פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום רב,
בתי בת שנה ו- 9 חודשים נכנסה לגן של 30 ילדים בספטמבר האחרון.
ביולי האחרון כשהיא בת שנה וחצי ילדתי. לפני הלידה שהתה הילדה אצל אמי ואחר כך חודשיים איתי בבית.
הכניסה לגן מאוד קשה וכעת קצת יותר מחודשיים אחרי הילדה עדיין בוכה בבוקר ולסירוגין במהלך היום כאשר היא צועקת אמא אמא, בלילות היא מתעוררת כשהיא קוראת לי, הילדה הפכה להיות עצובה מאוד (מה שמאוד לא אופייני לה) וחסרת תאבון ונדבקת אליי כל הזמן.
תמיד היא היתה קשורה אליי מאוד אבל לא ככה.
יש ציין שהיא גדלה בסביבה מאוד מאוד מפנקת...
יש לי אפשרות להשאירה ביחד עם אחיה אצל אמי לתקופה של עוד חצי שנה (עד פסח).
השאלה היא האם אני לא אעשה טעות שאוציא אותה מהגן, האם זה פינוק או שמא חרדת נטישה אמיתית.
מה לעשות??

הבת שלי בת 12 יפה וחכמה אבל חסר לה ביטחון עצמי בחברה וכתוצאה מיכך היא לא משתתפת הרבה בפעילויות ולא יוזמת יחסי חברות ואינטרקציה עם ילדים אחרים.
מתאכזבת מהר מהחברות ולא עומדת ונלחמת על מה שהיא רוצה ומגיע לה.
אודה למי שיוכל להפנות אותנו לעזרה או סדנא או טיפול שיכול לשפר את המצ ולהעלות את המודעות העצמית והביטחון שלה.

תודה

ילדי השלישי (מבין ארבעה) בן החמש עובר תקופה קשה.
לפני כשלושה שבועות החל להתלונן על כאבי גרון ואח"כ הסתבר שכאבים אלו הם כוונה לבחילה ופעם אחת אף הקיא. כל התופעה של הבחילות מלווה ברעידות גופניות והסטריה תוך כדי מלמול: אני מפחד להקיא. לאחר בדיקה נרחבת אצל רופא משפחה הכוללת בדיקות דם, שתן וצואה (כיוון שתופעות אלו נמשכו כשבוע באופן אינטסיבי) קיבלנו את תוצאות הבדיקות והכל תקין.
מאז אותה תקופה, "משתמש" בביטוי: אני מפחד להקיא בכל מצב חרדתי שהוא עובר בבית ובגן כגון פרידה בבוקר, בהשכבה לפני שינה או כשאני נאלצת לצאת מהבית ולהשאירו עם אביו או עם סבתו אותם הוא מאוד אוהב. הפרידות בגן ממני היו מאז ומעולם מלוות בבכי עוד מינקות ודי התרגלתי למצב והשלמתי עם התופעה, תוך בדיקה מתמדת עם הגן כי אכן תופעת הבכי מסתימת מהר לאחר לכתי. לאחר אותו שבוע בו לא חש טוב וחזר לגן החלו תופעות הפרידה להחמיר: הילד תופס בי בכוח, צורח וצועק: אני מפחד להקיא, אני אקיא. כל זמן שהותו בגן מצבו הנפשי מתחלף משיתוף פעולה ומשחק לאדישות ובכי. כל בכי מלווה במילים החוזרות של הרצון להקיא.
חשוב לציין שכל הצוות החינוכי בגן והגננות מעורב בסיפור ובכל ערב אני מקבלת דיווח מהגננת הראשית ואני בטוחה ושמחה על שיתוף הפעולה. בימים האחרונים המצב קצת השתפר, הבכי התמעט, שעות השמחה בגן עולות על זמני המצוקה, אך לצערי הילד מפתח תלות אובססיבית לגבי הגננת הראשית וחווה חרדת נטישה כפולה כשהיא נאלת לעזוב את הגן חצי שעה לפני סיום הגן בכל יום. ואני שולחת ילד בוכה לגן ומקבלת אותו בוכה בצהרים. המצב מתסכל ומתיש. זה אינו גן חדש ואני בטוחה (לאחר אינסוף בדיקות ושאלות) כי הבעיה אינה בגן אלא במשהו רגשי שהילד עובר.
מה עושים? איך מרגיעים את הילד ואת עצמי? הילד פשוט מתיש את עצמו וקשה לו להנות בכל מהלך היום.

