פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

אני משערת שאמהות רבות תוכלנה להזדהות עם הדברים שאת מעלה: לא פעם אמהות עשויות לחוש ש"המצבר " שלהן התרוקן, שאין להן יכולת לתת עוד ועוד, שהן חנוקות וזקוקות שהילדים יניחו להן מעט ויתנו להן קצת אויר לנשימה. כל התחושות הללו נורמליות ולגיטימיות וגם אמהות טובות חשות אותן מדי פעם.

וזו באמת השאלה: באיזו תכיפות מופיעות התחושות הללו שאת מעלה בהקשר לבנך? באיזו עוצמות? מה מעורר אותן - האם, אובייקטיבית, זהו באמת צורך מוקצן שלו בתשומת לבך, או שמא זוהי חוסר פניות סובייקטיבית מסויימת שלך אליו? האם התופעה חדשה (ואם כך - מה עורר אותה?) או שזוהי הדינמיקה בינכם מזה זמן מה? מה מיקומו בין אחיו, גם מבחינת סדר לידה, וגם מבחינת משאבי הזמן, הטיפול, הרגש - המופנים אליו?

התשובה הפשטנית ביותר שאוכל לתת לך: תני לו כמה שהוא צריך. אל תחששי שזה "יקלקל" אותו או לא יכינו כהלכה לחיים האמיתיים. נהפוך הוא: סיפוק צרכיו הרגשיים הללו יתרום לבניית הדימוי העצמי החיובי שלו והבטחון העצמי שלו. מחמאות מוצדקות הן דבר חשוב וחיובי ביותר, ואת בעצמך נוכחת ומעידה לגבי ההשפעה הטובה שיש להן עליו. לפיכך - אל תקמצי בהן: הן לא עולות כסף, אך הן שוות יותר מזהב! כולנו זקוקים למילה חמה ולפינה חמה, לבטח ילדים צעירים. תני לו ככל יכולתך. אני מאמינה שככל שתהיי סובלנית יותר לצרכים שלו ותעני להם - הם בסופו של דבר ימולאו והוא ישבע. אך זה עשוי לקחת זמן רב.

את התשובה המורכבת יותר לשאלתך - חוששתני שקשה לתת במסגרת המצומצמת שלפנינו. זוהי שאלה שאת יכולה לחקור אותה במפגשים אישיים עם איש מקצוע, שילמד להכיר אותך, את הילד ואת הדינמקיה שבינכם. היכרות עמוקה שכזו תוכל, אולי, להניב הבנה לקושי שלך לקבל את דרישותיו וצרכיו ולאפשר עבודה על שינוי בתחושותייך ובהתנהלותך איתו.
בברכה, דפנה.

תהליך רכישה של הרגלי ניקיון כרוך בנושא עצמאות ושליטה. עשיית הצרכים אצל ילדים מסוימים נחווית כתוצר של הגוף ממנו קשה להיפרד והשימוש באסלה במקרה כזה מבהיל אותם. בטיטול קל יותר, כיון שהצרכים נותרים קרובים לגוף, הם לא "נעלמים" וחוויית השליטה נותרת. פעמים רבות ילדים מבקשים טיטול כיון שהם זקוקים להפגנת שליטה וכוח למרות שבאופן פרדוקסלי כי זה כמובן משמר דווקא את הילדותיות.
אני מבינה מהתיאור שלך שבעצם בכל השנה האחרונה השתמשתם בטיטולים, וכנראה שמפעם לפעם הצעתם חלופות שהוא לא הסכים "לקנות". מה גרם לך להיות תקיפה יותר דווקא לאחרונה? האם יש קשר לגילו ולמבנה גופו הגדל? האם לכניסה לגן חדש? היכן בבית הוא עושה את הצרכים כשהוא בטיטול: האם יש מקום מסוים אליו "בורח" או האם זה מתבצע בשירותים-עצמם? האם הוא "מודיע" כשהוא מסיים ומבקש שתנקי אותו? האם מסייע לניקיון בעצמו על ידי ניגוב בנייר או במגבונים? מה הוא אומר בתגובה כשאתם מציעים לו לשנות את ההרגל ולעבור לשירותים?
אני ממליצה לעשות את השינוי בשלבים: החל מעשיית הצרכים בתוך טיטול בתוך חדר השירותים, בהמשך ניתן לעבור לישיבה על האסלה עם טיטול ועד להסרתו ולשימוש המלא באסלה. תהליך זה עשוי לקחת מספר שבועות ונדרשת כאן עיקביות, תמיכה גדולה מצד ההורים והרבה עידוד ואמפתיה.
אני מציעה לכם לקרוא גם תשובות נוספות שנכבו בפורום בנושא זה, ולפנות לקבלת עזרה מקצועית אם הבעיה לא נפתרת בקרוב.
בהצלחה,
מיכל

