מותש ומתוסכל ומבקש את עזרתכם!!!

שלום מאור,

תודה על השיתוף שלך.
אני רוצה לחדד מספר משפטים שכתבת כאן-
1. בן הזוג אליו אתה מאורס מתפרץ מעל לגבולות הנורמה, מקלל, מגדף. לאחר מכן לא תמיד זוכר מה אמר.
2. יש בהתנהגותו משהו שמפחיד אותך, אתה מרגיש מאויים ממנו.
3. אלים מילולית ולוקח את החופש שלך ע"י רצון לסלק אותך מהבית.
4. יתכן ואתה צודק ואכן חוויות קודמות מעברו גורמות לו להתנהג כך, אך לצערי זה לא הסבר מספיק טוב ל-למה אתה צריך להיות שק החבטות שלו במקרה הזה.
5. את הכעס והשנאה שמצא בגרעין הפנימי שלו, לצערי, מנתב אותו עכשיו אליך, שאתה מהווה הגרעין הבא שלו, והעתיד שלו. יש מונח שנקרא "השלכה", זה משהו בסגנון.
6. אינו מודע לדפוסי ההתנהגות שלו, למרות שמדובר באדם מקסים כשהוא רגוע, עדיין לא מצליח להתבונן פנימה ולהבין איפה הוא לא היה בסדר.
7. מתנער מאחריות ורואה רק בך את האשם למצב.
8. לא מצליח להשתלט על ההתנהגות גם מול גורמים חיצוניים יותר כמו עבודה וחברים.
9. אתה חש בלבול ותסכול נוראי, אני מניחה שהאירוסין רק גורמים ליותר מתח ולחץ, שכן יש איזה "דדליין" מסוים לקבל החלטה.

מכל הנקודות האלו שעלו מדבריך הקשים, אני רוצה לשים דגש בעיקר על כך שזוגיות כוללת, בין כה, הרבה משברים, ללא קשר לאישיות הבסיסית שכל אחד בא איתה. יגיעו 2 פרטנרים מקסימים וסבלניים לקשר- גם להם יהיו ריבים ומחלוקות. מה שאתה מתאר, לצערי, לא מתיישב עם זוגיות. אתה לא זקוק לטיפול, אתה הצד שרוצה לסייע ולהתגבר על המכשול- הוא לא נמצא שם בהתנהגות (אולי בהצהרות), והוא זה שזקוק לסיוע ולתמיכה הטיפולית. לצערי, עד שהוא לא יבין מה הוא עושה, הוא לא יגש לטיפול. הוא צריך לגשת מתוך המקום של מודעות עצמית למה שהוא מעולל, ולא מתוך מקום לרצות אותך או להחזיק את הקשר. הוא חייב את זה לעצמו גם מול המעסיקים, גם בכביש וגם מול החברים. כפי שכתבת- המוקד הוא מול כולם, ולא רק מולך וזה לא מפתיע.

לא משנה מהן הסיבות להתנהגותו, זה בהחלט גורם לך להיות אמפתי וזו תכונה נהדרת שיש לך אותה בגדול, אבל זכור דבר פשוט- אתה הולך לחיות איתו, כבן זוג לכל דבר. אתם מן הסתם מתכננים עתיד יחד. אני באמת לא חושבת שזה יהיה צעד נכון כרגע לממש את הנישואין בהמשך או כל מיסוד אחר. אני חושבת שיהיה נכון לשים גבולות, באסרטיביות, ולצפות לכל תגובה אפשרית, גם אם תהיה לא נעימה ורצופת קללות. לשים גבול פירושו- או שאתה עושה עבודה ומתחיל טיפול,אפשר ורצוי שתצטרף אם הוא ירצה, או שהכל מתבטל. במילים האלו. אין לך כ"כ ברירה, שכן אחרת תמצא את עצמך מוותר, ומתמסד לאדם שלא מסוגל להחזיק את עצמו רגשית במצבי לחץ, שמתפרץ, שמקלל, ומכאן ועד לאלימות פיזית המרחק לא מאוד גדול. אדם אלים הוא לא אדם שאפשר להחזיק איתו זוגיות בריאה. ואני חושבת שאתה צריך להציל את עצמך מחוויות קשות יותר שיהיה קשה לצאת מהן בעתיד, מאשר עכשיו.

אני מתנצלת על הנוקשות- אבל אני מאמינה שאם לא תשים לו את הגבול ו"תקבל את זה אז איז" הבעיות רק ילכו ויגברו.

היי מאור,
אתה נשמע בחור אינטלגנטי ורגיש ולכן אולי תוכל להעזר בעיצה הבאה. אתה מדבר על התסכול והבלבול בעקבות התקפות הזעם של בן זוגך ומתאר התנהגות מכילה כלפיו. האם אתה יכול להגיע ולחוש גם כעס? לא בהכרח כעס כלפיו אך בשבריר מהעוצמה שהוא מפגין. זו לא משימה פשוטה מכיוון שכעס לעתים קרובות מחפה על כאב ולהפתח לכעס נותן גם לכאב דריסת רגל. אני לא יודע אם זה יעזור לשפר את הזוגיות שלכם - אבל זה בהחלט יכול לתת לך כלים להתמודדות אקטיבית עם כעס של אחרים במקום (או בנוסף) לתגובה הפסיבית שלך היום.
בהצלחה!

