פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בתי בת 5 והיא מתחילה עכשיו לענות לי על כל דבר שאני מעירה לה. יתרה מזאת, היא גם צועקת עליי ומתחצפת. מאחר וזה חדש לי, אני "הענשתי" אותה ביום שלם בלי טלויזיה ובילוי. בסוף היום דיברתי איתה בשקט ואמרתי לה שאם היא תמשיך בהתנהגות זו, היא תקבל כל פעם עונש דומה. חברות שלי ייעצו לי להעלות אותה לחדר שלה ולהשאיר אותה שם עד שהיא נרגעת. אני לא יודעת מה עדיף כפתרון. בכל מקרה, אני מכירה אותה טוב מאד- אני צריכה לשים לה גבולות עכשיו ולא לדחות את זה. אני לא מוכנה שהיא תדבר אליי כך. מהי הדרך "הנכונה" או העדיפה להשתלט על זה? אם לשלוח אותה לחדר- לכמה זמן? האם לסגור לה את הדלת? תודה!

שלום,
הבת שלי ילידת נובמבר. נמצאת כרגע בגן שבו היא הגדולה ביותר (עם מעט ילדים סביב הגיל שלה והרוב כ7-8 חודשים פחות).
מבחינה חברתית, הייתי מגדירה אותה כ"מתבוננת" וזקוקה לזמן כדי "להתחמם" - מסתכלת ובוחנת ולא קופצת מיד למשחק, בעיקר עם ילדים שלא מכירה.
השאלה היא האם להעלות אותה בשנה הבאה לגן עיריה שבו תהיה הקטנה בין הילדים או להשאיר אותה שנה נוספת בכיתת הגן הבאה, עם הילדים הנוכחיים, שבה תשאר הגדולה מבין הילדים?
מצד אחד- אני חוששת שיהיה לה קשה מאוד להתמודד מבחינה חברתית (האופי שלה, הילדים הגדולים והחדשים עבורה) והיא "תעלם" בין הילדים האחרים. מצד שני- אני חוששת שהיא קצת נשארת מאחור כיוון שאין מי שימשוך אותה קדימה ויתכן שאחרי חודש-חודשיים קשים תעלה על הגל ותפרח..
מה דעתכo?

שני בניי בני 5.5 ו- 3.5 לא אוכלים כלום!!!! אנחנו צריכים ממש לריב איתם על מנת שיאכלו משהו. בגן הם אוכלים אבל בבית ושבתות... אין מצב!!!! אם הם אוכלים אחרי שישבנו להם על הראש והבטחות ו"איומים- הם אוכלים בקושי כפית וחצי.
להתעקש איתם? להניח להם? ב"ה הם בריאים ולא חולים או רזים...
אה.... שלא נדבר על עוף או בשר חס ושלום..... והם לא אכלנים גדולים כ"כ של ממתקים וחטיפים, גם מזה הם לא מתלהבים....
התייאשנו

2 הבנים שלי מפחדים מאוד מכלבים, עד אשר אם הם רואים כלב ממרחק הם מעדיפים ללכת מהמקום, מהגינה וכו'... מדובר בשני ילדים בני 5.5 ו-3.5. אציין שיש לסבתא כלבה בחצר אבל הם לא מתקרבים. איך משחררים אותם מזה.

שלום רב
בתי היא בת תשע וחצי. מדי פעם בעיקר בהקשר של לחץ מחוסר הבנה של שיעורי בית או במהלך התכוננות למבחן היא מתחילה לצעוק ולקלל את הסובבים איתה ( יש לה שתי אחיות קטנות יותר) ולהאשים אותם במצב... הדבר מלווה בבכי ולעיתים אף בקללות. התקפי הזעם הללו החריפו בתקופה האחרונה, והשאלה היא כיצד להתמודד עם זה והאם יש מקום לטיפול פסיכולוגי בהקשר זה. כדי להשלים את התמונה אציין כי היא תלמידה טובה , שמצליחהבלימודיה, ומבחינתנו אנו מנסים ככל האפשר להקטין את הלחץ בכל הנוגע לדרישות שלנו ממנה בבית הספר. כמו כן אציין כי אני ואביה התגרשנו לפני יותר משנה, אך שמרנו על יחסים טובים.
תודה מראש על תשובתכם

