פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

סמדר שלום,
ילדים רבים נמשכים לעתים קרובות לילדים שנוטים לנהוג באלימות ובתוקפנות רבה. הרבה פעמים ילדים מרגישים שהילד האחר מבטא תחושות ורצונות שהם עצמם חוששים מלבטא, או לא רוצים (בזכות החינוך שקיבלו בבית, היכולת לאיפוק וכדומה). נראה שזה העניין גם עם הבן שלך, שכנראה מוצא עניין בילד האחר הכריזמטי. בנך ייחשף כל החיים גם לדמויות כאלו, וכדאי לבנות לו את המשאבים הרגשיים להתמודד במצבים דומים, ולאו דווקא להגביל אותו. מה גם שעצם ההגבלה גורמת לילד האחר להיתפס כיותר "אטרקטיבי". כדאי להקפיד על הזמנת ילדים אחרים לבית, וגם להמשיך במסרים החינוכיים שאת מאמינה בהם לגבי שיתוף, אי אלימות וכדומה. במקביל, רצוי לוודא שהגננת מציבה גבולות לילדים שנושכים ואלימים בגן. כמו כן רצוי מאוד לוודא שלבנך יש מספיק הזדמנויות להיות אקטיבי ושובבי, כדי שאולי הוא יחפש פחות את הביטוי של הדברים הללו אצל החבר.
שירי

שלום אנה,

האם בגן הבעיות לא היו?

האם אתם מעודדים אותו להזמין חברים הביתה? אולי תעשו יומולדת או מסיבה בבית? ובחנוכה תזמינו את כולם להדלקת נר? תדאגו להעצים אותו.

במקביל, חשוב מאד ללמדו כישורים חברתיים.
איני מכירה את הילד, אך ניכר שיש צורך בכך.

את מוזמנת לקרוא מאמרים בנושא, באתר שלי.

בהצלחה!

נעמה.

תודה רבה על התייחסותך,
בגן לא נתקלנו בבעיות הנ"ל, ולא הזמנו באופן שגרתי ילדים הביתה, אולי באמת זאת הסיבה שיש לו קשיים חברתיים. איזה רעיונות אפשר לקבל ע"מ להזמין חברים הביתה.
האם זאת הסיבה שהוא לא מרוככז בכיתה?

בעיות חברתיות הן סיבה מצויינת לחוסר ריכוז. איני יודעת אם זאת הבעיה אצלו, אבל זאת בהחלט סיבה טובה.

שיר שלום,

מדובר בתופעה מוכרת, בעיקר בגילאים צעירים יותר.
בשלב הזה, בו עדיין ניתן ללכת עם סנדלים, אין למה להתעקש.
כשיהיה לו קר זה יבוא מעצמו.

תחשבו גם על שיטת התמלוגים, בכל פעם שהוא מצליח להתגבר על המכשול, אבל קודם כל, חכו שהזמן והקור יעשו חלק ניכר מהעבודה...

בברכה,

נעמה.

מיטל שלום,

נשמע מדברייך שהילד הוא זה שמנהל את הבית ואתם הולכים על קצות האצבעות שלא חלילה התעצבן.
נשמע שהילד מאד מתוסכל והולך לאיבוד מהכוח הרב שיש ברשותו.

חייב להיות ברור יותר מי ההורה וסמכותכם ההורית צריכה לבוא לידי ביטוי.
הילד משווע לגבולות.
אתם צריכים ללמד אותו להרגע. להכנס לחדר ולהרגע בזמן התקף כזה. הייתי בהחלט ממליצה על הנחיית הורים כדי לתת לכם כלים כיצד לנהוג. אין סיבה שהמצב יחמיר.

בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא באתר שלי מעט מאמרים בנושא.

בהצלחה!

נעמה.

תודה נעמה על תשובתך, אך רציתי להוסיף ששום עונש לא מרתיע אותו , לא להשאר בחדר 3 דקות , לא איומים שלא יקבל דברים שהוא אוהב...מדוע אינו נרתע ??
ורשמת שיש מאמרים באתר , אודה לפירוט היכן, תודה רבה

להשאר בחדר זה לא עונש. אם צריך, נשארים איתו. המטרה היא ללמוד להרגע, ללמוד שליטה עצמית.

