פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך,
זה לא ברור שבסוף היא תתרגל. המצב שאת מתארת אכן נשמע לי קצת מוגזם. לא ציינת לאיזה גן הכנסת אותה, כמה ילדים, עד איזו שעה, וכו'. הייתי בודקת אם ניתן להמעיט את מספר השעות, או למצוא מסגרת יותר אינטימית עם יותר יחס אישי עבורה.

הגננות אומרות שזה נורמאלי וטבעי בימים הראשונים
היא נשארת עד 4 שעות ביום בסך הכל
זה גן עם 13 ילדים ו-3 מטפלות
ואין אפשרות למסגרת אחרת
מה את מציעה לי לעשות ?
להיות איתה יותר שם זמן, למרות שמבחינת הגננת זה "לחזור אחורה" בתהליך הקליטה

ויכול להיות שהיא מרגישה בתחושה שלה שאמא נטשה אותה ולכן בימים אלו מתקשה מאוד להיפרד פתאום מאבא, כאילו הוא מבחינתה לא נטש אותה ולכן נצמדת אליו ?

אני פשוט נקרעת לראות אותה ככה, היא ילדה כל כך שלווה ונינוחה והפרידה מאוד קשה לה כל בוקר

שלום לך,
אני לא בטוחה שזה נורמלי, אנחנו כבר לא כל כך בימים הראשונים, איזושהי הטבה כבר הייתה צריכה לקרות בהנחה שבתך נכנסה לגן באחד בסמפטמבר, התגובות שאת מתארת, כולל האפאטיות והעובדה שהיא לא מתאוששת ומתעשתת במהלך היום לא נשמעות לי מבשרות טובות. אני לא יודעת אם הפיתרון הוא שתישארי יותר, אני בכל לא יודעת אם יש לי פיתרון, כי אני לא יכולה להיות אחראית על האילוצים שלך ושל הגננות אני רק יכולה להגיד מה לדעתי טובת הילדה, וממה שנשמע לי כרגע המשך המצב הנוכחי הוא לא לטובתה.
היא נצמדת לאביה לדעתי פשוט כי יש לה צורך להיצמד כרגע והיא בחרדה מאוד גדולה.
אני מצטערת, אני מניחה שאת רצית הרגעה ואני רק מסבכת אותך יותר.
אם יש לך אפשרות לקחת מטפלת - זה עדיף, ולחזור ולהכניס אותה לגן בגיל שנתיים. בגיל שנתיים רוב הילדים רק מפתחים את היכולת להבין טוב יותר את מושג הזמן ואת העובדה שאת תחזרי בסוף היום וכן יש להם כבר יותר עניין בבני גילם, מה שכרגע הוא לא בהכרח צורך התפתחותי שלה וייתכן שהיא זקוקה עדיין למסגרת ש אחד על אחד. אם אין אפשרות, אז הרע במיעוטו הוא כן להישאר איתה יותר, לנסות ולצייד אותה בחפץ שאהוב עליה מהבית, ולחכות עוד מספר ימים, מתוך התחשבות בכך שאולי החגים עיכבו את תהליך הקליטה הנורמלי. עם בכל זאת בעוד שבוע או עשרה ימים המצב לא משתפר כאשר היא נשארת לבד בגן לא הייתי משאירה אותה.

תיקום טעות קל
היא בגן רק שבוע, לא מהראשון לספטמבר ומתוך זה רק 3 ימים נשארה לבד כמה שעות בהדרגה...
יש לה חפץ מעבר שהיא מאוד אוהבת ועוזר לה
זה נשמע יותר נורמאלי ? עדיין וגם אם זה נורמאלי לבכות ככה בימים הראשונים, זה לא עושה נזק כולשהוא ? החרדה הזו שהיא נמצאת כעת (ולכן נצמדת אלינו) לא תשאיר חותם....

והמון תודה על התשובות והעזרה אפילו בשישי בערב... :)

שלום לך,
אם מדובר רק בשבוע זה אכן משנה את התמונה. אני מציעה שכרגע תעקבי אחרי הוראות הגננת, ואם תוך מספר הימים המצב לא ישתפר, תחזרי לפורום.
לגבי הנזק העתידי - כל ההתפתחו של תינוקות, ילדים ואנשים היא תערובת של נזקים, וסיכונים וסיכויים מחושבים. כרגע, אם החלטת ללכת על המשך שהותה בגן, החשיבה על הנזקים האפשריים רק מגבירה את החרדה שלך ומקטינה את הסיכוי של הילדה להסתגל. אין טעם לעסוק בכך, וגם אי אפשר לדעת, וכמו כן נזקים אפשר בחלק גדול מהמקרים לתקן, זה מה שיפה בחיים. כמו שאת לא חושבת כרגע על כך שכל רגע אפשר להידרס בכביש. תמשיכי בביטחון ובאופטימיות קדימה, ואם תהיה בעיה - תמיד יש מקום לשקול מחדש.