תהליך רכישה של הרגלי ניקיון כרוך בנושא עצמאות ושליטה. עשיית הצרכים אצל ילדים מסוימים נחווית כתוצר של הגוף ממנו קשה להיפרד והשימוש באסלה במקרה כזה מבהיל אותם. בטיטול קל יותר, כיון שהצרכים נותרים קרובים לגוף, הם לא "נעלמים" וחוויית השליטה נותרת. פעמים רבות ילדים מבקשים טיטול כיון שהם זקוקים להפגנת שליטה וכוח למרות שבאופן פרדוקסלי כי זה כמובן משמר דווקא את הילדותיות.
אני מבינה מהתיאור שלך שבעצם בכל השנה האחרונה השתמשתם בטיטולים, וכנראה שמפעם לפעם הצעתם חלופות שהוא לא הסכים "לקנות". מה גרם לך להיות תקיפה יותר דווקא לאחרונה? האם יש קשר לגילו ולמבנה גופו הגדל? האם לכניסה לגן חדש? היכן בבית הוא עושה את הצרכים כשהוא בטיטול: האם יש מקום מסוים אליו "בורח" או האם זה מתבצע בשירותים-עצמם? האם הוא "מודיע" כשהוא מסיים ומבקש שתנקי אותו? האם מסייע לניקיון בעצמו על ידי ניגוב בנייר או במגבונים? מה הוא אומר בתגובה כשאתם מציעים לו לשנות את ההרגל ולעבור לשירותים?
אני ממליצה לעשות את השינוי בשלבים: החל מעשיית הצרכים בתוך טיטול בתוך חדר השירותים, בהמשך ניתן לעבור לישיבה על האסלה עם טיטול ועד להסרתו ולשימוש המלא באסלה. תהליך זה עשוי לקחת מספר שבועות ונדרשת כאן עיקביות, תמיכה גדולה מצד ההורים והרבה עידוד ואמפתיה.
אני מציעה לכם לקרוא גם תשובות נוספות שנכבו בפורום בנושא זה, ולפנות לקבלת עזרה מקצועית אם הבעיה לא נפתרת בקרוב.
בהצלחה,
מיכל

