פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום לאב התאומים,

מעבר לבית חדש הוא ללא ספק שינוי משמעותי, בחיי ילדים כמו גם בחיי הוריהם. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בשינוי חיובי ולטובה, לפחות כך התרשמתי מדבריך. אם השינוי מיטיב עמכם כמבוגרים, אין לי ספק שכך יהיה גם עבור ילדכם מאחר והם חווים את השינוי דרככם, כמראה.

עם זאת, מאחר שמדובר בילדים שתפיסתם את העולם שונה ממבוגרים, הכנה לשינוי היא דבר חשוב ונשמע שאתם עושים עבודה טובה.

לשאלתך האם כדאי כחלק מההכנה להראות להם את הבית החדש, בהחלט כן,אפילו במספר ביקורים קצרים. אמנם קשה יהיה להם לדמיין כיצד יראה הבית המלא, אבל זה יספק להם תמונה מוחשית אליה יוכלו להתייחס כשתמשיכו לדבר איתם על "הבית החדש".
רצוי להיפרד מהבית הישן באיזשהי צורה טקסית, לעבור חדר חדר ולומר שלום, ואני מניחה שכל אחד מהם יבחר לעצמו את הדרך המתאימה לו. באופן אישי, בתי למשל בחרה לקחת מצלמה וצילמה כל חדר וחדר. היא נהנתה אח"כ לחזר ולעיין בתמונות. מראה הבית הישן הריק הוא מראה לא מלבב עבור ילדים ומנסיוני האישי-גם עבור מבוגרים, כך שרצוי לחסוך להם זאת ולהיפרד כשהבית לפני פריקה.

ביום המעבר, חשוב שהחדר החדש של ילדכם יהיה מוכן כמה שניתן, מבחינת המיטות, אם יש בובות שנהגו לישון עמם, ספרים שנקשרו אליהם לפני השינה. אפשר לשאול אותם מה הם רוצים לארוז איתם בתיק קטן שיהיה זמין.
לסיום, כמה ספרים שאפשר להקריא להם בנושא מעבר דירה:
"לולי שבלולי מחפש מקום לגור", "עוברים דירה"/שרה זלוף.
אני אישית אוהבת את ספר ההפעלה "הבית של מייסי", אם כי שמעתי לאחרונה שקשה להשיגו.

חשוב שתזכרו-לילדים יכולת הסתגלות טובה, לרוב יותר מאיתנו המבוגרים-תסמכו עליהם ועל עצמכם והם יעברו את זה בשלום!

אודט

שלום לנטלי,
מהדברים שאת מתארת אכן עולה כי בתך חווה מצוקה רגשית קשה וכי את מאוד קשובה לה ודואגת לה ובמקביל מרגישה שאינך יודעת כיצד לעזור לה. לפני שאתן לך מספר כללים שעשויים לעזור לך ולבתך בשלב ראשון בהתמודדות, חשוב לבדוק- האם בחודשים האחרונים חלו שינויים כלשהם בשגרת חייכם המשותפת? האם בתך בעלת מזג סוער מלידה? האם חשת שאת "לא מגיעה אליה" מאז ומתמיד או רק לאחרונה?
נראה כי בתך מבטאת בהתנהגותה מעל לכל כי היא מאוד זקוקה לך, לקרבתך, למגע שלך ולקשר ביניכן, כך שחשוב מאוד דווקא להיות איתה ולהחזיק בה כמה שיותר חזק כאשר היא בהתקפת זעם. את עושה נכון כשאת לא מניחה לה ושומרת שלא תפגע בעצמה. ברגעי הזעם היא לא ממש יכולה לשמוע הסברים, אך חשוב שתאמרי לה שאת איתה ואתן תעברו את זה יחד. שאת שומרת עליה חזק שלא תפגע בעצמה וכו'.. היא תקלוט את הנימה מדברייך, גם אם לא את תוכן המילים. את יכולה גם לשקף את הכעס שלה. לא רצוי להניח אותה במיטה שלה (את גם מעידה שזה לא מרגיע) כי אז המסר עלול להיות מיטה =עונש, ובהמשך חלילה יתפתח לקשיים בשינה.
את צודקת בהרגשתך שהיא מעמידה אותך במבחן: עד כמה את עמידה להתקפות שלה, עד כמה תוכלי לשרוד אותן מבלי לכעוס עליה חזרה. היא צריכה להרגיש שאת חזקה. כהורה, מדובר באחד המבחנים הקשים ביותר, בכל הגילאים כך שתחושת התסכול שלך מובנת ובתהליך מקביל לבתך, לא רצוי שתעברי את ההתמודדות הזו לבד. נכון עשית כשפנית לקבל עזרה!

אני ממליצה לך בחום לפנות לייעוץ מקצועי, ובאופן ספציפי, נראה לי שאת ובתך יכולות להיעזר מאוד בסוג של טיפול שנקרא "טיפול דיאדי", המשתף אותך ואת בתך, ומטרתו בדיוק מה שאת מחפשת-להגיע אל בתך ולתקשר איתה יותר טוב.

אשמח להפנות אותך אם תהיי מעוניינת לאיש מקצוע בקרבת מגורייך.

אודט

ראשית כל תודה על התשובה המפורטת. בהמשך לשאלות שהעלית, אני יכולה לחשוב על כמה שינויים הקשורים בהעדרותי מהבית מספר פעמים בשבוע בשעות אחה"צ (פעם בשבוע לימודים עד 10 בלילה כך שבאותם ימים כלל לא הייתי רואה את הילדה, ובנוסף פעמיים בשבוע בהם נעדרתי משך כשעה וחצי-שעתיים לצורך אימונים). האם יתכן שההעדרויות האלו וחסרוני השפיעו עליה? אציין שאבא שלה וסבים היו שומרים עליה בהעדרותי ולא בייביסיטר. לעניין המזג שלה- בגילאים מוקדמים היא היתה תינוקת נוחה עד כדי שחששנו שמשהו לא תקין אצלה מאחר וכמעט לא היתה בוכה... המזג הסוער הגיע פחות או יותר עם בוא השן הראשונה, לא ברור לי אם זה מקרי או לא אבל אני פשוט זוכרת שבהתחלה יחסתי את ההתנהגות העצבנית לכאבים ופתאום מצאנו את עצמינו עם ילדה עצבנית בין אם צומחת לה כרגע שן ובין אם לאו. כפי שציינתי בדברי קודם לכן, בגן היא בכלל לא כזו, היא נתפסת שם כילדה עצמאית, רגועה, נעימה... אשמח לקבל הפניה לאיש מקצוע ושיטת הטיפול הדיאדי נשמעת לי שיטה שאני בהחלט יכולה להתחבר אליה. אני גרה באזור השרון בסמיכות לעיר כפר-סבא, אשמח לקבל המלצה על איש מקצוע מהאזור. שוב תודה על ההתייחסות הרצינית נטלי

רציתי להוסיף על דברי ולשאול- אני כרגע בתקופת בחינות שלצערי גוזלת מזמן האיכות שלי עם ביתי. מאחר ואני גם עובדת אין לי אפשרות אחרת והתקופה הזו עתידה להמשך עד סוף ספטמבר. אם אכן חסרוני מפריע לילדה ומשפיע עליה- האם התקופה הקרובה עלולה לגרום לנזק ולהחמיר את המצב? האם חלילה אני גורמת לה חסך כלשהו או נזק בלתי הפיך בכך? כיצד אני יכולה להתמודד עם העובדה שיהיו ימים שלמים שאני לא אוכל לבלות איתה כלל (למעט הנקות- אני עדיין מניקה אותה 3 פעמים ביום ועוד פעם-פעמיים בלילה)?

