פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

טלי שלום,
בסביבות גיל שבעה חודשים, ילדים מפתחים חרדת פרידה מהמבוגרים הקרובים להם - בעיקר האם, אך גם דמויות נוספות כמו אבא, סבתא קרובה ומטפלת. זהו תהליך טבעי ונורמלי שעובר כל ילד, שמבוסס על כך שהילד פתאום מבין שיש הבדל בין המבוגרים הקרובים לבין אנשים אחרים, ושטוב לו יותר, לדוגמא, כשאמא נמצאת בסביבה מאשר בייביסיטר זרה.
המונח "חרדת נטישה" מתייחס למקרים בהם ילדים או מבוגרים חוששים מדי מפרידות ומרגישים שכל התרחקות מאדם קרוב היא נטישה שיהיה קשה להשתקם ממנה. חרדת נטישה מתרחשת כאשר הפרידות בעבר לא התרחשו ולא עובדו כמו שצריך.
לגבי האחיין שלך, ברור שהילד יחוש בשינוי - אבא נמצא הרבה פחות עמו מבעבר, כשאבא ואמא ביחד יש אוירה מתוחה, ייתכן גם שסדר היום בכל בית יהיה שונה, יהיה לו חדר אחר וכדומה. על אחיך ועל גרושתו לעתיד מוטלת האחריות לעזור לילד לעבור את תהליך הפרידה שלהם, כך שהוא לא יפתח חרדות ומועקות. התיאום ההורי והתקשורת בין ההורים הם חשובים ביותר כדי לעזור לילד לעבור את התקופה הקרובה, ובכלל.
בהצלחה,

שלום לך,
עדיף שבנך ילמד כיצד להתמודד עם שיעורי הבית בכוחות עצמו, ויהיה האחראי הבלעדי להכנתם. אני חושבת שבתחילת כיתה א' הוא עדיין אינו יודע כיצד לעשות זאת, אינו מיומן בניהול המטלות וכדומה, ולכן כדאי להסביר לו וללוות אותו. בהדרגה, בשבועות הקרובים עזרי לו להשתלט על שיעורי הבית בכוחות עצמו, כמובן כשאת או מבוגר אחר נמצאים באיזור ויכולים לעזור לו כשהוא נתקל בקושי.
בברכת שנת לימודים מוצלחת,

אפרת שלום,
ההסתגלות לגן חדש היא לא קלה, ואורכת לרוב מספר שבועות.
בזמן הקרוב, שהו עם בנכם הרבה בשעות אחהצ, פנקו אותו והקדישו לו תשומת לב. בבוקר הישארו עמו בגן עד שיחוש רגוע ועודדו אותו. לא תמיד הילדים עצמם יודעים ממה הם פוחדים, ולכן תוכלו לשוחח עמו ביוזמתכם על הנושאים שלדעתכם עשויים להטריד אותו. במקביל, נסו לארגן מספר פתרונות מעשיים, אולי לדאוג שיהיה בצהרון גם אוכל שהוא אוהב, להפגיש אותו עם ילדים מהגן גם בשעות אחהצ וכדומה.
אני מאמינה כי תוך מספר שבועות בנכם יסתגל לגן וישהה בו בהנאה.
לגבי התחרותיות, מדברייך עולה שהחשש מהפסד גורם לבנך להימנע מאינטראקציות חברתיות, וחבל שכך. כשאתם משחקים איתו, תנו לו דוגמא כיצד אתם מתמודדים היטב עם הפסד (לו) ואפשרו לו לעתים להפסיד ולתרגל אתכם את קשת הרגשות שחשים במצב כזה. חשוב שתבדקו עם עצמכם, באיזו מידה אתם מדגישים בבית הצלחה ובאיזו מידה קל לכם לקבל את ילדיכם גם כשאינו מספר 1.
בברכת שנת לימודים טובה,

יאיא שלום,
תשומת הלב שלך לקשיים הפוטנציאלים של בנך ושלך היא חשובה. מהתכנים שאת מעלה, נראה שפנייה לטיפול כיום עשויה לשפר את ההתנהלות של כל אחד מכם ולמנוע בעיות בעתיד. הטיפול יכול להיות עמך, עם הילד ו/או עם שניכם יחד, תלוי בהתרשמות הפסיכולוג.
אמרי לי היכן את גרה ואפנה אותך למסגרת ציבורית טובה ומתאימה באיזור מגורייך.