לא הבנתי מהתיאור שלך מה קורה בנתיים בחודש הזה: האם חזרתם לטיטולים? מה קורה בגן, האם גם שם מתאפקת? האם היא מוכנה לעשות בשירותים מסוימים אחרים (למשל אצל סבתא או מקום אחר מוכר)? האם ההתנהגות דומה כשמדובר גם בהשתנה וגם בקקי? ובעיקר, מה היא אומרת כשהיא מסרבת: האם בעצמה מזכירה את האירוע הזה במילים (למשל אומרת: 'אני מפחדת שהמים יקפצו כמו שהיה אז' או משהו דומה) ?
אני מניחה שקשה ללכת איתה בכל פעם לשירותים, אבל יתכן שהניסיון לעשות את זה באופן הדרגתי-קבוע עם אימא הוא שיטה טובה ובהדרגה תוכל להזדקק לכך פחות. נסי לנהוג בגישה קבועה - כלומר בכל פעם לעשות איתה את אותו הדבר ולהפחית את נוכחותך בהדרגה בכל כמה ימים.למשל, אם היא מוכנה לשבת על האסלה כשהיא עלייך, בשלב הבא, לאחר מספר ימים בהם תתכוננו לקראת זה, היא תוכל כבר לשבת על האסלה כשאת לידה, לאחר מכן תוכל לשבת כשאת עומדת בפתח וכדומה. אם מצאתם שהבובה מסייעת לה ניתן להשתמש בה ולקחת גם את הבובה לשירותים בכל פעם שהיא צריכה.
הייתה ממליצה לפנות לעזרה מקצועית במידה והפחד לא חולף תוך זמן קצר ולא לחכות: לאירועים מסוג זה אצל ילדים מסוימים יש לעיתים נטייה להתקבע ולהפוך לאירועים טראומטיים הגוררים תגובות של חרדה והימנעות. אז כבר יהיה הרבה יותר קשה לעזור לה וכדאי להקדים במקרה זה תרופה למכה.
בהצלחה,
מיכל

חזרנו לטיטול רק בלילה. ביום - אם אנחנו בבית היא מוכנה ללכת לשירותים רק איתי כשאני יושבת ומפנה לה מקום, במקום אחר- סבתא למשל- שם היא עושה בגינה. בגן- עושה במכנסיים כשהיא בחצר :-( הגננת מודעת לבעיה וניסתה גם היא לעזור ולדבר איתה אך ללא הועיל. היא אומרת שהיא מפחדת מהשירותים ומזכירה את המקרה בקניון.

העובדה כי בתך מוכנה להיכנס אל תא השירותים יחד איתך מאפשרת 'קצה חוט' לקראת החזרה לשגרה. נסי להתמיד ולהיכנס איתה בכל פעם ואף להציע לה את הליווי ביוזמתך (למשל, כשאת רואה שהיא צריכה ללכת תציעי "את רוצה שאני אכנס איתך?"), וגם לבקש מהגננת שמישהו (רצוי קבוע) בגן ייכנס איתה פנימה אל התא. אפשר לעמוד לידה ולדבר איתה על האירוע אם היא מזכירה אותו (משהו כמו: "אני שומרת עלייך בשירותים כדי שלא יהיה שוב הרעש שפחדת ממנו כמו פעם" או "כשהיית בקניון היה רעש מפחיד אבל בבית שלנו/בגן שלנו אין רעש כזה כשמורידים את המים"). בהדרגה היא תוכל לוותר על הנוכחות הפיסית בתוך השירותים ותעזר רק בליווי פנימה והחוצה. האירוע הזה השאיר עליה כנראה רושם רב ואי אפשר לצפות שהזיכרון ייעלם או יימחק: צריך לסייע לה על ידי הבנה של הקושי ואמפתיה כלפי הפחד עד שבהדרגה תוכל לחשוש פחות.

