פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום רב! יש לי ילדה שהיא בת 5 בסוף החודש, ילדה עם הרבה ביטחון עצמי או כך לפחות חשבתי, תמיד מוקפת חברים, הלכה לחוג ברצון, הלכה לגן ברצון, ידעה לעזוב אותי כשצריך עד השבוע האחרון. בשבוע האחרון ההתנהגות שלה השתנתה מקצה לקצה, היא לא רוצה ללכת למקומות בהם יש מבוגרים בעלי עוצמה, בעלי נוכחות, מבוגר שמחנך אותה בקשיחות, הן זה בגן והן זה בחוג. הילדה לא מפסיקה לבכות. היא אומרת שהיא רוצה להשאר רק בבית, ללכת למשחקים עם חברים או עם אבא, אמא גם כן היא רצה, אך שמדובר במסגרת שיש מבוגרים המקרינים עוצמה וקשיחות, הילדה פשוט פוחדת להכנס למקום שהם נמצאים כלא מדובר על אמא. הקשיחות היחידה שהיא מקבלת זה ממני האמא,בבית נהגתי בשיטת המקל והגזר, כשהייתי צריכה היה גם קשיחות (למרות שהיא לא הייתה צריכה הרבה). עליי לציין כי אבא לא היה שותף לחינוך והיום אנו גם גרושים, כך שהמחנכת העיקרית היא אני בלבד. היא טוענת שכל הזמן הרעש שהגננות עושות (כנראה הצעקות) לא נעימים לה לאוזן ושהיא לא רוצה להיות בשום גן, וכך גם בחוג. אני אישית מאוד קיבלתי את הדרך גם של הגננות וגם של המורה לריקוד. האם מדובר בחוסר ביטחון ירוד? האם עליי לטפל בזה עכשיו? או האם זה הגיל? האם לפנות לפסיכולוגית של הגן לא יעשה לה כתם להמשך השנים? (שמעתי שכן). ואיך אני יודעת שבאמת היא מפחדת, למרות הרושם שקיבלתי, הגננת מספרת שאחרי שאני הולכת היא נצמדת אליה ולא עוזבת. כרגע הייתה לי שיחה עם הגננת שלה לשעבר והיא אמרה לי שהידה

יש לי ילדה נהדרת בת 4. בגן היא עשר. חברותית, יודעת לעזור וכו' ובבית... יש לה אח בן שנתיים שובב ואין ספק שהמעבר לגן חדש והאח השובב גורמים לה לרצות תשומת לב אבל מה עושים עם חוסר הקשבה??? היום היא והוא מילאו את כל הלול שלו במשחקי הבית. ביקשתי לאסוף והיא צחקה וברחה לי- דבר שגרם לי לכעוס. ניסיתי: "בואי יחד נאסוף" "בואי נראה איך את אוספת" וכו אך היא ברחה למרפסת. סגרתי את סורג המרפסת ואמרתי: "טוב. תיהי פה..." והיא כעסה וצעקה "אז אני אעשה פיפי על הרצפה" וכך היה... אני כבר לא מסוגלת להתמודד איתה ולא יודעת מה לעשות. מרוב עצבים אמרתי" ילדה רעה" דבר שאף פעם אני לא אומרת אבל אני כ"כ חסרת אונים ולא יודעת איך להתמודד... בבקשה עזרה דחופה!! ליאת