תל אביב

מרפאה ציבורית מומלצת בת"א הינה התחנה לטיפול בילד, בנער ובמשפחה ברחוב הארבעה 16 (אני עובדת שם, למען הגילוי הנאות). טל' 5615211.


בהצלחה,

לאמא המודאגת,
יופי שאת שמה לב לקשרים החברתיים של בתך, ובוחנת את אופיים.
לא ציינת אם בעבר היו לבתך חברויות אחרות, ואיך התנהגה בגן ואחהצ בגינה הציבורית. מדברייך לא ברור אם היחסים של בתך עם חברתה אינם שוויוניים, או שגם חברתה משקיעה בה מאוד כפי שהיא עושה. והאם בתך באופן כללי נוהגת לוותר על צרכיה ומפגינה חוסר ביטחון.
בגילאי בי"ס שכיח שיש לבנות חברה טובה אחת שהן צמודות יחד, וזהות החברה לרוב משתנה מעת לעת.
עדיף שלבתך יהיו קשרים חברתיים מגוונים - חברויות קרובות וידידויות, חברה בנפש וקבוצת חברות, וכדומה. תוכלי להציע לבתך אפשרויות להיכרות ילדים אחרים: להיפגש עם בני דודים בגילה או ילדים של חברים, להכיר חברות בחוג או מאיזור מגוריכם, להזמין ילדה נוספת מהכיתה הביתה וכדומה.
נסי לא להתערב יותר מדי בקשר הספציפי של בתך ולאפשר לה ללמוד כיצד נוהגים בחברה.
בהצלחה,

שירי בוקר טוב! אני שמה לב ורואה גם כשהם יחד שביתי ממש מקריבה את עצמה ,ואילו חברתה לפעמים אדישה אליה. ובטוח שמצד ביתי ההקרבה הרבה יותר גדולה. בגן היתה לה גם חברה ממש טובה,אך לא היתה הרגשה של ניצול,וביטול עצמי. דבר נוסף שלא ציינתי קודם הוא שבתחילת שנה הן ישבו יחד אחת ליד השניה.וברגע שהמורה החליפה מקומות מצב רוחה ירד לאפס.היא מגיעה ללא מצב רוח וחוסר חשק ללמוד. לאחר שיחה עם המחנכת עשינו נסיון והחזרנו את המצב לקדמותו וכעת הן יושבות אחת ליד השניה ושמחת החיים חזרה אליה.לכן אני כ"כ מוטרדת מהמצב. האם יש לערב את יועצת ביה"ס? אמא מודאגת.

ניסיון להתערב באופן ישיר בקשר של בתך עם חברתה עשוי דווקא להעצים את התלות של בתך בה. אני ממליצה שתעניקי לבתך הזדמנויות חברתיות נוספות מגוונות רבות ככל האפשר, כדי לקרב אותה לילדים אחרים ולהדגים לה בפועל כיצד ניתן ליצור קשרים בעלי אופי אחר.
אם את חשה כי בתך מגלה חוסר בטחון באופן נרחב יותר ונטיה מוגברת לוותר על עצמה, פני להתייעצות עם איש מקצוע.

רוזה שלום,
אם את חשה שהחרדות של הילד הולכות ומתפשטות, ואם ייש חשש לפגיעה בתפקוד הרגיל שלו, מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוג ילדים.

האם להעיר לו על השטיפות או להתעלם? לשאלות לגבי המוות והמחלות אנו עונים ברצינות ומנסים להרגיעו בכך שכל קרובינו בריאים וכד..האם נכון לעשות כך?

רוזה, תגובתייך לגבי המוות נכונות. יש להגיב כך רק כשהוא מעלה את הנושא, ולא להפוך את זה למרכז שיחותיכם.
לגבי רחיצת הידיים- לא כדאי להעיר מפורשות, אלא רק לנסות להסיח את דעתו.

