לא יודעת מה לחשוב

שלום עמית
אשמח לקבל את המייל שלך להודעה פרטית.
המייל שלי: [email protected]
ליבי

קראתי את מה שרשמת ולדעתי יש פה 2 סוגיות לדעתי

הראשונה היא שאת צריכה לטפל בחוסר התקשורת אם בעלך, זה לא פתרון לזרום אם החיים ולחיות בזוגיות רק למען הילדים.
אין לי מושג מה גרם לזה, אבל את חייבת לשבת איתו לשיחה רצינית, להעזר באיש מקצוע, ואפילו להיפרד, אבל במצב הנוכחי אסור לך להישאר.

השנייה היא ברור שיש לך חלל ענק למלא, חלל רגשי, חלל ענק של צורך בצומת לב.
זה שהידיד ממלא לך את זה, זה טוב ויפה וזה נותן לך הרגשה טובה, אבל זה חלל שבעלך אמור למלא ואם הקשר ימשיך במתכונת הנוכחית זה אולי יוביל לסופו של דבר לפירוק החבילה.

מה שאני בא להגיד, תנסי לפתור את הבעיה מהשורש, כי לפי מה שרשמת זה לא בדיוק סתם "ידיד" וזה אולי יוביל לתוצאות שלא תרצי בהם בסופו של דבר.

הפרידה עמדה על הפרק כבר לא פעם אחת ונראה לי שגם הוא היה מעוניין בפרידה אילולא קשיים כלכליים וכמובן גם הקשר לילדים, הוא מאוד אוהב את הילדים והם קשורים אליו ומאוד קשה לחשוב איך זה ישפיע על הילדים,

עמית יקרה, מה שאלדר כתב לך הוא כל כך נכון!
רוב הזוגות עוברים שינויים והתרחקויות כאשר נולדים הילדים, והרבה דברים בקשר הראשוני הולכים לאיבוד. הרבה מן הרגשות של אהבה ואינטימיות עוברים באופן הכי טבעי כלפי הילדים, ואילו את הקשר הזוגי חייבים לתחזק ולהשקיע בו - לצערנו זה על פי רוב לא קורה באותה טבעיות שמתפתח הקשר עם הילדים שלנו.
והאמת היא שרוב הזוגות נופלים בקטע הזה ובגלל הלחצים הברים שהמשפחה עוברת עם תוספת הילדים, עול הפרנסה, הקשיים בשינה, מיעוט הסקס, ועוד...האהבה הרבה פעמים לא שורדת ועוברת ל"מוד" של הישרדות, ממש כפי שאת מתארת.

מה שאני מנסה להגיד לך הוא שאת במקום "טוב" באמצע...מה שקורה לך ובעצם גם לחבר החדש שלך - הוא הצורך הטבעי הזה בקצת התרגשות, תשומת לב, פירגון - ללא כל הלחצים, החיכוכים היומיומיים והתיסכולים והאכזבות שהצטברו מול בן הזוג...

אבל!!! את במקום ממש מסוכן מבחינה רגשית. כי כמה קל וכיף להיסחף לשם רגשית. זאת לא חוכמה!

החוכמה היא להבין עכשו מה קרה לזוגיות ולהחליט שעושים עם זה משהו. כי אם לא תנסי להתמודד עם מצב הזוגיות ולשנות אותה - בקלות תגיעו לבגידות ולפרידה. אז אולי מבחינה רגשית את כבר שם, אבל אני יכולה להגיד לך שאפשר לחזור חזרה ולבנות את האינטימיות הזוגית ואת האהבה מחדש - אבל צריך לרצות בכך, להאמין שאפשר, ולהיעזר בייעוץ זוגי, כי מאוד קשה לעשות זאת לבד. מישהו צריך לנער את שניכם ולהראות לכם מה אתם עושים לא בסדר זה כלפי זו ומה צריך לעשות, איך להתייחס, איך לשוחח, איך לפתור בעיות וכו'.

הצלחתם להיות שם פעם, בתחילת הזוגיות, כאשר כוחה המסנוור של ההתאהבות עמד לשירותכם, והפעם - אם תרצו - מה שיעזור לכם הוא רצון שלכם לשקם יחד עם עזרה מקצועית.