ביתי בת 3 ו - 5 חודשים, נמצאת במסגרת חינוכית של קיבוץ, ובגן זה קיימת מדיניות של שעת מנוחה בצהריים. מזה זמן רב ביתי לא ישנה צהריים הן בשבתות והן במסגרת של הגן הקודם, בגן החדש היא ישנה צהרים מעט מאוד כ - 15 דקות ולמרות שקוצרה שנתה היא נרדמת בלילה בשעות מאוחרות {11 בלילה ואילך} ואף מתעוררת בשעות הלילה, משחקת, מזמרת וצוהלת. אחד החששות שלנו כהורים הוא שבזמן כזה אנו ההורים לא שומעים את פעולותיה במהלך הלילה ורק שלשום בלילה היא קמה עלתה על כיסא ומהכיסא על שיש במטבח כדי לקחת פלסטר מארון התרופות והופ נפלה. ראוי לציין שכאשר הילדה אינה ישנה צהריים היא נרדמת בשעה 7 וחצי בערב וישנה שינה רציפה עד 7 בבוקר, וגם אין הרטבות בלילה - תופעה שקיימת בלילות שביתי ישנה צהריים. עפ"י התיעצות עם רופאים, הם אינם רואים כל קושי בהפרעת שינה וממליצים להפסיק את שנת הצהריים. האם מדיניות הגן בנוגע למקרה ספציפי זה אמורה להשתנות?, או למרות המצוקות שאנו מעלים כהורים {ישנן עוד 3 אחיות בנות 7, 6 ו - 1 וחצי בבית} והחששות שמא יקרה אסון בשעות הלילה בזמן שאנו ישניםמדיניות הגן הינה קבועה נחרצת ואינה ניתנת לשינוי זה או אחר? לאחר שיחה שנעשה עם הגננת הוחלט שהילדה תיכנס למיטה עם ספר ו/או בובה ....... והם ישגיחו שהיא לא תירדם ולא תעצום עין. האם זה לא להביא את הסוס לשוקת ולתת לו טיפה ללגום מן המים? מה אם כן הפתרון האידיאלי עבור ביתי, וכיצד הגן יכולהתמודד עם ילדה כזו בזמן שנת הצהריים. ראוי לציין שבגן הקודם ביתי שיחקה לבד בפינת בובות/משק בית או שיחקה בפאזלים ללא סיוע של מטפלת זו או אחרת. מודה לכם מקרב לב

שלום, אמא שלי שמרה על אחיין שלי ואמרה שהוא הלך לשירותים, כשהיא באה לנגב לו הוא אמר לה שהוא לא רוצה שהיא תבוא כי יש לו "קקי מסריח" בנוסף היא אמרה שהיא נכנסה לשירותים וראתה שהוא "עזר" לצואה לצאת עם הידיים ומרח את הכל על האסלה, הרגליים והידיים שלו. לפי מה שאמא שלו מספרת, זאת לא פעם ראשונה שהוא מתעסק בצואה שלו. היינו מעוניינות לדעת, ממה זה יכול לנבוע ואיך אפשר לטפל בזה? תודה. הילה.

ביתי בת השנתיים וחצי החלה לגמגם, זאת אחרי שדיברה קרוב לשנה שוטף ובצורה ברורה. לפני כשבועיים החלה הרעה בגמגום. בתחילת משפט היא מתקשה כ"כ עד כדי כך שזה נראה כאילו קשה לה לנשום (מהמאמץ...). רצוי לציין שכולנו בבית לא מאיצים בה לדבר מהר ומקשיבים בקשב רב לדבריה. פניתי לפני שבוע לרופאת משפחה שאמרה שזה נפוץ וצריך לחכות. עד מתי לחכות? האם זה באמת נפוץ? לא היה שינוי כלשהו ב 3 חודשים האחרונים שאמור להשפיע עליה.

שלום ותודה מראש. בתי בת שנתיים וחודש. כבר כמה חודשים יש לה בכי היסטרי בלילה - היסטרי עד כדי מצב שלא ניתן לגעת בה - היא בוכה ומשתוללת מתוך שינה ואם אני מנסה להרגיע אותה היא כועסת יותר. לעתים היא בכלל לא נראית מודעת לעובדה שאני אוחזת בה ומנסה להרגיע אותה היא בוכה כמה דקות ואז נרגעת. זה נראה כבכי של כאב אבל בבדיקות הפיזיות הכל היה בסדר בכל פעם. ולכן אני מניחה כי אלו סיוטים ואיני יודעת איך להתמודד עם זה והאם בכלל להתערב כאשר היא צורחת מתוך זה אמא... ולעניין הטיטולים: לדרישתה (סרבה בכל תוקף לטיטול..) גמלנו אותה מטיטול לפני כשלושה שבועות - בדיוק בתקופת החופש בבית בין שתי מסגרות שונות. בתחילה פספסה מדי פעם אך לרוב הייתה עושה את צרכיה בשירותים במשך היום. כיום היא כמעט וממש לא מפספסת בגן אך מאז החלה שנת הלימודים היא מפספסת המון בבית כאילו שהיא מנסה לקבל את תשומת הלבה דרך עניין זה.. נולד לה אח לפני כחודשיים וחצי ואכן תשומת הלב אליה ירדה במעט אך עדיין אני מנסה לשמר את שעות הכיף שלי איתה כשהיא חוזרת ההגן ואנו יושבות לשחק ואת שעת הסיפור היומית וכו אני מקשרת את הכל מכיוון שבשבועיים האחרונים הבכי בלילה רק החמיר ואני ממש לא ישנה היא בוכה המון ועכשיו גם כשהיא צריכה ללכת לשירותים אבל מסרבת ללכת לשירותים בלילה ואז עושה במיטה ומתחילה לבכות, ותודות לעקשנותה אינה מסכימה להחליף בגדים ומצעים בקלות כמוב שלאחר כל הבלאגן הזה השינה שלה נפגמת והיא קמה עייפה לגן... פפפוווייי הרבה באלאגן מה אני יכולה לעשות עם כל זה? אני ממש בוכה מכאב על ילדתי היקרה שסובלת מכל העניין הזה האם לחצתי עליה מדי בתקופה לחוצה ממילא? אנא - עזרו לי! אני מחכה בכיליון עיניים ללילה שבו אסתכל עליה ישנה שלווה כל כך...!!! שוב - תודה מראש.

