פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בני בן שמונה וחצי חודשים.
לפני כשלושה שבועות התחלתי בעבודה חדשה,
אולם - על מנת לאפשר לבני הסתגלות טובה למשפחתון - הכנסתי אותו כבר בגיל חצי שנה.
לאחרונה שמתי לב כי כשאני ובעלי בבית, בני מעדיף באופן חד משמעי את אביו.
אולם, מה שמטריד אותי באמת הוא שלאחרונה הוא מראה סימני העדפה ברורים למטפלת שלו במשפחתון: היום היה השיא כאשר הגעתי לקחת אותו, הוא קיבל אותי בחיוכים וסימן שרוצה לעבור אליי ומיד אחרי שלקחתי אותו ביקש לחזור לידיה של המטפלת וסירב לחזור אליי.
האם זה נורמלי? או שעליי לנהוג בצורה מסוימת כלפי התופעה?
מודה שזה צרם לי, אבל כמובן שהשתדלתי לא להראות לו שום סימן.
אשמח לתשובה!!
תודה.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_הורים_לתינוקות_הורים_לפעוטות' id=link]הורים לתינוקות, הורים לפעוטות[/a].

שלום לך,

לא ציינת האם ואיזה טקס אתם עורכים לפני שתאם "מניחים" אותה במיטה, ואיך "סידרתם" את זה שהיא לא יורדת.
בעיקרון זה לא חייב להיות בעייתי כשלוקח הרבה זמן להירדם, אבל כן ילדים זקוקים לעזרה וליווי במעבר בין ערות לשינה, בצורת טקס, של חיבוק נשיקה, סיפור, סוג ש פרידה מהיום ועיבוד ש הפחדים הקשורים לשינה.
כמו כן נדמה לי שייתכן שיש משהו מרצה מרצה בילדה שלכם, הי אשוכבת בקט, "סידרתם" והנחתם" אותה, והיא למדה להתמודד לבד עם הקשיים שלה, כדי לא להפריע. זה לא כל כך טוב בעיני, בטח בגיל כזה צעיר וקטן. ייתכן שההתרשמות שלי היא בגלל שלא תארת את כל הפרטים, אבל אם אני לא טועה, כדי שתחשבו על הנקודות האלה.

קודם כל - היכולת שלך לאבחן סיטואציה רגשית מתוך תיאור קצר פשוט מדהימה בעיני. הרשמת אותי מאוד בתגובתך ולכן אשמח להמשיך ולהתייעץ.

את צודקת, באמת לא תיארתי אבל בהחלט יש טקס שינה - מסדרים את החדר שלה, סיפור, מקלחת (תוך כדי אנחנו מדברות על מה שעשתה היום ואני מספרת לה מה תעשה מחר .אני מנסה לקשר את זה לשינה נניח את בטח עייפה כי היום עשית הרבה או כדאי שתשני טוב כי מחר יש משהו). אח"כ אומרים לילה טוב לכל מיני דברים בחדר ואז 'מניחים' אותה במיטה כפי שכתבתי. 'סדור' עניין היציאה מהמיטה היה בהחלט מאתגר. אני מניחה שהוא נפתר כשהיא הבינה שאם היא רוצה תשומת לב עדיף לה לקרוא לנו לבוא אליה ולא לצאת החוצה. עם הזמן גם הקריאות התמעטו.
מה שכן, כפי שזיהית ברגישות מדהימה, מדובר בהחלט בילדה שעונה על ההגדרה של 'ילדה טובה'. היא אוהבת 'לעזור' בכל פעילות שאני עושה, בד"כ מקבלת 'לא' בלי ויכוחים ונעלבת כשנוזפים בה בתקיפות. לי מן הסתם זה מאוד נוח ככה ואני גם מאד מפרגנת לה בגלל שהיא כזו ילדה נוחה. האם זה גורם לה לא להביע קשיים?
בהקשר של אחיה דווקא ניסיתי לדובב אותה ולהעלות קשיים שחשבתי שאולי היא מרגישה אבל היא רק אמרה שהיא גדולה ולא שיתפה פעולה.
המלצות?