לשאלתך, האם העדרותך מהבית משפיעה על בתך, אני בהחלט חושבת שכן. לגבי שאלתך כיצד להתמודד בחודש הקרוב, אני מבינה מדברייך שאת המחוייבויות שלך לא תוכלי לשנות כעת(לימודים, עבודה). נדרשת כאן חשיבה לטווח ארוך יותר של המשמעות עבורך להיות הורה, הקשיים לצד ההנאות, וזה משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו במסגרת הטיפול.
אין לי ספק שמרגע שנעשית מודעת לקשיים של בתך ולחשיבות הקשר ביניכן עבורה, כבר יחול איזשהו שינוי ביכולת שלך להיות שם מבחינה רגשית בשבילה.
להלן מספר כתובות שתוכלי לפנות אליהם:
בשירות בציבורי-המכון להתפתחות הילד בכפר סבא, למבוטחי קופ"ח כללית. המכון להתפתחות הילד בהוד השרון-למבוטחי קופ"ח מכבי. שניהם מקומות מצויינים אך יש בעייה של תורי המתנה.

בפרטי- מיכל דביר קורן-אחת ממנהלות הפורום. מקבלת ברעננה החל מספטמבר.

אשמח להמשיך לחפש עבורך כתובת מתאימה אם יהיה צורך
הרבה הצלחה!

אודט

השאלה כיצד לסייע לילדים להתמודד עם פטירה של קרוב משפחה הינה מורכבת מאוד, שנויה במחלוקת ומשתנה מאוד בין תרבות לתרבות (וגם בין אנשי מקצוע...).
אני אישית מאמינה שניתן לשתף ילדים בדברים רבים, גם אם קשים מאוד, זאת בתנאי שמתאימים את הדברים הנאמרים ליכולתם הרגשית והקוגניטיבית. זה בוודאי עדיף לעומת מצב בו לא מספרים: אז הם ינסו להתמודד לבד עם הרגשות הקשים והמבלבלים ולרוב הם "ממציאים" משהו הרבה יותר קשה ומפחיד בשבילם.
מכיוון שציינת שהילדה עסוקה במה קורה לסבתה, לא יהיה נכון להשאיר אותה "בערפל" ולצפות שתפסיק לדבר על זה מבלי לספר ולהסביר, והעובדה שמדובר בילדה בעלת יכולות שפתיות טובות, מסייעת כאן. לא יהיה נכון לתת לה " לשכוח" (אם זה עלה כאפשרות): היא לא באמת תשכח, ואנחנו לא היינו רוצים שהיא תפתח מחשבה שאנשים אהובים נעלמים בלי סיבה או הסבר, גם אין להניח שהיא תתעלם מהעובדה שאימה או אביה האבלים מתנהגים כרגיל כשתראה את תגובותיהם הרגשיות. בנוסף, מכיוון שהיא הייתה קרובה לסבתה, גם היא, למרות גילה הצעיר, צריכה את האפשרות וההזדמנות להתאבל.
אפשר לנסח הסבר שלוקח בחשבון את המציאות, כלומר את המחלה והפטירה, לא בהכרח להשתמש במילה "מוות" שמשמעותה אינה ברורה לה עדיין (ילדים בגילה, וגם גדולים יותר חושבים שמוות זה עניין הפיך). למשל, ניתן לומר משהו כמו: "סבתא הייתה מאוד מאוד חולה ולפעמים רופאים לא מצליחים לעזור לאנשים חולים ואנחנו לא יכולים לפגוש אותם יותר". חשוב להדגיש את היחסים בינה לבין סבתא, משהו כמו :"סבתא אהבה אותך מאוד ומאוד מתגעגעת אלייך, וגם את מתגעגעת אליה". זה חשוב כי ילדים נוטים לחשוב שהיעלמות, כמו כל דבר שקורה בעולם, היא "בגללם", אולי כי עשתה משהו שהכעיס את סבתא היא לא רואה אותה יותר וכו'.
אני חושבת שכן כדאי לקחת אותה לשבעה, שתראה את כל האנשים שאוהבים את סבתא ובאים לדבר עליה ביחד, באים כדי להתגעגע אליה וגם תוכל לפגוש את אימה/אביה. חשוב מאוד להכין אותה לקראת השבעה: לספר שיהיו הרבה אנשים, שיהיו תמונות של סבתא וכו' (להכין במיוחד אם בבית יושבים על הרצפה, התמונות מכוסות וכו' כי זו חוויה 'אחרת'). אפשר גם לתת לה תמונה מיוחדת של סבתה, אולי כשהן מצולמות יחד, ואף למסגר או לתלות בחדרה כדי שתוכל לדבר על סבתא יחד עם החוויה הרגשית הטובה שמלווה את הזיכרון שלה.
ובכלל, חשוב להדגיש שילדים מגיבים בדרכים שונות, לעיתים בלתי צפויות, ומעמידים את המבוגרים לא פעם בשאלות קשות ומורכבות. למשל, ילדה פעם אמרה לי על שבעה: "זאת מסיבה בשביל סבא אבל הוא לא היה" ועל האזכרה : "הלכנו לבקר את סבא, הוא שוכב עכשיו במיטה שעשויה מאבן". זו הדרך של ילדים להתמודד, בשפה שלהם, עם המציאות המורכבת שהעולם שלנו בנוי ממנה, ואנחנו מנסים להבהיר את המציאות הזו בשפה שלהם, למרות שזה לא תמיד פשוט....
משתתפת בצערכם,
מיכל