שלום מאור. אני כותבת משום שכשקראתי את שכתבת, הרגשתי כאילו אני קוראת דברים שנכתבו עלי. היה לי בן זוג שהתנהג בדיוק כמו שבן הזוג שלך מתנהג. אחד לאחד. גם לבן זוגי היו התפרצויות מילוליות חסרות פרופורציה, שכללו אמירות פוגעניות. ובדיוק כפי שאתה כותב, בחלוף ההתפרצות, הוא לא זכר את שאמר (או שאמר שלא זוכר. אני לא יודעת). זו תעלומה בעיני, איך אדם כ'כ חכם, מוכשר, בעל זיכרון מופלא, לא זוכר דברים שאמר. אבל הנה, מסתבר שהוא לא לבד. ואם הוא זכר, הוא נכנס למגננה, הצדיק את עצמו והעביר את האשמה עלי (שוב, בדיוק כפי שאתה מתאר). חשתי בדיוק את אותן התחושות שלך; תסכול, בלבול וחוסר אונים. התסכול והקושי נבעו מכך שבדומה למקרה שלך, היתה בינינו אהבה גדולה, ולא הבנתי איך אפשר להתנהג כך לבן זוג אהוב (או לכל אדם אחר). בנוסף, גם במקרה שלי מדובר באדם טוב לב, נדיב, חכם ומוכשר, ולא ברור איך יוצאים מאדם כזה כאלה שדים, אבל כנראה שההתנהגות הזו נובעת ממקום אחר לגמרי. והבלבול וחוסר האונים נבעו מכך שלא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי ממה עלי להימנע כדי שלא יתרגז. אצלי התחושה הזו הוליכה לפחד, כי ידעתי שיש סיכוי שמשהו תמים שאומר, יגרום לו להתפרץ. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחיות עם כל התחושות האלו, ובפרט עם הפחד. החלטתי שאני לא נשארת.
חשוב לי לומר לך כמה דברים שאני חוזרת ואומרת לעצמי; ההתפרצויות של בן הזוג שלך לא קשורות בכלל לתגובות שלך. תסיר מעצמך כל אשמה. זה לא אתה, זה הוא. למרות שבאינסטינקט הבנתי את זה כבר בהתפרצות הראשונה, המשכתי הלאה וניסיתי כל תגובה אפשרית; כעסתי, הגבתי, נעלבתי, נאלמתי דום, ניסיתי לדבר, אמרתי שאני אוהבת וכו'. שום דבר לא עבד. לכן, אני גם מרשה לעצמי לומר לך, שבין אם תביע אמפתיה, ובין אם תכעס, זה כנראה לא יעזור, כי זו בעיה שלו עם עצמו, שלא קשורה אליך. בזמנו, ניסיתי למצוא חוקיות בהתפרצויות, אם יש משהו מסוים שאני אומרת/ עושה שגורם לו להגיב כך. אך אין חוקיות כזו. כל פעם היה משהו אחר שהקפיץ אותו. הרגשתי שאני נרמסת תחת ההתפרצויות האלה, שלא משנה מה אומר- אחטוף. ולא הייתי מסוגלת לזה. אם בן הזוג שלי היה מוכן ללכת איתי לטיפול, אם היה אומר שיודע שיש משהו לא נכון בהתנהגות שלו, הייתי נשארת איתו בשמחה. אבל אצלו הכל בסדר, וכל האשמה הועברה אלי (גם כשדיברנו אחרי שנפרדנו, הוא המשיך לומר שאני זו שהעלבתי אותו וגרמתי לו להתנהג כך). אתה כותב שאתה חושב שהמקור להתנהגות היא גרושי הוריו. יכול להיות. גם אני חושבת שאני יודעת מה מקורות הבעיה אצל בן זוגי, אבל אם הוא לא מבין שיש בעיה ולא מוכן לדבר עליה, במה מועילה ההבנה הזו? האמפתיה שלי נגמרת ברגע שפוגעים בי. המסקנה המצערת שלי היא, שגם על דברים שקשורים אלינו לא תמיד יש לנו שליטה, ושאי אפשר לעזור למי שלא מודע לכך שיש לו בעיה ולא רוצה לעזור לעצמו. עזבתי, למרות שמאוד אהבתי, כי חשבתי שלא מגיע לי יחס כזה. אני מקווה שבן זוגך יהיה קשוב אליך, ואם לא, שתדע מה לעשות. בהצלחה.

היי,
התרגשתי לקרוא את התגובה שלך, מאחר ואת מתארת אחד-לאחד את מה שאני מרגיש וחווה מול ההתנהגות של בן הזוג שלי ומאוד מצער אותי לשמוע שככה זה נגמר בינכם, אני מקווה בשבילך שתמצאי את הבנאדם שיסב לך אושר, את נשמעת בחורה רגישה ומקסימה!
בכל אופן אנחנו בדרך לטיפול זוגי, בתקווה שזה יניב תוצאות חיוביות, אז תחזיקו לי אצבעות!

תודה רבה על התגובות של כולכן :-)