שלום רב,
פחד מפני זרים הינו שלב התפתחותי המאפיין את כל התינוקות ומשקף את ההבנה שלהם לגבי ההבדל בין דמות מוכרת לבין דמויות אחרות, בלתי-מוכרות. התינוק לומד להבין שדמות מוכרת יודעת לזהות את צרכיו, יכולה להגיב אליו בצורה מתאימה ויעילה ולכן חש בטוח במחיצתה. פחד זה מתחיל לרוב לאחר שהתינוק לומד בוודאות לזהות את הדמויות המוכרות לו (מתרחש בסביבות גיל 3-5 חודשים), ולרוב לאחר תקופה בה הוא דווקא חייכן וידידותי מאוד לאחרים (סביבות גיל 6-8 חודשים).
מהתיאור שלך את בתך הצעירה אני משערת שהתגובה שלה לא משקפת חרדה מפני זרים, אלא תגובה לסיטואציה החדשה בה הייתם. כלומר, בתך כנראה נבהלה מכל האירוע: כניסה למקום לא מוכר, המולה ורעש, קרבה של אנשים שניסו להרים אותה באופן שלא מוכר לה - וזה לא בגלל שהיא חוששת מזרים. התגובה לא הייתה לזרות שלהם, אלא לסיטואציה כולה שנחוותה כמבהילה. ההרגעות שלה ביציאה מהבית משקפת את אי הנוחות הכללית שחוותה שם.
האם מהכרותך את בתך עד כה מדובר בילדה בעלת סף רגישות נמוך? כלומר, האם היא נבהלת בקלות מרעשים, נרתעת ממגע קרוב וכדומה? אלו הם מרכיבים של וויסות תחושתי ויתכן כי רגישותה גבוהה במיוחד ועל כן נדרשת התאמה של הסביבה אליה.
אני ממליצה לנסות ללמוד את קצב ההסתגלות שלה למצבים חדשים ועד אז לנהוג בה בעדינות הדרושה לה. למשל, עם כניסתכם למקום חדש (כמו אותו אירוע מתוכנן) תנו לה את זמן ההסתגלות שהיא זקוקה לו: השאירו אותה בעגלה/ סלקל טרם היציאה ממנו, נסו להישאר בקרבתה זמן מה ולדבר אליה באופן המוכר לה, נסו להביא אתכם חפצים שמוכרים לה ובעיקר נסו להנחות את האחרים שלא להתקרב מייד אלא לתת לה זמן להסתגל בהדרגה ורק אז, בנוכחותכם, יוכלו לגשת אליה. אפשר לתת לאחרים להרים אותה על הידיים רק לאחר היכרות או משחק פנים-אל-פנים שמתקיים כשהיא יושבת על אחד מכם.
בהצלחה,
מיכל

המקרה הזה מפרט אחד לאחד את המקרה שקרה לנו אתמול ערב החג עם בתי בת ה-5 חודשים. היא צרחה צרחות אימה והייתה פשוט במצוקה. למזלנו היינו בבית קרוב מאוד לשלנו ולאחר חצי שעה כשהיא לא נרגעה פשוט חזרנו הביתה :(.
קראתי בעיון את תשובתך ואכן ביתי נבהלת בקלות מרעשים. היא כנראה רגישה מאוד, אנסה ללמוד יותר כיצד להרגיל אותה למקומות ואנשים חדשים. הבעיה שלי כרגע היא שאנחנו אמורים לטוס בעוד חודשיים טיסה ארוכה מאוד, ואני חוששת מה יקרה במטוס עם הרבה אנשים זרים לחלוטין, שלא לדבר על ההמולה שיש לפני שעולים לטיסה בשדה. האם מומלץ לבדוק לגבי תכשיר אפילו לתת לה שירגיע אותה? הייתי רוצה לנסות ולעבוד איתה מעכשיו על שיטה שתכין אותה אולי ...האם זה אפשרי?
תודה דיקלה

על מנת שאוכל לסייע לך לחשוב על כיון של עזרה עבור בנך אנא הרחיבי את התיאור:
ממי קשה להיפרד: האם קשיי הפרידה שתארת הינם ממך? מאביו? מאחיו התאום? כיצד אחיו התאום נפרד? האם הם השתלבו באותה כיתה או בכיתות נפרדות? איך נעשית הפרידה בבוקר והיכן (בתוך הכיתה, הסעה, בבית)? מי זה ש"מחזיק" אותו בכוח - המחנכת עצמה? וביוזמת מי?
מדוע את חושבת שהוא בטראומה ואם כך, טראומה ממה?
ואולי השאלה העיקרית: האם זה הפתיע אותך/אתכם? כלומר, האם מדובר בילד שמאז ומעולם הסתגל היטב לסיטואציות חדשות, למעברים ולשינויים ורק עכשיו הופיע שינוי או שמא מדובר בילד בעל מזג איטי להתחמם שמתקשה בהתחלות חדשות? ושוב: מה בדבר אחיו - האם לרוב מסתדר בהתחלות חדשות? האם הבדל זה שאולי קיים ביניהם מדובר בבית ומהווה מקור ל"תחרות"?
וגם: כתבת שאת 'מתפרקת': למה לדעתך זה כל כך קשה לך (מעבר לכאב הברור על הקושי שלו ועל ההרגשה הרעה ותחושת האשמה הברורה להשאיר אותו שם...)
אשמח לתיאור מפורט יותר,
מיכל

