פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אור,
ייתכן שמה שאת מתארת זה סוג של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. זו הפרעה כפייתית שנובעת מחרדה. לא בטוח שאחיך שומע קולות, אבל הוא כן מרגיש צורך לעשות את הדברים ומתקשה להפסיק. אין טעם להעיר לו ולהעליב אותו. כן יש צורך שהורייך יקחו אחריות ויקחו אותו לטיפול. הוא מאוד סובל.

שלום ענת,
לא ניתן לאבחן את הבעיה במסגרת הפורום. אני מציעה שתחזרי לאותה פסיכולוגית ותדרשי מענה שיספק אותך יותר או שתיפני למטפל אחר, עד שתהיי רגועה.

שלום מימי,
אכן מצב חדש ולא פשוט. אני מבינה את העלבון שלך, זה לא מצב הוגן. אבל את צריכה להבין שמבחינת מה שעובר על הילד שלך, העלבון שלך הוא לא הדבר החשוב כרגע.
ילידם מנצלים את הפערים שיש בין הוריהם הגרושים. זו התנהגות נפוצה מאוד. התנהגות של ילדים אחרי גירושים של ההורים היא חלק מהמחיר שמשלמים על ההחלטה להתגרש, אין מה להיעלב פה.
את צריכה להבין שהילד שלך מאוד אוהב אותך, הוא לא אוהב את אביו יותר, הו אפשוט מנסה "לסחוט" אותך קצת כדי לפחות שיצא לו משהו טוב מכל המצב הלא נעים של הגירושין. חשוב שאת לא תעילבי ולא תישברי ולא תיבני את הביטחון עצמי שלך לפי חיזויקם של הילדים את מי מההורים הם אוהבים יותר. בשביל זה הוא ילד ואת אדם מבוגר. קבלי זאת בהבנה ובהומור, וכשהוא יראה שאת לא מתרגשת ולא נסוגה מהגבולות שהצבת הוא יבין שיש לו אמא חזקה ובוגרת, וגם שזה לא משתלם לו, והוא יפסיק.

שלום לך,
חשוב מאוד להקפיד במקרים כאלה על עיקביות ולהרגיל אותה לכך שהיא לא מקבלת באופן הזה את מה שהיא רוצה. כשהאסטרטגיה שלה לא תשרת אותה יותר, היא תלך ותיחלש. הסיבה שהי אמתנהגת כך כרגע הי אבגלל שעדיין זה מתגמל אותה כי אתם כנראה נשברים מדי פעם. צריך במשך כמה ימים לתת לה לבכות כמה שהיא רוצה, כשהיא מרביצה לעצור אותה פיזית ובטון תקיף, ופשוט לא לתת לה את מה שהיא ביקשה בשום פנים ואופן. חשוב מאוד שהיא תישבר לפניכם.

הסדר שתיארת הוא הסדר האופטימלי.
כל פעם תוודאי שהדברים התייצבו.

בהצלחה וברגישות,

נעמה.

האם כדאי לבצע את המעבר לחדר נפרד כבר עכשיו (בן שנה,
שבועיים לפני התחלת משפחתון) או להמתין לסיום קליטה במשפחתון.
שוב תודה

האידיאלי הוא להמתין להתייצבות במשפחתון.

שלום שרון,
אני לא בטוחה שזהו בדיוק התפקיד שלך להסביר להם הסברים כאלה. הכתובת להסברים האלה היא הוריהם, כיוון שהסבר כזה צריך לכלול התייחסות לעובדות של איך ילדים באים לעולם, שזהו בטח לא תפקידך להסביר. זהו תפקיד של ההורים להסביר לילדיהם הקטנים איך עובד העולם, להחליט מאיזה עובדות להגן עליהם ולמה הם רוצים לחשוף אותם.
אם הם ישאלו איפה אבא של הילד, את יכולה להגיד להם בכלליות שהוא לא נמצא, או שאתם רבתם ואתם לא בקשר כרגע.
אני חושבת שהשאלה החשובה כרגע היא איך את מסבירה את העניין לעצמך. ייתכן שאת עדיין לא שלמה עם ההחלטה או שאת סגורה עליה אבל חשה בושה וחוסר נוחות סביב המצב שנוצר ואולי יש לך התלבטויות וחששות שעוד לא לגמרי פתחת עם עצמך עד הסוף.
אני מציעה לך לפנות לייעוץ עבור עצמך כדי לקבל תמיכה בהתלבטות החשובה הזו.