אבישג שלום,
אכן הסיטואציה שאת מתארת אינה פשוטה.
בכי תכוף אינו דבר רצוי, אולם מידה של "תסכול אופטימלי" חשובה על מנת שילד יגדל וירכוש כלים להסתדר בעולם. העובדה שהורייך מערערים על הסמכות ההורית שלך מכניסה גם אותך לחוסר שקט, והמגורים המשותפים מקשים על הפרדה רצויה.
עם זאת, יתכן שהילד חווה חוסר שקט גם מסיבות הקשורות לקונפליקט התקרבות- התרחקות האופייני לגיל, והן כתגובה כללית לחוסר היציבות הזמנית ששניכם חווים.
על מנת שאת והוא תעברו את תקופת הביניים בשלום, איני שוללת פתרונות כמו הישארות בגן עד ארבע, וכן יציאות משותפות שלך איתו אחה"צ, למקומות בהם תהיי אוטונומית להחליט על התנהלותך האימהית.

רונית שלום,
אין הנחתום מעיד על עיסתו, אולם אשמח לסייע לך אם תפני אלי ישירות.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=193 id=link]חרדות, טראומות, פחדים[/a].

רותם שלום,
פחדים שונים הקשורים ללילה ולא רק, הם נפוצים בסביבות גיל 5. ראי לדוגמא את השאלה שנשאלה לפנייך בפורום באותו נושא ממש.
האם יש עכבישים בסביבתכם, מהם הילד עשוי לחשוש? כמה יוצא לו להיתקל בחיות אלו? נסו להרגיע את ילדכם, להבטיח שאין עכבישים בבית, לארגן שגרת הירדמות טובה (דבר שבוודאי אינו פשוט עם תינוקת בת חצי שנה בבית) ולסייע לו להתגבר על הפחדים באמצעות דמיון, ציור, קריאת סיפור. אפשר למשל, במידה ואין זה מעורר חרדה רבה מדי, לצייר עכבישים יחד, לדבר עליהם בדרכים שונות על-מנת שיהיו מפחידים פחות וכו'.
במידה והחרדות ממשיכות עוד מספר חודשים ופוגעות בתפקוד היומיומי של בנכם במידה רבה, אני ממליצה לפנות להדרכה אצל פסיכולוג המתמחה בטיפול בחרדות ומטפל גם בילדים על מנת לעזור לבנכם.
בהצלחה!

כי היא הולכת לישון לפניו ולא במקביל עימו ככה שיש אליו יחס ישיר. אנו גרים ביישוב קהילתי ומדי פעם מופיע אצלנו בבית עכביש קטנטן ומסכן כמו בכל בית רגיל. אני אנסה את עניין הסיפור וגם לצייר עכבישים (אני לא מאמינה כי הוא היסטרי מהם...) והוא גם מרטיב בלילה במיטה מדי פעם כשכבר מזמן הוא הפסיק, השאלה אם גם לזה לתת עוד קצת זמן שאולי זה יעלם כשהביטחון יחזור? תודה

היי,
אף על פי שאתם בוודאי עושים כל מאמץ כדי שההורות לבנכם לא תושפע מהולדת אחותו, בוודאי גם היא זקוקה לזמן ולתשומת הלב שלכם, גם אם היא נרדמת לפניו. לגבי ההרטבה, נסי להחזיר אותו לשגרת שינה כפי שהיה קודם כולל ללכת לשירותים לפני השינה. במידת הצורך, תוכלי בתקופה הקרובה לקחת אותו לשירותים לפני שאת נרדמת, עד שיחזור לתפקוד הקודם שלו. תני לו הרבה מחמאות וחיזוקים כאשר הוא מצליח להתאפק.
כנראה שהפחדים מביאים לרגרסיה מסוימת בהתנהלות הכללית שלו בלילה, וזה טבעי.
לעת עתה לטעמי תנו הזדמנות לכוחות הבריאים של בנך ועזרו לו לחוש בטוח ומוגן.
בהצלחה,

