פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

נעמה שלום,
לא הבנתי מדברייך האם השינה במיטתכם הינה הרגל שמעולם לא השתנה (כלומר, מאז מעולם נרדם במיטתכם), או האם מדובר בנסיגה לאחר שכבר הושגה שינה עצמאית, ואת הנסיגה הזו את מייחסת לקשיי ההשתלבות בגן, בדומה לצורך הגדול בקרבה ולהפחתה במשחק העצמאי.
ברור שלמרות האמפתיה והרצון לקרבה, קשה לישון יחד איתו במיטה,אתם בוודאי זקוקים לשינה שלווה וגם לפרטיות. אך כיצד הרגל זה התפתח? האם מעולם לא ישן במיטתו את שנת הלילה? האם נעשו בעבר ניסיונות להרדימו במיטתו והם לא צלחו ולכן עברתם אל הרדמה במיטת ההורים?
אני מסכימה עם השערתך כי הקרבה אליכם בעת השינה עשויה להיות נחמה בתקופה מבלבלת זו, רוויית שינויים (שהינה קשה במיוחד כעת בגלל כל ההפסקות בשגרת הגן הנגרמות מהחגים). כלומר, ייתכן מאוד והבלבול גורם לו יותר צורך לישון אתכם, ואם כך הייתי דוחה מעט את הדרישה להירדם לבד עד שההסתגלות לגן תתבסס יותר.
בכל מקרה, כדאי לעשות זאת באופן הדרגתי כלומר, אולי תחילה לנסות להרדימו במיטתו כשאתם נוכחים, באותו אופן בו נרדם אצלכם. מומלץ שיהיה זה לאחר טקס השכבה שכולל ארוחת ערב, אמבטיה והתרגעות עם סיפור או שיר נעים, ולא לצפות ממנו להרדים מייד את עצמו. הישארו ללטף אותו במיטתו כפי שאתם עושים כשאתם משכיבים אותו במיטה שלכם.
אומנם הוא ילד שזקוק להרבה קרבה עכשיו ובכלל, אך זה לא אומר שהוא צריך את זה בשנת הלילה שלו, ובוודאי לא על חשבון הנוחות שלכם. ללא שנת לילה טובה, לא תוכלו להיות סבלניים ופנויים אליו במהלך היום...
בהצלחה,
מיכל

הי מיכל ותודה על התשובה . נעשו בעבר ניסיונות להרדימו במיטה אך לא כ"כ הצליח ואני חושבת שזה כבר הפך להרגל מבחינת נוחות להרדימו במיטתנו . אני אכן אחכה עם העניין עד להשתלבות בגן . רציתי לשאול דבר נוסף - לאחרונה , בני מגיב בצורה מאוד אגרסיבית למצבים בהם אינו מקבל את מבוקשו עד למצב בו הוא זורק דברים ומניף ידיים בעצבנות . הוא אינו רגוע ולא משחק לבד , רוצה מאוד להיות איתנו כל הזמן והוא פשוט ילד אחר מאז שנכנס לגן . אני מתארת לי שחווה תסכול גם בגלל אי יכולתו להביע את עצמו וגם בגלל עניין הגן . השאלה היא איך אנחנו יכולים לגרום לו להיות יותר נינוח ורגוע ? כיצד ניתן להפחית את התקפי הכעס והעצבים ? קשה לי לראות אותו כך שכן נראה לי מוזר שילד בן שנה חווה כ"כ הרבה כעס ותסכול ... אנחנו מאוד משתדלים לא להרים את הקול לידו ולא להתווכח בנוכחותו - מאוד עוד ניתן לעשות והאם יש לך רעיון נוסף לגבי הסיבה ? תודה מראש , נעמה .

(למרות הזמן שחלף, אולי זה עוד רלוונטי...שאלתך נשמטה בטעות)
הכניסה לגן החדש נתנה את אותותיה בעיניין השינה, ואולי השפיעה על החוויה הכללית של בנך על כן אתם חשים גם בשינויים במצב רוחו. השתלבות והסתגלות לגן הינה תהליך קשה, התקופה האחרונה הייתה רוויה בהפסקות בגלל החגים והמעברים בין הבית לגן ובחזרה מקשים מאוד על קטנטנים להסתגל.
רק לאחר תקופת שגרה של מספר שבועות ניתן להעריך הסתגלות ופעמים רבות ילדים חווים קטיעה ביחסי האמון שלהם עם הכניסה לגן הגורמים להם להזדקק יותר לקרבת הדמויות המוכרות להם - ההורים. אני ממליצה ששעות אחר הצהרים המשותפות שלכם יהיו רגועות ונעימות ככול הניתן בתקופה זו, כדאי להקדיש זמן ומחשבה להגעה בבוקר על מנת שהכניסה לגן תהיה רגועה ככול הניתן ולנסות ליצור קשרים חברתיים עם ילדים מהגן שבעות אחר הצהרים על מנת לחזק את תחושת השייכות שלו למסגרת. מומלץ מאוד גם להתעדכן עם הצוות על הרושם שלהן מההסתגלות שלו.
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים קודמים מהפורום שהתנהלו בנושא השתלבות במסגרת חדשה והשפעתם על ההתנהגות בבית.
בהצלחה,
מיכל