אקדים ואומר כי גישתי לכל הנושא של גמילה מחיתולים שונה מהגישה הרווחת כיום. לפיכך, אם יש לך "ראש פתוח" ואת מוכנה לקבל עצות טובות, גם אם הן לא העצות הסטנדרטיות שהיית מקבלת ממומחים אחרים - אפשר להמשיך. אמנם לא אוכל לשטוח את מישנתי כולה פה, אך אתייחס לנקודות שהעלת.
ראשית - לא, לא התחלתם מוקדם מדי את הגמילה. גם תינוקות בני מספר שבועות יכולים לעבור תהליך גמילה מסויים. עלינו לזכור שעד הופעת החיתולים החד פעמיים תינוקות נגמלו סביב גיל שנה. כך שלהפך; התחלתם בזמן, ולדעתי אפשר היה כבר קודם. לכן מיותר לדבר על נזק רגשי שנגרם לבתך בשל עיתוי הגמילה.
לעומת זאת החזרת החיתולים תהיה מעשה מיותר. גם אם לא תגרום לנזק רגשי, יש בעיני בעייתיות מסויימת ב"הרמת הידיים" המהירה הזו; האם כהורים עלינו לצפות שתהליכים חינוכיים תמיד יתקדמו במהירות ובקלות שאנו מעוניינים? מה אנו משדרים לילדינו כשאנו מתייאשים כל כך מהר מהתקדמותם או מעצמינו?
לפיכך תשובתי היא - יש להמשיך בתהליך עד לסיומו המוצלח, על אף הקשיים (שהם לגמרי צפויים ונורמליים) ובלי קשר למשך הזמן שידרש. ככל שאת תהיי יותר בטוחה בעצמך והחלטית - ביתך תחוש בכך ותהיה בעצמה פחות מבולבלת.
אל תצפי מביתך לאותת לך שהיא צריכה לעשות את צרכיה. בשלב כל כך מוקדם של הגמילה האחריות כולה עליכם (כמו בתחילת כל תהליך חינוכי אחר). לימדי אותה - את הזמנים בהם היא עושה את צרכיה, ואת שפת גופה ושאר הסימנים שהיא מבטאה לפני שהיא עושה. "קריאה" נכונה של אלה יעלו את הסבירות שתוכלי "לתפוס" אותה בזמן ולהושיבה על הסיר. אל תצפי בהכרח להיענות נלהבת מצידה. עשי זאת בדרכי נועם ובמידה והיא מסרבת - עשי זאת בתקיפות (אך בשום אופן לא בתוקפנות!). פשוט אל תאפשרי יותר לתאונות ולפיספוסים להתרחש.
חזקי אותה על כל הצלחה, בחיוך גדול, בחיבוק, במחיאות כפיים ובמילים חמות.
אני בטוחה שתוכלי לראות את ההתקדמות, גם אם תהייה איטית.
במידה ויתעורר הצורך להדרכה מפורטת יותר - ניתן להגיע לייעוץ אישי.
בהצלחה! דפנה.

שלום לאור
את מתארת התנהגות שהיא שכיחה יחסית בגילאים אלו ובעיקר אצל בנים:גמילה מפיפי ותהליך ממושך יותר של גמילה מקקי. יש כמה השערות לכך. האחת היא פחד שילדים מפתחים מכך שבישיבה על האסלה הם עלולים ליפול ולהישאב יחד עם המיים שיורדים באסלה. השנייה היא שהקקי שניתק מהגוף ונופל לאסלה, נתפס עבורם כחלק מהגוף שלהם שניתק ולכן השארותו בתחתונים אינה מאיימת. סיבה נוספת יכולה להיות לא קשורה כלל לפחד מאסלה אלא לסוג של מאבקי שליטה, בהם הילד מכריז בפני הוריו כי הגוף שלו ומה שהוא מייצר הם ברשות עצמו, כתגובה לחוסר שליטה שהילד חווה במהלך היומיום בתחומים אחרים. איני מכירה מספיק את בנך ולכן את תוכלי לבחור בהשערה המתאימה לך.
תארת מספר הצלחות בהן בלית ברירה בנך נאלץ לעשות קקי בשירותים:האם זה היה מלווה במתח רב מבחינתו?איך הגיב להצלחתו בסופו של דבר? אם הסיטואציה לא הייתה מתוחה, אין זה פסול לאלץ ילד להתמודד עם חרדותיו ולהיפך. זה עשוי ללמד אותו שמה שכל כך חשש ממנו לא קרה ולשבור את מעגל ההמנעות.
כשאת אומרת שניסיתם הכל, למה הכוונה? חשוב להתמיד בשיטה מסוימת על מנת לנסות להבין את תגובותיו של הילד, מה עוזר ומה פחות.
נשמע שגם אתם כהורים וגם בנך סובלים מהמצב, אך עם זאת העובדה כי בנכם מתלונן על הקקי המסריח והמגעיל ולא מתעלם מנוכחותו בתחתונים, מחזקת את ההשערה כי יש לו מוטיבציה לשנות את המצב ולא רק לכם.
אני מציעה שלא תוותרו ותנסו כל יום מחדש ללכת עם בנכם לאסלה לשבת מספר דקות (לא יותר מחמש-עשר דקות) במועד בו אתם מניחים שהוא עשוי לעשות צרכיו. לנסות להנעים כמה שיותר את האווירה ולהסיח דעתו מהמתח, לקחת ספר קצר, צעצוע אהוב, לשיר שיר וכו'.. וגם אם אין הצלחה לומר שמחר תנסו שוב. אם את מרגישה שאת מתוחה ומיואשת מדי, רצוי לגייס גם את בעלך.
ולבסוף, אם אין מגמת שיפור, כן מומלץ לפנות בעוד מספר חודשים לייעוץ והכוונה על מנת להקל על מצוקתכם.
בהצלחה
אודט

תודה רבה על תשובתך המפורטת. לשאלתך- כשעשה את צרכיו בשירותים הוא דווקא שמח מאוד , ולא היה מתוח או חרד. ברגע שהיה ללא תחתונים והרגיש שזה עומד לצאת, הוא ביקש ללכת לשירותים ורץ בהתלהבות. אבל כשהתחתונים עליו הוא מעדיך לעשות את צרכיו בתחתונים. הוא באמת מודע לכל שזה לא בסדר. ואפילו כשמשחק עם בובות הוא אומר להם :"אתה לא תקבל הפתעה כי עשית קקי בתחתונים". הוא גם מבטיח לי כל יום אני מהיום עושה רק בשירותים, אבל זה לא ממש קורה. מקווה שזה באמת יסתדר בקרוב.

