאיה יקרה,

כאשר יש לנו תחושה חזקה של "משהו מרגיש כאן לא נכון עבורי", ואנו ממשיכים "לשבת על הגדר" בידיעה ברורה, שצריך לפעול, ולפרקים, אף, ברור לנו איך צריך לפעול, אך אין לנו וודאות של מאה אחוז, אנו מזמנים לחיינו, שלא במודע, מצבים/אירועים/התפתחויות, אשר מחדדים ומאששים או מפריכים את תחושותינו, ואשר "דוחפים" אותנו לנקוט עמדה ולעשות מעשה, את ה – מעשה הזה, שהתלבטנו לגביו.
כך במקרה שלך. כבר החלטת לקום, לעזוב ולהמשיך הלאה בחייך, אך הרגשת שאולי בכל זאת...
ניסית, לא היית שלמה עם עצמך במהלך הניסיון הנוסף, ואז קרה משהו שגרם לך להחליט סופית, להרגיש שלמה לחלוטין, ולסגור עם מנעול את הפרק הזה בחייך.
לאורך כל הדרך, היה ברור לי, כמאמנת, שאת מאוד נאמנה לעצמך, לערכייך, לתחושותייך ולרצונותייך. הנאמנות הזו הינה ערך/צורך חזק שלך, והוא מניע אותך לפעולה, הוא שגרם לך, בסופו של דבר, לקום וללכת, ולהתקדם הלאה בחייך.
ציינת, שבן זוגך אמר לך, "שכל הכבוד לך על האומץ לזרוק הכל לפח בדקה".
באמת כל הכבוד לך!
על היושרה, על הכנות שלך לעצמך, על הנאמנות שלך לעצמך ועל כך שאינך פועלת מתוך חולשות/פחדים, אלא מתוך עוצמה פנימית ועמידה איתנה על מה שחשוב לך.
כתבת ש"מתסכל אותי שהוא שם אותי כאשמה, כזו שהפנתה גב לאמת והלכה".
ה"אשמה" היחידה שלך, היא שלא נכנעת למרותו. הפנית את גבך לאמת שלו, ופנית עם הפנים קדימה, לאמת שלך. ועל כך מגיעה לך כל ההערכה! ברור לי, שלא היה לך קל ופשוט.

אני מאחלת לך, שתמיד תדעי לנהוג כך.

ראשית, המון תודה שוב על כל התמיכה. זה גרם לי להבין המון דברים.
אבל זה עדיין קשה. אתמול באתי לקחת דברים ונגררנו לשיחה של שעות, לקרבה לתחנונים שנחזור וננסה.ואי בכיתי והרגשתי אהבה עצומה אבל בד בבד ידעתי שזה ככה רק כי אני לא בידיים שלו. שאם אני אהיה, הכל יחזור לסורו. לשנינו נורא קשה, רציתי ללכת כל הזמן ולא הצלחתי, פיזית ונפשית,עד שנשברתי והתקרבנו. כשיצאתי ידעתי מייד שזה לא נכון, שגם אם עכשיו אני רואה רק אהבה, זה פשוט לא עובד.אמרתי הכל, את כל מה שישב לי על הלב והיה חייב לצאת, את זה שהפרידה היא לא בגלל אי שמירת הלכות, והוא בסופו של דבר, יודע את זה. הוא הסביר כמה אין אהבות כאלו, ואין, הוא צודק. אני לא ילדה ומעולם לא אהבתי ככה, אבל זה לא הכל כנראה.החיים היומיומיים כרגע קשים קצת ולכן נסחפתי אתמול.הרגשתי כשיצאתי שהשליתי אותו, שנתתי לו להתקרב אלי בידיעה שלא יצא מזה כלום. ואז הבנתי כמה אני לוקחת על עצמי כל הזמן את האחריות. לרגע לא נתתי תקווה שם שאחזור, שנעבוד על זה, נזהרתי גם לא לרמוז, אבל הכאב והבכי הראו אחרת. הוא ניסה פשוט להאחז בהכל, כולל אינטימיות בשביל לקרב אותי. ואני בנאדם שאוהב וקשה לו וזהו. יש לי תחושה כבדה כאילו תמיד הכל עלי,גם המחשבות שלו. אני צריכה לתפוס מרחק. וזה קשה מאד.הלב שלי כואב ובא לי לחזור רק בשביל לא להרגיש את זה, שזה לא יעבור אחרת.