שלום למיכל,
ההתלבטות עד כמה לוותר או לזרום ועד כמה לדרוש מילדים להתבגר ולוותר על הרגלים קודמים מלווה הורים כמעט בכל שלב התפתחותי ונכונה לכל סוג של גמילה ושינוי. למשל, האם להמשיך להניק או להאכיל בתמ"ל, או דווקא להתעקש על מעבר לאוכל מוצק שמחייב מאמץ מהילדים? האם לדרוש מילדים להסיר את המוצץ מהפה כדי שהשפה והחברותיות יתפתחו יותר או לתת להם להיות איתו עד שיוותרו עליו בעצמם כי זה מרגיע? בעצם, כל שלב התפתחותי אשר מקדם ילדים אל עבר התבגרות, מחייב וויתור על ההרגל הילדי, הקודם, ומחייב שינוי והסתגלות.
וכמובן, ילדים, וגם הורים, שונים במידה בה הם מוכנים לעשות את השינויים הללו, שונים במידת יכולתם לשינוי וכן ב עד כמה ההסתגלות קשה עבורם. בעינייני חינוך להרגלי ניקיון הדילמה הזו לעיתים מחריפה כי זה דורש הרבה סבלנות והיארכות מצד ההורים ו"ידוע" שזה נושא שיכול להסתבך (כמו שכתבת: עצירויות, התאפקויות וכו').
את מתארת את בנך כמי שמסתגל לאט לשינויים ונוטה לדרוש שדברים ייעשו בקצב שלו. וכנראה, כמו שכתבת, מדובר גם בעינייני שליטה וגם בעיניין של פרידה: פרידה מההרגל הינקותי, פרידה מהתקופה, אי רצון לקחת אחריות על עיניין עשיית הצרכים וכדומה. אבל בין אם מדובר באחד מההבטים, ובין אם בשניהם, הרי שאתם בעיצומו של תהליך הדרגתי של פרידה מההרגל הקודם ומעבר לתקופה חדשה. טבעי לגמריי לעשות את התהליך בשלבים, כלומר, להתחיל מגמילה חלקית ביום, ו - כפי שקראת בשאלות האחרות שהזכרת מתוך הפורום - לעבור בהדרגה לעשיית הצרכים בשירותים, לעבור אל ישיבה בסיר/ישבנון עם הבגדים וכדומה. ישנם ילדים שקצת "מתעכבים" על שלבים (למשל מתעקשים להשתמש בטיטול לשם קקי לאורך יותר זמן ומוותרים גם על זה בהדרגה).
אני לא בטוחה למה התכוונת כשאמרת "קצת התעייפתי": האם מהדיון איתו בנושא? מהדיאלוג? מההחלפות ומהניקיונות? או אולי העייפות נובעת דווקא מהעובדה שהוא מסוגל לגמילה אך בוחר שלא. בכל מקרה, מכיוון שתארת ילד מפותח וורבלית (וכן הורים כאלה...) אני נוטה להציע ללכת עם ההסתגלות האיטית שלו, אך בו-בעת גם לדרוש ממנו התבגרות. כלומר, לא כדאי לצפות שהוא יוותר לחלוטין על כל ההרגלים הקודמים, כדאי להשאיר לו "איזור" ינקותי שמאפשר תחושה של שליטה, יחד עם זאת להגביר את הדרישה, לפי מה שמתאים לכם. למשל, אפשר להמשיך לאפשר לו לקבל טיטול לשם קקי, אך לדרוש ממנו לעמוד בשירותים לשם כך ולא להיות עם טיטול בשאר היום. נראה לי ש"לחתוך" לא יעבוד כשמדובר בילד עם הסתגלות איטית ונטייה לשליטה.
בהצלחה,
מיכל

ניכר שתפיסתך שבנכם אינו מקבל את הטיפול הראוי מסבו המטפל בו מאוד מדאיגה אותך. כך היה חש כל הורה שסבור היה שבנו התינוק אינו מטופל כהלכה.
יחד עם זאת, אתה בעצמך מודה שאשתך אינה חושבת כמוך, ואני מאמינה שהיא, כמוך, דואגת לרווחתו של בנכם ולא היתה מסכנת אותו בטיפול לא הולם.
יותר מכך: מתוך דבריך ניתן להבין שישנן מחלוקות נוספות בינך לבין אשתך, מה שמן הסתם עלול ליצור אוירת מתח מסויימת בינכם. ידוע כי שלב ההורות לילדים קטנים הוא שלב לא קל בחיי הזוגיות ולא פעם רצוי לשקול תמיכה של מטפל זוגי בתקופה רוויית קשיים זו.

אתה נוגע בנקודה הרגישה של יחסי זוגות צעירים עם הוריהם. לא פעם יחסים אלו עשויים להיות טעונים ובעייתיים. אך גם כשהיחסים מצויינים עלולות להתגלות אי הסכמות סביב נושאי הטיפול, הגידול והחינוך של הילד/הנכד.
לטיפול של הסבא או הסבתא יש יתרונות רבים בדרך כלל, ולכן הורים רבים נעזרים בטיפול זה. אולם זוהי "עיסקת חבילה": שלא כמו למטפלת זרה לה משלמים משכורת, הרי שלסבא או לסבתא קשה להעיר ולבוא בטענות שכן הם בעצם 'עושים טובה' לזוג הצעיר, מה שמטיל מגבלות מסויימות על היכולת להעיר להם.
יחד עם זאת, ברור לגמרי שאין להשלים עם טיפול לא ראוי בתינוק רק בגלל שקרוב משפחה מטפל בו. ולפעמים סבא או סבתא שמאוד אוהבים מתגלים כחסרי כוח, סבלנות או כישורים אחרים לטיפול בנכדם.
איני יודעת אם זה המצב לאשורו במקרה שלכם, או שמא אתה רק נוטה לחשוב כך. אני סבורה שאתה ואשתך צריכים לדון בענין, ואם אינכם מצליחים לתקשר כהלכה - פנו למטפל משפחתי אשר יוכל לעזור לכם ללמוד לנהל תקשורת טובה יותר בכלל, ויעזור לכם לפתור את המחלוקת שהעלת כאן בפרט.
בהצלחה! דפנה.

שלום ליאת

על מנת שאוכל לענות לשאלתך יש צורך בהשלמת אינפורמציה הכרחית. מתי לראשונה החל תהליך הגמילה של אחיינך? האם הייתה תקופה של חודשיים לפחות מאז תחילת הגמילה שבה לא היו כלל פספוסים במשך היום? האם בריחת הצואה הייתה מאז ומתמיד? חסר גם רקע חשוב בנוגע לבשלותו הרגשית ותפקודו החברתי של אחיינך.

באופן כללי נהוג להפריד בין בריחת שתן/הרטבה "ראשונית" ו"משנית". הרטבה ראשונית היא כזו בה הילד מעולם לא השיג שליטה מלאה ( שליטה מלאה= היה "יבש" במשך היום לתקופה של חודשיים לפחות) על הסוגרים. הרטבה משנית מתייחסת למצב בו ילד השיג שליטה למשך תקופה ואח"כ חלה רגרסיה והוא שב להרטיב.

הטיפול הוא שונה בשני המקרים. במקרה של הרטבה ראשונית, החל מגיל חמש ניתן לטפל בשיטה התנהגותית, באמצעות הפנייה של רופא הילדים. במקרה של הרטבה משנית, נוטים לייחס את התופעה למצוקה רגשית ואז מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי על מנת לברר את מקור המצוקה. ידוע כי שינויים בסביבה כגון מעבר לגן חדש, הולדת אח, אווירה מתוחה בבית וכו', גורמים לרגרסיה בהישגים התפתחותיים.

בין גיל שנתיים לשלוש שנים מרבית הילדים משיגים שליטה בסוגרים במשך היום. שליטה בסוגרים במשך הלילה יכולה להמשך תקופה ארוכה יותר. במקרה של האחיין שלך, עולה שאלה אם אכן נגמל באופן מלא ולא נראה כי מדובר רק ב"פספוסים". הצורך להזכיר לו מספר פעמים להתפנות, גם לצורך פיפי וגם לצורך קקי, מרמז על קושי פיזיולוגי לקרוא את איתותי הגוף, כגון לחץ על השלפוחית, לחץ בפי הטבעת וכו'. תופעה זו מאפיינת לעתים ילדים עם קשיי קשב וריכוז אשר שקועים במשחקם יתר על המידה ומתקשים להפנות קשב לתחושות הגוף.

