פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שירה שלום,
העיסוק של בנך במוות לאחרונה מושפע ממספר גורמים - ראשית, ככל שהוא מתפתח ההבנה שלו את האירועים בעולם הופכת מורכבת יותר, והוא מבין אספקטים שניתן היה יותר להסתיר ממנו כשהיה קטן. יש התרחשויות בסביבה שאינן תלויות רק בכם ההורים ובסביבה שאתה בונים - למשל, ביום השנה לרצח רבין, ברבים מהגנים הנושא מדובר, ומתואר הרצח בקווים כלליים. שנית, אפשר גם שהדאגה שלכם לגבי הסבים מועברת לילדכם גם אם אינכם מתכוונים לכך.
בגיל של בנך, מסר ברור לגבי מוות כמו מה שכתבת, הוא המסר העדיף. ככל שהוא יגדל, הוא יבין שהמציאות מורכבת עוד יותר, לעתים אנשים מבוגרים או חולים מאריכים ימים, ואחרים מתים ללא סיבה. גם לגבי החרדות הגופניות מתאים מסר תקיף, של הצורך בבדיקת הגוף כאשר יש חשש לפגיעה גופנית, והסבר לגבי חשיבות הטיפול הרפואי.
ממה שמסרת, אין כרגע צורך ללכת לטיפול. במידה והחרדות והעיסוק המוגבר ממשיכים, אפשר לשקול זאת. כדאי להתייעץ גם עם הגננת ולשמוע ממנה באיזו מידה התכנים הללו מופיעים גם בגן, וכמובן שרצוי שאתם ההורים תבדקו ביניכם לבין עצמכם באיזו מידה אתם עסוקים במחלות ההורים/סבים, ומוטרדים מהנושאים שבנכם מבטא.
בהצלחה,
שירי

שלום ליאת,
משהו בתאור שלך לא כל כך ברור לי, מצד אחד את טוענת שהילדה רוצה לרצות אחרים, מצד שני כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה היא בוכה, זה לא נשמע כל כך מרצה. ילד מרצה לא מראה כל מהר ועל כל דבר את חוסר שביעות הרצון שלו.
יכול להיות שהילדה שלך לא יודעת איך לקחת מקום באופן שייחודי לה בתוך המשפחה ויחסית לאחותה. כדאי לנסות לבלות איתה זמן לבד מדי פעם לשים לב שמה היא מיוחדת ולתת לה פידבקים על כך וכו'.
דבר נוסף, לא ברור למה את כל כך מתאמצת שהן ילכו לישון בחיוך. זה נשמע שאת תופסת את תפקידך כאמא לדאוג שהבנות שלך יהיו כל הזמן מרוצות. אם כבר, אז זה נשמע סגנון מרצה, יכול להיות שהבת שלך מתנהגת דומה לך?
זה לא נורא שהילדים לפעמים בוכים ולא מרוצים. את לא אמורה לעשות הכל כדי שהן תלכנה לישון עם חיוך, את אמורה לעשות כמיטב יכולתך כדי לתת להן בסיס מספק להתפתחות. ההתפחות כוללת התמודדות עם תסכול, ולא בהכרח להיות כל הזמן מרוצים.

סמדר היי!
אהבתי את מה שכתבת ויש בו המון. הילדה מרצה אחרים אבל מולי היא בוכה ומתלוננת.
דבר נוסף, נגעת בנושא מטריד: הרצון שלה לחקות את הסביבה. יכול מאוד להיות שהיא מחקה גם אותי... מה שהיא עושה עם חברים.
מה עושים?

תודה רבה!!

ליאת שלום,
הילדה לא מחקה אותך, היא מזדהה איתך, זה מה שילדים אמורים לעשות, ככה הם לומדים להיות גדולים. אם את תפסיקי לרצות זה גם ישפיע עליה.
בנוסף ריכזתי וסיכמתי עבורך מה לעשות, מתוך מה שכתבתי בתשובה הראשונה:
1. לתת לילדה חיזוקים והתייחסויות על התנהגויות חיוביות אחרות. ככל שתתייחסי יותר להתנהגויות אחרות ופחות להתנהגויות השליליות, ההתנהגויות החיוביות יתגברו והשליליות יפחתו.
2. להפסיק להתרגש ולהפסיק לדרוש מעצמך להביא את הבנות למצב שהן מרוצות. זה קודם כל לא יעיל, לא ריאלי ולא הכרחי ושנית זה משדר להן חולשה כאילו אמא תלויה בפידבק החיובי שלהן. הן צריכות אמא חזקה גם אם הן בוכות. בסופו של דבר, אם תתמידי, לא להתרגש מזה, זה יפחית את הבכי.

