קושי בזוגיות

למבולבלת הנחמודת, החפירה שלך היתה סימפאטית ודווקא חשפה אותך, כלומר יש לך מודעות עצמית, ורגישות גבוהה, ואולי דווקא משום כך נדרש שיגיע גבר שבאמת יזיז לך רגשית.
השאלה היא האם את פתוחה לחפש ברצינות ובסבלנות, או שאת נענית למי שמופיע בחייך אך לא מחפשת בעצמך בצורה פעילה?
כי אם את ממתינה בנוחיות שלך עד שמופיע מישהו שמתעניין בך - יתכן וייקח לך המון זמן עד שתמצאי מישהו שבאמת ידליק אותך ויופיעו רגשות חזקים כלפיו.
לדעתי את בקצב שלך, שמתאים לך, ומכיוון שכבר הלכת לטיפול פסיכולוגי בנושא זה, זה עניין של זמן. לא כדאי להיבהל מזה שכרגע אין לך רגשות כלפי הבחור. לדעתי זה יקרה באחד משני מקרים:
או שתתני לבחור הזה צ'אנס וככל שתכירי אותו יותר את תרגישי שאת יכולה לסמוך עליו ושאת נהנית בחברתו ואהבה יכולה להתפתח בהדרגה במקרה כזה בתנאי שיש כימייה התחלתית, וציינת שיש הנאה מסויימת מן המגע שלו. (לגבי נשיקות - חפשי את הטכניקה המתאימה לך. יש האוהבים זאת לאט ובהדרגה, ולא עם הרבה רוק ויש שהפוך, חפשי מה נכון עבורך ותתקשרי זאת אליו - לא לוותר כי אם תעשי דברים שאת לא נהנית מהם ואפילו נגעלת - זה עלול לקלקל לך את אהבת הנשיקות לכל החיים...לא חבל?)
או שפשוט תכירי מישהו אחר שסוף סוף כן ידליק אותך וכאשר זה יקרה - את תדעי זאת מהר, כי לא תוכלי להפסיק לחשוב עליו ולרצות לפגוש אותו ולא להיפרד פיזית...

אני במקומך לא הייתי נלחצת אלא זורמת והמדיניות של ליהנות מן הרגע היא מצויינת!

מקווה שעזרתי במשהו.

היי דורית,
תודה לך על המענה, באמת הפנמתי והמשכתי את הקשר עם הבחור, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת המון ומתלבטת, בסך הכל באמת יש בו דברים שחשובים לי ואני לא רוצה להפסיד לנסות, אבל משהו שם בהרגשה כאילו בא לי לבכות לא יודעת למה, שאני אצלו בבית אז נחמד והכל אבל כאילו מגיע שלב שאני "מפחדת" פתאום, כאילו קשה לי לחשוב על השילוב הזה שפתאום כבר זה לא רק אני והמשפחה שלי בחיים שלי כאילו עוד משהו קורה והשינוי הזה קשה לי, כאילו אני רוצה להפסיק הכל ולחזור למקום שלי "הנוח" אבל אני יודעת שאני כן צריכה לנסות כבר הגיע הזמן, אני צריכה לעבור את ההתחלה הזו של הקשר, בדרך כלל אני לא מתלהבת מהתחלות בכל דבר בחיים תמיד בהתחלה קשה לי עד שדברים מסתדרים.
את חושבת שכדאי לי ללכת לכמה פגישות נוספות אצל פסיכולוג?
אני לא מבינה למה קשה לי, גם מבחינה מינית אני יכולה לרצות להיות במגע וכשמגיע הרגע אני נהנת בדיוק לכמה רגעים (הכוונה שאנחנו מתמזמזים) ואז פתאום כאילו בא לי לבכות מן רגש מוזר כזה.
זה משגע אותי איך אני כבר בת 23 ולוקחת את זה ככה, בנות בגילאים מוקדמים יותר חוו בהרבה יותר ממני.
אני כל כך מבולבלת גם התקופה עכשיו של מבחנים בלימודים.
אני לא אוהבת להרגיש ככה ):

הרגשתי צורך לכתוב שוב מקווה שזה בסדר.

מ יקרה, ברוכה החוזרת!
כאשר אני מחברת את שני מכתבייך, בולט לי משהו שחוזר ומקשר את הכל: שאת לא נותנת לעצמך את הרשות להיכנס עמוק יותר לרגשות. כאילו מתקרבת, מתחילה להרגיש משהו ואז נרתעת ומתרחקת על מנת לחזור לאזור הנוחיות המוכרת ולא להתעסק עם חוויות ורגשות בלתי מוכרים.
לדעתי שווה לך לחקור זאת עם הפסיכולוג שלך. יתכן ומשהו קרה שם בילדות שלך שלא מאפשר וחוסם אותך מלהרגיש דברים בעוצמה. אולי איזו למידה והפקת לקחים שעשית בגיל חמש - מבלי להבין את העולם - שמלווה אותך עד היום בתור אמצעי הגנה עצמית.
וחשוב לבחון את מערכת היחסים עם ההורים - שהיו הדמויות הראשונות אליהן התקשרת. את כל זה ניתן לעשות בטיפול,וכמובן חשוב לאחר התובנות הללו להתחיל לפעול בחיים שלך בצורה אחרת מן האוטומטים שכיום מנהלים אותך.
מקווה שהתשובה שלי מספיק מובנת.

היי,
זה באמת ממש ככה וזה משהו שחוזר על עצמו.
העניין שאני לא מצליחה להבין מה היה שם בילדות, לא זכור לי איזה מקרה או משהו.
בכל מקרה אני אלך לפסיכולוג, אני חייבת להתמודד עם זה.. את חושבת שכדאי לי להמשיך עם הבחור ודווקא כדי להתגבר ולנסות להתמודד עם זה?
בעיקרון אני לא מרגישה שאני ממש רוצה אותו וגם הרבה דברים קטנים ממש מורידים לי אבל לדעתי זה בגלל העניין הזה של "הפחד" זה משפיע וכביכול בגלל זה אני מתלבטת אם בכלל אני רוצה אותו או לא.