לא אוהבת את בעלי

הי לילך,

אני לא יכולה שלא לחבר בין עינין הפיריון לבין חוסר אהבתך לבעלך. את נשמעת חד משמעית בעליל באשר לאהבתך או לסיכויי הקשר ביניכם. את מזמן לא בקשר, את מזמן לא רוצה משפחה איתו. את לא מתגעגעת, אין לך בעיה לא לראות אותו המון זמן, אין בך רגש אליו. אגב, מהודעתך לא היה ברור מי מכם רוצה את הילד יותר.

יש תהיה האם זה בעקבות התקופה לא פשוטה שאתם עוברים, האם יש לכך חלק בחוסר הסבלנות, בחוסר הרצון לראות אותו- האדם איתו (בתיאוריה) את מנסה לבנות בית, (בפועל) את בכלל לא רוצה אותו. האם את חשה כמוני את הסתירה שבין ללכת על טיפולים עם בעלך לבין בכלל לא לרצות ולאהוב אותו, כל שכן אני מניחה גם לא להקים איתו בית? אלו דברים שהולכים יחד. להביא ילד לאמא שלא אוהבת את אבא? לא שווה "למצוא" בעל אחר, ולהביא איתו ילדים ואז את מבטיחה יותר אושר לילדייך?

לגבי "אין לי זמן לקום וללכת" מבחינה ביולוגית- לא כ"כ הבנתי מה פירוש "מבחינה ביולוגית", מעבר לזה, אולי דווקא יש לך המון זמן. נסי רגע לשים את הטיפולים בצד, לחשוב "נקי" ולעשות סדר עדיפויות. השורה התחתונה- לא טוב לך איתו, את לא מגיעה לזוגיות שמעשירה אותך, למה לעשות לה המשך? את כבר קיבלת החלטה שאת לא אוהבת אותו ולא טוב לך איתו. את צריכה לקבל החלטה חד משמעית לגבי המשך הקשר שלך איתו, כי זה לא עושה לך טוב ובטח שלא לו, וכמובן זה לא מצב אופטימלי לילד- לחוות כך את הוריו.

אשמח לדעתך.

לילך היקרה,
בנוסף לדברים החכמים שכתבה לך עדי, רציתי להוסיף זווית אחרת:

כרגע את מתמקדת במטרה שמופיעה בעינייך כהכי חשובה בחיים - להביא ילד. את נישואייך את שוקלת רק כאמצעי להביא ילד, וכל כולך שקועה בתוך תהליך ההפרייה, שידוע שהוא מציף את הגוף בהורמונים ומאד משפיע על מצב הרוח ואיתו גם על היכולת לראות נכוחה את המציאות.

נשאלת השאלה מה יהיה "רגע" אחרי? החלטה להביא ילד משותף קושרת אותך עד סוף חייך לשותפות גורל עם בעלך. גם אם לא תישארי נשואה לו - הוא ימשיך תמיד להיות האבא של ילדך. האם את יכולה לראות אותו בתור שכזה?

מצד שני, מופיעות כמובן גם שאלות פרקטיות: להביא ילד באופן עצמאי עם תרומת זרע - על מנת לא להמתין ביולוגית לגבר שאותו תאהבי ושירצה להביא איתך ילד - פירושו לקחת עליו אחריות כלכלית והורית - זה לא פשוט!

ועולה השאלה המוסרית: האם זו לא גניבת זרע? ליצור אצל בעלך את האשלייה שמקימים משפחה ולהכניס אותו לכבלים האלו לכל החיים שלו, לעומת לשחרר אותו בתור גרוש בלי ילד לעולם הפנויות.

שמתי את האצבע על דילמות קשות שאת עומדת בפניהן, לגמרי לא פשוטות ולא חד משמעיות.
מצד אחר, יכול להיות שאתם יכולים, בצורה גלוייה וחברית, להחליט נניח להביא ילד יחד, מן השיקולים הנכונים: ששניכם כבר לא הכי צעירים, שאתם כבר מכירים וסומכים זה על זו למרות שאין מספיק אהבה, ורוצים לחלוק את ההורות המשותפת. יכול להיות שהתפיסה הזאת מתאימה גם לבעלך. אולי גם הוא מרגיש שהוא עלול לאחר את הרכבת מבחינת הסיכוי להפוך לאבא.
נדמה לי שאם שניכם יודעים מראש שזו החלטה להביא ילד יחד אך לא להישאר נשואים - זה מצב יותר בריא לשניכם, להיכנס ל"עיסקה" הזאת בעיניים פקוחות ולשקול הכל מראש, מתוך ידיעה ולא הסתרה.
ידוע שיש יחידים שחוברים יחדיו ומביאים ילד משותף ולא נעשים בני זוג. במודל הזה יש לילד אבא ואמא, כל אחד תורם כלכלית והורית, ונדמה לי שזה כלל לא מודל רע.
הוא אמיתי יותר ונטול מתחים יחסית לעומת המחירים שאת נאלצת לשלם - וגם בעלך - כאשר נשארים יחד ללא אהבה כפי שאת מתארת.

אז יש כאן המון חומר למחשבה, אפילו שהשאלה שלך נוסחה בקצרה...