לקריאת ספרים בגיל צעיר יתרונות רבים, ביניהם חשיפה לשפה לשם פיתוח של מיומנות הבנה והבעה, פיתוח של זיכרון, של תפיסה חזותית ועוד, וגם זוהי שעת פעילות משותפת הנעימה להורה ולילד. לדברייך ההתנסות עם בתך הבכורה בנושא קריאת ספרים הייתה מוצלחת, ויתכן ואת עצמך אוהבת לקרוא ועל כן חשוב ונעים לך לשתף את בנותייך באהבה זו. לפיכך, אולי את מעט מאוכזבת כשהצעירה אינה מתלהבת, אך העדר עיניין בקריאת ספרים בגיל צעיר אינה סיבה לדאגה וכמובן שכלל אינה מעידה על הפרעת קשב.
קריאת ספרים בגיל הזה הינה אמצעי להשגת מיומנויות שונות ולא מטרה לכשעצמה: האם בתך קשובה לשירים שאת שרה לה ולסיפורים שאת מספרת לה בעל-פה? האם היא משתפת איתך פעולה במשחק משותף אחר? האם היא מתרכזת במשחק כלשהו לאורך זמן בהתאם למצופה בגילה? האם היא מראה הבנה לשפה בהתאם לגילה ומתחילה להתנסות בהפקה של מילים ראשונות?
אין שום סיבה להתעקש על קריאה מתוך ספר אם היא מאבדת סבלנות וזוהי אינה חוויה מהנה עבורכן . תוכלי למצוא פעילות אחרת הנעימה לשתיכן, המתאימה אולי למזג השונה שלה בהשוואה לזה של אחותה, והמשיכי לנסות מפעם לפעם לחזור לנושא הספרים. תחומי העיניין של ילדים צעירים משתנים במהירות ואולי בעוד שבועות או חודשים בודדים היא תפתיע. וגם אם לא, ישנם ילדים רבים עם מיומנויות קשב מצויינות שאינם אוהבים ספרים.
קריאה נעימה...
מיכל

קודם כל אני שמחה לשמוע כי את מרגישה שעברת את הטיפולים וההקרנות "כמו גדולה". בוודאי הייתה זו תקופה מורכבת ולא פשוטה עבורך ועבור בני המשפחה, תקופה שמצריכה הרבה כוחות פיסיים ולא פחות מכך, כוחות נפשיים.

לא ציינת מתי הייתה המחלה, בני כמה היו ילדייך כשחלית ובאיזה שלב את נמצאת היום. ואולי לעיתים כלל אינך מרגישה שהתנהגותם קשורה למחלה. אענה על פנייתך בשני המישורים:
תחילה חשוב לומר שילדייך נמצאים על סף גיל ההתבגרות, גיל המאופיין בהתנהגות מרדנית ו"דווקאית" מול ההורים מתוך ניסיון להוכיח עצמאות ונפרדות. הזלזול שאת מתארת הוא מנת חלקם של הורים רבים למתבגרים ובמובן זה ילדייך - כמו מתבגרים מצויים - כועסים בקלות, מעליבים בלי לחשוב ונמנעים מגינוני חיבה כדי להוכיח שהם "גברים קשוחים". הפתרון הוא לעיתים להבליג (מתוך הבנה שזהו גיל עם הרבה מצבי רוח משתנים), לעיתים להטיל משמעת וסמכות (למשל, לשלול זכויות) ובעיקר להבין שמדובר בנדנדה סוערת של רגשות ולדבר איתם על התנהגותם ועל הציפיות שלך מהם, כמו גם על העובדה שאת נעלבת.

יחד עם זאת ילדייך אינם מתבגרים "רגילים". הם נאלצו (או אולי עדיין נאלצים) להתמודד עם מחלה קשה של אימם הקשורה בפחדים, חוסר וודאות וחרדה רבה. האם מחלתך דוברה בבית באופן חופשי? האם כמשפחה קיבלתם תמיכה רגשית בתקופה זו על מנת לאוורר את הרגשות הקשורים במחלה? האם ילדייך ביטאו בגלוי את החששות ואת הפחדים שלהם לשלומך?

יתכן מאוד כי הכעסים שאת חווה מהם כיום משקפים את מגוון הרגשות הקשורים במחלתך ואלו מאפיינים ילדים שמתמודדים עם מחלת הורה. לעיתים ילדים, מתוך אי- היכולת לבטא מצוקה גלויה נוכח חולשה של ההורה מתנהגים דווקא הפוך. למשל, מכיוון שהם לא יכולים לומר משהו כמו "אימא אני דואג לך ומפחד כשאת לא מרגישה טוב" הם מכעיסים כדי לבדוק עד כמה ההורה שלהם יהיה "עמיד". הם רוצים לבדוק כמה ההורהויצליח להתמודד עם התנהגותם הרעה למרות חולשתו, כדי להיות בטוחים שההורה נשאר "הורה חזק". כעס יכול להיות ביטוי גם של חוסר הוודאות, ואף של בושה ואשמה הקשורים במחלה קשה של הורה (למשל, צורך להתחשב, לעזור וכו'). לעיתים ילדים "פשוט" כועסים על ההורה החולה שלהם כיוון שהמחלה "מפריעה" להם בחיי היומיום.
כל ההבטים האלה מורכבים וסבוכים וחשוב מאוד להתייעץ עם גורמים מתאימים. במחלקות האונקולוגיות בכל בתי החולים ישנו צוות פסיכו-סוציאלי שהינו מיומן מאוד בסיוע למשפחות החולים בהתמודדותם בתקופה זו ולאחריה. סיוע לילדים של חולים ניתן גם דרך האגודה למלחמה בסרטן וכדאי מאוד להיעזר. מדובר בצוותים המתמחים במקרים אלה והם מפרסמים גם חומר ייעוצי כתוב.

בברכת רפואה שלמה והצלחה,
מיכל

ברשותך, אתחיל משאלתך האחרונה: לא. אין צורך באיבחון לביתך.
אני מניחה שהשאלה הזו מרמזת על חששותייך, אך ברצוני להרגיעך: לדעתי, על סמך מה שכתבת, אין כל סיבה לדאגה, וזאת משלוש סיבות עיקריות:
ראשית - הנסיבות: די מובן שילדה שגדלה בחו"ל ורק לאחרונה הגיעה ארצה, תהיה מעט מסוייגת מבחינה חברתית. הרי גם לאנשים מבוגרים עשוי לקחת זמן להתערות בחברה ולהתאקלם - על אחת כמה וכמה לפעוטה בת 3.5 , ולכן גם היא זכאית לתקופת התאקלמות.
אל נשכח שגם תקופת החופשה מנתקת אותה מילדי הגן (שאך זה עתה הכירה אותם) ולא מקלה על ההיתערות החברתית שלה. יתכן וגם לא הורגלה עדיין לשוחח עם ילדים בעברית.
את עצמך מספרת שלא הזדמן לכם ליצור קשרים חברתיים. אני מאמינה שאט אט תיווצרנה ההזדמנויות והיא תתאקלם ותשתלב.