מאיה יקרה,

פעם, מזמן, היה שיר שאחת משורותיו נחרטה בזיכרוני. זה הולך כך "...כל ההתחלות קשות אבל אח"כ קל יותר...", וזה תמיד נכון.
ברור שקשה לך כעת, אך התחזקי, את עושה את הדבר הנכון עבורך, וברמה הרציונאלית את מודעת לזה.
לאט, לאט, הזמן יעשה את שלו ויפעל לטובתך, ואת תחזרי לעצמך.

דבר נוסף,
ציינת שאין אהבות כאלה.
אומרים שהגבול בין אהבה לשנאה הוא גבול מאוד דק. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באהבה גדולה, כמו שלכם, גם השנאה מאוד גדולה.
את תשנאי גם את עצמך וגם אותו.
את עצמך, כי תדעי שיכולת ללכת ולא עמדת בקושי הנפשי, למרות שזה היה הדבר הנכון לעשותו. תחושות התסכול, הכעס והמרירות ילכו ויגברו עד ששוב תגיעי למצב של לעזוב ולהתקדם.
לכן, יפה שעה אחת קודם, כאשר טרם נשאתם ועדיין לא הקמתם משפחה, אז זה גם קשה ומורכב יותר.
אותו תשנאי כי הוא זה שיביא אותך לכל התחושות הקשות.

טוב את עושה עבור עצמך ועתידך.

מאחלת לך, בכל ליבי, את כל הטוב של העולם!

חיכיתי לענות אחרי שאלך באופן סופי. אז היו נפילות והתרככויות ושוב אשליה שאולי דברים יהיו בסדר, עם ידיעה חזקה שלא. ואז לפני יומיים קפצתי לחברה ההיא, זו שהוא חושב שמסמלת את כל העבר ה"נוראי" שלי, מהרגע שהגעתי הוא לא דיבר ואמר שהוא כל כך פגוע שהלכתי אליה, שלא השתניתי בכלום וכו' וכו'. למחרת באתי הביתה ואחרי שהיינו שם יחד יומיים אמרתי לו שבשביל שנינו עדיף שעם חוסר הנוחות, אהיה אצל ההורים שלי. שנינו עצבניים ומתוסכלים, גם אם אני חושבת שהוא מדבר ופועל בחוסר היגיון הוא מצידו פגוע וגם אני ואין מה לעשות.ואז הוא פצח בנאום שהוא מרחם עלי, שאני אדם מסכן, רווקה בגילי, שאחזור לעיר הזבל ממנה באתי, שאני במסלול התרסקות, שהוא רצה להציל אותי משם ואני מסרבת,התעצבנתי כל כך ולא אמרתי מילה.לדבר ככה גם אני יודעת.ארזתי והוא הלך אחרי ואמר שאני אחזור לצאת עם מיליון גברים ולכל הזבל הזה אחרי שהיתה לי הזדמנות לחיים עם טעם.ביקשתי שלא ידבר אלי יותר.אז הוא אמר לי שאני אשמה שזה נגמר מכוער. ממש גבר מכה. אני אשמה שהוא מדבר אלי ככה.בלילה הוא שלח לי מייל בו פירט איך תסכולי הקנאה לעבר ותסכולי הפחד מהעתיד לא השאירו לו מקום להווה. איך הוא מאוכזב ופגוע ובכל שנייה שהיה לנו טוב, גם לכמה דקות, הוא חשב שהנה זה מסתדר. כמה הוא אוהב אותי וחולם שהוא מתעורר מזה ואני איתו. ששנינו רצינו יחד חיים אחרים ועצוב לו שאני בוחרת לחזור לישן ומה הוא אמור לעשות לבד. שהוא מתנצל וכואב לו ושורף לו ועוד הרבה דברים שאני מאמינה לכל מילה שלהם, אבל למה זה ככה? למה פוגע, שורט ומעליב, מנפץ כל תקווה ואז אומר כאלו דברים יפים ונכונים שכל כך הרבה פעמים ריככו אותי. זה יצר הרס? מה זה. אין לי מה לחזור לשם יותר, כמה כואב שזה יהיה.

מאיה יקרה,

פעם אחר פעם את נאחזת באשליה וחווה נפילה קשה וכואבת יותר מקודמתה.
זה לא יצר הרס, זו התקווה, שאולי בכל זאת... אבל לא!
הבחור הזה לא בשבילך (ולא הייתי מאחלת אותו גם לאף אחת אחרת...)!
הורידי מסך על פרק זה בחייך, מסך אטום. אל תאפשרי לשום פניה שלו אלייך לעבור דרך מסך זה. לא בטווח הקצר, כאשר הוא יכול להשפיע עלייך, ולא מאוחר יותר.
נקרתה בדרכך הזדמנות, שהרי כל אתגר/קושי הינו הזדמנות למשהו טוב יותר, נצלי אותה.
קחי החלטה להמשיך הלאה בחייך, אחזי בהחלטה זו ועמדי בה, עבורך ועבור עתידך.

