פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מיכל,
את לא מתארת שום רקע על היחסים שלך עם ביתך ועל הילדה בכלל, האם כך היא מגיבה תמיד, איך היא בתחומים אחרים בחיים וכו'.
עם זאת, רק לאור מה שאת מתארת כרגע, אני לא מצדיקה את התגובה של הילדה אך אני יכולה להבין מאיפה היא באה. אני חושבת שגם באמירה שלך יש תוקפנות לא מעטה, למרות שהכוונה היא אולי טובה. איך היית מרגישה ומגיבה אם מישהו היה אומר לך שהעוד מעט הגוף שלך מתפרק, יש בזה נימה שגם יכולה להישמע כביקורת על איך שהגוף שלה נראה, שזו נקודה מאוד רגישה לכל אישה ואישה לעתיד במיוחד בגיל ההתבגרות, וגם אולי ביקורת סמויה אך חריפה ותוקפנית על הרגלי האכילה שלה. אם את רוצה התבטאויות מתונות יותר של בתך בעתיד, אולי כדאי להתחיל מדוגמה אישית, ולהגיד משהו כמו - זה בריא יש בזה ויטמינים, ולהסתפק בכך.
אם בתך לא עונה לך את יכולה לוודא שהיא שמעה, ולבקש שתענה לך. אין צורך לצאת מתוך הנחה שהיא לא רוצה את מיץ וגם אם לא רוצה - מותר לה. אין צורך לתקוף.

תודה רבה סמדר עזרת לי מאוד.

שלום מורי,
אני מציעה שתנסו לברר בבית חולים שניידר האם יש מענה לגיל הזה בנושא של הפרעות אכילה, או שתפנו למרפאת גיל הנקות של קופת חולים כללית ברחוב אורלנסקי בפתח תקווה, נדמה לי שהם מקבלים שם מכל הקופות.

שלום,
ראשית יש צורך במעט סבלנות בהמתנה לתשובה בפורום, לא עברה אפילו יממה מאז ששאלתך נשאלה.
לגבי שאלתך - לא ברורה לי כ"כ המשיכה לבובת צ'אקי, האם באפשרותה בנך מרגיש שהוא יוכל לבטא תוקפנות ולהציג חלקים, שאולי אין לו אפשרות אחרת להציג? או שהסרט מאוד הבהיל אותו, והבקשה לבובה היא ניסיון להציג התנהגות הפוכה לבהלה הטבעית שהסרט מעורר בקרב ילדים בגילו.
אני לא חושבת שיש כאן "נכון" או "לא נכון", אך אפשר להשתמש בבקשה שלו כדי לדבר איתו על סרטי אימה, מה משך אותו ומה דחה אותו בסרט ובדמותו של צ'אקי וכדומה, ואולי בכך הוא יחוש מסופק מבחינת הצורך הספציפי.
שירי

תודה על תגובתך!

הסרט מציג קיטעי אלימות קשים למדיי אפילו למבוגרים, אך להפתעתי בני לא מגלה כל סימן של חרדה, סלידה וכדומה. לדבריו מעוניין להציג הבובה לחבריו בבית הספר (להשוויץ אולי).

בני מציין כי סיפור העלילה מעניין אותו, "נשמה שנכלאה בבובה ומעוניינת להשתחרר", כמו כן לדבריו בובת צ'אקי חמודה בעיניו כבובה, מה שמושך אותו בסרט הוא "האקשן" למרות שאינו מזדהה עם מעשי הרצח כמובן.....

השאלה היא שוב האם יש מניעה לרכוש עבורו את הבובה?

תודה שוב!