שלום לך,
קודם כל תודה על המחמאות:-)
אם זיהית את הבעיה זו כבר התחלה של פיתרון. אתם כנראה נותנים חיזוקים מאוד מתלהבים לכל גילויי הבגרות שלה ולא ממש מתייחסים באותה התלהבות כשיש לה צרכים משל עצמה או שיש התנהגות שפחות נוחה לכם. ייתכן וכדאי לחזק גם התנהגויות אחרות, לא על ידי דיבור עליה כבעלת קשיים כי זה כנראה משפיל אותה חשוב לה להיות גדולה, אלא יותר כעל "חמודה" וכעל מי שיכולה לקבל ממכם התייחסות רק בגלל שהיא קיימת בלי שהיא תעשה שום דבר בוגר בשביל זה. אפשר ליזום איתה זמן איכות רק איתה שבו עושים ביחד דברים רגרסיביים קצת יותר ותינוקיים, ובעיקר לתת הרגשה שאתם מספקים את הצרכים שלה בשמחה והיא לא מכבידה. ילדים כמוה קולטים בטלפתיה את העייפות של ההורים והמשאלה שלהם שיהיה קצת יותר קל ומתאימים את עצמם לזה בלי בלי מילים.
בהצלחה.

חני שלום,

את מדברת פה על מקרה קיצוני.
אם הילד מרשה לעצמו לזרוק חפצים, תראו מה אתם יכולים לעשות כדי לכוון אותו ובכדי לעזור לו.
הוא משווע לגבולות שכנראה אינו מקבל.

האם זריקת הסכין נבעה מעצם היותה סכין? האם היתה לכך משמעות בעיניו? איך הגבתם?

אתם מוזמנים לקרוא מאמרים על גבולות באתר שלי.

עם זאת, אני ממליצה על הדרכת הורים שאינה סובלת דיחוי.

בהצלחה!

נעמה.

שלום לך,
לא אני לא חושבת שזה יבלבל אותה וזה בסדר גמור. אם נוצרת בעיה תמיד אפשר להפסיק ולחזור אחר כך.

בועז שלום,

לי לא נשמע שהילד זקוק לפסיכולוג, לי נשמע שאתם זקוקים להדרכת הורים.
כמו שתיארת, נשמע שהילד פיקח, בודק אתכם ואתם אינכם עומדים בבדיקה. האין כך?!?
קראו באתר שלי מאמרים בנושאי גבולות.

בהצלחה!

נעמה.

שלום ורד,
מה שאת מתארת נשמע כהפרעה אובססיבית קומפולסבית,(OCD) זה נובע מחרדה ודורש טיפול. אני בכוונה לא רוצה לומר לך איך לנהוג כשזה קורה, כרגע עד להגעתכם לטיפול - תניחי לזה, אל תעירי, ופני מייד לחפש פסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים באיזור מגוריכם.

שלום גלית,
ייתכן שחשוב מאוד שתהיה כן אפשרות לסגור דלתות בבית. בית שלא סגורים בו דלתות זה בית שיוצר מסר שאף אחד לא יכול לשים גבול כשהוא זקוק לפרטיות, או לשקט. אני יודעת שיש הורים שחרדים מאוד כיוון שחוששים שבחדר יקרו דברים שלא בשליטתם. על החרדה הזו צריך למצוא דרך להתגבר. לא ייתכן לא לסגור דלתות. הילדים שלכם צריכים שיהיה להם מנגנון לגיטימי להגיד די כשמתאים להם ולהיפרד אחד מהשני, לא להיות מוצפים מהגירויים שהשני יוצר כל הזמן, ולהתעסק קצת בעצמם.
מעבר לזה - חשוב שגם אתם תסגרו דלתות בחדר שלכם - כשאתם מחליפים בגדים, כשאתם מקיימים יחסים וכו', גם אם נדמה לכם שהם ישנים.
מעבר לזה, חשוב מאוד לעושת תכניות לאחה"צ, לצמצם את הזמן ההחופשי והלא מוגדר ולהבנות במידת האפשר את הזמנים - זמן להכנת שיעורים, תכניות ביקור אצל חברים, טיול בחוץ, טלוויזה וכו'.