חשוב לי לציין כי בריחת צואה עלולה להתקשר גם למצוקה רגשית קשה ולאירוע טראומתי, ויש לפנות בדחיפות לייעוץ מקצועי. לכן יש צורך לברר האם מדובר בתופעה שהחלה לאחרונה או שהיא חלק מקשיי הגמילה מאז ועד היום.

דאגתך לאחיינך מעוררת הערכה, עם זאת אני ממליצה להפנות את הוריו של אחיינך להמשך ייעוץ בפורום, או אם ירגישו בנוח, לפנות באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני המפורסמת בפורום.

בברכה
אודט

מירית שלום,

נושא הגמילה מעסיק הורים רבים בגיל הרך ולמרות שכל הורה וילד עובר תהליך אישי ואחר, אני מזמינה אותך לעבור על חלק מתשובותינו הפורום מאחר שיש מספר עקרונות מכוונים שתוכלי להעזר בהם.

נשמע שבתך אכן בשלה לגמילה, מבחינה פיזיולוגית-מתאפקת ויש לה שליטה על סוגרים, מזהה את התחושות המקדימות קקי/פיפי וגם מבחינה קוגניטיבית-מעבירה למילים את תחושותיה ומבינה מה נדרש ממנה. מבחינה רגשית, היא עדיין חוששת מהתהליך ופחות חדורת מוטיבציה להשיג עצמאות בתחום זה בחייה-אגב, מה בנוגע לתחומים אחרים? האם היא מבקשת לעשות דברים בעצמה או מעדיפה שתעשו במקומה? איך היא מגיבה באופן כללי לפרידות מכם? לגמילה עד כה ממוצץ, בקבוק וכו'? עד כמה אתם מרגישים" בסדר" לדרוש ממנה ולתסכל אותה?
ללא ספק הולדת אח חדש משפיעה על מצבה הרגשי, והישגים התפתחותיים שהחלו להרכש לפני כן יכולים לתקופה מסוימת לעבור רגרסיה, בייחוד אם היו סמוכים כמו במקרה שלכם, כשעדיין לא הייתה תקופה ארוכה של גמילה מוחלטת. יש מספר סיבות לכך, וביניהן, ההבנה שתשומת הלב בבית כרגע ממוקדת בקטנים ולכן אולי עדיף לשמר התנהגויות תינוקיות ולזכות גם בתשומת לב. בנוסף, כל התהליך של ההחתלה והטיפול בילד תוך כדי הוא משמעותי מבחינת הקרבה והמגע שנוצרים בין הורה לילד, ולעתים קשה לילד לוותר על הטיפול הזה כחלק מיחסי התלות. לעתים הילד תופס את ההחתלה כטריטוריה היחידה שבה עוד אפשר להיות" קטן" , רגע לפני שהוא עובר מעבר חד לעולם "הבוגרים" שם יש דרישות ואסור לו לאכזב או להיות חלש/לא יכול.. אחרי הכל, להיות "גדולים" זה לא רק רווח נקי..יש גם מחיר שכרוך ונראה שבתך עדיין לא מוכנה לשלם אותו..

לשאלתך, אני מציעה לא להתעלם ולחכות שהמוטיבציה תגיע ממנה, אלא להמשיך בתהליך ולדרוש ממנה, בקצב הדרגתי שיתאים לה, ללמוד את ההתנהגויות המצופות מבני גילה, עם הידיעה שהיא יכולה וסומכים עליה והשליטה בתהליך היא שלה.
כהתחלה, הייתי עוברת לישבנון ולא לסיר, מאחר ובגן היא כבר הראתה יכולת לשבת על ישבנון. בשלב ראשון, הייתי דורשת שתתפנה בשירותים (עם החיתול)ולא בכל מקום בבית ומסבירה שזה לא נעים ויש לכך מקום מיועד. אם היא מבקשת ליווי רצוי להיענות לה ככל שניתן. בשלב השני הייתי דורשת שתשב על הישבנון עם החיתול ואז לעשות פיפי/קקי, וכו'..

חשוב מאוד לא להפוך את הגמילה לנושא שיחה קבוע, ובטח שלא נושא שיחה למשל במשפחה המורחבת, גם לא לחגוג את הישגיה בפרסום נרחב., לא רק הכשלון יוצר לחץ אלא גם השבחים המודגשים-כי אז החשש להכשל ולחזור אחורה-גדול יותר. בקיצוור, חשוב להבין שמדובר בתהליך, כמו מרבית ההישגים ההתפתחותיים, בו יש צעד קדימה ושניים אחורה אבל לא להתייאש ולהמשיך במגמה בעקביות.

אם את מרגישה שאין מגמת שינוי בתקופה הקרובה, הייתי ממליצה להיעזר בייעוץ של איש מקצוע שיוכל ללוות אתכם כהורים.

בהצלחה

אודט

שלום גלית,
כתבת שבנך מתמודד עם קשיים בשינה במהלך השנתיים האחרונות כלומר, מכיון שהוא בן 2:3 וכיון שילודים אינם ישנים בצורה מסודרת, הוא בעצם מעולם לא ישן בצורה המאפשרת לו ולכם מנוחה. וזה כמובן קשה מאוד....
אם מדובר בקשיי שינה מאז ומתמיד, מדוע כעת עולה האפשרות שעובר עליו משהו רע? האם אתם מוצאים שיטתיות בהרגלי השינה שלו והיקיצה שלו? כתבת על השפעה חלקית הקשורה לנוכחות אביו, אך למשל, האם קיימת החמרה בתקופות שהינן מתוחות יותר (שינוי במסגרת גנית, מטפלת חדשה)? האם בתקופות בהם הוא מתעורר יותר ישנו שינוי גם בתחומים אחרים כמו אכילה, הרגלי משחק, חברותיות, קבלת גבולות וכדומה?
לא ציינת מהו מקצועה של יועצת השינה שהייתם אצלה בייעוץ (האם נוירולוגית? רופאת ילדים? פסיכולוגית? יועצת חינוכית? מטפלת אלטרנטיבית?), אך גמילה של הרגלים לא טובים הינה רק הבט אחד של העיניין. אם אתם מתרשמים שנושא השינה אכן מלווה אתכם מינקות ומפריע להתפתחותו ולשלוותו של בנכם (ומספיקה התרשמות שהוא עייף מכדי להנות מפעילויות של בני גילו), כדאי מאוד לערוך בירור מקיף יותר בנושא.
אני ממליצה להיעזר באחת ממרפאות השינה בהם ישנו צוות רב מקצועי שיכול לתת מענה. מומלצת מאוד המעבדה להפרעות שינה באוניברסיטת תל אביב המנוהלת על ידי פרופ' אבי שדה שהוא מומחה בתחום. האתר : http://www.tau.ac.il/~sadeh/clinic/sleep.htm
ניתן לקבל גם הפניות מקופת חולים, למשל, באיזור המרכז אני יודעת על מרפאה בבי"ח וולפסון.
בהצלחה,
מיכל