שנית - מסיבות אישיות: מעבר לנסיבות הסביבתיות את מעידה על יכולותיה ועל אופיה. אין ספק שלילדים שונים צורך חברתי ברמות שונות, וטווח הנורמה רחב ביותר. נכון לעכשיו ביתך נוטה לסגנון משחק פחות אינטראקטיבי עם ילדים אחרים, וזה בסדר כל עוד לה טוב עם עצמה. אם אכן זה המצב - הניחי לה לחיות את חייה החברתיים על פי נטיות ליבה. לא כל אחד זקוק לחיי חברה תוססים.

יחד עם זאת אין זה מונע ממך להנחות אותה היכן שנדמה לך שחסרות לה מיומנויות חברתיות. השתדלי לא להתערב מדי ולא לנהל את יחסיה החברתיים. מאידך, את כן יכולה לעודד ולחזק אצלה גילויי התנהגות פרו חברתיים. וזו הסיבה השלישית: מאפייני הגיל שבו ביתך נמצאת.
בגיל צעיר זה הפעוט עושה את צעדיו הראשונים בעולם החברתי וכך עושה גם ביתך. עלינו לזכור שלחלק מהפעוטות בגיל זה אין עדיין מיומנויות חברתיות מפותחות דיין.

לסיכום, במקרה שלכם לדעתי עלייך לתת לזמן לעשות את שלו ורק אם לא תהייה הטבה במצב בחודשים הבאים, אפשר יהיה לבדוק אם יש בעיה ומהי.
בהצלחה!
דפנה.

הגיל בו ילדים משיגים שליטה על עשיית הצרכים משתנה מילד לילד. אומנם מרבית הילדים כבר מצליחים לשלוט בגיל שלוש וחצי אך לא כולם, וזה עדיין נחשב "נורמלי". הגיל בו יכולת זו מושגת תלוי מאוד בבשלות הפיזיולוגית, הקוגניטיבית וכמובן בבשלות הרגשית של הילד. בכל מקרה, ילדים צריכים סיוע של הוריהם ושל הצוות החינוכי על מנת להשיג שליטה וזה לא "אחריות" בלעדית שלהם. בנוסף, חשוב לדעת איך עבר התהליך עד כה: האם כבר הייתה תקופה "יבשה" ממושכת וכעת מדובר בנסיגה, או האם מעולם לא הפסיק להרטיב.

הילד מתפתח והתפתח מאד מהר מכל הבחינות, גם מבחינה רגשית וגם קוגנטיבית, אלא שהוריו גרושים והגיוני שזה משפיע עליו.. לא היתה איזשהי נסיגה, אלא פשוט לפעמים בורח לו פיפי. תודה על התשובה, זה הרגיע אותנו.

היי, זאת אמא של הילד. אחותי הראתה לי את ההודעות ורציתי לשאול איך אני צריכה להגיב במקרים שבהם בורח לו פיפי? האם להתעלם כי זה יעבור מעצמו (להחליף בגדים ופשוט לא להעיר על כך)? האם להסביר שזה לא טוב? להעיר על כך? וכו' ניסיתי הרבה פעמים לדבר איתו על זה, להסביר, אפילו לתת פרס כשהוא מצליח להגיע לשירותים לפני שבורח אך זה לא עזר. בנוסף, רציתי לשאול שאלה נוספת- מאז הגירושין- לפני כשנתיים וחצי, הוא ישן איתי בחדר. הוא נרדם במיטה שלי כשאני שוכבת לידו ולאחר שהוא נרדם אני מעבירה אותו למיטה שלו. בד"כ באמצע הלילה הוא מתעורר ועובר שוב למיטה שלי. אני מתחתנת בעוד כמה חודשים ואני חוששת שיהיה קשה לו לקבל גבר חדש שישן במיטה שלי. אני רוצה להתחיל להרגיל אותו להירדם לבד, בלי שאשכב לידו, במיטה שלו. איך לעשות זאת בלי שירגיש שבעלי תופס את מקומו ולעשות זאת בצורה הנכונה ביותר? תודה רבה.

לאמא של בן השלוש וחצי שלום,

לגבי הגמילה-חסרים לי מספר פרטים לגבי תהליך הגמילה של בנך כמו מתי החל, האם גמול בלילה, תדירות ההרטבה (פעם ביום? בשבוע?) אך אנסה לענות בכללי:
ילד נחשב ל"גמול" אם במשך תקופה של חודשיים לפחות היה "יבש", למעט פספוסים פה ושם שהם בהחלט לגיטימיים. ממה שאת מתארת (בנך כבעל בשלות רגשית וקוגניטיבית, לא התרחשה נסיגה בגמילה) עולה שאלה האם הגמילה אכן התרחשה ולכן אני הולכת יותר לכיוון פיזיולוגי-לחלק מהילדים לוקח זמן לרכוש את הבשלות הפיזיולוגית שמשמעה שליטה מלאה על שרירי השלפוחית, ולוקח זמן עד שהמוח מקבל את המסר שהשלפוחית מלאה. אצל ילדים אלו סביר להניח שתהיה גם הרטבה בלילה. החל מגיל חמש ניתן לפנות לטיפול התנהגותי באמצעות זמזם על מנת לסייע לתהליך הלמידה הפיזיולוגי שקיים בגמילה.
עד אז רצוי ללוות את הילד בסבלנות ולסייע לו על ידי תזכורות מספר פעמים ביום לגשת לשירותים אך לא מעבר לכך. כאשר מתרחשת בריחה של פיפי, רצוי להתייחס ולא להתעלם, תוך חיזוק שבפעם הבאה הפיפי לא יברח.
לגבי הרגלי השינה-כשמשפחה עוברת משבר או שינוי משמעותי באורח החיים, רצוי למעט בשינויים בהרגלים מאחר שהשגרה והיציבות מספקים ביטחון ועוגן. לכן בכל מקרה רצוי שילדים שהורגלו לישון במיטתם לא יעברו למיטת הוריהם, גם אם התחושה של ההורה היא שהלינה המשותפת מספקת חום ותמיכה. כן חשוב לספק את החום והקרבה במהלך שעות היום, אם בבילויים משותפים מחוץ לבית או במשחק משותף בבית, בשיחות לפני השינה וכל מה שמשפחתכם רגילה לו. אפשר להיעזר במשפטים כמו "לכל אחד בבית יש מיטה משלו". העקביות בהחזרה של ילד למיטתו לאחר שעבר למיטת הוריו עוזרת לילד ללמוד שהוריו באמת מתכוונים למה שהם אומרים.