היי,
בתי בן ה 4 החלה השנה גן טרום חובה, עד עכשיו הייתה בגן פרטי , ילדה מקסימה וחברותית, תמיד רצו להיות בקירבתה, היו באים אליה המון חברים וכו', מאוד מקובלת בקרב חבריה.
השנה לא מצליחה להשתלב בגן , יש לציין שזהו גן חדש עם גננת חדשה וילדים חדשים , בהתחלה היא לא רצתה בכלל ללכת לגן ואומרת שלא כיף לה כי אין לה חברים, מה שכן, היא גם לא מנסה, היא "מחכה " שיגשו אליה. ולפעמים מציקה לילדים בזמן משחק .התחלתי להזמין לה חברים מהגן אחר הצהריים לפחות פעמיים בשבוע והיה נראה שהמצב משתפר. הגננת אומרת לנו שהילדה לא משתלבת לא מוצאת את מקומ ה, ולא משתתפת במפגשים- מה שמאוד לא אופייני לה , אני מרגישה שהיא הולכת " לאיבוד" ואני ממש לא יודעת איך לעזור לה, הייתה שיחה עם הגננת בנושא, אבל לא נראה שהיא מנסה, או יודעת לעזור ,
אשמח לעצה טובה
תודה

סמדר היקרה ולכולן שלום רב,
אני רוצה להתייעץ בקשר למצב שמטריד אותי בשנה וחצי האחרונה.

לא מזמן חגגתי את יום הולדתי ה-17 והבטחתי לעצמי (כרגיל) להתחיל דף חדש ונקי.
הבעיה שלי היא שאני מבטיחה ו"אוכלת" את עצמי מבפנים ולא ממש מקיימת.
בשנה האחרונה הבטחתי לעצמי לפחות 20 פעמים ואף יותר. אני תמיד אומרת לעצמי "זהו מספיק, אני רוצה להתחיל דף חדש בלי כתמים" אבל יום למחרת אני פשוט מרימה ידיים וחוזרת אל העבר והסיפור מסתיים.

אני תמיד מחפשת לעצמי מה שנקרא "סיבה למסיבה" כלומר, אני תמיד מחפשת מועדים למה כדאי לי דווקא בהם להתחיל דף חדש. לדוגמא בשנה שעברה אמרתי לעצמי שב- 1 לינואר (היום הראשון של השנה הלועזית החדשה) אני אפתח בדף חדש, ביום הולדתי ה- 17 הבטחתי את זה גם, בראש השנה, וכמעט בכול תחילת חודש חדש אני מבטיחה שוב ושוב שאני אפתח בדף חדש אבל מתברר שהכל לשווא.

כשאני אומרת "דף חדש" אני מתכוונת להתחיל הכל מאפס, כלומר להתאפס על עצמי, על העבר שלי, על המעשים הקודמים שלי ופשוט לשכוח לרגע הכול ולמחוק הכל ולהתחיל לחיות מחדש. להתחיל חיים חדשים מדף לבן ונקי. אני פשוט מרגישה עמוק בתוכי שאני פשוט חייבת להתחיל את דף חדש.

השאלה לי היא: האם יש לך איזה דרך שתוכל לעזור לי להתגבר על עצמי ולהתחיל סוף סוף את הדף החדש הזה? אני יודעת שלא צריך מועד מיוחד בשביל להתחיל אותו, פשוט צריך להתאפס על עצמך ונגיד מחר לקום ולהגיד "התחלתי הכל מחדש" אך זה אף פעם לא יוצא לי. איך אני מתגברת על עצמי?

ושאלה קטנה אישית שאת לא חייבת לענות אבל אני אשמח אם תביעי את דעתך.
האם את חושב שאדם יכול להתחיל דף חדש בזה המילה? להתאפס על עצמו ועל עברו ופשוט להתחיל לצעוד בדרכו מחדש? בחיים נוכל לפגוש את המושג "דף חדש" הרבה פעמים לדוגמא לקראת שנת לימודים חדשה, בחיים אישיים וכו'.