שלום ילנה,
גם משאלתך לגבי הילדה בת השנתיים וגם משאלתך הנוכחית - מאוד ברור שיש בבית בעיה ש סמכות הורית. את כנראה לא יודעת להציב גבולות ומשדרת חולשה רבה לשתי הילדות שלך. על אחת זה משפיע בחרדות בכניסה לגן ועל השניה זה משפיע באופן. אני ממליצה לך לגשת להדרכת ההורים ולקבל הדרכה לגבי סמכות הורית.

שלום יעל,
זה דבר שאופייני לגיל, ומהווה חלק מההתפתחות, חשוב לתת לכך מקום, לא לכעוס ולא להיכנס לחרדה מזה. אם תקבלו את זה נכון זה יתמתן עם הזמן ויעבור.

שלום מירי,
ליבי איתכם, באמת עברו עליכם דברים קשים וניסיתם המון. בעיקר נשמע לי שאתם חשים המון אשמה, יכול להיות שהאשמה שהרגשתם, גם אם לא בצדק, על כך שלא שמרתם מספיק על בנכם הבכור, לא עברה מספיק עיבוד אצלכם וכרגע עברה כתובת ועכשיו אתם עסוקים באשמה שאתם לא הורים מספיק טובים או שהזקתם לבנכם השני. ייתכן שהטיפולים לילד לא עוזרים כי האבל שלכם לא עובד עד הסוף, ונשארה המון חרדה שמשפיעה על הילד, אבל הבעיה היא יותר קשורה אליכם ולאבל, לחרדות ולאשמה שלכם ולא אליו. לכן ייתכן שכדאי שתפנו לטיפול מעמיק עבור עצמכם, כזוג או כיחידים, ולא רק להדרכת הורים.

שלום לך,
אם הילדה נרגעת אחרי שהסבתא הולכת, ומשתלבת בגן כמו שצריך, אין סיבה לדאגה. הבעיה היא לא שהיא לא משתלבת בגן, אלא שכנראה אתן משדרות לה דאגה וחרדה, ולכן היא מתקשה להירגע. אתן חייבות להתייחס לכך בקור רוח, ולא להראות שאתן נורא מושפעות מהדבר הזה. אפשר לתת לה להביא חפץ מסויים שהיא אוהבת מהבית, לסכם עם הגננת על טקס פרידה קצר, וזהו, מעבר לזה לא לעשות עניין.

שלום ליאת,
האם את יכולה לפרט על מה למשל הוא מתעקש, איך העקשנות מתבצעת (בכי, התפרצויות, התעלמות וכו') וכיצד אתם מגיבים לכך.

שלום סמדר,
העקשנות מתבטאת בבכי, לעיתים התפרצויות זעם, בעיקר בכי ואי תזוזה מעמדה שנוקט.
יש ואנחנו מנסים להגיע לליבו בניסיון להסיח וליצור אוירה נעימה ומכילה. ויש שאנחנו תקיפים ומאוד כועסים, מתפרצים ומענישים. תלוי במידה ובסיבת ההתעקשות.

שלום ליאת,
קודם כל אני ממליצה לכם לקבוע סדרי עדיפויות על מה שווה לכם להתעקש מולו ומה פחות חשוב. זה חשוב גם לתת לילד תחושת שליטה כלשהי ועצמאות, ויש דברים זה בסדר שהוא מחליט לגביהם. יכול להיות שאצלכם בבית יש המון דברים שנראה לכם עקרוני שאתם תחליטו ואפשר לוותר שם, אולי יש משהו נוקשה גם באווירה של הבית והוא מרגיש שמגבילים אותו יותר מדי. תבדקו אם ואיפה אתם יכולים לשחרר.
אחרי שהחלטתם על מה מוותרים ועל מה לא,לגבי הדברים שאתם לא מוכנים לוותר בהם, צריך לבחור תגובה מתאימה. שתי התגובות שאת מתארת הן לא כל כך טובות. צריך לוותר על השכנוע, וגם לוותר על הכעס.
שניהם משדרים לילד חולשה. אם החלטתם שהוא צריך לעשות משהו, או להיפך, אסור לו לעשות משהו, אין מה לשכנע אותו. נסיונות להסברים ולשכנוע רק משדרים לילד שאתם פתוחים למשא ומתן, והוא לא קולט את ההחלטיות. האמירה שלכם בדבר הגבול צריכה להיות קצרה, החלטית וחד פעמית. אמרתם וזהו. אם הוא בוחר לבכות, שיבכה, אל תנסו להרגעי את האווירה, או לעשות שיהיה נעים, זה לא במקום. תניחו לו עד שירגע. אותו דבר לגבי הכעס. אין מה לכעוס עליו, הכעס לא משרת דבר ולא משדר חוזק ושליטה אלא איבוד שליטה.
חשוב מאוד להיות עיקביים במה שבחרתם. העיקביות היא לב העניין.
עם זאת אני רוצה לומר לכם שהמצב שאת מתארת יותר רושם קצת חמור כרגע, כיוון שהדברים הגיעו לידי הרטבה. לכן אם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים להתמודד לבד, לא הייתי מחכה והייתי פונה להדרכת הורים מסודרת, עם ליווי יותר צמוד של התהליך.

