נמאס לי.

בן זוגך על פי תיאורך, הוא אדם שתולה באחרים את האחריות למה שקורה בחיים שלו, לטוב ולרע. כאשר משהו רע קורה - הוא מאשים, אשר נעים לו וטוב לו, הוא משבח ומהלל וזוקף לזכותך את כל האושר שלו.
לדעתי, למרות שהמצב השני הוא ודאי מאוד נעים לך, שני המצבים אינם בוגרים, וככל שבעלך יתנסה בלקיחת אחריות על מה שקורה לו בחיים, לטוב ולרע, כך התופעה הזאת שאת מתלוננת עליה תפחת.
זאת אפשרות בכיוון שלו.
אפשרות התמודדות מן הכיוון שלך, היא פשוט לא להעמיס על עצמך את האשמה, לא לתת ל"גשם שהוא מוריד - להרטיב אותך". ככל שפחות תיקחי על עצמך ותתבאסי ממילותיו, אלא תבחני את משפטיו רק ברמה של התוכן ותתעלמי מטון הדיבור- עליך לומר לעצמך נוכח ההאשמות שלו - זו לא אחריות שלי - במידה וכך את חושבת, כמובן, ופשוט להדוף את ההאשמה, בלי לעשות מכך עניין. ובמקרה שאת חושבת שיש לך אחריות מלאה או חלקית על משהו שהוא מאשים אותך בו - קחי אחריות! אמרי לו שהוא צודק, עשית טעות בנושא זה וזה, היי ספציפית, (כולנו עושים טעויות), אמרי בדיוק על מה את לוקחת את האחריות ועל מה לא. זה לא עושה אותך "לא בסדר". טועים אז מתקנים, והחיים ממשיכים בלי בעיות. אולי משהו מן הגישה הזאת ידבק גם בו, כי נראה לי שאחת הסיבות מדוע הוא אינו לוקח עדיין אחריות קשורה לבית בו הוא גדל (ניחוש שלי) - שבו כנראה כאשר מישהו עשה טעות הוא חטף על כך ביוקר והרגיש שהוא מאוד לא בסדר. יש בזה משהו?

לא חשבתי על זה מהצד הזה, אבל יכול להיות. העלת לי פה כמה נקודות חדשות ומעניינות שאנסה לחקור לעומק.
לגבי לקיחת אחריות- אני כבר לא יודעת מתי יש לי חלק באשמה ומתי לא. הרי קשר תמיד ניתן למצוא. דוג'? הוא קם כדי לדבר איתי, חזר לחדר עבודה וכשהוא חזר נפל לו משהו ונהרס. הרי אם לא הייתי מדברת איתו והוא לא היה קם אלי, לא היה נשבר...וכו' וכו'...