אני ממש הודה לך אם תוכלי לעזור לי!

שלום !
אני אמא לתאומים בני 3 הם בגן חדש, עם עוד 33 ילדים. בני מסתדר יפה ומשחק עם כל הילדים וביתי יותר מופנמת ומסתבר שמשחקת רק עם אחיה. בבית הם מקבלים המון תשומת לב ולאחרונה ביתי ללא סיבה מוצדקת צועקת ובוכה, נושכת את עצמה ומתעצבנת בקלות .
אני מודעת לכך שלילדים בגילאים האלו יכולים להיות התקפי זעם כשהם לא מקבלים משהו או שילד לוקח להם חפץ וכו' והרעיון הוא לא לוותר ולתת להם לצאת מהמצב בו הם נמצאים. אצלנו זה קצת שונה כי איני יודעת מה מציק לה ,אני שואלת וכמובן אין לה תשובה גם כשהיא נרגעת. היא ילדה טובה וחכמה במיוחד.
אין לי את הכלים איך להתמודד כי איני יכולה לעמוד מן הצד ולראות אותה סובלת .
מה אפשר לעשות ?!

שלום רב,
אני אמא לילד מקסים ,כמעט בן 5 שהתברך באינטלגנציה רגשית גבוהה במיוחד, בעל קישורים חברתיים טובים ורגישות גבוהה. הוא הילד הבכור שלנו ואנחנו מאוד קשובים לצרכיו.
מזה זמן רב ששמתי לב כי הילד מעדיף לבלות שעות משחק בקרב בנות ולא בנים, מבקש שאקנה לו בובות וממש דבק בענין הבלוי עם בנות מהגן גם בשעות אחה"צ ,מעדיף ללכת לחברות, מאשר להזמינן אלינו.כאשר שאלתי אותו להעדפה שלו לשחק עם בנות והאם יש לזה זמן או מקום מאפין הוא ענה כי הוא נהנה מהשהות במחיצתן יותר וכי רוב הבנים צוחקים עליו ולועגים לו על כך, והוא בוחר להתעלם."הן לא נלחמות ולא אלימות .."הוא אומר.
יש מעט דאגה אצלנו ואנו לא בטוחים עם יש לה בסיס .. הזהות המינית היא בתקופה זו?

האם יש צורך לבקש מעקב כלשהו מהגננת? לפנות למישהו או להניח לזה?

אשמח לתשובה,
אמא שלו.

אני אם חד הורים ילדתי עוברת הרבה קשיים בגלל הגירושים שחלו לפני 3 שנים אין מפגשים עם האב כי הוא לא רוצה יש רק שיחות טלפוניות לאחרונה בבית הספר היא החלה עם לחצים בחזה כמו איזה סטרס שעובר עליה אין לי מושג ממה ניסיתי לברר בבית הספר עם קרה משהו אבל לא.מה לעשות??

שלום רב, ילדי בן 3 ו 9 חודשים, ויש לנו בעיה. בגן יש לו גננות שהוא נורא אוהב והן איתו כל הזמן, במשך השבוע מגיעים אליהם מורים ללמד מקצועות שונים כמו אגלית, מתמטיקה, מוסיקה וכו'. עם כל אחת מהמורות ומהגננות הילד בסדר גמור, פתוח, שמח, אוהב כך הוא אומר לי וגם הגננות. אך יש בעיה שהמנהלת של הגן מגיעה אלייהם לגן פעמיים בשבוע למשך שעה ומלמדת אותם מתמטיקה הוא כולו נסגר. היו ימים שאני הבאתי אותו לגן והוא ראה אותה פתעום והחל לבכות, בפעם האחרת ראה אותה ומרוב התרגשות הקאי. היא טוענת שצריך לפנות את הילד לטיפול שהוא ילד סגור מאוד ולא נוהג לדבר. הגננות בגן שנמצאות איתו כל הזמן אומרות לי שאין שום בעיה עם הילד כיוון שהוא בסדר גמור עם כולם פרט למנהלת כשהוא רואה אותה הוא כולו נסגר ואפילו מפחד ללכת לעשות פיפי. הגישה שלה היא גישת צעקות והוא ילד שלא רגיל לצעקות. אני דברתי איתה ואמרתי שלא נראה לי שצעקות על ילדים יזרו לה במשהו והיא לקחה זאת לצומת ליבה. ומצד שני אני לא יכולה כל החיים לרוץ אחרי אנשים שמדברים אליו לא יפה שצועקים אליו לכן אני רוצה לדבר איתו ולא יודעת כלכך מה להגיד לו מה ההמלצה שלכם לגבי העניין?