לאה שלום,
תחילה ברצוני לחזק את השינוי שתארת בגישה שלך מאז כניסתו של בנך לגן: מכיוון שמדובר בתקופה של שינוי גדול המצריכה הסתגלות רבה מצידו, נכונה לדעתי הבחירה שלך לבלות איתו כמה שיותר בשעות אחר הצהריים. בנך זקוק לך בימים אלה יותר מהרגיל, כיון שהוא לומד להסתדר בהעדרך במהלך שעות היום. זו גם הסיבה לצורך הרב שלו בקרבתך - הרצון להיות על הידיים, הבכי כשאת נעלמת.
אני גם מסכימה עם עמדתך כי הוא זקוק לאמפתיה רבה בתקופה זו, וזה נוגע לנושא השינה: מכיון שמדובר בפעוט שתמיד התמודד עם קשיים בהרדמות, אך טבעי שבתקופות רגישות וקשות יותר תהיה זו שוב הבעיה המרכזית. כפי שתארת, הוא כבר למד להירדם במיטה שלו (וטוב עשית שהתחלת להרגילו לכך לפני הכניסה לגן), אך כעת הוא מתקשה לחזור ולעשות את זה. עבור ילדים ההליכה לישון הינה פרידה לכל דבר, ובתקופה בה נושא הפרידה "כאוב" במיוחד, גם השינה נוטה להיפגע.
אני מניחה שהצרחות (ה"היסטריות") שאת מתארת משקפות כיום, לצד קושי אמיתי להירדם, גם חשש מפני פרידה נוספת, והן מתגברות ככול שהעייפות גוברת. נראה שהוא רוצה להבטיח את ההישארות שלכם לידו ועל כן שיטת הרדמה שכוללת 'עזיבה' (כמו שיטת 5 הדקות) נראית לי פחות מתאימה בשלב זה. המטרה היא לסייע לו לרכוש אמון שבלעדיו לא יוכל להרדם.
נסו לקיים טקס השכבה מרגיע (ארוחת ערב, אמבטיה, סיפור, עמעום של האורות), הכניסו אותו למיטתו כשהוא מנומנם אך ער והישארו לשבת לידו במיטה. את הליטופים והשירים המרגיעים הוא יקבל כשהוא בתוך המיטה ובהדרגה יוכל להרגע, לסמוך על נוכחותכם הקבועה ולהירדם. יתכן כי טקס ההרדמה ייארך תחילה זמן רב, על כן נסו להיארך מבחינת העיסוקים שלכם וכו' (למשל, לא לתכנן תוכניות רבות להמשך הערב...), וגם מבחינת היכולת להסתייע האחד בשני כדי לשמור על שלוותכם, למשל, להתחלף ביניכם כל 10-20 דק', אך להתמיד באותה מתכונת. אני חושבת שהשכבה בעגלה בגילו אינה מועילה לו כי הוא אומנם נרדם אך זה מרוב העייפות וגם קצת ב"רמאות": העגלה הרי מיועדת ליציאה לטיול והוא כבר בוודאי יודע את זה. טקס זה אומנם לא יוכל לחזור על עצמו במהלך הלילה כשהוא מתעורר לאכילה, אך אני מניחה שגם הזמן הדרוש להרדמה מחדש בלילה יילך ויפחת ככול שהרגלי השינה יחזרו לקדמותם. הייתי ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים בנוגע לנחיצות האכילה בלילה גם אצל ילד שזקוק לתוספת תזונה - לא בטוח שהפתרון הינו דווקא בארוחת לילה.
בהצלחה,
מיכל