סמדר בוקר טוב ותודה על ההתיחסות המהירה

לפי תשובתך, לא ירדת לסוף דעתי. התכוונתי שאנחנו לא סוגרים דלתות לאחר שמכניסים את אחד הילדים לחדר בגלל מריבה כדי להעשות קצת הפרדה.

הבנים עדיין לא בגילאים כאלו שהם מבקשים לסגור דלת ולשחק עם דלת סגורה. כמובן שאנחנו במקלחת או בשירותים אז סוגרים את הדלת.

אחה"צ שלנו בד"כ מתוכננים יש חוג פעמיים בשבוע, שיעורי בית לא מקבלים אצל הבן שלי (התחיל השנה א') אנחנו הרבה בחוץ. אני גם חושבת שכן חשוב שילד קצת ישתעמם ושלא תמיד הדברים היו מתוכננים.

האם אחרי מה שפרטתי יותר, יש לך עוד רעיונות יצירתיים בשבילי איך לנטרל יותר את המריבות בינהם ?

שלום גלית,
אכן מהתאור שלך אני הבנתי שאתם לא נוהגים לסגור דלתות בבית ככלל, כך זה היה נשמע. אם זה לא המצב אז זה באמת יותר טוב.
אני מסיכמה איתך שלא הכל תמיד צריך להיות מובנה, ומותר גם להשתעמם, אבל ילד בן 4.5 זקוק בכל זאת ליותר הבניה, ולא תמיד מסוגל להכיל את עצמו ולהעסיק את עצמו לבד ברצף. כדי שיוכל להשתעמם "ביעילות" הוא צריך קצת יותר כלים ,שעדיין אין לו בגיל הזה. לכן צריך אולי לחשוב על תכניות נפרדות לשניהם אחה"צ שעונות על צרכים שונים (לא בהכרח זמן איכות נפרד, את זה אני מבינה שאתם עושים) אבל אני משערת שבדרך כלל ייתכן מאוד שהיוזמה להצקות באה בדרך כלל מהקטן כלפי הגדול כי הוא פשוט מחפש את קירבתו ומצפה שהוא יכיל אותו, והצקות מצד הגדול הן אולי לרוב תגובה נקמנית על כך ולא בהכרח יוזמה ראשונית. אם זה כך, זה סימן שהקטן לא מוכל כרגע בצורה מיטבית, וצריך להציע לו פעילויות שמתוכן יוכל לבחור ולא להשאיר אותו עם הפנאי שלו בלי שום הכוונה או ליווי למשך זמן שהוא רב מדי עבורו.
אם זה לא כך, אז ייתכן שעדיין לא ידועים לי מספיק פרטים כדי להבין טוב יותר את הדינמיקה מאחורי ההצקות.
אני חייבת גם לומר שיש סתירה מסויימת בין שני התאורים שלך, או ששוב ל אהבנתי אותך נכון, כי אם פעמיים בשבוע יש חוג, ואתם הרבה בחוץ אז איך נשאר זמן רב כל כך לריב? אז או שזה באמת יותר מדי זמן בלי תכנית, או שזה לא כל כך הרבה זמן , מינון מסויים של מריבות בין אחים הוא נורמלי והוא חלק מהקשר.

שלום מורן,
מה שאת מתארת אכן נשמע מעט גבולי. אומנם ילדים בגילאים הלאה מבלבלים לפעמים בין דמיון ומציאות, אך ליתר ביטחון אני חושבת שרצוי שתפנו לגורם מקצועי כדי לברר יותר לעומק את העניין.

קרן,

שיטה זו נכונה וטובה, אך יש לשלב אותה עם אינטליגנציה רגשית. יש להכין אותו לרגשית למצב. לספר לו סיפורים על ילד שישן במיטה שלו, לפדבק אותו על כך, ללמד אותו לאהוב שוב את חדרו ומיטתו.