שלום,

ביתי בת השנתיים ו-4 חודשים לא ממושמעת , אם אני מבקשת לעשות משהו אף פעם היא לא עושה, למשל צריך להתלבש זה לא! לנעול נעליים לא! יש בעיות עם שנת צהריים אני צריכה תמיד לשכנע אותה ללכת לישון וזה תמיד במיטה שלנו ואני צריכה לשכב לידה אחרת זה היסטריה שלא נגמרת היא יכולה לבכות כאילו עושים לה משהו זה נשמע נורא. בזמן האחרון היא פשוט מצפצפת עליי היא מאוד קשורה לאבא אותו היא מחבקת ומנשקת ואני כאילו מחוץ לעניינים. אני מאוד נפגעת מזה שהיא יותר קשורה לסבתא ולא אליי ולא ברור לי למה אולי אני מנסה להציב לה גבולות והם לא כי הסבתא פשוט מאפשרת לה הכל וכשאנחנו אצלה אז אני בכלל לא בתמונה כאילו אני לא קיימת. נורא פוגע בי אני נמצאת במצב נפשי נורא. אני פשוט לא יודעת מה לעשות? מה לעשות עם הבכי האינסופי שכל פעם שאני מבקשת משהו אז זה לאאאאאאאאאאאאאא!!! אני מממממממממש מתוסכלת מהמצב.

אודה לעזרה

שלום,

ילדתי בת 8, מפגינה מזה זמן ובאופן כמעט יומיומי התנהגות יוצאת דופן. הדבר בא לידי ביטוי ברגישות קיצונית עד כדי צעקות, קללות ולאחרונה דחיפות ונשיכות. אין שום יכולת לצפות את תגובתה ומעברי מצבי הרוח שלה הם מיידיים ולא פרופורציונאליים. התקפות הזעם הללו הן כמעט יומיומיות. כשמדברים אליה, היא מגלה אגרסיביות מילולית רבה, מרימה את קולה, אינה מוכנה אפילו לשמוע את קול ההיגיון, אוטמת את אוזניה, ובורחת מהמקום.

מאפיינים אחרים בהתנהגותה הינם חוסר הקשבה להורים, דרשנות יתרה ללא התחשבות בשאר בני משפחה, הימנעות והתנגדות מעזרה בבית ותסכול רב על כך שהסובבים לא מבינים אותה ואף היא לא מבינה מדוע היא מתנהגת כפי שמתנהגת. היא מתקשה לבצע משימות ביסודיות או במלואן ומתייאשת מהר ורוצה לשנות פעילות אחרי זמן קצר. יחסה ללימודים הולך ומתדרדר וכך גם ציוניה. לפני כשבועיים אף יצאה מהבית בדרכה למרכז המושבה ללא רשות ותוך חציית כביש סואן.

לעיתים היא מדברת על אי היותה נאהבת על ידינו ושטוב היה לו לא הייתה. סוג של דברים שלא הייתי מצפה מילדה בגילה ושמדאיגים ומכאיבים מאוד. לעיתים קרובות, מבירור טענותיה על אפליה ואי צדק מצידנו, מתברר שהדברים כל כך מופרכים ואין לי אלא להסיק שההקצנה היא אולי ניסיון שלה לקרוא לעזרה.