הי מיכל אני מודה לך על תגובתך הקודמת ואני רוצה לציין שאני למדה הרבה מתגובותיכן, נהנית לקרוא אותן ומשבחת אתכן על הפירוט המעמיק בתשובותיכן. בהמשך לבעייה שהעליתי זה מכבר על ההסתגלות לגן, קשיי ההירדמות והיקיצות באמצע הלילה. פעלתי בעצתך : אני עורכת את הטקס, מסבירה לילד שכעת לילה, מאוחר והולכים לישון, מחר יום חדש וכו' וכו'. מקריאה לו סיפור, שרה לו כמה שירים.. אמנם הוא נרגע אבל כל עוד אני צמודה אליו למיטה. ברגע שאעזוב את החדר ולו לשנייה, הצרחות מתחילות - יש לציין שהוא מאוד עקשן ולא נגמל מהצרחות הללו. אני או בעלי צריכים להישאר לידו בין שעה לשעה וחצי במיטה עד שירדם, ובמשך זמן זה לשיר לו וללטף אותו - זה ממש מתיש לעשות זאת מידי ערב במשך תקופה ארוכה (עברו מאז למעלה משבועיים) ואין כל שיפור - זמן ההירדמות שלו אינו מתקצר. מעבר לכך ממשיך להתעורר בלילות ושוב הכל חוזר חלילה. אמרת שזו רמאות להשכיבו לישון בעגלה, אבל אנו מוצאים שזה הפיתרון הכי נוח , קל ומהיר עבורנו. הוא יודע שהוא הולך לישון ואינו יוצא לטיול ובכל זאת נרדם שם מהר ויוצא שאפילו מעביר לילה שלם בעגלה, שכן כשמעבירים אותו למיטה שוב מתעורר. אני מרגישה שאנו ממש בפלונטר. כל הסיפור הזה והקימה בלילות מאוד משפיעים עלי ומשנים את ההתנהגות שלי כלפיו - אני הופכת להיות חסרת סבלנות, צועקת עליו בלילה שיפסיק לבכות, מכנה אותו שהוא בכיין, ילד קשה ונורא - כי כמה אפשר עוד? אני ממש כועסת עליו, וכשהוא מתעורר בבוקר ואולי שוכח הכל, אני לא שוכחת וכאילו נוטרת לו טינה ואז גם אני מרגישה עם זה אשמה גדולה שכך אני שולחת אותו לגן ומתייסרת כל היום ולא מצליחה לשלוט בשינוי ההתנהגות שלי ולגלות יותר סבלנות, כי אני לא רואה איתו שום שיפור והתקדמות. נא עיזרי לי מה עוד אפשר לעשות, איך יוצאים מזה.. תודה לאה

שלום ללאה

ללא ספק נכנסתם את בעלך ובנך למעגל שלילי של עייפות, בכי, כעס, רגשות אשמה, ובעיקר בלבול, בעקבות "הסתבכות" בתהליך ההשכבה של בנכם, אבל מאחר שאת לא מוותרת על איכות החיים שלכם ושל בנכם-יש מקום לאופטימיות.
אם אני מבינה נכון, במהלך החודשים האחרונים, עברתם משיטת חמש הדקות, בה הצלחתם יפה לעזור לבנכם ללמוד להירדם בכוחות עצמו במיטתו, להרדמה של בנכם בעגלת תינוק, שהיא ההיפך הגמור מהתוצאה שהשגתם, מאחר שהיא כרוכה במעורבות כמעט מלאה שלכם (אחד לפני נענוע על הידיים) בתהליך ההרדמות של בנכם. ככל שניסיתם להחזיר את בנכם למיטה לאחר השכבתו בעגלה כך היה קשה לו יותר ויותר להרדם בה.
מחקרים מראים כי יש קשר ישיר בין היווצרות הפרעות שינה בגיל הרך, לבין מעורבות הורית בהשכבה.
נראה שסביב הכניסה של בנכם לגן נבהלתם וחזרתם בכם מתהליך ההשכבה הנכון, גם אם נראה מנוכר או נוקשה מדי. ללא ספק הכנסה של פעוט בן שנה לגן מעוררת בהורים רגשות קשים כמו חרדה, אשמה ותחושת נטישה. במקביל, תהליך ההשכבה והפרידה שלקראת השינה עורר גם בבנכם אך בעיקר בכם כהורים רגשות אשם על "נטישה חוזרת".