בהצלחה
אודט

ראשית ברצוני לחזק את הגישה שלך לפיה לכל אחד מהתאומים קצב משלו ודרך אחרת להתמודד עם תהליך הגמילה. כמו כל דבר שקשור בתאומים: השמחה כפולה אך גם ההתלבטויות, הדאגות וכדומה...תאומים גם כמובן מושפעים אחד מהשני, נמצאים בתחרות ביניהם ולכן קשה לתאר את תהליך הגמילה של האחד ללא השניה ולהיפך. ועדיין חשוב לנסות ליצור הפרדה ככול הניתן בשלב הזה כדי לפנות לכל אחד את הזמן שלו להתמודדות עם הנושא.
אצל חלק מהילדים ישנה הפרדה בין שליטה על פיפי לבין שליטה על קקי והסדר לא תמיד זהה, וכך גם הפרדה בין השליטה בבית לבין השליטה מחוץ לבית, למשל בגן. יש הרבה ילדים שרוצים טיטול כדי לעשות בו קקי כשהם צריכים, וזה לרוב חולף אחרי תקופה קצרה. ילדים שעושים פיפי תוך כדי ישיבה על השולחן לרוב עושים זאת כי הם לא מוכנים להפסיק את מה שעסוקים בו וצריך להזכיר להם לקום ולעשות.
חשוב להדגיש כי העובדה ש"עוד מעט הקיץ נגמר" הינה פחות רלוונטית לנושא: למרות שברור כי נוח יותר לעשות תהליך של חינוך לניקיון בקיץ כי נמצאים יותר בבית וכי אפשר להסתובב ללא בגדים (וקל יותר לנקות), ילדים רבים נגמלים בהצלחה גם במהלך שאר חודשי השנה ולכן נסי להסיר את הלחץ הזה: זה לא מועיל להם כי הם מרגישים את המתח ולא מועיל לך בגלל התסכול הכרוך בכך.

מומלץ להיעזר בספר "שנינו יחד וכל אחד לחוד" של רונית פלוטניק המסייע בהתמודדות עם סוגיות התפתחותיות אצל תאומים.

בהצלחה
מיכל

קשה מאוד לתפקד לאחר לילות מקוטעים ללא שינה רציפה, ובעיות שינה אצל תינוקות ופעוטות הם עיניין מתסכל מאוד. עם זאת, אני חושבת שהעיניין אינו שינה בלבד:
כתבת שהקשיים החלו בחודשים האחרונים: מה היה קודם לכן? כיצד נהג לישון בתור תינוק צעיר? האם הייתה תקופה ממושכת ובה הוא כן ישן לילות רצופים וההחמרה היא לאחרונה)? מה שאת מתארת כקשיי שינה, נשמע דווקא יותר כהתמודדות עם קשיי פרידה. עבור ילדים צעירים כניסה למיטה ושינה הינם פרידה לכל דבר. מבחינתם, אימא נעלמת, הם נותרים לבדם והקושי לשוב ולהירדם לבד רק גדל. בכל התעוררות בנך חווה זאת שוב ולכן השינה היא רק חלק מהעיניין (כמובן ה"חלק" הקשה כי אתם עייפים ומותשים מכדי להרגיע אותו...). ההצמדות אליכם שאת מתארת באירועים משפחתיים מחזקת השערה זו, ועל מנת לסייע חשוב להבין איך הוא מתמודד עם פרידות בכלל (למשל, במסגרת החינוכית) ומה אתם עושים כדי לסייע לו בכך ו"להשתחרר" וגם : איך ישן בשנת הצהרים?
לגבי נושא האכילה: האם את חוששת שהוא רעב בלילה כיוון שלא אוכל בארוחת הערב ולכן מתעורר לאכילת בקבוק? איך הוא אוכל לאורך שאר היום?
אשמח לשמוע עוד על מנת לכוון אותכם יותר,
בהצלחה,
מיכל

אני אפרט עד כמה שאפשר כדי לתת לך תמונה מלאה : עד גיל שנה וחצי בערך בני היה ישן לילה שלם ברציפות ,גם בתור תינוק צעיר הוא היה מאד נוח מבחינת הרגלי השינה שלו ,עד גיל שנה וחמישה חודשים בערך היה אוכל לרוב אוכל מרוסק ולא ממש אהב לנסות אוכל מוצק פנינו לדיאטנית ילדים שהנחתה אותנו לתת לו מטרנה בארבע וחצי כשחוזר מהגן ,בשבע וחצי בערב ארוחת ערב(אוכל מוצק ) ובמידה ולא אכל מספיק או לא שבע לעשות לו השלמות עם מטרנה . ישנו שיפור משמעותי מאז והוא אוכל אוכל מוצק ,בארוחת הערב אינו אוכל הרבה (אך כנראה זה מספיק לו )כי לאחר מכן אינו ממש רוצה לשתות מטרנה ולכן נראה לי שהוא מתעורר בלילה מרעב לשתות מטרנה .לגבי הפרידה,בני מגיל שמונה חודשים בגן רוב הפרידות בבוקר אינן מלוות בבכי ,אך הוא לא מוכן לרדת לי מהידיים עד שאחת מהמטפלות לוקחת אותו לידיה . רק בחודשיים האחרונים בערך הוא נצמד אלינו ולא משתחרר למרות שבני המשפחה מנסים למשוך את תשומת ליבו ע"י צעצועים,הצעה לטיול בחוץ וכדומה .עד היום היה שכאשר מתעורר בלילה שותה מטרנה או מים וחוזר לישון (לפחות פעמיים היה מתעורר ) בימים האחרונים המצב החמיר : לאחר המקלחת אני משכיבה אותו לישון הוא היה נרדם באופן עצמאי כעת הוא לא נותן לי לצאת מהחדר עד שהוא לא נרדם אם אני מנסה לצאת לפני הוא פשוט צורח ובוכה בכי היסטרי אז אני יושבת לידו עד שירדם,וזה קורה גם כאשר מתעורר בלילה אני מחכה עד שירדם . בגן נראה שהוא מתפקד בסדר גמור שנת הצהריים שלו היא בערך בשתיים עשרה וחצי עד שתיים בערך . אנחנו מתוסכלים מההתעוררויות בלילה וגם מכך שלא מוכן להתקרב לאף אחד למרות שכולם אוהבים אותו ורוצים בקרבתו .