לגבי כל השאלות בנוגע לשינויים. היקיצות שלו באופן כללי דומות אך עם שינויים קלים ביניהם. חלקם ממש בבכי עם ירידה מהמיטה וריצה אליי. חלקן רגועות יותר. עם זאת, לא חל שום שינוי לא בהתנהגות שלו בגן והוא גם לא עייף. זה מה שמדהים אותנו. הוא קם בבוקר כאילו כלום, צוחק, מאושר והולך לגם בשמחה.בתקופות בהן הוא מתעורר לא חל שום שינוי אחר בהתנהגות שלו. השוני היחידי הוא ביקיצות. יועצת השינה איננה נוירולוגית והיא יותר יועצת לחינוך ההורים בנוגע לההקניית הרגלי שינה. אני אנסה לפנות למרפאת השינה ועל כך תודה.

שלום לעדי,
לילות טרופים מעיין אלה, בהם עם הירדמות תינוקך מתעוררת הפעוטה, הם אכן מתכון בטוח לשיגעון, ואין פלא שאת מאבדת את הסבלנות אליה ומוצאת עצמך מגיבה אליה ללא שליטה. אבל, אולי לעיתים קל יותר לחשוב שיש כאן איזשהיא "בעיה" חיצונית, כמו האפשרויות שהעלית: היפראקטיביות שמונעת ממנה להרגע או חוויות קשות בגן. אלה דברים שלכאורה פשוט יותר להתמודד איתם על ידי אנשי מקצוע ולפעמים מעדיפים לחשוב שבהם התשובה. לצערי (וגם לשמחתי!!) אני לא חושבת שזה העיניין....כמו שדפנה הציגה זאת בתשובתה הקודמת אליך, בתך כבר סיגלה לעצמה בעבר הרגלי שינה טובים וכעת, סביב השינויים בבית ובחיים שלה, הדברים השתבשו עד שיצאו משליטתה ומשליטתכם. המטרה היא להחזיר את ההרגלים שאבדו וניתן לעשות זאת.
בגילה בתך זקוקה ל 10-12 שעות שינה, לרוב רצופות אבל זה כמובן תלוי בגורמים נוספים: מהם הסדרי השינה בבית? כלומר, מי ישן עם מי, מתי כל אחד הולך לישון ובאיזה אופן? זה קשור גם למידה בה את פנויה אליה במהלך היום. לעיתים ילדים שמרגישים "זנוחים" (למשל בגלל תינוק חדש...) במהלך היום, מחפשים יותר קרבה דווקא בלילה. האם את מספיקה להקדיש לה זמן איכות בימים אלה? ברור שמדובר במעגל כיון שאת בוודאי חשה כה עייפה וחסרת סבלנות אליה עד שאין לך כוח גם ביום ואז זה חוזר על עצמו בלילה.
ובפועל: אני מצטרפת להמלצה של דפנה לגבי טקס השכבה נעים ומרגיע וכן להסכם כי את תחזרי אל החדר רק כאשר היא רגועה. אומנם בלילה, כשהיא מתעוררת בצרחות קשה להשיג את העיניין מחדש, אך אולי ישיבה קצרה במיטתה (מבלי להדליק את האור או לצאת מהמיטה) תוכל לסייע. חשוב: 4 לפנות בוקר אינה "יקיצה מוקדמת" אלא שעת לילה לכל דבר, בחוץ חשכה עדיין ומבחינתה אין כל הבדל בין עירות בחצות לבין עירות ב 04:00. זו שעה בה היא אמורה לישון.
ולמען שלוותך הנפשית: האם ישנו מבוגר נוסף בבית (אבא, סבתא, מטפלת) שיכול לחלוק איתך את הקימה הלילית אל הילדים? למשל, אם התינוק אינו יונק או יכול לקבל בקבוק שאוב או תמ"ל, אולי ישנה אפשרות שמישהו אחר יקום אליו - בגילו זה עדיין לא משנה לו ואולי עבור בתך דווקא עדיף שבתקופה הקרובה את זו שתקומי אליה. האם את מצליחה לנוח במשך היום בהתאם לשעות השינה של התינוק (במידה ואינך עובדת מחוץ לבית כמובן)? לעיתים כדאי לשכור עזרה לשם מנוחה בשעות היום על מנת להיות רגועים יותר אל הילדים בשעות הלילה.
ושוב בברכת לילה טוב....
מיכל

היי, תודה רבה על תשובתך המפורטת. אני מקדישה לה פחות מבעבר, מכורח הנסיבות, אך עדיין מקדישה לה המוןזמן(כל פעם שבעלי בבית, אני איתה לבד, מטיילות, משחקות עושות יצירה)אך ברור שלא כמו בעבר. אני קמה בלילות לשניהם כי בעלי עובד ואני הארכתי את חופשת הלידה שלי. לפנות בוקר, כשהבת צורחת שנינו קמים ולא יכולים לישון, אלו צרחות אימה. לילה אחרון הצעתי לה שאשכב לידה במיטה\ היא כתגובה נתנה לי מכה עם החיתול שלה. בסוף בעלי קם איתה והיה איתה בסלון.... החלטתי שאנסה לדבר איתה לפני שהיא נרדמת ולהכין אותה שבמידה והיא מרגישה בלילה שאינה רוצה להשאר לבד, שתקרא לי ואהיה איתה. מה אתן אומרות? תודה רבה. חיזקו ואימצו, פורום נפלא!!