אני לא חושבת שיש מניעה מלקנות את הבובה, אבל אפשר לדבר עם הילד באופן רחב יותר על המשמעויות בסרט - לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו וכדי להשיג אותו פוגעים באחרים, לשאול אותו מה מעניין אותו בכך שהנשמה נכלאה בבובה וכדומה.
כרגע זה עניין נקודתי, אם יימשך עניין מופרז בתכנים כאלו, רצוי לחשוב על כך עוד. בנוסף, הילד עדיין צעיר מכדי להיחשף לסרטים מסוג זה באינטרנט, וחשוב לבצע חסימת אתרים במחשב ולנקוט בפעולות שמירה נוספות.
שירי

שלום דנה,
אנא פני לעמודת "שאלות נפוצות, יש שם תשובה שמתייחסת בדיוק למה שאת מתארת.

שלום לך,
לא קראתי את האבחון של הילד, ולכן לא ברור לי ממה נובע "סף התסכול הנמוך". ההשערה שלי היא שמאחר ומדובר בילד כל כך מוכשר, ייתכן ויש לו ציפיות מעצמו שמלחיצות אותו ובשל החשש לאכזב ולהתאכזב או להיכשל, הוא מתקשה להשלים משימות. כלומר לא בטוח שמדובר פה בסף תסכול נמוך במובן המקובל של המילה, אלא בסוג של הישגיות ודרישות של מושלמות מעצמו שמלחיצות אותו מאוד ופגעות בתפקוד שלו. בדרך כלל כשמדובר על סף תסכול נמוך הכוונה היא לקושי לשלוש בדחפים, לדחות סיפוקים וכו' שמתבטא גםן באלימות, אך ייתכן שזה לא המצב פה. אולי בגלל אי ההבנה הזו הטיפול לא נגע בנקודות המרכזיות ולכן לא השיג את מטרתו.
הייתי ממליצה לכם לפנות לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט שעובד עם ילדים ונותן גם הדרכת הורים. יש כאן צורך בעבודה משולבת עם הילד באמצעים של משחק ויצירה,(הנושא של המשחק מאוד מאוד חשוב עבור ילד שמתייחס בנוקשות להצלחה וכישלון, כי הוא צריך ללמוד להתייחס בפרופורציה להפסד וכישלון וכן ללמוד שדברים רבים הם הפיכים וניתן לתקן אותם וזה אפשרי בעיקר דרך משחקים, כיוון שזה ל אעל אמת עדיין, אפשר להתחיןל משחק חדש, אפשר להשתמש ביצירתיות ובספונטניות שזה ההיפך מנוקשות וכו') ושל הדרכה לכם ההורים לגבי איך לתת לו חיזוקים בצורה שלא תעורר את השאיפה שלו למושלמות ואיך לעזור לו לווסת את עניין הציפיות שלו מעצמו, אם זו אכן הבעיה.

תודה על התשובה , אך הטיפול ע"י משחקים נעשה במשך שנה ולא רואים תוצאות כלפי חוץ ( בטיפול הוא באמת רגוע ).
הוא באמת מחפש את השלמות וכנראה אנחנו צריכים להבין איך אנו עוזרים לו לרדת מהעץ.האם יש אפשרות נוספת לטיפול.
באמת תודה על התייחסות אני פשוט מרגישה חסרת ידע בנושא ומאוד רוצה לעזור לבני.

שלום לך,
לא מטפלים בילד בדרך אחרת מלבד משחק ויצירה. בטח לא בגיל כל כך קטן. אין דבר כזה. הרבה פעמים טיפולים שכרוכים בעבודה עם הגוף כמו טיפול בתנועה וביופידבק - משמשים לעבודה עם סף תסכול נמוך, כדי לעזור בוויסות התגובות הגופניות. גם שם נעזרים במשחק אבל זה לא תמיד אותו סוג עבודה עם משחק כמו בפסיכותרפיה. מאחר וייתכן שהבעיה כאן היא אחרת, יש חשיבות גם לפרשנויות שאיש המקצוע נותן למשחק, ולאופן השימוש במשחקים והמטרה שלהם. זה כן יכול להיות שונה מטיפול לטיפול. כמו כן יש חשיבות עצומה להדרכת הורים במקרה הזה וזה לבדו יכול לשנות את כל התמונה. אני לא יודעת אם קיבלתם הדרכת הורים ואני גם לא מכירה את הטיפול שקיבלתם ולא יודעת אם הוא היה טוב, אם הוא נעשה על סמך אבחון יעיל, אם הוא נמשך מספיק זמן, וכאמור אם הוא לווה בהדרכת הורים מספיק אינטסיבית ומקצועית.
לכן אני ממליצה לכם לחפש פסיכולוג או פסיכותרפיסט שנותן גם הדרכת הורים. ולא להתייאש מטיפול במשחק, העובדה בשטיפול הקודם זה לא הביא לתוצאות לא אומרת שזה לא יעיל וגם...אין אופציה אחרת זו הטכניקה בעבודה עם ילדים.

