פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום
בני בן ה - 4 החל לכסוס את ציפורניו. הוא מתרגז כשאני מעירה לו על כך. ניסיתי להסביר לו שהדבר לא בריא, אך גם זה לא עזר.
מה ניתן לעשות?
תודה.

שלום רב!

האם מותר לתת למטפל או מטפלת(פסיכולוג או פסיכולוגית ) מתנה?
איזה מתנה?אני מתכוון למתנה ככה סתם, בלי קשר לסיום או פרידה?
ולרגל פרידה?

האם אפשר לבקש ולקבל חיבוק מהפסיכולוג(או פסיכולוגית=זכר או נקבה)?
ולרגל פרידה וסיום????או מגע?לחיצת יד?

שלום לכ' סמדר ריינר. אם אפשר לשאול אותך באימייל? תודה

יש לי בן בן 9 ובן בן 4 ו10 חודשים. הבן הצעיר נוטה לאלימותלהרביץ , לבעוט, לתת מכה עם היד ולקלל ברגע שהוא נעלב, או לא מקבל מענה לצרכיו. התנהגות זו יכולה לבוא לידי ביטוי מול ילדים, אח שלו או מול מבוגר- מטפלת בגן ולעיתים נדירות מופנה גם כלפי או כלפי אבא שלו.
הכעס שלו חולץ מהר יחסית והוא מבקש סליחה.
כשזה קורה בבית הוא נדרש להתרחק עש חלוץ הזעם.

מה לדעתכם ניתן לעשות? עד כמה זה נשמע קריטי?
האם לפנות לפסיכולוג או שצריך קודם לעשות משהו אחד?
האם יש שמות של פסיכולוגים באיזור באר שבע?

בתי בת ה-3 נוגעת כל הזמן בפות. לפעמיים זה מלווה בנשימות כבדות.
האם זה תקין לגיל? איך להתייחס למצב? מה אומרים? תודה מראש

יש לנו בת כבת 3 ו- 7 חוד'. לפני כ- 3 חוד נולד לה אח.מחצית השנייה של ההריון לוותה בהרבה בעיות בריאותיות על רקע זה בילה איתה יותר וטיפל בה יותר בעלי. אחרי הלידה אני מן הסתם מקדישה הרבה זמן לבננו התינוק. בנוסף היא עברה לגן חדש עם מס' רב יותר של ילדים. לאחרונה היא הרבה יותר רגישה,בוכה הרבה, כועסת, צועקת ומרביצה (לנו להורים).התנהגויות נוספות שקשה לי איתן: פיזור של צעצועים וסירוב לאסוף ולסדר אותם, .אני לא תמיד מגיבה באופן שיאפשר הכלה ויש פעמים שאני מרימה עליה קול. היא ילדה מאוד אנרגטית, חברותית וכן הייתה מלאת שמחת חיים. אשמח לקבל יעוץ אשר יסייע לי לצאת ממעגל הזה. תודה מראש

האם אפשרי ומותר לחגוג למטפלת(פסיכולוגית) יום הולדת?ולהביא לה מתנה?

הי,
הבן שלי בן 12, עושה המון בעיות בבית הספר,מפריע/מתפרע/מקלל/מרביץ.. אין לו אפילו חבר אחד בכיתה, ההורים מאוד מעוניינים להוציא אותו מהכיתה.. ובית הספר גם נוטה לכיוון הנ"ל. הילד הוא עם בעיות ADHD עשינו לפני זמן מה איבחונים, וניתנו לו כל ההקלות האפשריות לבית הספר, אך כיוון שתוצאות האבחון עדיין לא הגיעו לבית הספר הן עדיין לא נכנסו לתוקף. הילד טוען שהילדים מתגרים בו, צוחקים על גודלו (הוא נמוך לגילו בגלל הכדורים שנטל במשך השנים הם עכבו גדילה..) וכן הם מוצאים כל נושא אפשרי על מנת לצחוק עליו ולהקניט אותו, דבר שלוחץ לו בדיוק על הנקודות הכואבות ולכן מתפרץ עליהם ומתנהג כמו שמתנהג, הבעיה שבגלל כל הבעיות שהוא עושה בבית הספר תמיד מפילים הכל עליו.. (אני לא אומרת שהוא תמים..) אך לפעמים לא הוא זה שמתחיל..
עוד מעט יש לכיתה יום גיבוש.. בית הספר מבקש הורה מלווה שיהיה צמוד אליו בגלל כל הבעיות איתו.. ואני מתלבטת אם בכלל לתת לו ללכת.
מצד אחד יום גיבוש זה כיף.. אבל עם כל הבעיות שהוא עושה, וגם לא מראה נכונות לשיפור.. אני אומרת למה לתת לו ללכת? כדי שיהרוס את הכיף לכולם? וכל עוד הוא לא מנסה אפילו להשתפר למה לצ'פר אותו ביום כיף..?
אך מצד שני.. אולי זה כן יעשה טוב לגיבוש עם הכיתה..
בשנה שעברה שיצא לטיולים שנתיים והיינו גם כהורה מלווה בגלל שגם אז עשה בעיות, כל יום הטיול היה פשוט סיוט, הוא הציק לכולם ורב עם כולם.. וממש התחרטנו שיצאנו איתו. אני ממש לא יודעת מה לעשות...
דעתכם?