אשמח לשמוע תגובה ממך

תודה רבה על ההתייחסות!
הכל כל-כך נכון,אבל יש בינינו בעיות גדולות מאוד ואני לא בטוחה שניתן להתגבר עליהן.האמת היא שממש טוב לא היה אף פעם,גם לא בשנת הנישואין הראשונה,התחתנו אחרי היכרות קצרה ובאותו זמן זה הרגיש כמו הדבר "הכי נכון" לעשות,אבל הבעיות היו כבר מההתחלה,אנחנו אנשים מאוד מאוד שונים,אין לנו כמעט תחומי עניין משותפים,השיחות בינינו לא היו מספקות אף פעם,ההשקפה שלנו על החיים שונה באופן מהותי,ויש דברים באופיו ובצורת המחשבה שלו שמפריעים לי באופן עקרוני,גם במה שנוגע לגידול ילדים והתנהלות במשפחה).במחשבתי כל הזמן הזה ניסיתי להפחית בחשיבות של הדברים האלו ולראות את הדברים הטובים (ויש גם הרבה דברים טובים,יש לי גם הערכה מסוימת אליו),כי כשהילדים קטנים ויש הרבה בעיות הדברים האלו כאילו מתגמדים ודווקא עכשיו יש חשש שהמשפחה תגדל ואנחנו נישאר כל אחד בודד ואומלל במערכת הזו.הבעייה היא שדווקא כשאנחנו בפעילות משותפת כמו בטיפול בילדים או במשק בית או סידורים אנחנו מתפקדים די טוב כצוות,אבל בסופי שבוע כשזה הזמן לנוח ולבלות עם המשפחה אנחנו מרגישים די לא מתאימים ומשועממים,זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה "בקול רם" ומוציאה את זה מהבטן,מה דעתכם,איך אפשר להתייחס לזה?

היי

אני לא יודע כמה זמן אתם חייים ביחד, אבל לא ייתכן שאין לכם שום דבר שמשותף, זה נשמע כאילו לחצו עלייך להתחתן איתו.
משום מה זה נראה כאילו לא בא לך להתאמץ, ואת מעדיפה לחתוך את הקשר

עמית, החיים בייחוד במערכת זוגית עם ילדים זה לא חלב ודבש, והזוגיות נמדדת בזמנים הקשים, בזמנים הלחוציים.
אם כל כך רע לך למה לא התגרשת עד היום?
אני מציע לך כן להילחם על הקשר, את יכולה לשבת אם בעלך ולהסביר, אני מרגישה ש...
קצת חסר לי...הייתי רוצה ש....תני לו צאנ'ס תשתפי אותו.
תציעי לו ללכת לייעוץ זוגי, ורק אם כל זה לא יילך אז תיפרדו.

אני חושב שאת צריכה להיות יותר אקטיבית בנושא הזוגיות ופחות אדישה, אני מבין שהידיד נתן לך להרגיש "משהו" אבל את צריכה להבין שזה משהו זמני.
ואולי זה יותר נכון "להעיר" את המערכת הזוגית שאת נמצאת בא כרגע

אני לגמרי מסכימה עם דברי אלדר, ורוצה להוסיף עוד משהו:
שיש אצל כל בן אדם מנגנון לא מודע שנקרא "דיסוננס קוגניטיבי". (כבר כתבתי על כך בעבר). הוא משפיע על צורת החשיבה שלנו ומשפיע על תפיסת המציאות:
אנחנו שואפים לאיזון בתוך עצמנו, ומפריע לנו כאשר יש פער (דיסוננס/רעש/ צרימה) בין הרגש לבין השכל או בין ההתנהגות של עצמנו לבין השכל. אז אם מבחינה רגשית מתחשק לנו דבר מה - במקרה שלך זה להיות עם הידיד החדש - אז החלק החושב שבתוכנו - נוטה להתיישר עם הרגש ולמצוא הצדקות לאותו רגש.
ואת אכן בשלב ההצדקות שיעזרו לך לתמוך בצעדי הפרידה. את מבליטה לעצמך את ההיבטים השליליים שיש אצלו, את אי ההתאמה.
עכשו, נניח והיית יכולה להביא בחשבון שאת נתונה להשפעת המנגנון הזה. מה זה אומר?
שאם את רוצה להיות אדם בוגר ואחראי - בתור אמא - עלייך לתת צ'אנס אמיתי לשיקום הזוגיות. כלומר עלייך להביא בחשבון שאת עכשו נתונה להשפעת הרגש החזק כלפיו וזו מעוותת ומשפיעה על תפיסת הזוגיות שלך.
אני לא אומרת שזה קל, הביאי בחשבון שאם את הולכת על שיקום הזוגיות - עלייך לוותר לחלוטין על הידיד. אחרת זה לא יעבוד כלל.
זה ידרוש משניכם ללמוד דברים חדשים בתחום התקשורת וניהול הזוגיות.
להבין מה אתם עושים לא בסדר זה לזו ולרכוש כלים חדשים ולהתאמן בהם.

ואחר כך - באם לא תראו שינוי - אז אפשר יהיה להחליט בצורה שקולה ובוגרת שלא יהיה עבורכם נכון להמשיך בזוגיות. שאין מספיק אהבה והתאמה.