שלום שרה,
מדובר בילדה הכי קטנה במשפחה, שכנראה רק דרך להיות קטנה, תינוקית, נמרחת ונדבקת היא יודעת לקחת מקום במשפחה שלכם.
יש כאן שני כיווני עבודה שצריכים להיות במקביל - אחד הוא שימת גבולות הרבה יותר נחרצת ממה שאת עושה. כשילדה בת 4 מלקקת אנשים, סוג התגובה המתאים הוא לא -"זה לא נעים לי" אלא אמירה נחרצת בטון תקיף,"לא" מלווה בהרחקה פיזית - לא מכאיבה אבל החלטית. כנ"ל לגבי התמרחויות והתנהגויות אחרות שלה כשהן מרגישות לך מוגזמות ולא מותאמות. הסירוב צריך להיות נחרץ, לא מהוסס ועיקבי מאוד, אסור ליפול בדברים האלה ולפעמים להסכים להם כי זה נוח ואין כוח להתמודד עם המחאה שלה.
הכיוון השני שצריך להיות במקביל ולא במקום - הוא להתחיל לדרוש ממנה התנהגויות בוגרות ולחזק אותה על הישגים ועל התנהגויות בוגרות יותר - כשהיא מחזירה דברים למקוםן, כשהיא מציירת - להתפעל מהכישרון שלה, כשהיא משחקת משחק שמותאם לגילה להתפעל ממנו, כשהיא נועלת לבד נעליים להתפעל מזה מאוד וכו'.

אני הולכת פשוט לנסות את זה חד וחלק. ומקווה לעמוד בזה. כי היא כזאת ילדה שובה. ויודעת לנגן על המצפון שקשה לעמוד בפניה.
שוב תודה ומקווה לספר על תוצאות טובות

בהצלחה,
אשמח להתעדכן:-)

שלום גלית,
תראי, זה שהבן הגדול מציק הרבה זה לא אומר שהוא היוזם. זה לא אותו דבר. בכל אופן לא נוספה לי אינפומציה נוספת על הדינמיקה במשפחתכם שאני יכולה לחשוב בעקבותיה על כיוונים נוספים כרגע. בעיני זמן רב עובר בלי הבניה של פעילות כשיש להם רק אחד שני גם בפנים וגם בחוץ, והם לא מסוגלים להכיל את עצמם וזה את זה כל כך הרבה זמן בלי ליווי יותר מכוון של מבוגר.

אתמול בתי אמרה לי במפורש שהיא מפחדת מהפיות שמצוירות על הקיר בגן ומציפורים שתלויות מהתיקרה. הצעתי לה לקחת שרביט קסמים לגן ולגרש בעזרתו את הפיה ואת הציפורים. מיותר לציין שהפיה עדיין שם, כמו כן הציפורים ועדיין קשה לה מאד לתפקד בגן. היא בוכה ועצובה ולא מסוגלת לשהות בחדר זה. בנוסף, הילדים בגן ישנים בחדר זה, כך שגם בזמן ההשכבה מאד קשה לה ומצליחה לישון מעט מאד.
מה עושים???????? בבקשה זקוקה לעזרה.
תודה.

שלום ימי,
אני מצטערת אבל במקרה הזה בלי להכיר אתכם יותר לעומק אין לי השערה ממה נובעת התנהגותה. ההתנהגות נשמעת בהחלט מדאיגה ואני ממליצה שתפנו לייעוץ יותר מעמיק.