תודה סמדר,
אני עצמי סגורה ובטוחה ושלמה ב- 100% עם המצב.
כל הסביבה- חברים משפחה ואפילו בעבודה , יודעים
הדילמה היתה רק כיצד לתקשר את זה לילדים קטנים שמכירים רק את המבנה של משפחה מסורתית( אבא אמא וילדים)
בכל מקרה, תודה על העצה

שלום שירה,
התופעה של הקאה היא תופעה שקורית לילדים מסויימים כשהם נורא בוכים, ואז כשהםן רואים איזה רושם עצום זה עושה זה נהיה הרגל. לבוא יותר מאוחר זה רעיון רע מאוד, כי הי אמתחילה את היום שלה לא עם כולם עם תחושה של חריגות וחוסר עקביות, סדר ושייכות לסדר היום של הגן. לא תארת גם איך הילדה משתלבת במהלך היום? האם הבכי נמשך כל היום או שאחרי שאת הולכת היא נרגעת ומשחקת? אם זה כך, אז אין לך מה לדאוג. גם לא תארת איך נעשתה הכניסה לגן, הםא בהדרגה או בבת אחת וגם כמה שעות היא שוהה שם. אז צריכה לדעת שלתגובות שלך יש חלק עצום בהחמרה של התגובות שלה עד כדי הקאה, ורוב הסיכויים הםו שככל שתתרגשי מכך פחות כך גם הבכי ייחלש.

שלום אדוה,
אתם צריכים לפנות לטיפול אצל פסיכותרפיסט או פסיכולוג שעובד עם ילדים. גם אם הילד לא מסכים, במקרה הזה, לא שואלים אותו, כמו שלא שואלים אותו אם הוא הולך לבית ספר או לא. בנוסף לטיפול בו נראה שאתם זקוקים בדחיפות גם להדרכת הורים שתלווה את הטיפול, (בדרך כלל פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים שעובדים עם ילדים אמונים גם על מתן הדרכת הורים).
בכל מקרה, אם הילד לא מגיע לטיפול מסיבה כלשהי תמיד אפשר להתחיל מהדרכת הורים קודם כל.

בני מאוד אוהב חיות אז קניתי לו ארנב והוא ביקש לקחת אותו לבית הספר שאלנו את המורה והיא הסכימה ולהפתעתנו כשהארנב היה איתו בבית הספר הוא השתנה מקצה לקצה פתאום אתחיל לשבת בכיתה ולעבוד אפסיק לעשות בעיות
האם זה בסדר ויקח את הארנב איתו או שאוליי רק כמה ימים ואחר כך להפסיק?
מה דעתך?
תודה

נוסף לזה דיברתי עם פסיכולוגית בית הספר שבמיקרה טיפלה בנו גם בגן והיא אמרה שתיקבע איתי פגישה

שלום אדוה,
טוב מאוד שקבעת פגישה עם הפסיכולוגית. לגבי הארנב, אם המורה מסכימה אני ל ארואה בעיה שהארנב יהיה איתו בבית הספר כל הזמן. אם הכ בסדר אז למה להפסיק עם זה? בכל מקרה אם מפסיקים עם הארנב זה צריך להיות בתהליך, ובהדרגה אחרי שכבר יש פיתרון אחר, ולא סתם לקחת לו את זה אחרי כמה ימים.

שלם רותי,
הפיתרון הוא מאוד פשוט אבל דורש כוח רצון ועיקביות. פשוט לומר לו שכשהוא צועק - את לא שומעת אותו, ולעמוד בזה. זה ייקח זמן אבל אם תהיי עיקבית הוא יבין שזה לא משרת אותו ולא תהיה לו ברירה.