זה לא משנה אם לא נרתע עקב כך שיפסיד מההתנהגות. עלייך עדיין להיות עקבית. רק כך תלמדי אותו. אם אינך רואה שיפור משהו בהתנהלות שלכם אינו כשורה ואז אמליץ על הדרכת הורים.

מאמרים באתר שלי נמצאים תחת הכותרת מאמרים באתר שלי.

מירב שלום,

את מתארת ילד אחד כגדול ואת השני כתינוק.
ילד בן שנה ושלושה חודשים הוא לכל הדעות עוד תינוק. הוא אפילו לא בגיל בו תוכלי לנסות ולהסביר לו את המשמעות של הולדת אח קטן.

כדאי שתתייחסי אליהם כאילו הם תאומים ותתמרני ביניהם. אין זה פשוט כלל, אני מבינה ומסכימה, אבל לא ניתן להתייחס ל"גדול" כגדול, כי הוא ממש לא.

את מוזמנת לקרוא באתר שלי ב"מהתקשורת כתבה בנושא: אחד תינוק והשני גם..

המון מזל טוב ובהצלחה!

נעמה.

טל שלום,
אין קשר בין היכולת הקוגניטיבית הגבוהה של בנך והחרדות, שהן אופייניות לגילו. לרוב החרדות מכלבים ומרעשים לא טבעיים שוככות עם הגיל, וסביר שבגיל שלוש הוא ינהג אחרת (אולם לא לגבי כל הגורמים המרעישים, למשל שואב אבק סביר שיפחיד אותו גם בעתיד). לגבי כלבים, כדאי כן לחשוף אותו בהדרגה לבעלי חיים נעימים ולא מאיימים.
נושא אחר שהעלית, שאינו קשור ישירות בחרדות הטבעיות לגיל, הינו הקושי להסתגל לגן ולהיפרד ממך בגן. כדאי להבנות טקס קבוע של פרידה, בו את נפרדת ממנו והגננת מקבלת אותו. כמו כן, רצוי מאוד ליזום קשרים עם ילדים מהגן בשעות אחה"צ, כדי לעזור לו להרגיש שם יותר "בעניינים".
מהדברים שכתבת עולה, כי במידה מסוימת את כורכת את כל התגובות שלו יחד סביב חרדה. אולם כל מה שציינת הינו נורמטיבי ומצופה מילד בן שנתיים. הבן שלך ממש לא זקוק לטיפול! אם אתם ההורים מרגישים צורך בכך, תוכלו להיעזר בהדרכת הורים ממוקדת, כיצד לפתח אצל הילד דרכי הירגעות טובות יותר. זה יכול לעזור, במיוחד כשיש אנשים נוספים בבית שנוטים לסבול מחרדות.
שירי

מומלץ לפנות למרפא בעיסוק ויפה שעה אחת קודם.

שלום מגי,
ההתנהגות היא נורמלית, אבל היא לא בהכרח תחלוף כשיסתיים השלב האוראלי. נראה שיש לך פנטזיה כלשהי שאם את תהיי אמא טובה ותהיו משפחה טובה לא תהיה לילדה סיבה להיות מתוסכלת. זו ציפיה לא ריאלית, שמעמידה גם אותך וגם את הילדה במצב בלתי אפשרי. תסכול הוא חלק מהחיים, והדרך שתינוקות וילדים מבטאים תסכול היא בבכי וכעס, זה לא אומר על האימהות שלך שום דבר, ואם את תתני לילדה הרגשה שזה לא לגיטימי להרגיש רגשות שליליים ולבטא אותם כי יש לה אמא שכל כך משתדלת - אתן תהיו בבעיה.

סמדר תודה רבה על התשובה,
אך חשוב לי לציין שכאשר זה קורה אני לא מרימה אותה על הידיים ומנחמת אותה, אני נותנת לה להילחם עד שהיא מגיעה ואני לא בעד פינוק. הייתי בחששות שחוסר הסיפוק עלול לגרום לה נזק אחר כלשהוא ןכל עוד זה לא אני מאושרת וידגד אותה בהרבה הבנה.

אני מודה לך מאוד וממחר אני לא יהיה מודאגת מחוסר הסיפוק.