באמת שאין לי מילים. כל כך עזרת לי בהחלטה הקשה הזו, להיות אמיצה ולא להיכנע לנוחות או לפחדים. לא קל, כואב הלב, יש געגוע ומהר מאד זיכרון של דברים טובים בלבד. אבל אין ספק שזה הדבר הנכון, שזה לא יכול להיות הגיוני לחיות ככה. פגיעה והתנצלות ובכי וסבל וכל זה אמור להיות אהבה. אין לי ספק שעל אף שקשה, ואני בוכה ומתגעגעת, זה בשביל שיהיה יותר טוב, אני מקווה שאפיק את הלקחים ואבוא הרבה יותר שלמה (למרות שלחשוב על משהו אחר נראה לי מוזר). הוא שבור ולא קל לי לדעת ולשמוע את זה אבל אין ברירה. בשביל שנינו. אני באמת מודה מקרב לב על התמיכה והעידוד והאמונה בי, כשלי לא היה בעצמי. זה מרגש אותי לכתוב את זה ואני מאחלת את כל הטוב שבעולם . תודה תודה תודה.

מאיה יקרה,

במהלך ה(כמעט) חודש האחרון עברת תקופה לא פשוטה כלל, אשר בסופה לקחת החלטה מאוד אמיצה והבאת לשינוי משמעותי בחייך, שינוי תפיסתי קיומי, בשפה האימונית, שינוי אשר כתוצאה ממנו תוכלי רק לצמוח.
לאחר מאבק פנימי לא קל, וניסיונות של בן-זוגך לשעבר ליפות את המציאות/ליצור מציאות מזויפת, או לאיים, להפחיד ולפגוע בהערכתך ובביטחונך העצמיים, הבנת והפנמת, שכדי שתוכלי להתקדם בחייך ולהגשים את שאיפותייך, עלייך להתקדם בלעדיו, ועשית זאת! עשית את הדבר הנכון עבורך!
רק אדם מאוד חזק, נחוש, החלטי, אמיץ וערכי (אדם הפועל מתוך ערכיו, ולא מתוך פחדיו, כפי שנכון לפעול) יכול לעשות זאת.
הכל שלך, הכל בזכותך!
כמו שקורה, תמיד, בתהליך אימוני, התהליך הוא של המתאמן ובאחריותו.
המאמן נמצא כדי ללוות, לשקף את מה שהוא לומד במהלך האימון, על חיי המתאמן, ולחזק.
תודה על הזכות להיות בשבילך.
ותודה על מילותייך. ריגשת אותי.
אני מאמינה, ושוב, לאור ההזדמנות שנתת לי להכירך, שאם תתמידי בנחישותך, ותפעלי, תמיד, על פי ערכייך, תממשי את חלומותייך ותחיי אותם.

הימים הם כמו נצח, אני משתדלת להיות חזקה אבל יוצא לנו לדבר. ככל שאנחנו מדברים זה רק יותר ברור לי כמה זה באמת גמור. אין סיכוי, התהום ביננו רק הולכת ונפערת וגם הוא מרגיש כך. יש לנו עוד בית לפרק ככה שהניתוק הוא לא מיידי, אבל זה כל כך קשה ואני לא יודעת למה. בקטעים שאני חזקה הכל נראה לי ברור כשמש וכשאני מתגעגעת ונחלשת, אני מנסה להזכיר לעצמי את כל הסיבות בגללן הלכתי, את זה שאני דנה עצמי לחיים לא מאושרים אם אני איתו,מזכירה לעצמי את הדיבור שכל כך פגע ומהדהד בי עד היום, ואמרת לעצמי שיהיה בסדר, הכל לטובה, אני באמת מאמינה. ומצד שני, זה כל כך קשה. שלושה ימים מרגישים לי כמו חודש, אני לא מוצאת את עצמי, לא מוצאת טעם בכלום, רוצה ולא רוצה שנדבר, כל כך מאוכזבת ועצובה, כשאני זו שקמה והלכה, בלב שלם וגם חזרה כדי לקבל הוכחה ודאית לסיבות ללכת. אני נורא רוצה להמשיך הלאה, לא להיתקע על זה, אני לא רוצה לחזור להיות לבד,בדירה לבד, שלוש שנים לא רציתי לצאת עם אף אחד שלא היה נראה לי רציני, לא הסכמתי להתפשר. ועד שזה הגיע, זה ריסק אותי.