שלום הילה,
לא שנמע לי שהבעיה הי אבמסגרתבהכרח, נראה לי שאת בעצתמך מבינה שהי אחשה כך בכל המסגרות, אז כנראה הביעה קשורה אליה.
ילדים צריכים לפעמים עזרה ברכישת מיומנויות חברתיות, זה ל אתמיד בא לבד וגם לא צריך לבד.
תנסי לעזור לה בכך שתתאמי עם אימהות אחרות מפגשים אחה"צ , קודם אחת על אחת אצלכם בבית במגרש הבטוח ואח"כ אולי יותר ובבתים של ילדות אחרות, צאי איתה לגינה ועודדי אותה לדבר עם ילדות, תני לה קודם לפתח יכולת של אחת אחת אחת, שחקי איתה משחקים של ילדים, כדי להגביר את מיומנויות המשחק שלה ואת הביטחון שלה, והראי לה דוגמה אישית של ההתחברויות שלך.

שלום לך,
התופעה שאת מתארת נקראת אנקופרזיס, והיא דורשת טיפול, מכיוון שהילדה מאוד קטנה עדיין, אני מציעה לך לפנות להדרכת הורים בעניין.

ראשית תודה על תשובתך, בדקתי את המושג שכתבת ולפי הבנתי מדובר בבעיה פיזית, העניין הוא שלמעט פעם אחת שברח לה צואה בגן,
במשך היום יש לה שליטה אז זה לא כ"כ מסתדר לי עם בעיה כרונית,
וכמו שכתוב ברוב המקרים (כ 80% מהמקרים) האנקופרזיס מלווה כאמור בעצירות ובדליפה של צואה. לרוב הילדים ה"חולים" באנקופרזיס יש היסטוריה של עצירויות ותפקוד לקוי של המעיים ולביתי יש יציאות יומיומיות ללא בעיה והיא אוכלת אוכל בריא בסה"כ.
בנוסף גם הרטבה היא רק בלילה, בדקה אותה היום רופאת ילדים מומחית ולא ראתה בעיה פיזית

שלום לך,
לא נכון, לא מדובר בבעיה פיזית מדובר בבעיה פסיכולוגית. והיא לא כרונית. לא ברור לי מהיכן הנת את המידע הזה ,או שהמידע שקיבלת לא מדוייק או שלא הבנת אותו נכון. זה נכון שבחלק מהמקרים יש גם תשתית פיזית "שעוזרת" לבעיה לקרות, אבל זו בפירוש בעיה פסיכולוגית עם טיפול פסיכולוגי, שלעיתים ניתן לשלב בו גם עזרה תזונתית או רפואית אם יש צורך.
יש אכן קשר לסוג של עצירות הרבה פעמים, שגם היא על רקע פסיכולוגי, כלומר יש התאפקות שקודמת לבריחה של הצואה כשהילד כבר לא מצליח לעצור יותר.
יש ילדים שבורח להם רק פעם או פעמיים בשבוע, עדיין, זהו אנקופרזיס.
גם אם לא מדובר באנקופרזיס במקרה שלכם אני עדיין ממליצה על טיפול כדי לבדוק את מקור המצוקה הריגשית שגורם לכל העניין הזה.

שלום לך,
התדירות שאת מתארת היא אכן לא רצויה. לא ברור לי איך אתם מעירים לו, אבל מה שרצוי לעשות במקרה כזה זה להגיד בעדינות, שאתם מבינים שזה עושה לו נעים, אבל אלה דברים שעושים בפרטיות, ולא ליד אנשים.
בנוסף כדאי שתבדקו יותר לעומק, מה מקור הבעיה. כפי הנראה הילד מרגיע את עצמו כך, וייתכן שיש צורך ללמד אותו דרכים נוספות להירגע, וגם לבדוק למה הוא צריך כל כך הרבה הרגעה. ייתכן שיש מקום לפנות לייעוץ מעמיק יותר לגבי הנושאים האלה.