והכי חשוב- לא לוותר ולהיות עקביים.

אני מאמינה בהדרגתיות. לעשות זאת בשלבים. קודם לשבת לידו, אח"כ לעמוד, להיות ליד הדלת, ורק אחרי שהילד מוכן לכך רגשית- לצאת.

בהצלחה וברגישות,

נעמה.

שלום דנה,
אכן חשוב ורצוי שזה יהיה אותו אחד.

אני כבר לא יודעת אם הילד עושה בכוונה ופשוט לא בא לו ללמוד, או שהתנהגות זאת לגמרי לא בשליטתו.למרות שפעמים רבות אמר לאמו שזה לא שהוא לא יכול, הוא פשוט לא רוצה.

גם בבית אצל אמו (וגם אצלנו בבית) הוא מאוד אלים מילולית לאחותו, וגם פיזית לפעמים.. (שגם היא לפעמים מטריפה אותו.. אבל עדיין.. לא מצדיק הרמת יד וקללות)
ברגע שלא עושים מה שהוא רוצה, או אומרים לו "לא" על משהו, או כועסים או מענישים, הוא ישר מתפרע.. בועט ומעיף דברים בחדר שלו ומתחיל לבכות ולהתכנס בעצמו..
בכלל, את הדמעות הוא מוציא מהר מאוד.. אנו כבר לא יודעים אם זה אמיתי או לא.
גם עכשיו כשהוא בעונש אצלו בבית, הוא לא מבין מדוע הוא בעונש, למרות שהוא שואל הרבה פעמים, אם אשתפר ואתנהג בסדר האם אקבל את המחשב חזרה? אז אומרים לו כן..
ואז לאחר 5 דקות.. הוא שואל אם הוא יכול לשחק במחשב.. או למה הוא לא יכול לשחק במחשב? או לרדת עם חברים?הוא כל הזמן מחפש איך לקבל את ההקלות.. אבל מצד שני לא מראה על שום רצון לשיפור..

אתמול אמר שהוא מעדיף להתנהג לאחותו בצורה לא טובה ולחטוף עונשים מאשר להתנהג אליה יפה. (כנ"ל גם לבת שלי מנישואי הקודמים.)

מה עושים??
האם יש בית ספר שיכול להתאים לו יותר? (איזור גוש דן)
האבא חושש לעשות צעדים "שירגיזו" את האם, כי אז היא נוקמת דרך הילדים ומפנה אותם נגדו.. וגם אזלו כוחותיו לתמודד מולה ובכלל להתמודד עם המצב הזה..

אנחנו על סף ייאוש.

שלום לך,
אני אגיד לך את האמת, אני מבינה את הייאוש, אבל אני בכל לא בטוחה שזה נכון, מבחינה אתית שאני אענה לך. לא את אמא של הילד, ואת גם לא מגדלת אותו, כך שגם מעשית - איזה ערך יש להמלצה שאני אתן לך? מה תעשו איתה כשאת טוענת שאין תקשורת בין ההורים והכל ב"שלט רחוק"?
הדבר היחיד שאני יכולה להמליץ לך זה מה לעשות כשהוא אצלכם בבית, וגם את זה אני הייתי מעדיפה שבעלך ישאל ואני אענה לו, כי הוא האבא של הילד ואחראי על חינוכו, יותר ממך, למרות שאתם גרים יחד.
באופן כללי אני רק יכולה לומר שכדאי לכם לשמור על עיקביות בבית, לא לאפשר אלימות, להפסיק אותה מיד כשהיא קורית, גם אם יש צורך להתערב פיזית. לנסות ליצור מצבים שהאב יבלה זמן איכות לבד עם הילד, יכיר אותו, יכיר גם חלקים חיוביים שלו, לא לבלות כל הזמן בנזיפות וייאוש, לתת חיזויקם חיוביים על מה שכן חיובי, ולנסות להשיג שיתוף פעולה שלו ושל אימו כדי לפנות איתו לטיפול.