בתי בת ה-8 פוחדת מפתחים וחלונות.משיחה איתה היא טוענת שהיא פוחדת שמישהוא יציץ מהחלון או הדלת והיא תיבהל מאוד ולכן היא נמנעת מלשבת עם גב לחלון, להמצא בחדר לבד כשהתריס לא מוגף. אתמול חזרה מביה"ס וביקשה לעבור כי היא יושבת ע"י הדלת וקשה לה להתרכז כי היא פוחדת. כשמישהוא, כל אחד, יהיה איתה בחדר -זה בסדר.חשוב לציין שני נתונים מאוד חשובים: לפני כ-3 שנים עברנו מדירה בקומה גבוהה לבית קרקע עם חלונות רבים. פחדיה מגבילים אותה מאוד בהתנהלות בבית. גם בבתים פרטיים אחרים (סבתא, חברים)הפחדים קיימים.בדירות גבוהות, הפחד לא קיים. בערך בתקופת המעבר לבית החדש נולד לה אח שהתברר כחולה מאד וקיים בה חשש, גם היום, למצבו ובריאותו. מה עושים?איך מטפלים? בתודה רבה מראש, אמא

שלום בני בן השלוש לא אוהב לצאת מהבית אני לא רואה סימני פחד, הוא פשוט לא נהנה בחוץ, זה אומר הליכה לגינה, קניון וכו כשאני לוקחת אותו מהגן הוא מיד אומר שהוא רוצה הביתה, ואם אני אומרת לו שהולכים רגע אפילו למכולת הוא מסרב ומתחיל לבכות. גם שכבר הוא רוצה לצאת, הוא מתחיל לסבול אחרי 15 דקות ומתחיל להתבכיין ואז אנחנו חוזרים. זה מאוד מתסכל אותי, כי לפעמים יש לי מטלות לעשות ואני כבולה. חשוב לי לציין שגם אני וגם בעלי אנשי בית ונדיר שאנחנו יוצאים, אולי בני פשוט התרגל לזה ועכשיו קשה לו לצאת? מה עושים?

שלום רב, בני בן השנה ושמונה חודשים החל את שנת הלימודים בגן פרטי בספטמבר האחרון. הילד אינו מדבר למעט מס' מילים שגם הן אינן ברורות. כשהוא מתעצבן או שאינו מקבל את מבוקשו הוא מתחיל לצעוק ולצרות ולהכות עצמו בראש. האם זה נורמלי? מה ניתן לעשות לעצור זאת? האם זה אומר משהו על הגן החדש?? אנא עזרתכם.. תודה, קרן

שלום רב בני בן 4 עם קושי אמיתי בקליטה בגן. הגן, הוא גן מועצה, שונה בתכלית מהמסגרת החמה והמשפחתית ממנה הגיע הוא מגלה סימנים של חולשה כמו "אני קטן" "אני מכוער", אני לא מספיק טוב" אך לא באמת מדבר על הקושי שלו. גם כשאנחנו מנסים לדובב ולדבר איתו על הנושא יש סירוב מוחלט לשתף פעולה ומצד שני מראה לנו שהוא נפרד ללא קושי מאיתנו בבוקר אך חבריו לגן מספרים על קושי שלו ומדווחים להוריהם (שהם חברים שלנו) אנחנו מודאגים מ"השמירה בבטן" של הדברים ומהתפרצות שיכולה לבוא. בגדול - הוא חיוני, מחייך, צוחק ומשחק עם חבריו. מה עושים?