שלום רב!
תודה ש על התגובה

(*) לשאלתך: "איך אתם מעירים לו?" אז נוגעים לו בידים , מרחיקים אותם מהאזור. מה עוד אפשר הוא הרי בן 2.6.
(*) "שתבדקו יותר לעומק" איך בידיוק לאיזה רופא/ מומחה לגשת?
(*) "שיש מקום לפנות לייעוץ מעמיק " מה המלצתך , למי לפנות ומה לעשות?

בתודה

שלום לך,
אני חושבת שאפשר להגיד לילד בן שנתיים וחצי מה שהצעתי להגיד - שאתם מבינים שזה נעים לו אבל לא עושים את זה ליד כולם.
לבדוק יותר לעומק, הכוונה לפנות לפסיכולוג או פסיכותרפיסט, שעובד עם הגיל הרך, ויכול לראות אותכם עם הילד או בלעדיו, לפי אופן העבודה שלו ולשמוע ממכם את הרקע יותר לעומק כדי להבין טוב יותר על איזה צורך ריגשי של הילד האוננות עונה ואיך אפשר לדאוג לצורך הריגשי הזה באופן אחר, כך שהוא לא יצטרך לאונן בכזו תכיפות.

שלום שירלי,

המצב בו עומד הילד אינו פשוט בכלל. תשומת לב אישית ויחס אחד על אחד מאד יועילו. כמו כן, חשוב תמיד לשקף לו רגשות לתאר לו את תחושותיו ולהכין אותו לכל מצב.

את חייבת סבלנות רבה, רגישות רבה וגם עזרה.

זהו מצב שיקשה עליו מאד ורחוק מלהיות אידיאלי...

שלום לך,
לא הייתי נכנסת למונחים "נורמלי" או בעייתי, אך נושאים שחוזרים בציורים פעמים רבות כן יכולים להעיד על מצוקה כלשהי כשדאי לבדוק אותה יותר לעומק. אולי תתחילו בהתייעצות עם פסיכולוגית בית הספר ותמשיכו משם.

רציתי לשאול.....שנה שעברה עשינו לבתי, בת 5, אבחון אצל מרפאה בעיסוק.

המאבחנת אמרה לילדה לצייר בית והיא ציירה אותו עקום , בלי חלונות , בלי דלתות וכו'.

נרמזתי ע"י חברה שזה לא דבר טוב ובעלי החליט להראות לה איך מציירים בית: עם דלת וחלונות עם סורגים. הוא ניסה ללמד אותה באופן תמים ...

מאז בכל הציורים שלך מופיע בית כמו שהוא לימד אותה והיא לא מנסה לשנות/לשדרג /לבטל וכו' .
על מה זה מעיד?

תודה

שלום הילה,
ייתכן שזה מעיד על כך שהיא חשה שאביה מאוד לא מרוצה מאופן שבו היא מבטאת את עצמה דרך ציור ולכן הציור שלה כבר לא ספונטני כבעבר.
אפשר לנסות להגיד לה, שבציור הכל מותר, זה לא באמת, ועכשיו כשהיא יודעת כבר איך מציירים בית לפי מה שאבא אמר, וטוב שהוא לימד אותה, היא יכולה לחזור ולצייר בית איך שבא לה. אין פה נכון ולא נכון, וזה ציור שלה והיא תחליט איך נראה הבית שם.

סמדר שלום, תודה רבה על תשובתך. אבל למה בעצם את חושבת שזה מעיד על מצוקה? זה ודאי מעיד על משהו שמעסיק אותו, אולי משהו שהוא שמע שמדברים (וזה דוקא יכול להדאיג אותי), אבל האם ציורים של ילדים ערומים במצבים שונים מעיד דווקא על מצוקה? תודה מראש.