אלא מה, יש לי תחושת בטן מקריאת דברייך, שאת, כמו רוב הנשים - ואני אומרת זאת באמפאטיה והזדהות - פועלת יותר מתוך הרגש שלך, ואם הרגש שלך כבר במערכת היחסים החדשה - יהיה לך קשה לנהל שיקום יחסים אמיתי עם בעלך.

אני מבינה כל מה שאתם אומרים ויש אמת בדבר "הדיסוננס הקוגניטיבי",לא חושבת שהחיים תמיד יפים ביחד וממש לא בונה על הקשר החדש- ברור לי שאין לזה עתיד
פשוט באמת הושקעו הרבה מאמצים נפשיים וזלגו הרבה דמעות עד שהגעתי לעייפות הזו,אני מרגישה שאני מוציאה משאבים נפשיים אבל לא מקבלת אנרגית חיוביות בחזרה,רק מתעייפת ומתאכזבת,כל פעם שאני מנסה לדבר איתו על העתיד,על איך נגדל את הילדים או מה נעשה בקשר לזה ולזה,הוא חוסם אותי ,מאוד פסימי,שלילי,מדחיק הכל ומתנהג ממש כמו ילד קטן שעושה דווקא,לפני כמה ימים דיברתי איתו שיש לחשוב בצורה חיובית כי הוא אב לשניים,והוא אמר שאין לו כוח לכלום,שהוא כבר לא צעיר ושטויות כאלה.זה מאוד כואב לי,אני לא יודעת איך ההתנהגות הזו תשפיע על הילדים כשיגדלו.אני שמחה שעכשיו הם אוהבים אותו והוא אותם.כשאני מעירה על ההתנהגות שלו ,הוא לוקח את זה אישית והופך כל דבר לשחור או אומר לי :"מה כל כך רע לך? אני שוטף "לך" כלים ותולה כביסות .לא כולם עושים את זה",הרי אנחנו משפחה ואתה לא עושה את זה לטובתי האישית!
הוא לא מבין אותי כלל ואני באמת מנסה לדבר ולהסביר ,לא יודעת אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו טיפול זוגי והוא לא ממש משתף פעולה עם הרעיון,הכל הולך לפי מצבי רוח:בוקר אחד הוא מתעורר ואומר שאני הכי יפה בעולם ובערב כשהוא עייף או עצבני עדיף לי להיכנס למקלט כי אי אפשר להיות לידו,וכך גם עם הילדים .אני לא יודעת איך להמשיך ,אף פעם לא התלהבתי מרעיון הגירושים

עמית היקרה, צר לי על מה שאת עוברת.
זה עכשו בולט יותר, שנכנסתם לחלוקת תפקידים של "אמא - ילד", שבה הוא לא לוקח אחריות על עצמו, "אין לו כוח" "עושה דווקא" "נכנס למצבי רוח", אם הוא עושה משהו בבית אז זה "בשבילך" במקום "בשבילנו".
אבל, לחלוקת התפקידים הזו יש שני תורמים. כי גם לך יש תרומה בכך שאת ביקורתית ומעירה לו הערות, ו"מסבירה לו הסברים" וברגע שאת כזאת - את שמה עצמך מעליו והוא אוטומטית נכנס לתפקיד הילד המתמרד שלא לוקח אחריות על עצמו או על משפחתו.
אני יכולה להבין שהביקורתיות שלך יוצאת כתגובה למעשיו או לחוסר מעשיו, אבל הנקודה שלי היא שרוב האנשים מגיבים רע מאוד לביקורת! זה אחד הדברים הראשונים שהורס את האהבה!
והחדשות הטובות הן שיש דרכים אחרות לחולל שינוי ולרתום אותו לגדול ולצמוח ולקחת אחריות על עצמו ועל חייו ומשפחתו.
את כבר מבינה שכל אחד מכם יצטרך לעשות שינוי מהותי בהתייחסות שלו ובתקשורת שלו. את תצטרכי ללמוד דרכים חדשות להביע את צרכייך ואת רצונותייך מולו והוא יצטרך להתאמץ ולהשקיע יותר, אבל תקוותי היא שזה יגיע מרצונו ומבחירתו.
אני מאמינה ששינוי כזה ניתן להשיג באמצעות טיפול /ייעוץ זוגי, ונכון שזה עולה כסף, אבל גירושים עולים הרבה יותר - מכל הבחינות.
ודבר אחרון: אי אפשר להשאיר זאת כך - כי זה מאמלל את שניכם. התופעות שתיארתי בפוסט הזה ובקודמים - אינן יוצאות דופן, ההיפך, הן שכיחות ביותר, וניתן לעבוד עליהן ולשנותן, אבל להשאיר זאת כך לאורך שנים - זה הרסני לאהבה ולתשוקה המינית, ומוביל לגירושין כמובן.