בהצלחה.

אלה שלום,
לרוב מציצת אצבע היא דרך שהילד/מבוגר מצא על-מנת להרגיע את עצמו במצבי מתח. הפה הוא מקור של הנאה וסיפוק בכל הגילאים. פעמים רבות ילדים מוצצים אצבע כיוון שזהו פתרון זמין, נוח ופחות מורכב מדרכי הרגעה אחרות.
כשניגשים לעזור לילדה להיפטר מההרגל, שאכן יש לו תופעות לוואי, כדאי להחזיק את ההסבר הזה בראש. ולפיכך לנסות לעזור לה למצוא דרכים אחרות להירגעות - למולל בד, לשחק עם חוטים (למשל, היא יכולה להתעסק בקשירת צמידים מחוטים צבעוניים, כפי שרבות מבנות גילה עושות). כמו כן, אולי אפשר להציע עיסוק אחר עם הפה, על אף שכאן אתם עלולים להכניס הרגל לא טוב אחר. רצוי תמיד לזכור שמציצת האצבע היא כנראה יעילה עבור הילדה, אחרת היא לא היתה ממשיכה להשתמש באפשרות הזו, והיתה עוברת למשהו אחר. כדאי לנסות גם הירגעות עם מישהו - במידה והיא מרגישה צורך למצוץ את האצבע, יכולה ללכת לאחד ההורים והוא מחבק אותה ומקדיש לה זמן אישי.
בנוסף, אתם יכולים להשתמש בטבלה של פרסים, ככל שהיא נמנעת מ"שימוש" במציצה.
בהצלחה,
שירי

שלום ליזי,
בהחלט יכול להיות קשר לפינוק, אבל לא לתשומת לב, תשומת לב זה דבר טוב, אלא מה שמזיק בפינוק הוא שבמקום ללמד אותו דרכים להתמודדות אתם אולי מתמודדים במקומו והוא נשאר בלי כלים משל עצמו. צריך לתת ללו יותר כלים להתמודד עם מצבים, ואז יותר סביר שוהוא ינסה להתמודד איתם בעצמו.

שלום גליה,
פחדים מהסוג הזה בגיל הזה הם טבעיים. לא ציינת האם ההתמודדות עוזרת לילדה, היא נשמעת לי התמודדות טובה. האם לאחרת שאתם משחקות באריה ומכשפות היא נרגעת ונרדמת? האם העובדה שהפחדים חוזרים למחרת היא זו שגורמת לך לרצות לחפש עזרה? כי אם זה כך, אז אין סיבה אה פחדים שנובעים מתהליך ההתפתחות של ילדה בגילה ואם מתאפשרת על ידי המשחק המשותף שלכם הרדמות באותו לילה זה מספיק טוב.
לגבי הבכי, יכול להיות שחסרות לה דרכי התמודדות אחרות עם מה שמציק לה. קודם כל כדאי לומר לה שאפשר להגיד בלי בכי ורק אחרי שהיא תרגע תוכלי לשמוע אותה טוב יותר, ולהציע לה דרכי התמודדות שיחזקו את אמונתה ביכולת של עצמה להתמודד.

שלום עדי,
חסר לי בתאור לך הברור של הסיבה של הילדה מדוע היא לא רוצה. כדאי לברר איתה. יכול להיות שהיא מעדיפה מקום שמוכר לה יותר, אולי בדיעבד כל ההפעלות והטררם נראים לה קצת גדולים ומחוץ לשליטתה, אולי היה ויכוח ביניכם או מתח סביב לארון יום ההולדת ומימונו והיא חשה בכך באופן כלשהו? בכל אופן אני לא בטוחה שצריך לבטל הכל, אני מאמינה שעם הכנה נכונה והכלה של החששות שלה היא תוכלל להנות מיום ההולדת.
מאוד חשוב גם, לא להיגרר לדפוס שבו הורים גרושים נוקטים לפעמים, בגלל האשמה שהם חשים, לתת לילד פיצויים מכל מיני סוגים, כמו מסיבת יום הולדת מפוארת או הענות לכל מיני גחמות של הילד, לערוך את המסיבה ואחר כך לבטל אותה. זה נותן לילדה הרבה כח עליכם שבגיל 3 לא אמור להיות לה. המסיבה נקבעה ואתם התחייבתם, וכשקובעים משהו משתדלים להתמודד איתו ולקיים.