תודה על התגובה המהירה, זה מאוד נכון שלצערנו אין לנו כלל שליטה על חינוך הילד, ההורים מדברים ויש תקשורת, אך היא עושה בסופו של דבר מה שהיא רוצה, ולא מוכנה לשמוע משהו אחר מעבר לקו המחשבה שלה.
בנוסף הילדים אצלנו רק כל סופ"ש שני (הם לא מגיעים באמצע שבוע בגלל מרחק המגורים). כך שרמת החינוך שאנו יכולים לתת היא מאוד מינימאלית ומאוד קשה לחנך פעם בשבועיים. אנחנו עוצרים מיידית כל פעולה של אלימות מילולית או פיזית, אבל אז הילדים מתפרצים בזעם למה להם תמיד מעירים ולבת שלי לא. (שהיא מעולם לא העזה ולא תעז לקלל או להרביץ בבית, כי כך חינכתי אותה), אני מאוד מאמינה שיש קנאה רבה בה וביחס שהיא מקבלת,(היא מתנהגת מקסים, ומקבלת יחס בהתאם) למרות שגם לה אנו מעירים כשצריך, ניסינו הכל בשיטת החיזוק החיובי.. ניסיתי לעשות טבלה עם חייכנים ועל צבירה לקבל הפתעה אך זה החזיק מעמד זמן מאוד קצר, על כל דבר חיובי אנו נותנים "חח" אבל זה לא מקדם אותם לשום מקום, ברגע שהם מקבלים הפתעה על התנהגות טובה אחרי 5 דקות הם יכולים להתפרע ולהרוס הכל..
נכון שאני לא המחנכת, ובעלי זה שצריך לעשות זאת, אך אין לו כבר כוחות,מרגיש מיואש, ופונה ישר לכיוון הצעקות (הם פשוט לא מבינים שום דבר אחר)..ואז כל הסופ"ש עובר בעצבים וצעקות, ואני משתדלת מאוד ללכת לכיוון היותר רגוע והמסביר.. ולכן רוב הפעמים "החינוך" נופל לכיווני. אך גם הכוחות שלי מתחילים להגמר ורמת הסבלנות שלי פוחתת מיום ליום.. מה אני יכולה לעשות?

שלום לך,
תראי, את אומרת שניסיתם הכל, אבל אני באמת לא ידועת אם ניסיתם נכון, אם ניסיתם מספיק זמן, אם בעלך צועק אז זה בודאי לא עוזר, אני מבינה את העייפות שלו אבל אתם פוגעים כך גם בילד וגם בעצמכם.
ייתכן וכדאי שתפנו להדרכת הורים מסודרת שם תלמדו איך באמת לתת חיזוקים חיוביים, איך להימנע מחיזוקים שליליים שמגבירים את התופעה, וגם תוכלו לקבל תמיכה כדי להיות עיקביים וסבלניים לגבי התוצאות.

שלום לך,
באמת קשה להבין ממה נובעת הבעיה, אולי זה באמת משהו שקשור למעבר לכיתה א'. לא הייתי נותנת לו לחלק משהו לילדים כי זו התקרבות ממקום לא נכון. גם לא הייתי נותנת לו להתמודד לגמרי לבד, כי ברור שהוא צריך עזרה. הייתי מנסה יותר לברר איתו, אם אפשר, למה הוא מתבייש, אם הוא יודע להסביר מה ההבדל במאת מבחינתו בין לגשת לילדים לבין לדבר עם מבוגרים? האם יש חשש מיוחד? חושש שילעגו לו? על מה הוא חושב שעלולים ללעוג לו? תבקשי יותר פרטים - במה הילדים משחקים בהפסקה, האם הוא יכול להשתלב במשחקים האלה, אם לא, למה?אם הו אמשתף בפרטים ובתשובות, זה יכו לתת לכם חומר איך לייעץ לו מה לעושת אחרת ולחשוב אחרת. אם לא, ואם יש צורך והבעיה ממשיכה להציק הייתי שוקלת לפנות לטיפול.

