לא מציע נישואין

הי אילנית,

את מעלה בעיה שהרבה אחרות חוות אותה כפי שגם הזכרת בהודעתך כאן. לגבי הזמן האידיאלי או המספק להציע נישואין- אין כזה. יש גבר שיציע אחרי כמה חודשים, ויש גבר שיציע אחרי הרבה רמיזות ועד שיאזור אומץ, ואולי אכן אלו יהיו 7 שנים..

עבורך, כנראה זה הזמן הנכון והמספק- אתם גרים ביחד, את יודעת מיהו, את מרגישה מצידך שהוא מכיר אותך מספיק טוב כדי לקבל החלטה. אבל לפעמים זה לא מספיק, עבור הצד השני. לפעמים מדובר בתהליכים אישיים שהוא צריך לעבור, להתבשל ולהתבגר, על מנת להבין מה הוא רוצה ומה הוא מחפש- עד שיהיה לו מספיק "בסיס" (אישי, אישיותי) כדי להציע. יש סיכוי טוב שאולי זה כלל לא קשור אלייך.

אני לא יודעת כמה פעמים העלת את הנושא, אם בכלל, ובדקת מולו מה מונע ממנו או איפה הוא בבחינת "יחסינו לאן". אני כן חושבת שחשוב לקיים שיחות כאלה. הוא צריך לדעת איפה את עומדת ומה דעתך על המשך קיום הקשר. זה לא בבחינת אולטימטום או רמיזה קשה- אלא- שיחה טובה בה את אומרת לו מה את חושבת על המשך היחסים ואיפה את רואה אותו בתוך חייך בהמשך. יתכן והוא יתן לך פידבק דומה, יתכן ולא. על פי תגובתו שזה בסדר שבחורה תחכה 7 שנים- אין לדעת למה בדיוק התכוון. כן צריך לברר איתו מה הדעה והגישה שלו לגבי קשר, האם מבחינתו מתחתנים רק לאחר סיום תואר, מציאת עבודה טובה, קניית דירה וכו'? יש הרבה גברים שזאת הגישה שלהם, ויש גברים שיבואו לנישואין בלי כלום- לא עבודה טובה ולא דירה ואז לא פעם יש הרבה תלונות מצד האשה- איך נקים משפחה ללא הבסיס החומרי?

כך שרק אם תבררי מול בן זוגך מתי לדעתו, ואם לדעתו, הזמן האידיאלי או "האם עבר מספיק זמן כדי שתדע", רק ככה גם את תדעי איפה את עומדת. מסכימה איתך שזה צעד מאוד חושף מבחינתך- שאת הצד שמעלה את הנושא הפעם על השולחן, אבל בכל זאת, כדי להימנע מלהמשיך חייך בכזה תסכול וחוסר אונים- חשוב שתעלי את הנושא כמו שצריך, והדגש יהיה דווקא עלייך ולא עליו- מה אני מרגישה, האם אני לא טובה מספיק, למה שזה לא יקרה גם לי- שיציעו לי? האם אני לא טובה עבורך מספיק? כדי שתקבלי את הפידבק ממנו לשאלות האלה- כדאי שתעלי את זה מולו בשיחה כנה. אחרת המקום הזה של סימני השאלה ילך ויגדל.

מאחלת לך בהצלחה ואשמח לעדכונים בהמשך..

אני חושבת שאת צריכה לשאול אותו למה הוא מתמהמה? אולי בגלל שבאופן כללי הוא לא רואה שום לחץ להינשא וחי את חייו תחת סטנדרטים ונורמות שונות משלך. כלומר אולי הבעיה היא לא בך ובקשר אלא בעניין שהוא לא ממהר להתחתן למרות שהוא אוהב אותך ומחוייב לך.
לדעתי את צריכה לשאול אותו אם הוא כן רואה אתכם יחד לאורך זמן, לשאול אותו מהן מטרותיו ולתאם ציפיות. ולדוגמא אם הוא יגיד לך שהוא יחשוב על זה רק עוד שלוש שנים תחשבי האם זה מתאים לך. אבל בקיצור את חייבת לדבר איתו ולהבין מאיפה זה מגיע