אתחיל דווקא מהרגע בו כשאת קמת עם נכונות לשכב עם בתך הצורחת במיטה ולהרגיעה היא בתגובה נתנה לך מכה עם החיתול...אני מניחה שתחושת התסכול, העלבון, חוסר האונים והכעס היו בלתי נמנעים וכל כך מציפים, אבל הן כנראה מילאו את שתיכן...אני מניחה שצרחות האימה שאת מתארת משקפות את הקושי של בתך לבטא במילים את מה שהיא מרגישה: כאב על אובדן המקום שלה במשפחה בתור בתך היחידה, וכשהיא מתעוררת, מתוךה עייפותה גדולה, היא כבר לא מצליחה לווסת את רגשותיה ולחזור להרדם. אני מניחה שהמכה של החיתול (ומה שהיא מסמלת: דווקא עם חיתול של קטנטנים...) הייתה במקום להגיד - אימא, אני רוצה שתהיי גם איתי בלילה כמו שאת עם התינוק, אני רוצה שהדברים יחזרו להיות כמו קודם, קשה לי עם כל השינויים וכדומה.
אני חושבת שהרעיון שלך כי היא תוכל לקרוא לך כשקשה לה בלילה הוא רעיון טוב, והמטרה היא שבהדרגה, כשתחוש שוב בטוחה בקשר שלכן ובמקומה בבית שלא נפגע, היא תצטרך להשתמש בזה פחות. עדיין, עם כל האמפתיה אליה, חשוב שגם את תבטיחי לעצמך שעות שינה ומנוחה כדי להיות סבלנית אליה ואל התינוק (וגם לשאר התפקידים שבוודאי יש לך). אני חושבת שכדאי לאפשר לה להזמין אותך אל מיטתה כשהיא מתעוררת, אבל לא להישאר לישון איתה. את צריכה את המנוחה שלך, במיטה שלך ועם בעלך, ואין שום סיבה שתעברי לישון שם בעצמך. שבי איתה כמה דקות, לטפי אותה כדי שתרגע שוב וחיזרי אל מטתך. כמו עם תינוקות קטנים, גם עם פעוטות לפעמים כדאי להגיע מייד עם התזוזה הראשונה בלילה, כי אז קל יותר להרגיע על פני ניסיון "לתת לה קודם לבד" ובנתיים הקושי מתעצם עד שמגיע לצרחות שלא ניתן להרגיע אלא בעבודה מאומצת.
לאחר לילה כזה, בו "בילתן" יחד, חשוב להזכיר את זה בבוקר שלמחרת במילים כדי לתת משמעות למה שקרה. ניתן להגיד משהו כמו: "היה לך קשה לישון בלילה, התגעגעת לאימא וקראת לי, באתי קצת להיות איתך, זה עזר לך ויכולת לחזור לישון וגם אני הלכתי לישון". חשוב שהיא תדע למה האירועים האלה קורים לה ואיך אתן מצליחות יחד לפתור את זה.
בנוסף, אני מזמינה אותך לקרוא דיונים נוספים בנושא השינה שהיו לאחרונה בפורום שלנו (ותודה על הפרגון - זה חשוב לנו לדעת שיש קוראים מרוצים...)
ליל מנוחה ובהצלחה,
מיכל

שלום לדנה,
ובכן נשמע לי שבן השלוש שלך מגיב בדיוק בהתאם למצופה....הוא ילד מפותח ועצמאי (ונהדר שכך!) ועד כה מאוד נהנה להיות בתפקיד הזה, אבל עכשיו, כשיש גם אופציה אחרת בבית - להיות תינוק - וגם על זה מתוגמלים, אולי כדאי לבדוק איך זה??
ועכשיו ברצינות: כמו שאמרת, הרבה שינויים התרחשו לאחרונה, ואם נוסיף לזה גם חזרה אל מסגרת גנית (ישנה או חדשה) לאחר חופשת קיץ, הרי שבאמת יש הרבה דרישות וציפיות ממנו והוא בודק מה אפשר לעשות עם זה, איפה אפשר להגמיש קצת את הכללים ואת החוקים. נשמע שהוא מציג ניסיונות שונים לכך: איך אימא תגיב אם אני לא אצחצח שיניים, מה אבא יעשה אם אני אצרח בזמן ההרדמות וכו' וכו'. הוא לא עושה את זה בצורה מודעת, כלומר זה לא "דווקא", אלא ניסיונות להשגת שליטה רבה יותר בעולם החיצוני (והפנימי) שהשתנה לו כל כך בבת-אחת. אני חושבת שכדאי להמשיך כמה שניתן לנהוג ברגישות ובהבנה כלפיו (למשל בהרדמה), ולעזור לו להחזיר את תחושת השליטה איפה שאפשר. נסו למצוא דברים שהוא כן יכול לקבוע לצד אלא שאתם "מחליטים עליו" ולהשיג את שיתוף הפעולה שלו. נסו למצוא אפשרויות בחירה עבורו או לקיים משא ומתן על מה שאפשר (למשל, "עד כמה לספור עד שאתה נועל סנדלים?" - ואם הוא אומר "100", לעשות זאת!). כשקצת מיואשים כדאי לנסות להשתמש גם בהומור שכבר עוזר בגיל הזה.
לגבי הפתעות: אני חושבת שאפשר לתת הפתעות על שביעות רצון ממנו, אך פחות כדאי להשתמש בזה על דברים טרוויאלים. כלומר, לא מומלץ לתת הפתעה על זה שהוא נעל נעליים או התלבש, אך אם היה אחר-צהריים בו הדברים זרמו והיה נעים איתו, אפשר לתגמל (להגיד במהלך היום - "הערב תוכל לבחור הפתעה כי אתה מתנהג נהדר ולאימא מאוד נעים איתך" ואז באמת לתת).
שנה טובה גם לכם, ותודה על המחמאות לגבי הפורום - זה חשוב לנו שיש קוראים מרוצים....
מיכל

את אשדודית לשעבר? מאוד מוכרת לי!