מהתיאור שלך עולה ההשערה כי בנך זקוק לקרבה מוגברת אליכם בתקופה זו, הן ביום (פרידות ומעבר אל אחרים) והן בלילה (ההתעוררויות) ונשמע שיש לסייע לו לצלוח תקופה זו על ידי הבנה של הקושי הזה, למרות שברור שההתעוררות בלילה קשה מאוד עבורכם.
יתכן שמקור ה'משבר' הוא בחרדה מפני נטישה - חשוב לציין כי לא בהכרח מדובר בתוצאה של נטישה "אמיתית", בהנחה שלא הייתה פרידה ממשית ממושכת ביניכם לאחרונה. מדובר בחרדה שקשורה לעיתים לחוויות חיצוניות (למשל, תקופה בה ההורים פחות פנויים), או בחוויות שהוא עצמו עובר, כמו החברותיות הגוברת בגיל הזה שעשויה לעורר מתח וצורך מוגבר בקרבת ההורים כמקור תמיכה. הציפיות שלכם ממנו הן להתנהג "כמו גדול", כלומר להצליח להיפרד, לישון ברציפות וכדומה, אך אולי הוא עדיין לא מרגיש בשל כדי לעשות זאת וחושש להישאר לבדו. אתם תוכלו לסייע לו על ידי הבנה של הצורך הזה בכם ובקרבתכם בתור 'בסיס בטוח' ממנו יוכל להתחזק, לקבל כוח ולהיפתח לעולם על מנת לחזור למסלול ההתפתחות הרצוי עבורו.
לגבי נושא האכילה, מקובל להגיד שילדים בני שנתיים לא אמורים להתעורר בלילה לשם אכילה, אך אולי זה לא כולל את כל הילדים, ובנכם כן זקוק להשלמה הזו כיוון שלא אוכל מספיק קודם לכן. עדיין, יתכן וגם הבקבוק בלילה הינו רק "נחמה" הקשורה בצורך בקשר אתכם, הבנה שבגלל הדאגה שלכם לתזונה שלו לא תוותרו על הבקבוק וזה משמר את ההתעוררות. ייתכן והצורך בבקבוק יפחת כאשר הוא יחוש בטוח יותר במהלך היום. מומלץ לא ל'היאבק' בשתי חזיתות במקביל, אלא להיות קשובים לקצב שלו ולמידת יכולתו לעשות זאת.
בהצלחה,
מיכל

מיכל שלום! יש לי 2 שאלות : 1. האם חרדת הנטישה נפוצה בגיל זה ? האם זהו שלב בהתפתחותו ? 2. כיצד נוכל לסייע (באילו אמצעים או שיטות ) על מנת לחזק את ביטחונו ? האם בלילה להישאר לישון בחדרו או אולי לקחת אותו למיטתנו ( אתמול בלילה למשל הוא התעורר כ-3-4 פעמים ביקש שאני או בעלי נשב לידו חיכינו שירדם חזרנו לחדרנו ,ואז הוא שוב התעורר אחד מאיתנו ישב לידו עד שנרדם ושוב חזרנו לחדרנו וזה חזר חלילה עד שלבסוף התייאשנו ובעלי ישן על כורסה נפתחת שנמצאת בחדרו עד הבוקר ) . כיצד נוכל לחזק את ביטחונו גם ליד המשפחה או כל סביבה שאנו הולכים אליה ? תודה ליאת

דבר נוסף שרציתי לשאול : האם פרידה ממנו ל-3-4 ימים למשל לא כדאית ? האם זה יכול להחמיר את חרדת הנטישה שלו או שזה יגרום לו להבין שאמנם אבא ואמא הלכו אך חזרו ??

ליאת, מדובר בנושא מורכב אך אנסה להשיב בקצרה:
חרדת פרידה אינה קיימת רק בלילה, אך כנראה שהיא גוברת בשעות הלילה, שהינן קשות יותר עבור ילדים מסויימים. ההתמודדות והסיוע שלכם צריכים להעשות גם דרך תמיכה בלילה (למשל, לחכות איתו עד שיירדם כפי שתארת זו אחת הדרכים), אך גם בסיטואציות מעוררות-חרדה נוספות במהלך היום. המשימה אינה רק "לחזק" את הביטחון של בנך ( לא תארת הבט זה), אלא לסייע לו ברכישת אמון ביכולתו-שלו להתמודד דרך הבטחון שבקשר אתכם (משהו כמו: אני סומך על עצמי כי אני יודע שאימא ואבא נמצאים איתי, יודעים מתי קשה לי, סומכים עלי וכדומה).
אני מבינה שהמחשבה על פרידה קונקרטית אכן עומדת על הפרק, אולי לצורך חופשה (שבוודאי נחוצה לכם מאוד בתקופה מתישה זו): ישנם ילדים בני גילו שמתמודדים בקלות עם פרידה כזו, אך זה משתנה בין ילד לילד. חשוב לקחת בחשבון את מידת יכולתו של בנך לעמוד בזה כעת ( בהינתן הקשיים שתארת), את ההכנה הנחוצה עבורו ואת הסיטואציה בה יישאר (היכן, עם מי, מה מידת ההכרות וכדומה).
מיכל

מיכל שלום! תודה רבה על הייעוץ והכוונה ,עזרת לנו מאד ! ליאת

אנשי מקצוע רבים מתחום הגיל הרך עוסקים בדילמה מהו הגיל המתאים ולאיזו מסגרת טיפולית נכון לשלב את התינוקות/פעוטות. הנטייה היא להמליץ על טיפול יחידני לתינוקות, וככל שהגיל עולה - טיפול במסגרת המצומצמת ביותר האפשרית. זאת בהנחה שבטיפול כזה התינוק או הפעוט מקבל היענות מתאימה יותר לצרכים, בעיקר הריגשיים, שלו.
אני, אישית, תומכת בתפיסה זו ומאמינה שאם זה אפשרי רצוי לתת לתינוקות עד גיל שנה (לפחות) טיפול יחידני. בהמשך אפשר לצרפם למסגרות קטנות, כגון משפחתונים. המסגרות שבהן עשרות ילדים יכולות להמתין מספר שנים.
ההנחה היא שבכל מקרה גם תינוק הנמצא עם מטפלת בביתו, זוכה לאינטראקציה חברתית מספקת לגילו עם תינוקות וילדים אחרים, במסגרת המשפחה, החברים ובגן השעשועים.
על פי תיאורך בנותייך זוכות לטיפול חם ומסור מהמטפלת המגיעה לביתכם. גם הצורך שלהן בחברת ילדים מקבל מענה הולם. לפיכך אני תומכת בנטייתך להשאירן לעת עתה ב"חממה" (הן הרי עדיין "שתילים רכים"... בזמן המתאים תעבירו אותן ל"גינה").
יחד עם זאת אני יכולה להבין במידת מה את חששך מדחיית השילוב בגן עד גיל שלוש. מה דעתך לשקול להכניסן לגן אחרי פסח, כשהן תהיינה בנות כשנתיים וחצי? גנים רבים קולטים בתקופה זו ילדים חדשים, ולעיתוי הזה יש יתרונות רבים (למשל- קליטה אישית יותר מאשר בתחילת השנה וכן חשיפה פחותה למחלות החורף).
בהצלחה!
דפנה.