שלום לכם,

רציתי לשאול האם אתם יודעים היכן אוכל למצוא חומר על הקשר בין "נוקשות מחשבתית לבין תפקודים ניהוליים".


תודה
אלה

שלום אייל,
תראה, על פניו לא נראה לי שצריכה להיות בעיה לבצע את ההכרות הזו עכשיו. עם זאת, אם הילדה בטיפול, נראה לי שהכי נכון להתייעץ עם המטפל/ת שלה כי הו/יא מכיר/ה את מצבה הכי טוב. שם גם אפשר להתייעץ גבי הדרך לעשות זאת. אני באופן כללי בעד הדרגתיות, ובלי יותר מדי הסברים מסובכים. כלומר לדבר עם הילדה על כך שיש לך חברה, כמו שלאמה יש בן זוג, ואת הרוצה שהם יכירו אחת את השניה. אחר כך להפגיש ביניהם למפגש קצר יחסית, ארוחת ערב, או סרט ביחד, לאחר כמה בילויים קצרים יחסית, אפשר לבלות יחד יום שלם ובהמשך סוף שבוע שלם, כשהילדה אצלך. כדאי לשים לב לתגובת הילדה, לענות על שאלות, לשים לב אם משהו מטריד אותה, ולמצוא דרך להבטיח את מקומה גם כשבת הזוג נמצאת מבחינת חלוקת תשומת הלב. אם לבת הזוג יש ילדים משלה ומתוכננים מגוירם משותפים, אז בכלל כדאי להקדיש מחשבה איך שומרים לילדה מקום ברור ובטוח בתוך המערכת החדשה שנבנית.

שלום יובל,
מדובר במשיכה מסוכנת, ולכן נראה לי שכדאי שתפנו לטיפול פסיכולוגי בהקדם על מנת שיוכל לחשוף את שורשי הבעיה, לטפל בה ולהציע לכם דרכי התמודדות בבית. ההיפר אקטיביות לבדה לא מסבירה לדעתי את העניין ויש צורך בבירור יותר מעמיק.

שלום שרונה,
אני לא יכולה לדעת על פי הנתונים שמסרת ממה נובעת הבעיה. אני לא יודעת אם זו חרדה חברתית, אך אם זה מפריע לכם מאוד ייתכן שכדאי לכם לפנות לטיפול איתה.

תודה רבה על התשובה המהירה. איזה נתונים להוסיף?
היא מסתרקת או מבקשת ממני לעשות לה תסרוקת. אח"כ היא שמה קשת/סרט/קשת וסרט יחד, וגם סיכות, הכל כדי לייצר לעצמה חזות שלא יראו בה את התלתלים. אם מבצבצת שערה סוררת היא מתרגזת. אבל אם אנחנו במסיבה או שבאים אנשים, היא באה פעם אחר פעם לבקש שאתקן את התסרוקת כי זה לא מסתדר לה, ומתחילה לבכות. פעמים רבות הדבר נפתר בכך שמאפשרים לה להרטיב את השיער, כי אז היא מרגישה שהוא חלק לכאורה. לעיתים היא מורחת סבון על השיער בהסתר, על מנת להחליקו. הכל מלווה בבכי ובהתנהגות די היסטרית.

שלום שרונה,
לא ציינתי אילו נתונים להוסיף כי חשבתי שאת רוצה תשובה לגבי הפניה לטיפול. תראי הבת שלך בחרדה, ואני לא מכירה אתכם ולכן אני לא יכולה לדעת למה. יכול להיות שזו חרדה שיש לכם במשפחה, יוכל להיות שזהו סוג של פרפקציוניזם, אני באמת לא יכולה לדעת, לכן אם זה באמת מאוד מטריד אתכם, אולי כדאי לכם לפנות לבירור יותר מעמיק.

שלום אסף,
חשוב מאוד לדבר עם הגננת שוב, והפעם להסביר לה שאתם לא מוכנים לזה. אני מניחה שהבן שלכם הו אלא היחדי שסובל וייתכן שכדאי להתארגן עם עוד הורים והלוות גורם שאי שאפשר להתעלם ממנו כדי שיקחו אתכם ברצינות ויטפלו בבעיה.
אם אתם מרגישים שהילד שלכם לא בטוח בגן ושום דבר לא עוזר, אפשר לשקול להעביר אותו, אם יש לכם אפשרות, אבל קודם הייתי ממצה את העבודה מול הגננת, ייתכן שלהגיד פעם אחת זה לא מספיק.