לאמא שלום,
הפחדים של בתך הם טבעיים ושכיחים לגילה. ילדים בגיל בתך חוששים מחושך ומדברים מפחידים שיקרו בלילה. שני השינויים שעברה זה מכבר (בית וגן חדשים) מעצימים את הפחדים הנורמליים באופן זמני.
אני מבינה שבבית החדש היא ישנה בחדר שרחוק יחסית מהיכן שאתם נמצאים בערב. נסי להרגיל את בתך לשגרת הירדמות בחדרה, לאחר ארוחת ערב טובה, מקלחת וזמן משותף בחדרה עמך או עם בן זוגך (קריאת סיפור, שיחה, שירים וכדומה). השאירו לה אור קטן, וודאו שהיא תוכל לקרוא לכם במהרה אם תזדקק למשהו - אם אתם נמצאים למטה, אולי כדאי לשקול שמישהו יהיה בחדר לידה סמוך להירדמות. קנו לה ספרים שעוסקים בהתמודדות עם פחדים (כמו "פחדרון בארון") ושדרו לה את הביטחון שלכם. כשהיא מתעוררת בלילה, הרגיעו אותה והחזירו אותה לחדרה. ניתן להיות מעט זמן לצידה במידת הצורך, עד שתרגיש רגועה.
כרגע לפי תיאורך איני רואה מקום לפנייה לטיפול עבור הפחדים. התאזרו בסבלנות ועזרו לבתכם להירדם בקלות ולישון שנת לילה טובה. במידה והפחדים הופכים עוצמתיים יותר או פוגעים בתפקוד היומיומי של בתך (ולא רק בלילות), כדאי לפנות לפסיכולוג המתמחה בטיפול בחרדות אצל ילדים, לשם הדרכת הורים.
בהצלחה ולילות טובים וקלים,

לאמא שלום,
בנך עדיין אינו יודע לבטא את מצוקתו באופן מקובל ולווסת את כעסיו. הוא זקוק לעזרת המבוגרים שילמדו אותו כיצד לעשות זאת. הסבירי לבנך כי קללות אינן מקובלות בביתכם, וקבעי (יחד עם אביו) תגובה קבועה במידה ומקלל - למשל, להשאירו בחדר לשתיים-שלוש דקות עד שיירגע. חשוב שתסבירי לבנך כי עליו להימצא בחדרו למספר דקות כיוון שקילל וזו התנהגות לא רצויה. וכי הוא יילך לחדר בכל פעם שיקלל שוב.
כשהילד צורח ולא מקלל, הימנעו מלתת לו את מבוקשו, על מנת שילמד כי אופן התנהגות זה לא יביא לתוצאה הרצויה מבחינתו. עזרי לבנך לנסח את רצונו/כעסיו בצורה מותאמת יותר, ושבחי אותו בכל פעם שהוא נוהג בצורה כזו.
כדאי לנסות לבדוק האם יש מצבים מסוימים המביאים את בנך להתנהגות זו, ולבדוק באיזו מידה ניתן לשנותם/להימנע מהם כדי להקל עליו.
בהצלחה,

עדי יקרה,
יפה מאוד ששמת לב כי בנך נדרש להסתגל לשינויים רבים בזמן קצר - מעבר דירה, הסתגלות לגן חדש והיותך בהריון. כל אלו בוודאי משפיעים עליו ומכניסים אותו למתח.
ייתכן כי בשעות אחהצ השהות במקומות ציבוריים אינה תמיד קלה לבנך. אפשר והוא מעוניין בזמן בלעדי איתך, במיוחד לאור השינויים שהתרחשו והשינויים הקרובים. בגן יש לו מספיק אינטראקציה עם ילדים אחרים, ושם לעתים קרובות יש "מלחמה" על משאבים מצומצמים. אולי בנך יכול להרוויח יותר ממנוחה והתרגעות בבית, הסתגלות לדירה החדשה וכדומה.
כשאתם נמצאים בסיטואציות חברתיות, החליטי על תגובה מסוימת כשבנך מרביץ לילדים אחרים ללא התגרות מצידם (כמו לשבת לידך על הספסל למספר דקות או לחזור הביתה). הסבירי לבנך מראש כיצד תנהגי במקרה של אלימות מצידו והיי עקבית בהתנהגותך. ייתכן כי הבילוי בגינה הוא התאווררות גם בשבילך, אולם חשוב שתעמדי בסנקציות שקבעת מראש.
בהצלחה,

רציתי להודות לך על תגובתך המהירה. שאלה נוספת: פרט לכך שאנקוט בתגובה עקבית (לשבת בצד או ללכת הביתה לאחר מקרה של אלימות מצידו) - האם בנוסף אני צריכה להראות שאני כועסת עליו (ללא ספק זה לא עוזר כרגע) או פשוט להסביר לו שמה שעשה זה לא בסדר?