בוקר טוב דליה,
ילדתי מתקרבת לגיל 5 והיא פשוט מקנאה בכל דבר שיש לאחרים, היא אפילו אומרת שהיא לא יפה (למרות שאנחנו מספרים לה כמה היא יפה ומוצלחת) ובגד כזה או אחר לא יפה והילדים בגן יצחקו אליה.
קצת רקע: אנחנו הורים בשנות הארבעים שלנו, נשואים שניים לשנינו (לבעלי יש 3 ילדים שהיא רואה אותם פעם בשבועיים והם ממש לא מפריעים לה והיא לא מייחסת חשיבות), היא מקבלת הכול גם אם היא לא מבקשת, אני יודעת שהיא מאוד מפונקת אבל יש לה גבולות ומשמעת כלפיה וכלפי אחרים, היא ילדה מפותחת לגילה, נקייה וחברותית, כיף להיות בחברתה.
הבעיה היא, שממש מגיל קטן היא קינאה באחיינית שלי שהיא היום בת 12. זה התחיל בגיל קטן (שנה+) כשהאחיינית שלי ביקשה קירבה ונישקה אותה, הילדה שלי הרביצה לה וככל שאנחנו מתקדמות בגיל הקנאה מתעצמת ומשולבת עם מלל, היא יודעת שזה לא נעים לאחיינית שלי אבל היא בכל זאת אומרת משפטים מעליבים במיוחד ומסתכלת עליה במבט רע (אי אפשר להגיד דבר כזה על ילדה קטנה, אבל אני רואה את העיניים שלה והיא משדרת משהו רע!), שאלתי אותה למה היא מדברת ככה, ותשובתה "הלב שלי אמר לי להגיד את זה...". הפרדתי אותן לחודשיים, ילדתי מאוד התגעגעה ובקשה להתקשר ולבקש ממנה להגיע, אתמול היא הגיעה ולאחר מספר דקות היא אמרה לה שהיא מכשפה ורעה והיא יותר יפה ממנה וכמובן לאחר התערבות שלי היא בקשה סליחה (ומאמינה שאפשר להגיד הכול ואז לבקש סליחה וכולם יסלחו לה..).
לפני כשבועיים בשיחה עם הגננת אני מבינה שהתנהגות הזאת גם יוצאת בגן עם חברות כאשר היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה.
אני מדברת איתה הרבה על שפה נעימה וחברותית לעומת שיחה לא נעימה פוגעת ומעליבה.
היא מבינה ואומרת שהיא לא תדבר יותר אבל זה מחזיק מעמד יומיים ואז שוב זה חוזר.
אני לא מבינה למה היא מקנאה בצורה כזאת? היא גדלה כבת יחידה ומקבלת כל דבר (נכון, היא ילדת זקונים מפונקת וכך כולם מתייחסים אליה), היות והתכונה הזו התחילה ממש בגיל קטן אז אני מבינה שזאת תכונה מולדת, אבל אני ממש מרגישה רע ומוטרדת - אני פשוט לא יודעת מה לעשות יותר (דיבורים ועונשים לא עוזרים אז כנראה זה לא הפיתרון, אני ממש קרובה לאיבוד שליטה )
קשה לי מאוד לראות את הרוע מהעיניים שלה, מה יהיה בגיל מבוגר יותר? היא תישאר ללא חברים ואפילו תסבול רגשית לאורך זמן
איך מתגברים על קינאה?
אני לא חושבת שהיא חסרת ביטחון (ואולי כן, במיוחד שהיא חושבת תמיד מה האחרים יגידו על הלבוש שלה, על התסרוקת שלה וכו,) ואני מבקשת כלים לעזור לה להתגבר על הקנאה או פנייה לאיש מקצוע.
בעלי אומר שהזמן והמציאות ילמדו אותה להתגבר ולשרוד...
אנא עזרתכם
סוזי

שלום ,
בתי בת ה6 מזה כמה חודשים מסרבת לאכול ארוחת ערב בבית.
זה החל ללא סיבה מיוחדת ואז כשהיתה אוכלת או שומעת על אוכל בארוחת ערב היתה מקיאה,ניסיתי להתעלם מכך בעקבות עצות שניתנו לי אך המצב לא השתפר.

במקום זאת היא אוכלת ביסקויט בקושי.
יש לציין כי לאחרונה היא גם מסרבת לאכול ארוחת בוקר.

בגן ובצהרון היא אוכלת רגיל לפי דיווחים

ניסיתי גם להכריח אותה , אך ללא הועיל

באיזה גישה עוד ניתן לנקוט : עונשים ?
עושה רושם שאם לא מדברים על הנושא זה גם לא עוזר.