שלום לובה,
בואי נתקן, זה לא ילד שמשתמש באוכל לשליטה אלא הורים שמנסים לשלוט באכילה של הילד עד שאין לו ברירה. תניחו לו ומייד. את טוענת שהגישה שלך יותר קרת רוח, ובכן גם זה לא מדוייק, את נתת לו עונש על כך שלא אכל צהריים. איפה קור הרוח פה בדיוק? בזה שלא נלחצת ולא צעקת? אתם שניכם מפעילים על הילד לחץ אדיר ואין לו ברירה אלא להתנגד לכם.
אנא פנו בהקדם לטיפול, אחרת המצב יחמיר. אתם יכולים לנסות לפנות למרפאת אם תינוק בבית חולים איכילוב, ואם אתם לא גרים באיזור המרכז תבקשו שיפנו אתכם למקום אחר.
אתם גם יכולים לברר בבית חולים שניידר אם יש שם יחידה שיכולה לעזור לכם.

שלום מאיה,
אני יכולה להבין אותכם, אכן מצב קשה ביותר. מצב שמשאיר אותך גם בחוסר אונים גדול. אני ממליצה מאוד לפנות לטיפול, אולי טיפול משפחתי, אולי הדרכת הורים. יש אפשרות לקבל טיפול בחינם במרפאה ציבורית, או טיפול בתשלום מסובסד בתחנה לטיפול זוגי ומשפחתי של הרשות המקומית בה אתם מתגוררים.
לגופו של עניין, אין לך הרבה מה לעשות כשבר כזה קורה, מלבד להבין את הילדים שלך, ולנסות לנחם אותם. ההתפרצויות מופנות כלפייך כי את זה מה שיש להם כרגע.
את גם יכולה להיגד להם שהם צודקים, שזה לא פייר. כרגע עוברת על כולכם תקופה קשה מאוד, כל אחד מגיב אחרת כשקשה לו, הם מגיבים בהתפרצויות, אבא שלהם מגיב שכך שהוא מתקשה לפגוש אותם באופן קבוע, זו לא אשמתם, זה לא מעיד על חוסר אהבה, הם צריכים לזכור שלפני הגירושין, היה להם אבא שהתנהג אחרת, ויש לאבא שלהפם עוד צדדים שכרגע בעיצומו של המשבר קשה לראות אותם אבל הם קיימים. המשבר הזה יסתיים מתי שהוא ואז את מקווה שהם יוכלו לחזור ולראות את הצדדים האחרים של אבא.
בכל אופן אני ממליצה מאוד לא להזניח ולפנות לטיפול, במיוחד עבור הבן שמציין שרוצה למות, אבל לא רק.

שלום אהובה,
זו שאלה מעניינת, לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מעסיק את כולם כל הזמן. האם לדעתכם מישהו היה מתייחס אליו? יכול מאוד להיות שהניסיון שלו אומר שלא. ייתכן שהוא למד להשיג תשומת לב באופן יזום ושלילי. אתם צריכים להבין שעבור ילד - תשומת לב שלילת עדיפה על העדר תשומת לב בכלל.
כרגע, היוזמה אצלו, ואתם כל הזמן מגיבים, הוא כל הזמן בטוח שאם הוא ישחרר שליטה ויפסיק להעסיק את כולם ישכחו ממנו, ולא נותן לכם הזדמנות להוכיח ההיפך, ואתם מצד שני, כבר מתים להיפטר מהניג'וס שלו ונותנים לו הרגשה של דחיה שרק מהווה עבורו נבואה שמגשימה את עצמה.