שלום אודליה,
התאור שלך קצת דל, לא כתבת גם מה אומרת הגננת ואיך הוא מבטא את עצמו עוד, אם בכלל. אם להסתמך על מעט הפרטים שנתת, יתכן שאכן הילד זקוק לאבחון. אתם יכולים לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם באזור מגוריכם.

שלום חן,
נראה לי שעוד מוקדם לחפש איש מקצוע. יכול להיות שהילד שלך רוצה על הידיים בין השאר כי בא לו להיות לפעמים תינוק כמו אחיו. נכון, שכשאת עומדת עם שקיות לבד בחניון את לא יכולה. אבל כדאי באופן כללי, לתת לרצון הזה שלו לגיטימיציה ומקום, גם מבחינה מילולית (לפעמים בא לך להיות תינוקי) וגם מבחינה מעשית (מתי שניתן כמובן: עכשיו נעשה כאילו אתה תינוקי, ...) אפשר לאפשר לו מדי פעם להתנהג כתינוק, לקחת אותו על הידיים, לתת לו על הידיים וכו'. מצד שני, במצבי אין ברירה שבהם אתם לא יכוים להענות לצרכים האלה שלו צריך לשים גבול ברור ועיקבי ולא להתרשם מההקאות. להסביר עכשיו אי אפשר, יותר מאוחר כשנגיע הבייתה אני אשחק איתך ואבא יקח אותך על הידיים. חשוב גם למצוא זמן לתת לו תשומת לב אישית ללא אחיו.
רק אם אתם מנסים במשך זמן וזה לא עוזר ואפילו מחמיר כדאי להתחיל לחפש איש מקצוע.

היי סמדר, אני מודה על התייחסותך. אני רוצה לציין כי סצינות הבכי והעקשנות נמשכות מזה זמן מה ולמרות ההסברים ונסיונות ההכלה, הילד ממשיך בשלו ואינו מתייאש. הוא מסוגל לבכות שעה, אפילו יותר בכדי לקבל את מבוקשו ואני מרגישה שאני נאבקת בו על ידי הצבת גבולות. התחושה כי הוא כל הזמן מנסה לנהל אותי ואני מתעייפת מכך. מה דעתך?

שלום חן,
בתאור שלך כתוב: אני מתעייפת.כל הזמן מנסה לנהל אותי. איפה האבא של הילד?
אני גם לא יודעת מה כוללים נסיונות ההסברה וההכלה שלכם. אני התכוונתי לשים את הדגש לא על הכלה בזמן המשבר עצמו. אז צריך לשים גבול. ההכלה צריכה להיות באופן שוטף סביב הצורך שלו להיות תינוק. כאשר נוקטים בהסברה תוך כדי המשבר היא צריכה להיות קצרה ותכליתית, היא לא אמורה להיות זאת שעוצרת את הבכי אלא רק מלווה את השמת הגבול כדי שהגבול לא ייראה שרירותי. מה שעוזר להצבה אפקטיבית של גבול הוא הנחרצות והעיקביות. אם את נשברת מדי פעם, הוא לומד שלפעמים הוא כן יכול להשיג בדרך הזו מה שהוא רוצה והוא ממשיך לנסות. אפילו אם הוא בוכה שעה, לא צריך להענות. הוא צריך להתעייף ראשון. בסוף הוא יתעייף, תאמיני לי.
בכל אופן לצערי אני לא מכירה באופן אישי מטפלים באזור השפלה, אולי כדאי שתבררי עם הגננת. נראה לי שאתם זקוקים להדרכת הורים ולא לטיפול בילד עצמו.
בהצלחה.

שרון שלום,
כדאי לפנות לרופא הילדים על-מנת לערוך בדיקות ולשלול מצבים רפואיים שונים. אולי גם העיכוב בדיבור מעיד על קושי מסוים שיש לבדוק.
לאור העובדה שההתנהגות כעת היא הקצנה של ההתנהגות בגן הקודם, אבל גם שם דיברו על הימנעות מקשרים חברתיים, כדאי לחשוב יחד עם הגננת כיצד לעזור לו להתחבר יותר לילדים האחרים בגן ולצוות המטפל - להזמין חברים מהגן הביתה/להיפגש איתם אחה"צ בגינה, לדוגמא.
אולם הייתי עושה כל זאת לאחר התייעצות רפואית.
בהצלחה,
שירי

וגם שבאים אלינו חברים עם ילדים
שאנחנו לידו הוא מאד חברותי ומלא שמחת חיים.
האם קושי בדיבור יכול לנבוע מבעיה חברתית? כי בבדיקת שמיעה שערכנו לו הוא שומע מצוין וגם מבין היטב.