היי עדי,
כשבנך מתנהג באלימות, התייחסי לכך מילולית בשניים-שלושה משפטים: "אנחנו לא מרביצים לילדים אחרים", "זה לא נעים לי כשאתה מרביץ וזה לא נעים לילדים, הם לא ירצו לשחק איתך", וכיוצא באלו, ותו לא. נאומים ארוכים לא יסייעו לקלוט טוב יותר את המסר. בנך צריך להבין שהוא עלול לשלם מחירים כשהוא אלים, ומחיר אחד הוא הכעס והאכזבה שלך. אבל מחיר משמעותי יותר המותיר רושם רב יותר על ילדים הוא הסנקציה בפועל, ולא דיבורים/צעקות'/כעסים.
לטעמי תתנהגי עם בנך כפי שאת מרגישה. אם גם מספר דקות לאחר הארוע את חשה כעס, אין טעם בהעמדת פנים. כמובן שהדבר עד גבול מסוים, שכן גם את בוודאי מעוניינת לחזור לשגרה עמו, להמשיך בפעילויות מהנות ולא להעניש אותו עד אין קץ.
שיהיה לכם בילוי נעים יחד,

הדס שלום,
בנך מפתח "חרדת פרידה" אשר אופיינית לגילו והיא חלק מההתפתחות התקינה והבריאה. לבנך קשה להיפרד ממך כיוון שהוא קשור אלייך. בנך מבין כי יש הבדל בינך לבין אנשים אחרים - הוא מכיר אותך הכי טוב מכל שאר המבוגרים, ואני משערת כי גם עד היום נמצא איתך הכי הרבה זמן מצטבר. תוך מספר חודשים תראי הטבה בחרדה זו, אולם היא נותרת לכל אורך הגדילה במידה מסוימת.
ההחלטה כיצד להרדימו בבית תלויה בהעדפותייך האישיות. אין הבדל מבחינת התפתחות הילד או טיב שנתו בלילה אם תרדימי אותו כשהוא במיטתו ואת נמצאת לצידו - מרגיעה, מלטפת, שרה שיר ערש וכדומה; או אם תרדימי אותו על הידיים. קחי בחשבון שהילד יתרגל להירדמות כשהוא בידייך, וזהו הרגל שלאחר מכן קשה לגמול ממנו.
כשהוא אצל סבתא וסבא, תני להם למצוא את הדרך שלהם איתו. בנך ילמד שאנשים שונים מתנהגים באופן שונה, וילמד להתאים עצמו לסביבות שונות.
פרידות זמניות הן חלק מהחיים, וביכולתך לעזור לבנך להתמודד איתן בצורה טובה,
בהצלחה,

חן הרשי לי לשאול אותך למה הבחירה להיות בנוכחות אביה מעציב אותך. אין הדבר אומר שהיא דוחה אותך ולא מוקירה לך תודה על הטיפול המסור שלך בה אלא שהיא מתגעגעת לאביה וכשהוא נמצא רוצה להרוויח ממנו כמה שיותר. גם ילדינו כמונו זקוקים למגוון של קשרים . כשאת בוחרת להיות עם חברותיך או בני משפחתך האם פירוש הדבר שאינך רוצה להיות בקרבת בן זוגך, או שאינך נהנית במחיצתו? . לא נראה לי שכך הדבר , אלא שיש לך יחסים שונים עם כל אחד מהמצויינים לעיל והם מספקים עבורך צרכים שונים .
מעבר לכך יש שלב התפתחותי שבו הבת מגלה העדפה לקשר עם אביה והבן מגלה העדפה ברורה לקשר עם אימו (בגילאים צעירים) שלב זה הינו חיוני להתפתחות ולגיבוש הזהות.
היי בטוחה באהבתך של ביתך אלייך וסימכי עליה שיש לה מקום לשניכם בליבה והיא זקוקה לשניכם.