לביתי בת שנתיים וחצי יש התפרצויות בכי כאשר הדברים אינם נעשים לרוחה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במשפחתון בזמן "מעברים" (מריכוז לאוכל או לחצר), כאשר ילד נוגע למישהו אחר בתיק וזה לא מוצא חן בעינייה ועוד. סיטואציה נוספת שחוזרת על עצמה המון היא כאשר היא אוכלת דבר מה ואז מתעצבנת ובוכה (בצורה לא רציונאלית אפילו לגילה) על כל שהאוכל "שבור" (כלומר אכול...). הגננת וגם הגננת הקודמת שלה, שתיהן טענו שנראה כי היא סובל מבעיות רגשיות... מה אני אמורה לעשות? מה מבטאות תגובותיה לסיטואציות השונות?

בני בן ה- 6 סובל לאחרונה מביעותי לילה משמע- קם מהמיטה עם עיניים פקוחות אך עדיין ישן , רץ בתוך הבית ומדבר מתוך שינה, על מה שחולם.נאמר לי ע"י הרופא שתופעה זו שכיחה.
בנוסף - לאחרונה הוא מתחצף, לא מכבד אותנו, מציק לאחיו וטוען שהוא שונא את הילד הקטן בבית...
אני אובדת עצות, שאנו מגיעים מהעבודה במקום להנות ממנו אנו כועסים על התנהגותו והוא לא מאפשר לנו להנות ממנו.
מה עושים?? בתודה מראש!

בני בין 6 , יש לו חבר טוב בגן. בשנה שעברה הם היו כל הזמן יחד , השנה הייתה פתיחות של שניהם לגבי חברים חדשים. בני הוזמן והזמין חברים.
יום אחד חברו הטוב היה כאן , השכן ביקש להצטרף הוא גם באותו הגן.
בתחילה היה נחמד אחר כך בני הפך להיות מאוד לחוץ ורצה שהם ילכו הבייתה . בדיעבד הוא אמר לי שהם שיחקו יחד ורצו לשחק דברים שהוא לא רוצה .
מאז אותו היום הוא מסרב להזמין המון חברים הביתה וגם ללכת לחברים ( הוא מוזמן אך אינו רוצה למעט החבר הטוב ). עשיתי לו בבית מסיבת פיג'מות והזמנתי 9 חברים , הוא מאוד נהנה אך זה לא שיחרר אותו . אם יש פעילות של בית מארח הוא מסרב ללכת ומתעקש שאשאר אתו ( מה שלא היה בעבר).
אני יכולה לסכם שהוא מאוד לחוץ מהנושא , שאלתי אותו אם קרה משהו וכד' לטענתו לא קרה דבר.
מה לעשות ? תודה רבה

שלום
אחי בן 19 אובחן כבעל תסמונת קליין לוין
הוחל טיפול בפרוויג'ל,לאחר שבועיים הוא קיבל התקף קשה כבר 7 ימים במיטה לא עושה כלום,בקושי אוכל,לא מתקלח,לא מתקשר עם המשפחה (זה לצערי גם בלי התקפים),
לעניות דעתי זהו התקף חמור יותר מהתקפים קודמים.
האם יש קשר לתרופה?האם יכול להיות שבהתחלה התרופה גורמת להתקפים חמורים יותר עד שמתרגלים אליה?
אשמח לשמוע תגובות
המצב שלנו ממש לא פשוט...
תודה

שלום

אצלי המצב מאוד מודה אך זה התחיל כחדשיים לפני גיל 11
כיצד להגיב ? או לא ?
בתודה

הבן שלי בן 4 הוא ילד סנדויץ מעליו יש אחות ומתחתיו אח. הוא מאוד אנרגטי ופעיל. בגן הוא מקשיב, מציית ו- ומרגיש לי שבבית הוא מוציא את כל האנרגיות שלו - משתולל, צועק מרביץ לפעמים גם בדברים טובים כגון לשחק ולסדר נעשה הכל במרץ אך בגן הוא מאוד שקט, מקשיב ומתבייש להשמיע את קולו וכשמשמיע הוא עושה זאת ממש בשקט ולא רק בגן מכל אדם אחר שהוא לא אני או בעלי(אפילו סבא וסבתא קרובים מאוד). הוא די נגרר אחרי ילדים ומתבכיין כמעט על כל דבר. אני רוצה למצוא דרך שנוכל אני ובעלי לדבוק בה על מנת שהילד ישתחרר קצת בנוכחות אחרים ויהיה יותר בטוח בעצמו ולא נגרר ומתבכיין. אנא עזרו לי זקוקה לייעוץ.