שלום, הבן שלי בן שנה וחודשיים, ועד עכשיו הוא היה איתי בבית. בראשון לספטמבר הוא נכנס למסגרת בה יש עשרה ילדים ושתי מטפלות עם עוד עזרה מבחוץ כך שלפעמים יש שלוש. בכל הימים עד עכשיו אני מגיעה לקחת אותו אחרי שלוש שעות כי הוא בוכה המון. הוא לאא אוכל אם אני לא שם, ולפעמים הוא נרדם מתוך עייפות של הבכי ושהוא מתעורר עוד יותר קשה לו והוא בוכה בלי הפסקה. המטפלות קוראות לי בסביביות 11:30 12:00 כי מאוד קשה לו. השאלה שלי האם אני לא משדרת לילד מסר מוטעה של אם אתה בוכה מספיק אני מגיעה, האם נכון להשאיר אותו עד סוף היום כמו כל הילדים, עד שיתרגל ובסוף יהנה, כי אני מרגישה שאין שיפור של ממש בנוגע לשעות. אמנם הוא כבר נכנס למקום עם חיוך ומשחק, אבל זה כל עוד אני שם, ברגע שאני הולכת הילד בוכה כמעט כל הזמן. רק בחוץ בנדנדה, או על הבימבה הוא נרגע. אני ממש לא יודעת מה לעשות, מצד אחד אני צריכה לעבוד (אני עובדת מהבית) מצד שני אני דואגת לילד. שאלתי העיקרית כאן אם זה נכון להשאיר אותו בגן כמו כולם עד שיתרגל ויפסיק לבכות, או להמשיך להגיע מוקדם עד שיתרגל? האם זהו מסר נכון בשבילו? מחכה לתשובה לימור

שלום רב ! אני אב גרוש יש לי שני ילדים בת בגיל 14 ובן בגיל 10 במשמורת אצל האם . אני מבקר את ילדיי אחת לשבוע וכל סוף שבוע שני הם אצלי שישי עד שבת ,הבעיה היא עם בני שאינו יוצר קשר עימי טלפוני וממש לא אכפת לו אם אני לא לוקח אותו מסיבה כזו או אחרת אבל משהו כמו חרם בשתיקה וכשאני לוקח הוא כמובן אומר שהוא רוצה לבוא ושאני יקח אותו ושאני יקנה לו ויבלה איתו ואם יש בתוכנית בריכה או משהו דומה פתאום לפתע הוא מתקשר אני מרגיש מנוצל זה מאוד מעליב ופוגע בי . כשאני מדבר איתו על התנהגותו זו הוא שותק ולא עונה ומחכה שיגיע נושא אחר וממשיך כאילו כלום לא קורה , ניסיתי להעניש אותו ולקחת רק את בתי(שהקשר איתה ממש טוב) בביקור של אמצע שבוע אך בעיני זה נראה כאילו זה לא מזיז לו (אין תגובה או התייחסות )וגם כשהייתי חולה והוא ידע זאת הוא לא התקשר לשאול לשלומי ,בטוב איתו בכעס או בעונש אין שיפור חיובי. עם גרושתי הנושא מורכב ואין שיתוף ואין קשר . נושא זה חשוב לי אני אדם עם רוחניות ואהבת חיי משפחה בהיותי חי בבית איתם הייתי אב מאוד דומיננטי בטיפול הילדים שאפילו הסביבה שכנים ורופאת ילדים אמרו לי שחוץ מללדת אני עושה הכל אני אבא ואמא בגוף אחד . אודה מראש להתייחסותכם והמלצתכם כיצד לפעול ,להתנהג ,להתייחס על מנת שיהיו לנו חיים טובים שלווים מאושרים וקשר בריא .

שלום רב, בתי בת ה-4.5 נתקפת מדי פעם בהתקפי זעם, תוך שהיא משליכה חפצים ומאיימת "לשבור את הבית". ניסיונותינו לשמור על קור רוח ולטפל במצב בצורה רגועה, רק מחריפים את ההתנהגות הזועמת, ובזמן משבר בתי אינה מגיבה לכל התראה על עונש צפוי בגין ההתנהגות. ההתנהגות הזועמת החמירה לאחרונה, כאשר בתי החליטה שהיא יודעת לכתוב. מאחר והיא יודעת לכתוב את שמה וכן שמות נוספים, כל מה שמעסיק אותה במהלך היום, הינו הכתיבה (היא כל היום "עושה שיעורים"). אדגיש, כי בתי בגן טרום-חובה, והרצון ללמוד לכתוב נבע ממנה, ולא מהגננת או מאיתנו-ההורים. אלא שלעתים קרובות היא נכשלת במשימת הכתיבה (כצפוי וכיאה לילדה בת 4.5), והדבר גורם לה לתסכול עז. השאלות שלי הנן כדלקמן: 1. האם ההתנהגות המתוארת לעיל הנה נורמלית. האם יש צורך בקבלת ייעוץ לגביה. 2. כיצד עליי לנהוג כאשר היא נתקפת באותם התקפי זעם כתוצאה מתחושת הכישלון שלה. (ההתנהגות היא פתאומית ומפתיעה). תודה.