אני מזדהה עם כמה מהדברים שכתבת. אני לא יודעת אם אני אוכל לעזור לך אבל אני כן יכולה לשתף במה שאני חווה שמזכיר לי את עצמי במה שכתבת.
אני עם חבר שלי קצת יותר מ-4 שנים, וגם אצלי זה לא הגיע.גם אני מרגישה שאני מחכה ואחכה אולי לנצח ושלפעמים אין לי כבר כוח לחכות...שלא מגיע לי לחכות כי אני טובה, טובה לו, נותנת מעצמי, מתייחסת אליו טוב וכו' וכו'....
השוני הוא שאנחנו מדברים על זה כבר שנתיים בערך. זה גלוי וזה פתוח. הוא בא מבית שבור ואני לא, הוא גדל בפנימיה ואני לא. אני מאמינה בנישואים והוא לא. הוא פוחד מחתונה ואני לא!
זה לגמרי שם אותנו במצב מאוד מאוד מורכב וקשה נפשית...היינו בטיפול זוגי, הוא היה בשני טיפולים פרטניים...ייאמר לזכותו שהוא מודע לעובדה שהוא הבעייה, שהוא השונה פה, שהוא המוזר...והוא ניסה להבין מה מניע אותו ומה גורם לו לפחד כל כך ול בכדי שתהיה לנו תשובה להתמודד איתה. ו...זה קשה. אפילו עשינו הפסקה של חודשיים יזומה שלנו כדי להבין האם זה הרגל או האם באמת אנחנו רוצים לחיות אחד עם השני. בתום ההפסקה הבנו ואמרנו אחד לשני שכן אפשרי לחיות לבד אבל אנחנו לא רוצים לחיות האחד בלעדי השני והוא אמר שלא מוכן לוותר עלינו. בינתיים, כבר עבר עוד איזה חודש וחצי ואני מרגישה שכלום לא זז, מדברים על זה בגלוי פעם בכמה ימים, שוב שנינו מביעים חוסר יכולת להבין מה לעשות ואיך להתקדם ו... תחושת התקיעות חזרה!
אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם זה כרגע, אבל אני רוצה שתפנימי מתוך זה שצריך לדבר על הדברים, להבין אם אתם באותו קו מחשבה או מה המניעים שלו או מה גורם לו לזוז, לקום בבוקר, לשמוח, מה חושב על נישואים וכו'...ויפה שעה אחת קודם!
תאמיני לי, לחיות בתסכול יומיומי זה לא פיקניק...ואת זה אני אומרת ובאותה נשימה לא יכולה לחשוב על לחיות בלעדיו ויחד עם זה מרגישה ברצינות שאם לא יקרה משהו דרסטי הרבה הרבה יותר, שום דבר לא יתקדם.
מקווה שתדברי איתו ותגיעו להבנה ו....תאמיני תמיד שאהבה מנצחת!

היי
כן יש את העניין שאם זה יגמר אז "לבזבז" עליו שנתיים -חמש שנים ואז בגיל לא הכי צעיר להתחיל מחדש להכיר ואז לצאת ורק אז...
אבל אם אתם כן יודעים שאתם ביחד,ואתם כן מוכיחים את זה בזה שאתם גרים יחד
ואם אתם לא רוצים ילדים,ואת רק בת 26 לא 30 ,אז מה ההבדל הגדול?
אמרו לי שצריך לשאול "למה לא" ,אבל אולי זה גם בסדר לדעת שאתם זוג ואתם ביחד ואוהבים ונאמנים והכל גם בלי להצהיר על זה...

מדברת בחורה צעירה אומנם אבל אני בזוגיות של שלוש שנים,שעדין לא גרים יחד,ומתוך המחשבה שאנחנו כן ממשיכים ביחד ...לחיים, אני אןלי אסכים לקבל טבעת רק בגיל 28,וזה יהיה אחרי כמעט 10 שנים של חברות,(זה מנסיבות שתלויות בחיי בן זוגי) אבל אני יודעת ואם הוא גורם לי להרגיש ככה שאני האחת שלו ,אז החתונה לא תשנה את זה..
אבל אני יודעת שאני צעירה,אז נדבר עוד שנתיים...

נראה לי שהרוב הוא בידיעה שאתם ביחד ושאתם רוצים את זה להמשך החיים אם לא אזז למה להמשיף מעבר לשנה וחצי?