יש לי ילד בן 4.5, מאוד עצבני בבית. אציין שדברתי עם הגננת היא אומרת שהוא מקסים בגן ומתנהג נהדר. בבית זה מתבטא בכעס עלינו, מרביץ לנו צועק, בעיקר כשלא מקבל מה שהוא רוצה, וכועס המון. יש לציין שבבסיס הוא ילד עם המון שמחת חיים, וכשלא עצבני החיוך לא מש מפניו.

אציין עוד שיש לו אח גדול ממנו בשנתיים וחצי. אני מקפידה למצוא לכל אחד מהם זמן איכות איתי, והוא ילד שמקבל המון תשומת לב. לא חל שינוי משמעותי בחיי המשפחה שאני יכולה להצביע, הכל מאוד שיגרתי קבוע וברור.

איך אני יכולה לעזור לו ? איך ניתן להפחית את העצבנות ? או לפחות לדעת ממה זה נובע ?
האם עצבנות היא תכונה מולדת ?

שלום! אני אמא ל-2 בני 5 ו-3

בני הבכור רגיש במיוחד למגע בדברים מסויימים כמו סוגי בדים ללבישה (פתקיות מציקות), מרקמים מסויימים של אוכל שלא מוכן לגעת בהם, מגע לאנשים שהוא לא נמצא איתם במגע יומיומי ולאחרונה זה החמיר והילד לא מוכן לגעת בסכום מתכת!!! כשאנחנו מתארחים לפני ששואלים אותו מה הוא רוצה לאכול הוא בודק איזה סכו"ם יש!!
זה מגיע למצב שהוא באמת לא יאכל אפילו אם הוא רעב! וכשקיבל מזלג פלסטיק הוא כן אכל!
אני מציינת גם שאצלינו בבית יש שני סוגי סכו"ם מתכת שאחד מהם הוא כן מסוגל להחזיק
והוא מסביר את עצמו ש" בדברים "חלקים" הוא לא יכול לגעת וב"מחוספסים" כן
סה"כ הוא ילד מבריק מבחינה שכלית, שמח וחברותי.

לאחר התייעצויות כבר התבלבלתי לאיזה איבחון להפנות, הייתי בטוחה שצריך מרפאה בעיסוק, עיזרו לי במיקוד הבעיה!

שלום רב,
הילד שלי בן 4.5 ויש לו אחות בת 3 .
הוא ילד מקסים , מצחיק וחביב מאוד . בתקופה האחרונה שמתי לב להתנגהויות מסויימות שלא נראות טוב .
לדוגמא: כשמביטים בו בפעולות שלו , מתחיל לבכות למה מסתכלים עליו כשעושה את מה שעושה . גם כשלא מסתכלים עליו ונראה לו שכן עדיין ייבכה וירוץ אליי למה אני מסתכלת עליו . עוד דוגמא : לפעמים אני מבקשת ממנו דברים לעשות או לומר לי , והוא מביט בי כאיל אני שם ולא שם . כאילו רואה דרכי . האמת באופיו הטבעי הוא מעט רחפן , פליגמט , איטי מאחרים לידו ואולי קצת שלומיאל . הוא נולד מוקדם מהרגיל , בחודש 7 ותמיד אמרו הרופאים שיש איחור לעומת ילדים אחרים כמו דיבור הליכה וכדומה משום שלא הדביק את הפער . העניין הוא האם צריך לדאוג? . זה רע להגיד אבל אני מביטה בשאר בני גילו והם עושים יותר בטוחים יותר ממנו ,מרגישים בנוח לתת לאמא ללכת למשל בימי הולדת . והוא לא . תמיד צמוד אליי . לפעמים אני מרגישה כאילו אני אשמה ולא משחררת . אני מנסה אבל אז הוא מתחיל לבכות למה אני עוזבת אותו לבד , ומרגיש שאני בורחת לו . אני לא רוצה לעשות דברים בכוח , אבל אולי זו הדרך . אולי פספסתי במהלך הדרך את החלון הזדמנויות לקצת עצמאות ממני , פחות תלות ??!!. האם יש דרך להקנות לו יותר בטחון ?, יותר עצמאות לבד גם כשאני לא נמצאת ....