שלום לשירלי,
ההתלבטות עד כמה להתערב ביחסים החברתיים שיוצרים הילדים הינה משותפת לכל ההורים, הן בגלל הרצון להיטיב עם הילדים ולסייע להם, והן על מנת ל"הכשיר" את השתלבותם החברתית ולהסביר להם מהי ההתנהגות הראויה. כאשר מדובר בילד או ילדה שהתנהגותם "מפריעה" לסביבה (למשל ילדים תוקפניים במיוחד) ברור לכולם שעל ההורים להתערב: לתווך מול ילדים אחרים, להסביר, להבהיר מה מצופה מהם. אז מדוע הדברים אחרים כאשר "רק" הילד עצמו נפגע מהתנהגותו?
מהתיאור שלך את בתך אומנם לא ציינת כיצד היא עצמה מתארת את הקושי שלה, אך כתבת שהיא אומרת שקשה לה כשהיא מצופה לענות וכן שהיא מעדיפה להישאר בבית על פני לרדת לשחק בגינה. כלומר, מדובר בילדה שכנראה סובלת מאוד מהקושי הזה ובגללו נמנעת מפעילויות ומעיסוקים שמעניינים אותה. האם בתך מדברת עם ילדים אחרים? האם מדברת עם מבוגרים אחרים? מה היא עושה בזמן הפעילות החופשית בגן: האם ניגשת לפינות השונות? האם ניגשת לילדים? האם נצמדת למבוגרים? מתבודדת? משחקת לבדה?
אני מתרשמת שבתך זקוקה לעזרה ולתיווך שלכם ושל מבוגרים נוספים (כמו הגננת) ביצירת קשרים חברתיים ויש להגיש לה את העזרה הזאת על מנת שתוכל להתחיל לעשות זאת בעצמה. יתכן והיא אכן ילדה בעלת מזג "איטי להתחממות", עדינה ורגישה יותר כפי שציינת, נוטה לביישנות ולמופנמות, מתקשה לעשות את צעדיה החברתיים ומשלמת על כך מחיר. כדאי להתחיל "בקטן", כלומר, לא לצפות ממנה לפנות לילדים זרים בתוך קבוצה גדולה, אלא לבחור ילדה שנראית נעימה, בעלת מזג דומה, ולנסות לחבר ביניהן. כדאי מאוד לשאול את הגננת מי נראית לה מועמדת מתאימה לכך ולהפגיש ביניהן אחרי הצהרים, בביתכם או במקום שבתך מכירה ולבקש מהגננת לעודד את הקשר הזה גם בגן. אם תהיה זו התנסות נעימה, בהדרגה תוכל בתך להנות גם מקשרים עם ילדות נוספות או ממשחק בקבוצה של שניים-שלושה.
היכולת ליזום קשרים חברתיים היא נטיית-מזג וילדים, כמו מבוגרים, שונים זה מזה במידה בה הם נהנים מזה ומצליחים בזה. לעיתים הקושי הוא כאשר קיים שוני בין החברותיות של הילד לבין זה של ההורה (האם אתם אנשים פתוחים וחברותיים במיוחד?), ואז המתח סביב העיניין גובר. לא נצפה מילדה ביישנית מאוד להפוך להיות "מרכז המסיבה", אך כן נרצה שהיא תוכל להנות מקשרים חברתיים וליצור אותם.
לגבי אמירת השלום: אני מסכימה שכעס או הכרח אינו הפתרון. כאשר היא תרגיש נוח יותר גם זה יבוא.
שימו לב האם הקושי של בתכם הינו רק ביוזמת הקשר או בקיומו: אם היא כלל אינה מדברת עם אנשים מחוץ למשפחה (צוות הגן, מדרכי חוגים, ילדים אחרים וכו') כדאי לפנות לעזרה מקצועית.
בהצלחה, מיכל

למקרא תיאורך ברור שגם בנך וגם אתם במצוקה עקב אי גמילתו.
אני מאלה שמאמינים שילד בגיל ארבע אמור ויכול היה להיות גמול מזה זמן רב. צר לי שאנו כיום בעידן המקבל בסובלנות עיכוב התפתחותי שכזה, דבר המביא לכך שילדים בוגרים רבים עדיין סובלים מאי שליטה בעשיית צרכיהם.
לעניות דעתי, לאור הסבל שבנך והסובבים אותו חווים, ומפאת הסכנה שהוא ישלם על כך מחיר חברתי ואולי אף יורחק מהגן - ניתן וצריך לטפל ולפתור את הבעיה ובדחיפות, וזאת על ידי התערבות מקצועית מאנשי מקצוע המתמחים בתחום, המאמינים שיש מקום להתערבות ואשר ידעו להנחות ולהדריך אתכם, ההורים, כיצד לפעול נכון בענין.
בברכה, דפנה.

נתחיל בחיובי: ביתך גמולה (ביום) ויכולת ההתאפקות שלה מרשימה.
עם זאת ברור שאיננו מעוניינים בהתאפקות ארוכה מדי, מה גם שאינה הכרחית כלל - כי הרי עומדים לרשותה שירותים.
חסר מידע על מנת לנסות להבין את הסיבה להתנהגותה, והחשוב ביותר - האם כוונתך להתאפקות של קקי או של פיפי? שכן יש הבדל אם מתאפקים ועושים קקי בבית (הרבה ילדים ואף מבוגרים מעדיפים לעשות קקי בביתם).
ועוד: כמה זמן היא גמולה? האם היא נוהגת להשתמש בשירותים אחרים מלבד אלה שבבית או שגם מהם נרתעת (למשל בבתים אחרים או במקומות ציבוריים)? האם זהו גן חדש, ואם כן - האם בגן הקודם כן השתמשה בשירותים? האם הסתגלותה לגן, מעבר לענין זה, משביעת רצון? מה גישת הגננת לבעיה - האם היא סבלנית, מעודדת, חמה, משתפת פעולה? האם השירותים בגן מאוד שונים מאלו של הבית - למשל אסלה שונה, או שבבית היא משתמשת בישבנון או בסיר? האם יתכן שארע משהו בגן סביב השירותים שעורר את ההתנהגות הנמנעת הזו?

מבלי לדעת את המידע הזה, הייתי מציעה שתנסי את לחבב עליה את השירותים בגן; היכנסי איתה לשם, הראי לה את האביזרים שם והיפכי אותם לידידותיים עבורה, נסי לעודד אותה לשבת ולעשות את צרכיה כשאת שם (למשל - כשאת באה לאסוף אותה בסוף היום). אולי אף תדגימי לה בעצמך שימוש באסלה, כך שתיווכח שהמקום מקובל עלייך. כמובן נסי לגייס גם את הגננת ועזרתה על מנת לעורר בביתך את המוטיבציה להשתמש בשירותים.
בהצלחה! דפנה.

מדובר במצב מאוד לא נוח כי ההתאפקות כוללת הכל-(פיפי וקקי..) היא גמולה בערך מגיל שנתיים וחצי-בהדרגה. לשירותים אחרים מוכנה ללכת בדר"כ בליווי שלי,גם בגן היא לעיתים קרובות מוכנה לעשות פיפי כשאני באה לאסוף אותה ואני משתדלת להציע לה יום יום. אכן,זהו גן חדש ואולי הבעיה שביתי סובלת ממחסור בביטחון עצמי? משום שרוב הקבוצה בגן הם ילדים גדולים מ3 וחצי עד 5 כ-30 ילדים,ואילו היא מהבודדים שעוד לא בני 3.אם כי,בגן הקודם היא החלה את אותו תהליך לקראת סוף שנה ולא היתה מוכנה להכנס לשירותים אפילו איתי. (למרות שדובר בקבוצה קטנה בטווח הגיל שלה)והיתה מצליחה להתאפק חצי יום ובאיזשהוא שלב לבקש טיטול-מה שאין בגן הנוכחי. בכללית-הסתגלותה משביעת רצון,אני חשה שטוב לה שם. השירותים אכן קצת שונים ובבית רגילה לישבנון אך ניסינו מס' פעמים להביא את הישבנון לגן-והיא מתאפקת בכל זאת. האם אפשר כבר בשלב כה מוקדם לפרש את ההתנהגות?האם זקוקה לאיש מקצוע או פשוט לזרום ולתת לזמן לעשות את שלו? תודה ,דפנה על ההכוונה , מאוד תומך! יום נעים. שני.