שרון שלום שוב,
יש הרבה אפשרויות להתנהגות של בנך, וקשה לומר דרך הפורום מבלי היכרות מעמיקה יותר. ראשית כפי שציינתי כדאי לשלול מצבים רפואיים שונים. אולי מה שנראה לכם כרמת פעילות תקינה, הוא משהו שהגננת שיש לה יכולת השוואה להרבה ילדים בגילו, רואה כרמת פעילות נמוכה וחוששת מאנמיה. בנוסף, ייתכן שלידכם יותר קל לבנך להיות אקטיבי והוא זקוק לתיווך שלכם מול העולם, ואילו כשאינכם נמצאים לצידו הוא הרבה יותר חושש. אולי מדובר גם בקשיי פרידה. אלו השערות שקשה לאשש מבלי להכירכם, ולכן הייתי מתחילה בבדיקת רופא וממשיכה משם במקרה הצורך.
שירי

היי הילה,

קודם כל, כדאי לבדוק שאכן מקפידים על כך גם בגן. יש גנים שבגיל זה אין הקפדה על כך ולכן קשה יותר בבית.

דבר נוסף- אל לך להכנס למקום הזה בו את עושה זאת במקומו.
כאשר הוא מסיים עם משחק, עליו להחזירו למקום בכדי שיוכל לקחת אחר. זהו הרגל שאם תתעקשי עליו, הוא יטמע.
נוסף לכך, הבהירי שכל משחק שאת צריכה לאסוף, את פשוט לוקחת. את שמה אותו במקום גבוה לנגד עיניו, אך מבהירה לו שהיום לא יוכל לקבלו, כי לא ידע לאסוף אחריו.
התחלת הצבת גבולות זו תהיה קשה, אך לטווח הארוך התוצאה נהדרת.

סבלנות ובהצלחה!

שלום ורד,
אינ מפנה אותך לעמודת "שאלות נפוצות" שם תמצאי תשובה שמתאימה לשאלה שלך, אני חוששת שזו לא תשובה שונה ממה שכבר נתנו לך. סבלנות.

ג'ולי שלום,

גיל שנתיים הוא אכן גיל המרד, אך לא הייתי תולה את האשמה בזה.
לא משנה מה הם מאפייני הגיל, חשוב בכל מקרה להציב את הגבולות ולגרום לילדה להפנים את סמכותכם בבית.

את צריכה לשמוח שבגן היא נהדרת. את התסכול והכעס שלה היא מפגינה בבית. שינוי של כניסה לגן יכול לגרום לזה, בעיקר לאור העובדה שעד עכשיו היתה בבית עם אמא. זהו שינוי מאד קיצוני, גם אם טוב לה בגן.
חשוב שתבני לה סדר יום ושגרה טובה, כדי להקל עליה. היא פשוט צריכה אותך בשעות המעטות שנותרו לה עימך.
במצב בו קשה לך עימה, עשו פעילות בחוץ, בגן המשחקים וקבעו עם חברים.
לגבי גבולות וסמכות, את מוזמנת לקרוא באתר זה או באתר שלי מאמרים בנושא.

בהצלחה!

עופרה אהלן,

נימת קולך, האסרטיביות בדרישה, העקשנות שלך וההתמדה, יניבו פרי.

רק כך תוכלי ללמד אותו, בעיקר כדי שיהיה לו קל בקשריו עם ילדים ועם יכולתו להסתדר עם הצוות בגן.

וד"א:

את תאמרי עוד הרבה "לא" לאורך השנים, והוא ינסה להתעלם עם חיוך שובבי...

סבלנות.

בברכה,

נעמה.