מאיה.. אני כל כך מבינה אותך ואת הקושי שלך..
מה שקורה הוא, שאת צריכה לבחור....
אני מאוד מאמינה, שדברים נעשים קלים יותר, כשיש רצון אמיתי. כשיש רצון אמיתי, נסללת דרך. את פשוט צריכה להיות יותר שלמה, עם כל החלטה שתקבלי. ויכול להיות, שאת לא שלמה עם ההחלטה שקיבלת, כמו שאת חושבת. המוח אומר לך שאת שלמה עם זה, וכל שאר החלקים מתנגדים.
שוב, בנוגע לרצון.. אם תירצי אותו עד הסוף, את תמצאי את הדרך איתו. אם לא תירצי אותו - בהחלטיות, את תמצאי דרך(לא קלה) מעט יותר קלה ומאוששת, לא להיות איתו.
הפער הולך ונפער ביניכם, באופן טבעי, כי אתם בתהליך של פרידה וזה עובד גם פסיכולוגית על כל אחד מכם- הצורך להתרחק כדי להישמר רגשית כמה שאפשר.
זה מרחק שניתן לאחות. אבל שוב.....את חייבת להיות שלמה עם כל החלטה שאת לוקחת.
אולי תתעמקי בזה מעט יותר?.
ותמיד תזכרי, החיים שלך הם בשליטתך. אף אחד לא יכול לומר לך איך לחיות אותם. את צריכה להיות שלמה עם הדרך שלך בחיים. לא יועצים ולא חברים ולא בן זוג, יאמר לך מה נכון או מה לא נכון. אלא אם , את מסכימה עם הדרך המוצעת לך, או שאת חושבת, שלא עשית מספיק. אל תאמללי את עצמך, והכי חשוב- אל תיקחי על עצמך טעויות של אחרים. את מה שמזיק לך, או את מי שמזיק לך- רצוי מאוד שתסנני. ושוב- למען אהבה, עושים הרבה, אני מאמינה בזה וזאת גם הדרך שלי, אבל את ורק את, יכולה לדעת היכן ומתי זה מספיק, ואולי הצד השני צריך לבוא גם הוא לקראתך.

מאיה יקרה,

בשלוש השנים האחרונות, וסביר להניח, שכל חייך, החלטת ופעלת על-פי ערכייך, אמונותייך ותחושותייך, מתוך שלמות פנימית וידיעה וודאית שזה מה שהכי נכון עבורך, כפי שכתבת "לא הסכמתי להתפשר". כך יש לנהוג ולהתנהל על-מנת לעשות נכון את הדברים הנכונים עבורנו.
גם במקרה הזה נהגת כך. כאשר לא היית שלמה לחלוטין, נתת לעצמך הזדמנות נוספת להחליט מה נכון עבורך.
לי אין כל ספק שלקחת את ההחלטה הנכונה עבורך, ואני שמחה, שגם את חושבת כך.
מאחר והרבה רגשות בעוצמות גבוהות מעורבים בתהליך שכזה, את לעיתים חזקה ולעיתים נחלשת, זה טבעי. תני לעצמך את הזמן להחלים ולהתחזק.
ככל שתמעיטו בקשר, כל קשר, לפחות בתקופה הקרובה, כאשר הפצע עדין פתוח וכואב, כך יקל על שניכם. לכן, עשו כל שביכולתכם לסיים עם הדברים המפגישים ביניכם בהקדם האפשרי (הנכסים, החשבונות וכד').
אני מאמינה שהזמן יעזור, יקהה את הכאב ולבסוף ירפא.
בזמן הזה, תנסי להתמקד בדברים אחרים, עם כל הקושי הכרוך בכך. חברים, עבודה, משפחה, חוגים. דברים אחרים שיעסיקו אותך.

בתהליך האימוני, המתאמן מתחבר שוב ליכולותיו, כוחותיו ועוצמותיו, על ידי בחינת דרכי ההתמודדות שלו עם קשיים דומים ושונים העולים מתוך סיפור חייו.
נסי לחשוב על התמודדויות שלך עם קשיים בחייך, בכל תחום.
מה עשית? כיצד התגברת? כיצד עלית שוב על המסלול הנכון עבורך? כיצד הבאת את עצמך להתקדם הלאה בחייך? האם נעזרת במישהו? האם התמודדת בעצמך?