(אני מתנצלת על התקלות הטכניות שאינן בשליטתי)
ובכן, המידע שהוספת מאיר מעט יותר את התמונה, אך בגדול נראה לי שההמלצות הקודמות שלי עדיין תופסות.
לא, אני לא חושבת שיש מקום לפנות לאיש מקצוע לעת עתה. תני לה את הזמן להתרגל ולהתאקלם עוד קצת לגן החדש. רצוי שתנסי לגייס את עזרתה של הגננת או הסייעת ולהסב תשומת ליבן לכך שביתך זקוקה כרגע לקצת יותר תשומת לב אישית, במיוחד סביב ענין עשיית הצרכים.
הייתי מציעה שבפעמים שאת נכנסת איתה לשירותים בגן על מנת שהיא תעשה את צרכיה, תבקשי מהגננת או הסייעת להתלוות אליכן, כך שבתך תתרגל שגם הדמויות הללו יכולות ללוות אותה לשירותים בזמן היעדרותך. בקשי שגם במהלך היום אותה דמות תלווה את ביתך לשירותים. שימי לב: רצוי שהליווי לשירותים לא ינוסח כשאלה או כהצעה - "יש לך פיפי?" או "רוצה לבוא לשירותים?" - כי על אלה מן הסתם ביתך תענה בשלילה. אלא משהו בנוסח:"בואי, חמודה, עכשיו את ואני הולכות לעשות פיפי" , וגם אם הילדה תאמר שאין לה פיפי התשובה תהיה: "אין דבר. אז נלך רק לשבת בשביל להתרגל". מיותר לציין שכל הצלחה, אפילו קטנה (עצם ההסכמה ללכת לשירותים ולשבת) תזכה את ביתך בתגובות מחזקות ומעצימות.
אני מאמינה שהדברים יסתדרו בקצב שמתאים לביתך. עם זאת, אם המצב לא ישתפר תוך פרק זמן סביר, תוכלי לשקול פנייה לעזרה מקצועית.
בהצלחה, דפנה.

פרידה של בני זוג הינה קשה עבור ילדים בכל גיל, ומהווה תקופה מורכבת להתמודדות עבור ההורה כיון שבעצמו חווה משבר אישי המחייב הסתגלות והתמודדות, קבלת החלטות ומעברים. יחד עם זאת, כמובן שישנה חשיבות כאן לאיכות הקשר שיש לבתך עם חברתך. אני מניחה שכיון שמדובר בקשר ממושך מאוד ביניכן מדובר ביחסים שהינן דומים או קרובים ליחסי הורות: אך האם עד כה חברתך נתפסה בתור הורה נוסף ("אימא שניה") מבחינת הטיפול בבתך (השכבה, האכלה, רחצה, משחק)? או האם היחסים היו מרוחקים יותר, דומים יותר ליחסי סבתא או דודה קרובה שנמצאות בתור 'מילוי מקום'? כמובן שעבור בתך, בהיותה פעוטה צעירה, אין כל משמעות ל'הגדרה' ומה שחשוב זה איכות הקשר שהייתה ביניהן ומכאן ההשלכות להיעלמות הנגזרת מהפרידה.
אומנם קשה לאבד קשר קרוב עם מבוגר משמעותי בגיל הזה, אך אני תוהה עד כמה ההצעה לקיים את הפרידה באופן הדרגתי הינה רלוונטית וניתנת לביצוע במידה ואתן לא מחוייבות לכך מבחינה רישמית (כמו במקרה של הסדרי ראייה). וגם: האם הכוונה להפחית בהדרגה את הקשר עד לכדי היעלמות, או שמא לשמור על יחסים המאפשרים מפגשים תדירים כמו במקרה של בני זוג שנפרדים (שני אחרי הצהרים למשל?) בהינתן שמדובר ביחסים קרובים מאוד נראה לי שמבין שתי האפשרויות האלה, העדיפות היא לבחירה השניה, ואולי בהדרגה היחסים ידעכו והפרידה תהיה קלה יותר. יחד עם זאת חשוב שלא לשמר את המפגשים האלה בכל מחיר אם מדובר בחוויה שתהיה לא פשוטה עבורך, כלומר, אם המפגש יהיה טעון רגשית ומלווה בכאב, הרי שעדיף להימנע מכך כי בתך כמובן תחוש ברגשותייך (האם יש ביניכן הסדר חוקי או חוזי כלשהו שמחייב אותך בפגישות? כיון שלא ציינת זאת, אניח שלא). מאוד חשוב לדבר עם בתך על הפרידה ולאפשר לה להיפרד באופן רישמי גם אם היא עדיין אינה מדברת ולכאורה לא יכולה להבין את כל הנאמר.
חשוב להיות רגישים אליה בתקופת המעבר וסביב השינוי, לשמור עבורה את מירב המסגרות הקבועות והמוכרות וכך גם על קביעות של חפצים אהובים אם הפרידה כרוכה במעבר דירה (למשל, לשמור על מבנה החדר שלה בבית החדש וכו').
בהצלחה רבה,
מיכל

הקריאות של בנך מתוך שינה עשויות אומנם להיות מושפעות מהחוויות שלו במהלך היום בקליטתו בגן החדש, אך אין משמעות הדבר שיש להוציא אותו משם. על מנת לסייע לכם אנסה להעלות מספר שאלות:
איך אתם מעריכים את ההשתלבות שלו עד כה? אומנם מדובר בזמו קצר, ובו גם היה חולה, אך האם הפרידות בבוקר הולכות והופכות לקלות יותר? האם הוא לוקח חלק בפעילויות השונות? האם ניגש לפינות המשחקים? האם אוכל וישן בגן? האם הוא בסך הכל שמח לקראת הכניסה? ובעיקר: מה התרשמות הצוות לגביו? חשוב לקחת בחשבון גם את המזג הכללי שלו: האם הוא ילד שמסתגל בקלות לשינויים ולחוויות חדשות או שקצב ההסתגלות שלו איטי ועל כן דרושה לו תקופת הסתגלות ארוכה יותר? וגם, האם נראה לכם שהוא סובל בגן או רק מסתגל באיטיות?
העובדה שהוא אומר "רוצה אימא" הן בגן והן בלילה משקפת אכן את הצורך שלו בקרבה גדולה יותר בתקופה זו, שהינה לא פשוטה מבחינת הדרישות להתמודדות. לא מפתיע שזה עולה גם בלילה: הרי ההליכה לישון הינה פרידה לכל דבר ובכך דומה ליציאה אל הגן. אבל האם מדובר בסיוטים שמפרים את שנתו (ואת שנתכם?) האם הוא זוכר את האמירות הללו בבוקר שלמחרת?
אני ממליצה לדבר עם הצוות על ההסתגלות שלו עד כה ולהעריך את מידת הצורך בסיוע בהשתלבות. אם מדובר בילד שנוטה בלי קשר לסיוטי לילה ולהפרעות בשינה ניתן גם לפנות למעבדת שינה או להתייעצות נוירולוגית.
אני מציעה לכם גם לחזור ולקרוא את הדיונים הרבים שהיו בפורום שלנו בשבועות האחרונים אודות השתלבות בגן חדש עבור קטנטנים: זו משימה לא פשוטה שהם עוברים והדאגות רבות...
בהצלחה,
מיכל