ניסינו ניסיונות שונים איתה. החל מוויתורים מפליגים וכלה בהקפדה יתרה על משמעת. שוחחנו איתה אין ספור פעמים בזמן רגיעה ותמיד התגובה מסתכמת בכך שהיא מודעת להתנהגותה הלא בריאה אבל לא יודעת למה. גם ילדינו האחרים (בוגרים ממנה) סובלים מהעניין ומתלוננים תדיר על חוסר האיזון בדרישותינו מהם לעומת ממנה.

חשבנו לפנות לייעוץ אולם אנו מתלבטים איזה סוג של ייעוץ הוא המתאים, האם באופן פרטי או ע"י שרותי הרווחה?

אשמח לשמוע את דעתכן.
בברכה ובתודה מראש

שלום, יש לי 4 ילדים, בני, 13, 11, 7.5, 4.5
אתמול נפטרה סבתא-רבה שלהם , בת 101 , היא היתה בריאה, חיה בבית, שיחקה איתם, צחקו יחד, דיברו... הם היו מאוד קשורים אליה. היא נפטרה בפתאומיות.
הבת (13) לא הראתה תגובה מיוחדת כשסיפרנו. היא מאוד סגורה וכמעט לא מראה רגשות. הבן (11) לקח את המוות בצורה קשה, הסתגר בחדר ובכה כמה שעות.

אנו מתלבטים אם יהיה נכון להציע להם לבוא ללוויה, או לא להעלות את הנושא של ההגעה כלל.

אשמח לקבל עזרה.
תודה

הילד שלי בעוד חודש בן ארבע כאשר לא מקשיבים לו או לא מתייחסים רק אליו ובעיקר אם קרה משהו מישהו בגן היכה אותו וכו' הוא צועק :די , לא רוצה ובוכה ומגיע לעוצמות שאו שאתה תוותר לו או שהוא יכול לאבד את ההכרה מהבכי והצעקות במקביל מהכעס הוא זורק דברים ומתפשט
אנחנו מנסים ללכת עימו בדרכי נועם על מנת שהדברים הנ"ל לא ישנו . בדר"כ הוא ילד מאוד חכם
ואוהב ואנחנו מצליחים להוציא אותו מזה . גם ברגע שמוציאים אותו מהכעס והצרחות הוא כאילו שכח מה היה לא שומר בלב / טינה וגם לא רוצה לדבר על מה שקרה .
רציתי לדעת מה עושים במקרה כזה מהפחד שלא יקרה לו כלום וגם אני רוצה לדעת מה פה הבעיה ??
.

שלום רב, אני לא יודעת בדיוק למי לפנות , אני מבקשת את עזרתכן..
ביתי בת ה-5.5 סובלת מחרדות ופחדים חוזרים- עלייה במעליות לא מסכימה בשום פנים ואופן! מלווה בהיסטריה ובכי (מסכימה לעלות במעלית רק בבנין בו אנו גרים), רעשים חזקים ומפתיעים, תקלות למינהם ( בטלויזיה , בחשמל וכו') מלווה בעזיבה היסטרית של המקום!
אני לא יודעת עם לשייך לעבר , בזמן מלחמת לבנון השניה ביתם של הורי בעלי בזמן ששהינו שם נפגע .
סה"כ ביתי ילדה מאוד מעורבת בגן ומאוד חברותית , מלאה חברים ומאוד חכמה .
אנחנו מנסים להימנע במצבים שיכולים לעורר את ביטחונה, אך לפעמים מצבים יומיומיים נהפכים להיות בעייתיים ומסובכים כדי שהיא לא תלחץ(לדוגמא המולת אנשים או למנוע איזה שהוא תקלה בבית).
אשמח לייעוץ ולהפנות אותי לגורמים הרצויים.

בתי הבכורה בת 6 ושלושה חודשים. בשבוע שעבה החלה להתעורר בלילה בצעקות והתחילה להתהלך בבית. הדבר קורה מאז בכל לילה ברציפות ויש פעמים שהדבר קורה כמה פעמים בלילה.

בשיחות איתה בבקרים היא אינה זוכרת דבר מהלילה. כשהיא מתעוררת בלילות היא טוענת שהיא לא מפחדת ואף אחד לא מציק לה, חלילה.

מהי התופעה? האם התופעה נורמלית? איך להרגיע הילדה מהפחדים?