שלום
אני לא יודעת איך להתמודד עם הבן שלי בכל הקשור בפרידה מאביו לאחר שהייה איתו.
אני גרושה כמעט שנה. יש לי שני ילדים.
בת 5 ובן 3.5
הבן מאוד מאוד מחובר וקשור לאביו.
יש לנו הסדרי ראיה קבועים: פעמיים בשבוע (לינה באחד מהם) וסופש לסירוגין.
בכל פעם שאני באה לקחת את הילדים, הבן הקטן בוכה בלי סוף! הוא צועק שהוא לא רוצה ללכת איתי הביתה והוא לא רוצה אותי ושהוא רוצה להשאר עם אביו.
הבכי קורע לב ממש ואמיתי.
אני מבינה שהוא מאוד קשור אליו, ואני גם מוכנה להודות שכנראה עם האב יותר כיף לו.
לאביו יש בית עם גינה (בני מאוד אוהב להיות הרבה בחוץ ולא בתוך הבית) ויש לו המון משחקים שמשחקים בחוץ (גיפ, אופניים, כדורגל וכדומה).
בנוסף האב גר עם הוריו שהם מאוד קשורים לבני ומפנקים אותו.
אני יכולה להבין שיותר נעים לו שם.
מצד שני אני אמא שלו והורס אותי לשמוע אותו ככה. הוא מתנהג כאילו הוא סובל בבית שלנו. מי שישמע את הצרחות שלו עלול לחשוב שאני מתעללת בו חלילה.
אני מודעת לחסרונות שלי, אני פחות סבלנית מאביו שמקדיש להם כנראה יותר ממני בזמן המועט (יחסית אלי) שהם אצלו.
הבת הגדולה באה אלי בשמחה למרות שאני רואה שקשה לה להפרד מאביה.
נסיתי להגיע לאביו ולהשאר שם זמן מה לפני שהולכים וניסיתי גם הפוך, לקחת אותם מהר.
הבעיה שהוא צורח בלי סוף וכועס עלי שאני לוקחת אותו.
מה לעשות? מה מקור הבעיה? האם יש דרך מסויימת בה אני צריכה לנהוג?
לפעמים אני חושבת שאולי עדיף שהאבא יגדל אותם ואני אהיה על גדר המבקרת מס פעמים בשבוע.
למרות שלא נראה לי שזו אופציה מצד האב.
אני מאמינה שאם הוא היה גדול יותר הוא פשוט לא היה בא הביתה איתי.
אני פשוט מכניסה אותו לאוטו בלי לכעוס וכנגד רצונו ונוסעת.
מחכה בקוצר רוח לתגובה.
תודה מראש.