שלום מאיה.
לפסיכולוג ילדים יש ביקוש אבל הדרך לשם ארוכה ואין שכר כספי בצידה עד לשלבים מאוחרים מאד של התהליך. הלימודים ארוכים ותחרותיים, תקופת ההתמחות נמשכת שנים והשכר בשנים אלו קרוב ל3000 שח. זהו סוג עבודה בו לא ניתן לעבוד שעות ברצף ולכן השכר הסופי אינו גבוה ויש הרבה מיסים לשלם.
יחד עם זאת - אני לא מכירה מקצוע מרתק ומספק יותר מזה. המוטיבציה והסקרנות רק מתעצמים עם השנים.
אלו הנתונים.
עכשיו תבחרי...

יונית שלום,

המצב אותו את מתארת לא יכול להפתר במענה בפורום. הייתי ממליצה בחום על הדרכת הורים.

הצבת גבולות ברורה ושיפור סמכותכם ההורית, תוך אינטליגנציה רגשית, הן המענה. ויש ללמוד זאת.

ממליצה לא להמתין עם העניין.

אתם מוזמנים לקרוא במאמרים בנושא סמכות וגבולות, הנמצאים באתר שלי.

בברכה,

נעמה.

לפני שנתיים הייתי באותו מצב כמוך.הילד היה ממש מתפרא,ולא מתחייס לדברים שאני אומרת.בעלי תמיד ניסה להסביר לו לשחק איתו אבל בשביל הילד זה היה רק הצגה כלומר בעלי שתם משחק אותה באמת מתעניין.ואת זה הבנתי רק מאוחר יותר כלומר ילדים מאוד חכמים הם יודעים מה הגבולות...אז ככה החלטנו אני ובעלי שמעכשיו כל יום נקריא לו סיפור, ניצא איתו לפארק, נשחק ביחד אבל ממש ביחד בלי טלפונים,בלי טלויזיה שתמיד אנחנו יוצאים תמיד הוא איתנו אפילו עם זה רק לסופר או לקניון
ולא משנה כמה זה קשה שתביני יש לי עוד בן שהוא היה צופה בהכל והוא מתחתיו בשנתיים
בכל אופן היה בהתחלה קשה אבל הבנו שהילד מחפס צומת לב והכוונה שלא מספיק לו חיבוקים נשיקות ומתנות אלה צומת לב אמיתית
שככה אחרי שבועיים הילד השתנה לחלוטין הוא הבין כמה הוא חשוב לנו וכמה אנחנו אוהבים אותו ושתמיד הוא בעדיפות הראשונה בשבילנו
ותאמיני לי זה עזר מאוד כי הוא יודע למרות שאנחנו חוזרים ממש מותשים מהעבודה והכל אנחנו שם בשבילו
אז כדי לך מאוד לנסות את זה כי הילד מחפס צומת לב
בהצלחה

הילה,

את כ"כ צודקת!

תשומת לב זה חלק מאד נכבד בנוגע לחינוך ילדים.

אין ספק שזה יקל על הילד.אבל זה לא מספיק.

שלום לך,
אם אתם בטוחים שהגן לא מתאים יותר, אז אל תשאירו אותה. יש סיכוי גבוה ש"תסחבו" את הדאגה והכעס הזה לאורך השנה, זה מסר לא טוב לידה וזב גם עלול להתפוצץ באמצע השנה. אם ישנה רשלנות לדעתכם - לא בטוח להשאיר שם את הילדה וזה כבר דוחק בעיני כל שיקול אחר לפינה.
רצוי לעשות הכנה, של מספר ימים מראש, לא הייתי עושה מסיבת פרידה אבל כן טקס קטן שבו היא נפרדת מכל הילדים, אפשר לבקש שהיא תכין ציור ויכינו לה, ואפשר גם לשמור על קשר עם הסייעת שאיתה היא בקשר.
אני מאמינה שהגננת תשתף פעולה עם הודעה מסודרת וברכות לפרידה בזמן מפגש של הילדים בגן.
בהצלחה.