פרידה של בני זוג הינה קשה עבור ילדים בכל גיל, ומהווה תקופה מורכבת להתמודדות עבור ההורים, אשר בעצמם חווים משבר אישי המחייב הסתגלות והתמודדות, קבלת החלטות ומעברים.
יחד עם זאת, חלק מהשינויים שתארת אצל בתך, מאפיינים ילדים בני גילה ומדובר בשינויים נורמטיביים. למשל, תינוקות בגיל הזה, כיוון שכבר יודעים ש"נעים יותר להיות עם אימא" (ולא "בלי אימא"), מחפשים יותר את קרבת ההורים. גם התנועתיות המתפתחת אצלם מעוררת צורך להתקרב להורה, ובו בעת גם להתחיל לנסות ולהתרחק ממנו. תינוקות בגילה גם לומדים להנות משיתוף בחוויות שלהם ועל כן כל דבר חדש שהיא רואה ומגלה, היא רוצה לחלוק איתך וזה טבעי מאוד ומתאים לגילה.
ועדיין, מכיוון שמדובר בתקופה רגישה בה נוטים ממילא ל"עצבים רופפים", יתכן והיא חשה בשינויים ומגיבה לזה: רוצה להיות יותר עם אימא במקום אבא שנמצא פחות (מי מבניכם היה איתה יותר קודם לכן?), רוצה לישון עם אימא בבית שמכירה פחות וכדומה. גם היא מסתגלת למצב החדש וצריכה בכך עזרה.
כמו שציינת, חשוב להיות רגישים אליה בתקופת המעבר (לא רק סביב מעברי הדירות אלא סביב השינוי כולו), ולהערכתי הצבת גבולות נוקשים אינה רלוונטית כעת (כמובן, תוך שמירה על שלומה, למשל, לא לתת לה להגיע למקומות מסוכנים עבורה). בגלל כל השינויים במשפחה, חשוב לשמור עבורה את מירב המסגרות הקבועות והמוכרות (למשל, אימך שהינה דמות מוכרת לה, חיונית כאן מאוד), מטפלת או מסגרת חינוכית וכך גם על קביעות של חפצים אהובים (למשל, לשמור על מבנה החדר שלה בבית החדש וכו').
חשוב להיות ערים עד כמה הצורך שלה בקרבה מעיק, דבר שמאפיין הורים בתקופה זו והוא טבע , ואם כן, לפנות לייעוץ ולעזרה עבור שתיכן.
בהצלחה רבה,
מיכל

שלום מיכל תודה על תגובתך המעוררת מחשבה ומרגיעה.

גמילה הינה תהליך התפתחותי שאורכו ומהלכו משתנים מילד לילד והוא כולל הצלחות לצד נסיגות. לפני שמקבלים החלטה שבתך עדיין אינה בשלה לוותר על הטיטולים, חשוב להבין האם מדובר בקשיים 'רגילים' ואופייניים של שלב זה (שדורש סבלנות ואורך רוח מצד ההורים), ומהו הדבר אותו תארת כ'עוצר' אותה. אומנם ישנם ילדים שהוריהם מתארים את הגמילה כקלה ("תוך יום אחד"), אך לא תמיד זה כך.
השאלה נעוצה בבשלות כלומר: האם ניתן להמשיך וללוות אותה כעת בנסיגות ובהצלחות, או האם -למרות שבתך יזמה את הסרת הטיטול מרצונה, ייתכן שהיא אינה מסוגלת עדיין "להתחייב". בכל מקרה, לא ניתן לצפות שתצליח מייד בכל הפעמים בהם היא יושבת על הסיר וזה טבעו של תהליך.
ציינת שישנם ימים בהם לא מוכנה לשבת: האם אז ישנם 'פיספוסים'? איך היא מגיבה אליהם? (באדישות? בבכי?) האם עשיתם תהליך הדרגתי של הסרת הטיטול, כלומר קודם לזמנים קצרים בתוך הבית, ללא הטיטול, לאחר מכן מעבר לתחתונים וכדומה? תארת שמשהו 'עוצר' אותה: האם הסירוב מופיע בשעות בהן היא יותר עייפה? בשעות בהן היא עסוקה במשחק ולא רוצה להפסיק? האם את עצמך הרגשת כי היא בשלה לעיניין (למשל, אומרת כשהיא עומדת לעשות פיפי, מתעניינת בהולכים לשירותים בבית, עסוקה בנושא) ?
בנוסף: האם התהליך קורה במקביל בבית ובמסגרת החינוכית? האם הגננת/מטפלת חשבו כי זהו זמן מתאים עבורה? האם היא נמצאת כעת בחופשת קיץ בבית ואת פנויה להיות איתה בכל שלבי הנסיגות וההצלחות?האם עומדת להתחיל מסגרת חינוכית חדשה בקרוב?
בכל מקרה, מכיון שמדובר בשלב התפתחותי חשוב מאוד, הקשור בהתפתחות של עצמאות בכלל, לא כדאי להשתמש ב "כוח" כפי שחשבת גם אם מחליטים להחזיר את הטיטול, אלא לנסות לשתף אותה בהחלטה בהתאם ליכולתה השפתית.
בהצלחה
מיכל

בתך בהחלט בגיל בו ילדים יכולים ואף אמורים להיות גמולים. לצערי, אנחנו בעידן בו נהוג לדחות את הגמילה מהחיתולים במיני הצדקות, כשלמעשה הסיבה האמיתית לתופעת הדחייה הזו בעשורים האחרונים היא הופעתם של החיתולים החד פעמיים ונוחות השימוש בהם.
דחייה זו העלתה באחוזים גבוהים ביותר את מספר הילדים המתעכבים ומתקשים ברכישת אבן הדרך ההתפתחותית הזו.
לפיכך יהיו לא מעט מומחים אשר ייעצו לך "להניח לילדה כי זה יסתדר מעצמו". את בהחלט יכולה ללכת שבי אחר הבטחתם ולהניח לכך בתקווה שהבעיה אכן תיפתר מעצמה במוקדם או במאוחר.
אני מאלה שסבורים שיש מקום להתערבות ועשייה על מנת לפתור את הבעיה ולשחרר הן את ההורים והן את הילד/ה מהמצוקה המיותרת. מה גם, כפי שציינת, שהיא עלולה לשלם מחיר אישי וחברתי על כך.
בעזרת ייעוץ מקצועי אישי לכם ההורים, ניתן להנחות אתכם כיצד לפעול ולהגיב על מנת לשחרר את הילדה מאותו פחד בלתי מוצדק שגורם לה לרתיעה משימוש באסלה ולהביא לפתרון של הבעיה.