האם את חושבת שלהגיד לו להחזיר לילד זה יכול להוות פתרון?
תודה...

שלום אסף,
אני באמת לא יודעת. קודם כל הילד גדול ממנו, שנית אני לא יודעת אם הוא יודע להחזיר. אם אתם רוצים ללמד אותו לעמוד על שלו, זה צריך להיות בתנאים שבהם הוא יכול להצליח, וזה צריך להיות אחרי שהוא מיצה את הדרכים הלא אלימות, למשל יותר נכון לדעתי להדריך אותו להגיד לגננת או לסייעת בזמן אמת ולא רק לבכות לכם בבית.
כשהוא יהיה גדול יותר, זה אולי ייחשב הלשנה, כיום, בגילו זה לגטימי לגמרי מבחינה חברתית להגיד לגננת.

שלום רינה,
ייתכן שכדאי לך לפנות להדרכת הורים כדי ללמוד איך להציב גבולות באסרטיביות. אסרטיביות איננה כעס, אלא טון נחרץ ברור וקצר.
כמו כן חשוב לשמור על עיקביות, אם ברור לך שהילד מבקש אוכל לא מרעב, אל תיתני לו, אם הוא ממשיך לבקש סימן שכנראה לפעמים את נשברת כדי שיהיה שקט וזה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. כשהם באים אליך למיטה את צריכה להחזיר אותם, בלי הסברים, בלי נאומים, בלי התחננויות פשוט "לא" קצר ונחרץ ולקחת ואתם ולהחזיר.
בהצלחה.

שלום בני,
בודאי שוענשים לא עוזרים, ובמקרה הזה הם אפילו יכולים לתרום להחמרה. אם שללתם בעיה רפואית, ייתכן שמדובר בבעיה שנקראת אנקופרזיס, ואני ממליצה לכם לפנות לטיפול פסיכולוגי בעניין.

שלום אמירה,
קודם כל כדאי לשים לב מי העקשן. אולי גם את מתעקשת והילדה לא רוצה תמיד להתאים את עצמה אלייך. למה זה כל כך חשוב לעשות תסרוקות? עם תלתלים אפשר ללכת פזור וזה יפה. אם זה מה שהיא רוצה למה את מתעקשת איתה. אם את רוצה להפחית את ההתעקשויות ייתכן וכדאי לעשות סדרי עדיפויות - על מה חשוב להקפיד - ענייני בטיחות, שעות שינה, רחצה וכו', ועל מה לא, ולשחרר בכך חלק גדול מהמאבקים במהלך היום, וגם לתת לילדה קצת הרגשה של חופש ועצמאות שגם היא מחליטה על הצמה בחלק מהדברים. זה חשוב להתפתחות.
אם הידה מרטיבה, זה יכול להיות מקרי, זה קורה לפעמים בגיל הזה, וזה גם יכול להעיד על מצוקה מסויימת אם זה חוזר על עצמו. ייתכן שזה קשור למאבקי הכוח שיש ביניכם. בעיות בסוגרים (כשזה פסיכולוגי ולא פיזי, וכאן צריך לעשות בדיקה אצל רופא כדי לוודא שאין בעיה פיזית) בדרך כלל מעידות על ענייני שליטה ומאבקי שליטה, וזה קצת מתאים לבעיה הראשונה שתארת, ולכן אני מציעה לך להרפות קצת ממאבקי השליטה שלך עם הבת שלך, ואולי גם ההרטבה לא תחזור על עצמה.

שלום אוקסנה,
נראה לי שאין צורך להילחץ, אלא פשוט להסביר שבבית הוא כן אומר משפטים, ויכול להיות שבמקומות אחרים הוא לחוץ מדי ולכן זה לא יוצא לו. אם תסבירי, יבינו אותך. וגם אם ילמדו אותו דברים שהוא כבר יודע זה לא סוף העולם, בגיל הזה זה נותן חיזוק וביטחון לחזור על דברים מוכרים, לא חייבים ללמוד הכל חדש כל הזמן.

שלום. האם כדאי לי לבקש מהגן לשבת איתם ועם הילד, כדי להראות להם מה אנו לומדים בבית (כולל המשחקים שלקחתי מהגן)? תודה

שלום אוקסנה,
בהחלט, זה יכול להיות רעיון טווב מאוד.

שלום מור,
חרדות לא נובעות בהכרח מטרואמה או מחוסר חום ואהבה. לא נראה לי מהתאור שלך שזה משהו שהולך לעבור, כי את מתארת שזה כבר כך מגיל קטן. חבל לסבול, אני בהחלט ממליצה לקבל עזרה פסיכולוגית.