שלום מגי,
אלה שני דברים שונים. ייתכן שיש מקום לפעמים לחסוך ממנה תסכול כשהוא גדול עליה, ולפעמים לא. לא התכוונתי שצריך תמיד לתסכל אותה אלא לא לקחת אישית את זה שהיא מבטאת את הקושי בבכי ובהתנהגות לא נעימה.

אז אני יסביר לך איך אני פועלת:
אם היא מתוסכלת מעט אני נותנת לה להמשיך, אך אם זה מגיע למצב בו היא בר עצבנית, עייפה ובוכה אני מרימה אותה ומרגיעה אותה..,
האם אני פועלת נכון?

שלום מגי,
נשמע שאת פועלת נכון. בכל אופן אני לא התכוונתי בתשובתי הראשונה לאיך שאת פועלת. הציפייה שהבנתי שאולי קיימת שאם אתם פועלים נכון לילדה לא יהיו התנהגויות לא נעימות. לזה התייחסתי לא לאיך שאת פועלת.

שלום עינתי,
אני לא יודעת למה כוונתך כשאת כותבת שאבא נעלם, אני מקווה שזה לא במאת נעלם אלא שיש פרידה מסודרת פחות או יותר.
מבחינה פרקטית אין הרבה מה ללעשות בגיל כל כך קטן כשהילד עדיין לא מבין, מלבד לנסות שאבא ישאיר לו כל פעם מזכרת קטנה ממנו כשהוא הולך, שיהיה טקס פרידה של חיבוק ונשיקה, שבמידת האפשר יהיה קשר טלפוני או בסקייפ או מצלמה בפלאפון אם ניתן כשאבא לא נמצא וכו'.
מעבר לזה, הייתי רוצה להציע לך דרך נוספת לחשוב על העניין, ותבדקי עם עצמך אם היא מתאימה לך.
ייתכן מאוד שההתנהגות של הילד מבטאת בעצם קושי שהוא שלך. תנסי לחשוב ולהיזכר איך את הרגשת עם הפרידות מבן הזוג שלך לפני שהתינוק נולד - האם הרגשת דיכאון? כעס? תופעות גופניות שונות? האם התחושות הללו נעלמו אחרי הולדת התינוק? קיימת אפשרות שכרגע, עקב הקשר החזק שקיים אמא לתינוקה הילד מבטא את חוסר האונים והכאב של שניכם סביב הנסיבות. בראש את מבינה שאין ברירה, זו הקריירה של בעלך, אתםן צריכים להתפרנס, ידעת את זה מראש וכו'. אבל זה לא אומר שאת משלימה עם זה ושזה לא קשה לך. ייתכן שיש מקום לטפל בדרך כלשהי במה את מרגישה כלפי העניין (טיפול זוגי, טיפםול לעצמך, שיחות עם בעלך וכו') ואז גם הילד יירגע.

גלית שלום,
נראה שבתך נאלצה להתמודד עם מספר שינויים משמעותיים בזמן קצר, גם הולדת האח וגם שינוי הגן. לא ברורה לי התגובה הרגשית שלך לשיחה עם הגננת ומה עורר "דיכאון" כדבריך. אולי קיימת ציפיה שבתך תסתדר בכוחות עצמה, אולם היא עדיין ילדה צעירה וזקוקה לעזרת המבוגרים ולתיווך המבוגרים ביצירת קשרים. חשוב שגם אתם ההורים תעזרו לילדה - גם בהקדשת זמן אישי עמה ללא האח, והתייחסות אליה עדיין כפי גילה ולא כאל אחות גדולה; וגם בעזרה ביצירת קשרים עם ילדים מהגן וביזימת פעילויות אחה"צ.
בהצלחה,
שירי

שירי,תודה על התשובה, אך קצת בלבלתי אותך ,התכוונתי שגם בשנה קודמת היה לה קשה כי בשנה קודמת נולד לה אח ולכן שנה קודמת הבנתי את הקושי והשנה אני פחות מצליחה להבין למה עד עכשיו היא לא הסתדרה

גלית שלום,
אכן הבנתי ששני האירועים התרחשו יחד. אולם כפי שכתבת בשנה שעברה עם 2 התמודדויות מורכבות היא הצליחה להסתגל, אין סיבה שגם השנה לא תצליח. בתך זקוקה עדיין לתיווך של המבוגרים - כמו כל ילד בגילה - ואולי עידוד נוסף והזמנת ילדים ביוזמתך לתקופה נוספת, יעזרו לה לשמר את הקשרים גם בגן.
כדאי גם לשאול את הילדה בעדינות את מי היא אוהבת בגן, עם מי כיף לה לשחק ועם מי לא, ולשמוע ממנה קצת איך היא מרגישה שם. אולם הקפידי לעשות זאת פעם אחת-פעמיים, ולא להתחיל לתחקר אותה ולהעביר לה את החרדה בה את נמצאת.
שירי