קרן שלום,
התיאור שלך את בתך מאפיין מאוד ילדים צעירים שמתמודדים עם הולדת אח או אחות. מקובל לומר ש"אין גיל מתאים להולדת אח" כלומר, עבור אחים גדולים מדובר באירוע מורכב המעורר מגוון של רגשות וקונפליקטים ואין שום גיל בו זה מתאים להם.
למרות האהבה והעיניין שבתך מפגינה באחותה החדשה, היא מבטאת את הקושי, הקנאה, ורגשות קשים נוספים דרך התגובות שלה איתך. ברור גם שהרגשות האלה - ובניהם הרצון לוודא את קרבתך ונוכחותך - מתעוררים בשעה בה את הכי פחות פנויה אליה: השעה בה את מניקה-מעניקה לאחותה, ונמצאת עם אחותה ברגע אינטימי, זמן בו גם היכולת שלך לנוע אליה מוגבלת (למשל, לראות כמה יפה היא בנתה בקוביות או סידרה את הבובות). ייתכן כי רק כעת, לאחר חודשיים, בתך מתחילה "לעכל" שנוכחותה של האחות בביתכם קבועה (עד כה זה היה מעיין שעשוע) וכעת התגובות הריגשיות האמיתיות החלו לעלות.
היתרון המרכזי שיש לבתך, והוא משקף במידה רבה את הכוחות שלה להתמודדות, זוהי השפה הרגשית שבה היא משתמשת. העובדה כי פעוטה צעירה בת שנתיים יכולה להתבטא בצורה חופשית על רגשותיה אינה מובנית מאליו, וזהו יתרון גדול במצבים אלה. כדאי לעודד את בתך לדבר על רגשותיה, לעודד אותה לשאול את השאלות ולהקפיד על תשובות כפי שתארת ("אימא אוהבת אותך", "את תהיה תמיד הבת הבכורה שלי" וכיוצ"ב). חשוב לאפשר לה לומר גם דברים פחות נעימים על המצב כדי לתת ביטוי לרגשות שלה, למשל, לפנטז על האפשרות "להחזיר" את אחותה הקטנה לבי"ח וכדומה (אני מכירה ילדה שאמרה לאימה ש"הזאבים הרעים רוצים לקחת את התינוק עכשיו". זה אולי מלחיץ ברגע הראשון, אך עדיף הביטוי הרגשי המילולי על פי ההתנהגותי: הרי ישנם ילדים שמזיקים לאחיהם הקטנים....)
בנוסף, הייתי ממליצה לך לנצל ככול שניתן את השיחות האלה עם בתך ואף ליזום אותן. למשל, להזמין אותה לשבת איתכן כשאת מניקה ולהנות מיכולתה לשוחח איתך על רגשותיה. אפשרות נוספת היא אף לנצל זמן זה לפעילות משותפת איתה כמו קריאת סיפור שניתן לעשות בישיבה (כי לאחר מכן, כשתאלצי ללכת ולהחליף לקטנה כבר לא תוכלי). כדאי כמובן להקפיד על זמן בו מישהו אחר יהיה עם הקטנה ואת תוכלי להתפנות לגדולה בלבד ולעשות דברים "של גדולות", כמו פעם.
בהצלחה ושנה טובה,
מיכל

ניכר שביתך (וגם אתם...) עוברת מספר שינויים בחייה בעת האחרונה. לכאורה, הגיוני להניח ששינויים אלו תרמו להופעת בעיית השינה. עם זאת, אני נוטה לחשוב שרגרסיות מהסוג שאת מתארת נוצרות כסוג של "נבואה שמגשימה את עצמה", שפירושו - ההורים כל כך מצפים שתהיה רגרסיה, שבמו מעשיהם הם תורמים להופעתה.
במקרה שלכם את מודה שריחמת עליה (מדוע? האם הולדת אח הוא כזה עוול שיש מקום לרחם עליה?) ובשל כך איפשרת פריצת גבולות - איפשרת לה להרדם במיטתכם. ומכאן החלה ההסלמה.
אין ספק שתפקידכם להחזירה לשינה מסודרת במיטתה. אתם הרי יודעים שהיא מסוגלת לכך שכן בעבר לא היו לה בעיות שינה. גם אתם זקוקים לשינה שלכם, וגם היא זקוקה לשינה טובה. הבהירו חד משמעית שהכללים הקודמים חזרו ומעתה - לכל אחד במשפחה מיטה שלו בה הוא ישן.

הנעימו את הליכתה לישון - השכיבו אותה באהבה וברוגע, קיראו לה סיפור, שירו לה שיר ותברכו בלילה טוב. נשקו אותה ואימרו לה שאם תשכב בשקט דקה אחת - אתם תחזרו בשקט לחדר, ותיתנו לה עוד נשיקת לילה טוב מיוחדת. רק אם היא אכן שוכבת בשקט - חיזרו ונשקו. כך אתם מיישמים את הכלל של נתינת חיזוק חיובי על התנהגות חיובית.

אם היא בוכה, חיזרו ועימדו בפתח החדר ואימרו לה שאם היא רוצה שתחזרו - עליה לשכב בשקט. כשהיא נרגעת - כנסו ונשקו וצאו שוב - הפעם לשתי דקות. הבטיחו שאם תשכב בשקט אתם תחזרו שוב, והקפידו לקיים את הבטחתכם. בפעם השלישית אימרו לה שהפעם תצאו לשלוש דקות, ושהיא יכולה להתחיל להרדם בינתיים אם היא רוצה, משום שאתם תחזרו גם אם היא תישן (ועשו זאת!). רוב הסיכויים שבשלב הבא, כבר תמצאו אותה ישנה כשתשובו.
על סמך היכרותי עם ניסיונם של הורים רבים אני יכולה להאמין שגישה כזו עשוייה להביא לפתרון של הבעיה.
לילה טוב, דפנה.

היי, רציתי להודות לך, אתחיל זאת עוד הלילה...מקווה שיעבוד. תודה רבה!