שלום. בני בן החמש התחיל את גן החובה ברגל שמאל.עוד ביום הראשון הוא התקשה להשתלב כשאר הילדים ובשלב מסוים אף הגיב בגסות כשהגננת נסתה להבהיר שחשוב כי ישתתף בפעילות.(הילדים עמדו במעגל ושרו שירים עם המורה למוזיקה וההורים היו בצד.בני רצה לצאת ולהיות לידי). גם הימים הבאים לא היו קלים.ביום הראשון ללימודים ,נתבקשו ההורים בשלב מסוים לעזוב את כיתת הגן ע"מ שיוכלו הגננת והילדים להתחיל בפעילות.בני סרב בכל תוקף להיפרד.בשלב מסוים בהמלצתה של הסייעת,סגרו את דלת הגן .הילד בפנים ואנו המתנו בחוץ.הוא החל להשתןלל ולצרוח. הוא בעט בדלת וסרב להקשיב ולהישמע לגננות.בהמשך , ביקשנו שיפתחו את הדלת , הרגענו אותו וקיימנו עימו שיחה שאחריה הוא התרצה והשתתף באופן חיובי עם כולם.אלא שלא לעולם חוסן. גם הימים הבאים היו לא קלים עבורו (ועבורנו). 1.בבקרים הוא מתקשה מאוד להפרד. 2.באחד הימים ,למרות שהגננת "הכילה" אותו מאוד (לדבריה) , הוא ירק לעברה ואף בעט בה. 3.בבית הוא מצהיר שאינו אוהב אותה(גם בפניה אמר זאת). הקושי גדול מאוד. בבית הוא מעולם לא נהג כלפינו או כלפי מבוגרים אחרים בצורה כזו.הכללים והגבולות בבית ברורים מאוד.הוא אינו מפונק ואנו לעולם לא מעלימים עין משום ארוע המנהגותי חריג או מילים לא נעימות. רקע:מגיל שנה ושלושה חודשים ועד השנה יובל היה במסגרת גן אחת.(מתנסים-כיתות שונות אך אותו מבנה וכל הפרצופים מוכרים) בשנה שעברה בהמלצת הגננת פנינו למחלקה להתפתחות הילד אולם הם מצאו (על פי טפסים שמסרנו לידיהם) שהבעיה רגשית ולא התפתחותית. ילדי מוצץ אצבע מינקות ועד היום , יש לו קושי בדחיית סיפוק מיידי והוא מתקשה להתמודד עם אי הצלחה.הוא אינו רגוע וזה משפיע על כל בני הבית. אנו זועקים לעזרה. אודה לכם מאוד אם מי מכם יתיחס למכתבנו ויכוון אותנו כיצד לפעול. נ.ב.קיבלתי מהמחלקה הרגשית טפסים למילוי אך עדיין מוקדם למסור אותם לגננת ולכן אנו רוצים להתחיל באישהו טיפול אחר על מנת לא לקםוא על השמרים.

אני ואישתי נפרדים, מעונינים בחזקה משותפת 50:50 בטיפול בביתנו בת השנתיים וחצי. האם מצב זה הינו מצב בריא לילדה? כלומר, שני בתים, שתי משפחות (אין לנו בני זוג אחרים כרגע) וכו'... הקשר שלי עם בתי חזק מאוד ואיני מסוגל לחשוב על ויתור קל ביותר בעניין (גם כך קשה לי עם זה שאראה אותה רק חצי מהזמן). רצוי לציין שכנראה נפנה גם לייעוץ פרונטלי מקצועי אך אני מעוניין במעט הכוונה כללית בפנייתי לפורום. כמובן שבבית "החדש" יהיו לה חדר משלה עם כל מה שהיא צריכה. כל שאר הסביבה,חברים,גן (שהיא מאוד אוהבת) כמובן שלא משתנים. איך אפשר למזער את הפגיעה באוצר היקר שלנו?