שלום סיוון,
עונשים לא יעזרו, תרדי מזה. היד גם לא יודע להסביר לך למה אין לו חברים, הוא רק בן 6. הילד נמצא במצוקה, שאני לא יודעת כרגע מהמ מקורה. ייתכן וחסרות לו מיומנויות חברתיות והוא לא יודע איך להתחבר לילדים. ייתכן והוא בחרדה מכיתה א' ולא יודע איך להחזיק את עצמו ולהרגיע את עצמו כשמשהו לא הולך לו או שהוא לא מבין וקשה לו וזה יוצא דרך ההתנהגות שלו. הילד שלך זקוק לעזרה, לא לעונשים. אני מציעה שתתחילי מפנייה לפסיכולוגית בית הספר כדי לבדוק איך אפשר להבין מה הבעיה, האם הוא זקוק לאבחון שיתאר את קשייו, האם את זקוקה להדרכת הורים כדי ללמוד איך לעזור לו, האם חסרות לו מיומנויות חברתיות וצריך לבדוק איך אפשר ללמד אותו וכו'.

אני רואה שיצא מאוד ארוך..
ניסיתי להכניס כמה שיותר פרטים רלוונטיים וכמובן יש הרבה..
שוב תודה

שלום לך,
ייתכן בהחלט שיש מקום לשקול מסגרת אחרת. עם זאת אני גם לא בטוחה שמיציתם את נסיונות העזרה במסגרת הזו - למשל לסייע עם ההשתלבות החברתית דרך תאום עם אימהות אחרות אחה"צ, למשל לבקש מהגננת שתחבר אותה עם ילדים, שתשים לב יותר מה קורה לה בגן וכו'.
נשמע לי שהילדה שלכם לפעמים קצת מחזיקה את עצמה לבד, למשל העובדה שחשבה על נושא התמונה בעצמה מראה כמה מאמץ היא משקיעה בלפתור לעצמה את הבעיות, למשל העובדה שציפיתם שהיא תשתלב חברתית לבד - בגיל הזה ההורים עדיין מאוד פעילים בהכוונת החיים החברתיים של הילד. ואולי יש מצידכם ציפייה, במיוחד אחרי הולדת התינוקת שהיא תהיה ילדה גדולה ועד שהיא לא עושה משהו מאוד חריג קשה לכם לשים לב שנורא נורא קשה לה.
שימו לב לנקודות האלה, ואם אתם ל אמצליחים לתקן את הדברים בשבועות הקרובים בגן הנוכחי ישי מקום לשקול מעבר גן וגם פנייה להדרכת הורים כדי לקבל קצת הכוונה לגבי ה"הנקודות העיוורות" שלכם ביחס אליה.

שלום לך.
הסידור שבחרת הוא רע מאוד. אני לא יודעת מה האילוצים שלך, אבל בשום פנים ואופן זה לא מתאים שילדות בנות 11 יטפלו בילדות בנות שש וארבע כל הצהריים לבד, במיוחד שעד היום את היית צמודה בבית. זה מעבר חד ולא הגיוני. את חייבת, אבל חייבת למצוא סידור אחר. מה שאת עושה לא הוגן עבור הבנות שך, וברור לגמרי שהן מגיבות לכך. התגובה שלהםן נורמלית למצב לא נורמלי. כדאי שתנסי למצוא סידור אחר עבור הבנות הקטנות - צהרון, אם יש סבתא שיכולה לעזור, ועדיין יהיה קשה לתאומות שלך כי עד היום הן היו רגילות שאת בבית כשהו באות מבית הספר. השינויים שאת עושה הם חדים מדי, לא הדרגתיים ולא לוקחים בחשבון יכולת הסתגלות סבירה ונורמלית של ילדים.
עד שלא תעשי שינוי במצב הלא הגיוני שנוצר - אין לי דרך לעזור לך. כשהורים עושים לילד משהו לא הגיוני, לא תמיד אני יכולה להמליץ להם לעשות אותו ולמצוא פטנט שלא יהיו לכך השלכות.
אני מאוד מקווה ואני גם מאמינה שיש אפשרות לפתרונות קצת יותר אפשריים שלא יעמיסו על התאומות כל הרבה בבת אחת.