שלום לך,
כשילד חוזר על משהו שוב ושוב בציור ובמשחק זה בדרך כלל מעיד על ניסיון לעבד משהו שמציף מדי. כדי להתעניין במשהו אני יכול לשאול שאלות או לבקש לראות עוד, זה לא רק עניין אלא סוג של ניסיון להתמודד עם הצפה. כך אני רואה את זה. אבל כמובן שזה דורש בירור יותר מעמיק וייתכן בהחלט שאני טועה.

סמדר, שוב תודה רבה. אני מניחה שאת צודקת. הבן שלי עסוק מאד בזהות מגדרית שלו (התייעצתי על כך בפורום הזה לפני כמה שבועות). אני חושבת שיש לו "הזדהות נשית" מסוימת - לא תמיד זה בא לידי ביטוי מפורש ולעתים קרובות זה מוצא ביטוי ביצירה שלו, יותר מאשר בחיים עצמם: אולי בגלל שהוא מסתיר, או אולי בגלל שככה הוא, כלומר שהיצירה היא המקום של של ההתלבטות והעיבוד שלו. הוא גם מתבייש לחשוף את הגוף שלו (הוא מוכן ללבוש רק בגד-ים שלם של בנים, ולא מוכן ללבוש רק מכנסיים). השאלה שלי - אני מקווה שאני לא חוזרת על עצמי, אני בעצם מנסה להגדיר משהו במדויק - האם עצם העובדה שהוא מתעסק בנושא ביצירה שלו, היא לא עיבוד שלה? כלומר, האם צריך לראות את ההתעסקות הזאת (ביצירה) כסימן של בעיה (שיוביל, נגיד, להתייעצות שלי או גם שלו עם פסיכולוגית) - או דווקא כצורה של עיבוד (גם כי ברור כי הוא מרגיש את החריגות שלו, ובודק את הגבולות של מה אפשר לחשוף, מתי ובנוכחות מי, ומתי הוא צריך להסתיר..). כי חשוב לי להבהיר שהוא ילד מאד מאד שמח ונינוח, אהוב ורגוע, ומתפקד היטב בכל המישורים, ואין שום סימנים (אחרים) שהוא סובל.
שוב תודה מראש וסליחה על האריכות,

סליחה: רציתי לכתוב: אין שום סימנים שהוא סובל.

שלום לך,
תראי, זו החלטה שלך אם להמשיך לבדוק את זה או לא, אני ליתר ביטחון הייתי בודקת. בעיני הציורים האלה יכולים להיות סימנים שהוא סובל.

תודה, סמדר. אני אכן מעוניינת ומתכננת לבדוק את זה, פשוט הייתי סקרנית לדעת איך מבחינים בין "עיבוד" של שאלה/בעיה לבין סימפטום או "קריאה לעזרה". ואני מאמינה שהם לא תמיד חופפים. תודה רבה בכל אופן, בברכה.

שלם דניאלה,
כדאי לברר יותר לעומק ממה נובעת הבעיה. ניתן לקבל אינפורמציה מהמורה, מה היא אומרת, האם באמת נכון שאין לה חברות בבית הספר או שהמורה כן רואה אותה משחקת עם ילדות, ואם נכון, איך המורה מתרשמת - האם ביתך ביישנית, הםא מנסים לחבור אליה והיא מסרבת, האם היא מתנהגת בצורה שמרחיקה ממנה ילדים? וכן לברר עם ביתך, למי היא ניסתה להתקרב, איך ניסתה לעשות זאת, מדוע לדעתה נדחתה. נסי להיזכר מגילאים מוקדמים יותר, האם צפית בה פעם משחקת בגינה עם ילדים? מה אפיין את התנהלותה החברתית? וכו'. רק אחרי שתאספי את המידע תוכלי לדעת טוב יותר איך לייעץ לה תקן זאת.

שלום אוסנת,
את מוזמנת לעיין בעמודת "שאלות נפוצות" בתשובה העוסקת בפחדים של ילדים. מעבר לזה אני באופן אישי ל אמכירה מטפלים באיזור שציינת, תנסי להתייעץ עם פסיכולוג/ית בית הספר.