בני בגן חובה (בן 5.5) ילד מאוד חכם, כבר קורא וכותב, הגננת אומרת שיש לו ידע נרחב וגם אני מרגישה שהוא מאוד חכם, ביחס לילדים אחרים. הבעיה - הוא מאוד ילדותי - כשהוא לא מקבל משהו הוא בוכה ומשמיע קולות, למרות שהוא יודע (ואני תמיד מזכירה לו ) שבבכי לא מקבלים שם דבר רק אז הוא מפסיק ומבקש יפה. אם החברים שלו לא עושים משהו שהוא מבקש הוא אומר להם - "תלכו מהבית שלי" הוא פשוט מגרש אותם, אח"כ הוא עצוב שנשאר לבד, הוא הולך אליהם והם כמובן לא רוצים לשחק איתו.(עד למחרת) אני מסבירה לו שלא ככה מדברים עם החברים אך הוא לא רוצה לשמוע למה שאני אומרת ומשמיע קולות. כל דבר שאני מבקשת לדוגמא - בוא להתקלח - תוריד את הבגדים - הוא מתבכיין. מה עושים?

שלום, ביתי נעם הבכורה בת 6, אחות לאורי בת שנתיים ושמונה חודשים ולניצן בן חודשיים. שאלתי נוגעת למספר מצבים בהם אינני יודעת כיצד נכון להגיב. 1. כיצד יש ללמד אותה בנושא של חשיפה גופנית- שגופה הוא פרטי ועליו להישאר מכוסה ולא לחשוף אותו?. אציין שאנו דתיים וקיים אצלינו מושג של צניעות אך חשוב לי שתהיה לה מודעות שאינה קשורה למושג זה. אני נתקלת במצבים בהם היא חושפת את גופה לחברותיה- מרימה את חולצתה ויכולה לומר "הנה הציצים שלי", היא גם מתעסקת עם הציצים שלה- היא מבקשת שלא אכנס לחדר ומשחקת באטבי כביסה- היא שמה אותם בציצים שלה. היא מבקשת שלא אכנס כי כשעשתה זאת ביקשתי ממנה לא לעשות את זה, היא יודעת שאני לא מרשה לה- ההסבר שלי היה שזה עלול להזיק לה. היתה פעם גם סיטואציה מאוד לא נעימה בה במפגש משפחתי כדי למשוך תשומת לב- הרימה את החצאית והראתה את הטוסיק ועשתה זאת מספר פעמים (היתה בת חמש וחצי). אינני יודעת אם לכעוס, אם להעניש, אם להסביר... זה מביא אותי לנושא השני בו כאשר אנו בחברת אנשים היא מושכת תשומת לב על ידי "שטויות" שהיא עושה שגורמות לנו למבוכה רבה, כדוגמא שציינתי או על ידי קולות מוזרים, צעקות,מנסה להצחיק, משתוללת בלי הכרה- סתם קופצת, צוחקת בקול רם, שרה ומתנהגת בצורה לא נעימה לסביבה- לא לנו ולא לאנשים מסביב. בדרך כלל, אני כועסת ומנסה להציב לה גבול על ידי אזהרה שאאלץ להרחיק אותה לחדרה אם לא תירגע כי לא נעים לנו איתה- אך בדרך כלל זה לא עוזר ואף מגביר את ההתנהגות שלה.היא פשוט לא יודעת לעצור את עצמה כשהיא מתחילה בהתנהגות "לא יפה". גם כלפי חברותיה או אחותה- אם היא מתחילה להציק להן, להרביץ, וכו' לא ניתן לעצור אותה- לרוב אני " מאיימת" ובד"כ לא מוצאת את הסנקציה שעליי להפעיל- לא מוצא חן בעיניי שאני מוצאת את עצמי מאיימת בעונשים, וגם אז- אני לא מוצאת את העונש- אני גם לא בדיוק מאמינה בעונשים..אך לא מצליחה בפועל להציב את הגבול ולעצור את ההתנהגויות שלה.
נושא שלישי הוא כיצד נכון להגיב בסיטואציה עם חברות- למשל כשחברה צועקת עליה ומתנהגת אליה לא יפה והיא באה לספר לי- האם נכון להתערב ולהגיב לחברה או לתת לה להתמודד עם החברה לבד. אינני מוצאת את המילים הנכונות. בפעם האחרונה אמרתי לנעם "אל תתייחסי אליה. היא מתנהגת לא יפה"- אך הרגשתי שהתגובה שלי לא נכונה ולא מתאימה. לא עשיתי בזה דבר- נעם נאלצה להתמודד איתה לבד ולא הרגישה תמיכה מצידי ובנוסף, לא נתתי לה כלים מתאימים להתמודד... אשמח לעצה ועזרה בנידון. סליחה על האריכות, בתודה רבה מראש, שמרית.