מירה שלום,
ראשית לא עברה אפילו יממה מאז שכתבת את שאלתך לראשונה, ולכן הייתי מעט מופתעת לראות בקשה למענה תוך זמן כה קצר. אולי ניתן להשתמש בסיטואציה הזו כדי להבין חלק ממה שעובר על בנך. הוא נכנס לקבוצה שכבר היתה בחלקה מגובשת, והוא הילד הצעיר ביותר בה. יצירת קשר אורכת זמן, ונראה שהוא מאוד מתוסכל מכך, ומביע את התסכול באמצעות אלימות. מעבר להצבת גבולות ברורה לגבי אלימות, כדאי לחשוב איך לעזור לו ליצור קשרים עם ילדי הגן, למשל להזמין ילדים אליו אחהצ (כל פעם ילד אחר), לקבוע מפגשים בגינה וכדומה. בגילו מן הסתם המגעים נעשים בתיווך ההורים וכאן את יכולה לעזור לו מאוד - לשאול אותו את מי היה רוצה להזמין, ואז להתקשר להורי הילד ולקבוע עמם. וכמובן לעשות זאת עם מספר ילדים.
לגבי ויסות הפעלת הכוח - לא ניתן לדעת דרך ייעוץ באינטרנט אם מה שאת מתארת הוא בטווח המותאם לגיל או לא. עם זאת נראה שהבן שלך זקוק לעתים להוצאת אנרגיה ולפעילות וחשוב לאפשר לו הזדמנויות כאלו - בפעילות בגינה, בחוג אקטיבי וכדומה.
בהצלחה והסתגלות קלה לגן,
שירי

תודה על התשובה.
שאלתי אם יש סיבה להתעלמות מהפניה משום שפניות שבוצעו אחריי נענו ואז סברתי בתו"ל שיש סיבה להתעלמות מהפניה למשל, שאין את הכלים לענות לפניה וכו' .
מכל מקום התחלתי בעניין הזמת ילדים אחרים הביתה נראה מה יהיה....
אשוב ואעדכן,
תודה,

מירה שלום,
טוב שהתחלת להזמין ילדים הביתה. חשוב לעשות זאת בהדרגה ולזמן מוגבל, ולבקש מהילד להציע אלו חברים יוזמנו. והעיקר - תני לך ולו זמן, כל התהליך אורך זמן ויש צורך בסבלנות.
שירי

שלום לך,
כדאי לנסות מעבר באופן הדרגתי. קודם לאפשר לה כמה לילות לישון על מזרן איתך בחדר, אחר כך לעבור למיטה בחדר שלה ושאת תישני לידה על מזרן, אחר כך לשבת על ידה עד שנרדמת ולחסור ישון בחדר שלך. בשלב הזה, אם היא קמה ולא משנה עם איזה כאבים, הכאבים הם פסיכולוגיים בעיקר, ואת מבינה את זה, צריך הלחזיר ואתה למיטה שלה ולחזור למיטתך. כך גם עם זה חוזר כל הלילה, כמה לילות. יהיה קשה במשך כמה ימים אבל אין ברירה חייבים לעבור את זה.

שלום טניה,
למה כ כך קשה לכם לקבל את הביישנות שלו? למה זה כל כך נורא? בודאי שהדרך של בעלך לא נכונה, והיא אפילו יכולה להסביר למה הוא חרד וביישן. אם זו הדרך של בעלך בעוד מקרים, לא פלא שהילד נרתע וחושש ובודק את השטח לפני שהוא מעיז לקחת מקום. התנהגות כמו של בעלך מבהילה את הילד ולא תורמת לביטחון שלו, אלא להיפך. תנסו לקבל את הילד כמו שהוא, ולעודד אותו במקום לבקר אותו, זה אולי יסייע. ייתכן שזה יתמתן עם הזמן ויעבור לבד וייתכן שלא, אבל אם תפעילו עליו את כל הלחץ הזה, יש סיכוי שזה רק יחמיר.