שלום מיה,
אכן מדובר בשלב התפתחותי, בערך בין גיל 3 לגיל 5 ולפעמים גם קודם ילדים מעדיפים את ההוןרה מהמין המנוגד, ורוצים לסלק את ההורה מאותו מין. בודאי שמעת על כך שיש גיל שילדות רוצות להתחתן עם אבא, הניסיון לנשלך מהמיטה הזוגית הוא דוגמא קלאסית לכך. אין מה להגיד לה שזה לא נעים לך, כדאי ורצוי להתייחס לזה בקלילות ובהומור, כמובן שאת לא אמורה לישון בסלון, ויש פעמים שאת תשכיבי אותה לישון למרות רצונה כי זה מתאים לצרכים שלכם באותו רגע והיא לא מחליטה, אבל מעבר לזה לא הייתי עושה עניין.

מיה ,
תוספת ששכחתי, בשלב מסויים כדאי להגיד לה, שאבא הוא הבעל שלך, וכשהיא תגדל היא תמצא לעצמה בעל בגילה, כי היא ממש מקסימה ויפה.

שלום סיגל.
שלום סיגל, לא ברור מהתאור שלך האם זו רגרסיה או גמילה שלא הצליחה כי לא ציינת האם היה פרק זמן שבו היה גמול באמת וזה הצליח.
בכל אופן נשמע שאת מאוד לחוצה, ובלחץ זה בטח לא הולך.
גם לא ברור מה זאת אומרת שצריך לקחת אותו בדרכים יצירתיות לשירותים? האם הוא מתנגד? באיזה דרכים יצירתיות אתם משתמשים? האם זה קורה בבית או רק בגן?
בקיצור הפרטים לא כל כך ברורים, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד בשבל הזה הוא שקודם כל כדאי להרגע. הלחץ רק מחמיר את הענין.

ראשית, תודה על הענותך. לא הייתה תקופה ארוכה בה בני היה גמול בהצלחה. יישנם ימים בהם הוא מבקש לבד ללכת לשירותים וימים בהם הוא לא מפסיק לעשות בתחתונים. הדרכים היצירתיות לצערי הלכו והתפתחו מ" אם תעשה פיפי בשירותים תקבל הפתעה" שבד"כ ההפתעה היא ממתק, ל"מי מגיע ראשון לשירותים?" בקטע תחרותי למדי, כי הוא צועק כל הדרך לאסלה "אני מנצח אני מנצח" . פעמים אחרות שבהן הוא נשאל בפשטות " יש לך פיפי?" הוא עונה בשלילה ולאחר מס' דקות עושה במכנסיו. אם ננסה לקחת אותו לשירותים בלי שירצה ישנם הרבה בכי וכעס מסביב. ישנן פעמים בהן הוא אכן משתף פעולה יפה, מרגיש בוגר ואפילו משווה את עצמו לאביו בגאווה. אני אכן נשמעת לחוצה משום שאני די בקיאה בתחום הפסיכולוגיה, ואני מבועתת מהמחשבה שעכשיו אני עושה דברים לא טובים שיהיו לרעתו של בני בעתיד, כל מיני קבעונות בשלבים מסויימים והתפתחות נפשית לקויה. אני ממש רוצה לעשות סדר בבלגן, אני קוראת הרבה בנושא הגמילה ולצערי לא עשיתי זאת לפני כן. אבל אף אחד לא כותב על מה עושים במצב כזה, לכן פניתי אלייך. אודה לך אם תעני לי בשנית.

שלום סיגל,
תרשי לי לחדש לך שכל ההורים, כולל הפסיכולוגים עושים כל הזמן נזקים לילדים שלהם, מי שלא עושה לא טועה. ושוב הלחץ לא עוזר.
נראה שהילד השיג יכולת לשלוט בפיפי. לא ברור לי מה קורה בגן, האם גם שם קורות לו תאונות? האם זה מפריע לו? האם ילדים אחרים מתייחסים לזה?
יכול להיות שיש בבית תחושה של כוננות ספיגה, תרתי משמע, סביב העניין הזה?
נראה לי שיכול להיות שלילד שלכם יש תחושת כח עליכם מרוב שאתם מחכים לפיפי שלו. אולי כדאי לנסות להניח לזה לתקופה, ולתת לו התייחסות סביב דברים אחרים, יכול להיות שבלי ששמתם לב, עיקר התקשורת שלכם עם הילד לאחרונה היא סביב העניין הזה. סביר להניח שאחרי מספר פעמים שהוא יעשה תאונות ולא תהיה דרמה סביב העניין זה יתחיל להפריע לו, זה שורף, זה לא נעים, וזה מבייש אם זה קורה לו גם בגן. תנו לו להרגיש בעצמו שזה מפריע, בינתיים זה נראה כאילו זה מפריע רק לכם, והוא מקבל פרסים.