הפיתרון צריך לבוא מכך שתהפכו את הגלגל, כלומר תתחילו לנהל את העניינים ולא רק להגיב אליהם. תתחילו בזה שתיקחו אותו לשיחה, לא שיחה נוזפת ולא ביקורתית או מאשימה, אלא שיחה חמה, אוהבת ועניינית. בשיחה תבקשו תסבירו לו שאתם אוהבים אותו, אבל אתם מבינים שהוא לא מספיק מרגיש את זה, ואתם מאמינים לו שהמצוקה שלו היא אמיתית. כדי לשנות את זה, אתם מתכוונים לתת לו בזמנים קבועים זמן איכות לבד עם אחד ההורים (ובזה, אחרי שהבטחתם אתם חייבים לעמוד, אחרת כל העניין לא שווה ותוכלו לבוא בטענות רק לעצמכם). בנוסף, אתם צריכים להכין עבורו תכנית וסדר יום. השעות הרבות שאין לו ולאחיו הקטן יותר ממנו תכנית, אחר הצהריים היא גם בין הגורמים לכך שיש הצקות ושהם לא כל כך מצליחים להחזיק את עצמם.
תכנית אומר סדר יום מגובש, שבו יש זמן להכנת שיעורים, אתם צריכים להיות זמינים בשעות האלה כדי לתת עזרה אם יש צורך, חוג אחד בשבוע אם יש לכם אפשרות כלכלית וזמן לשחק עם חברים ו/או לבד.
אם תתחילו להנהיג את הבית ואת הילד במקום להיות מונהגים, או לתת לילדים שלכם לנהל את עצמם, לאט לאט יתחיל שיפור, אם כי הוא ייקח זמן ואתם חייבים להיות עיקביים במשך מספר שבועות לפחות.
אם זה לא עוזר, אנא פנו לייעוץ מסודר.

שלום לילך,
ייתכן ששורש הבעיה היא בכך שאתם חושבים שהתוצאה הרצויה היא שהוא יהיה כל הזמן מסופק. ייתכן שכשהוא מתוסכל אתם מרגישים נורא לא נוח עם זה. למה בעצם? ילד צריך גם לשאת רמה מסויימת של תסכול. אז הוא לא יהיה מרוצה, הוא יבכה ויצרח, אז מה בעצם קרה? זה לא אומר עליכם שאתם הורים לא טובים, ואין שום מקום שכתוב בו שצריך לספק ילד כל הזמן ובאופן טוטאלי. אם אתם תהיו רגועים במקומות שהוא לא מסופק, ותניחו לו לבטא את התסכול שלו (לא באלימות כלפי אחותו הקטנה כמובן או כלפי מישהו אחר, את זה צריך להפסיק מייד ובתקיפות וגם פיזית אם צריך), הצבת הגבולות שלכם תהיה יותר אפטיבית ויעילה.

שלום זיו,
מעודדת העובדה שאחרי שאתם הולכים הוא מתאקלם יפה. סימן שאין (כנראה) בעיה אמיתית של השתלבות או של חוסר התאמה לגן.
אולי כדאי שתזכירו לו את העובדה הזו כשהוא מדבר איתכם על כך, אפשר אולי להגיד לו משהו כמו: "אתה יודע חמודי, באמת קצת קשה לך בתהחלה כשאנחנו הולכים, אבל אחר כך אתה נרגע, כי כבר מעניין ואתה לשחק או לשיר, סימן שיש לך את הכוחות לצאת מהמצב הזה ואת עושה את זה יפה מאוד" ולשמוע ממנו מה הו אבעצם עושה כל היום, כמה זה כיף וכמה הו אגדול שהו איכול להעשות את כל הדברים האלה. אמירה כזו מחברת אותו חזרה לכוחות שלו ונותנת פרופורציה, שהסבל הוא לא אין סופי, הוא עובר מהר ויש מה לעשות נגדו, למשל כשעסוקים במשהו אחר כבר כיף עוד פעם והכל עובר.
את הגישה הזו אפשר לאמץ גם בבית, כשאת הולכת הוא יוכל לבחור משהו כיפי לעשות עם אבא, לשחק ולהשתולל קצת ביחד ואז אולי זה שוב יעבור לו.
גם יש אפשרות לעשות טקס פרידה קצר, שמתכוננים אליו מראש- נשיקה, חיבוק, לתת כיף מקדימה, לתת כיף מאחורה ו...ללכת לשחק.
אפשר גם להביא לגן חפץ מעבר מהבית, שיכול לנחם אותו קצת ברגעים הראשונים של הפרידה, לפני שהוא ממשיך לענייני היום יום שלו.

עניתי. ראי תשובה מעל.