שלום רב!
יש לי בעיה גדולה- אני לא יודעת איך להתמודד איתה!
הבן שלי בן 4.5 חברותי, עליז ומלא שמחת חיים כרגע עובר משבר קשה מאוד ואני לא יודעת איך לעזור לו.
השינויים שעברנו לאחרונה בתחילת ספטמבר- מעבר דירה, כפועל יוצא מכך - מעבר גן, וצהרון חדשים, עד כה היה בגן ויצו, וכעת עבר לגן עירוני. כמו כן לבקשתו הועברה לחדרו אחותו בת שנה ושלושה חודשים, בבית הקודם ישנה בחדר איתי, ועכשיו הוא ביקש שתהיה איתו ( למרות שיש חדר נוסף פנוי שמשמש כעת כחדר משחקים).
כל הסיפור התחיל לפני שבוע בדיוק, ביום שישי שעבר כאשר מהערב החל להתלונן על כאבי בטן (מצבעה על אמצע הבטן) אני עבדתי לילה , א זבעלי הזמין לו רופא מביקור רופא, שהורא ללכת למיון במידה וימשיכו התלונות- כך נעשה, במיון לא התרשמו מבעיה חריפה כל שהיא והוא שוחרר, תלונות לא פסקו... כל יום שבת ולילה אחריו הוא בכה והתלונן לסירוגין, ביום ראשון בבוקר פנינו לרופא שלו שגם הוא הפנה אותנו למיון - במיון, חשבו על תולעים??? למרות שאין תלונות על גרד בפי הטבעת, ניתן מרשם לורמוקס- אותו קיבל, ושוחרר.
התלונות לא פסקו גם את הלילה של יום ראשון הילד לא ישן ( וגם אנחנו), כאשר הילד משתמש במילים : "את לא מבינה אני סובל?" , "אני צריך רופא דחוף"- דאי מלחיץ. ביום שני פנינו שוב לרופא ילדים (אחר) ושוב הופננו למיון, והילד אושפז למעקב נעשה US בטן שהדגים בלוטות לימפה מרובות בבטן אמצעית ותחתונה שאולי מסבירים את הכאבים, כל בדיקות דם שנעשו תקינות. הילד מאוד נהנה בבית חולים- היות ואני עובדת שם, אז פינקו אותו, ביום השיחרור מאוד התאכזב ולא רצה לעזוב!
תלונות על כאבים לא פסקו, הוא קם בלילה מספר פעמים והרבה זמן לא נירדם בין היקיצות, מתלונן על כאב בטן, מבקש ש,אעשה לו סיבוב בכל הבית על הידיים, בוכה וככה כל הלילה, במשך כבר 8 לילות.
פרט חשוב פיספסתי- כמובן לא מעוניין ללכת לגן, אמר שיש ילד שהרביץ לו, כמובן נושא הועלה בפני הגננת והוא בטיפול, ישנו קושי בפרידה בבוקר יותר מהאבא מאשר מהאמא , למרות שגם איתי הוא בוכה.
אין לי מושג איך להתייחס לכאבי בטן הללו שכמעט בטוח על רקע פסיכוסומתי, אין לי מושג איך להוציא את הילד הקטן שלעי מה"דיכאון" הזה, כאשר אני לוקחת אותו לגן משחקים להפגש עם חברים מהגן הקודם, לא משחק איתם, מרבה לשבת על הספסל, ליילל, להתלונון בין היתר על הייפות שמאוד מוסברת כי הוא לא ישן טוב בלילות.
מאוד אשמח לעצה טובה, אני שוקלת אפילו פניה לפסיכולוג- האם זה נחוץ?
תודה
נ. ב בחודש של החגים עשינו כניסה הדרגתית לגן ע"מ לעזור לו להקלט, כמעט ולא לשחנו אותו לצהרון- כנראה לא עזר... :(((

יכול להיות מצב שילדה עד גיל 5 לא הסתדרה חברתית ופתאום בלי שום עזרה לילדה (היום בגיל 6) יש חברים ופתאום רוצים את חברתה(אפילו ילדים שמלווים אותה מגיל צעיר ולא תמיד רצו בחברתה)?

עזבתי את הבית לפני כ 6 שבועות אחרי תקופה ארוכה של שנה בה התלבטתי לגבי הרצון שלי
להיפרד מאישתי, יש לי 2 ילדים יחסית גדולים בת 17 ובן 12
מאז שעזבתי את הבית הם למעשה לא מדברים איתי
מבחינתם המעשה שלי של עזיבת הבית הוא למעשה נטישה שלהם
לטענתם לא איכפת לי מהם והרסתי את התא המשפחתי ולכן הם לא רוצים לדבר או לתקשר איתי

ניסיתי להגיע אליהם באמצעות מיילים, מכתבים ושיחות
הם לא מעוניינים לדבר עימי באופן פרונטלי

אני מרגיש די אבוד, כי אני מתחיל להרגיש שאולי אין טעם לנסות ופשוט להרפות
ומצד שני אני חש שזו טעות להרפות ו"לתת לזמן לעשות את שלו"

מדובר בשני ילדים מאוד דעתניים שבמובן מסויים הייתי עבורם די מובן מאליו במשך השנים

לא יודע מאיפוא להתחיל הם חסרים לי מאוד

אשמח לקבל התייחסות מגרושים או גרושות שעברו מצב דומה

תודה