אז איך חוזרים חזרה למסלול?...לוקחים נשימה ארוכה ומאמינים בכוחות שלכם ושל בנכם שתצליחו בסופו של דבר, הרי כבר הייתם שם.
המטרה שלכם כעת היא לחזור בהדרגה ולהרדים את בנכם במיטה שלו. בתהליך הזה חשוב מאוד שתלוו את מעשיכם ואמונתכם במילים, כמו "עגלה היא רק לטיול" "אתה הולך לישון היום במיטה שלך, אנחנו סומכים עליך שתצליח להירדם" "אמא ואבא נמצאים פה לידך, אתה לא לבד".
חשוב שתשכיבו את בנכם כמה שיותר מאוחר, מאחר שתארתם שהוא ער כשעה וחצי אחר תחילת ההשכבה שקבעתם עבורו.
הטקס שהתחלתם לקיים הוא טוב וחשוב, רצוי לקצר אותו לסיפור/שיר אחד ולהקדים ולומר ש"אחרי השיר/סיפור אתה הולך לישון במיטה שלך כמו פעם.יהיה לך קצת קשה בהתחלה להירדם אז אם תרצה אותנו תקרא לנו. אנחנו בבית ולא הולכים לשום מקום". חשוב לצאת ולהכנס כעבור זמן קצר, ללטף אם צריך(כשהוא במיטה) אך לא להשאר ולא להתחיל עם השירים והסיפורים שוב, להכין את הילד שאתם עומדים לצאת מהחדר ושהוא ינסה שוב להירדם בכוחות עצמו, לצאת וכך חוזר חלילה, עם פתיחת משכי זמן ארוכים יותר. חשוב שתבינו שהבכי, כמה שהוא קורע לב, הוא חלק מתהליך הלמידה וההבנה של הנפרדות. לא להבהל, אתם לא עושים נזק, אתם מסייעים לבנכם ללמוד מחדש איך הלירדם בכוחות עצמו, וגם מלמדים אותו לסמוך עליכם שלא נעלמתם ואתם קשובים לו.
כשבנכם ילמד להירדם במיטה בכוחות עצמו, היקיצות שלו במהלך הלילה גם כן ייעלמו. ילדים באופן רגיל מתעוררים בלילות, אך הם וחוזרים לישון אחרי שהם מגלים כי הם נמצאים בדיוק באותו מקום בו הם נרדמו-במיטה.

הרבה סבלנות ואופטימיות,

אודט

לו אני הייתי צריכה לתת שם לשאלתך, הייתי מגדירה זאת: בת שנה הורגלה (ע"י אמה) לא לישון לבד במיטתה.
אני מניחה שעשית זאת בצורה בלתי מודעת, אך עלייך להבין שכאשר התנהגות שלילית מקבלת חיזוק חיובי - היא תמשיך. וכשאת מוציאה את ביתך ממיטתה בעקבות בכייה, מביאה אותה למיטתך, משתוללת איתה - את מחזקת בכך את בכייה וסרובה לההישאר במיטתה בערב הבא.

בנוסף, נוצר פה טקס-הליכה-לישון לא מוצלח. זאת מפני שרצוי שלקראת השינה יהיה מעבר להתנהלות רגועה ומרגיעה, איטית ושקטה יותר. ההפך מהשתוללות. רצוי ליצור טקס שבו ישנם מרכיבים התורמים להירדמות, כגון: אמבטיה ובקבוק (או ארוחת ערב), עימעום האורות והשקטת הרעשים בבית, מעבר לדיבור רגוע ושקט, הקראת סיפור קצר, הכנסת התינוק למיטתו, שיר ערש תוך כדי ליטוף, ברכת לילה טוב ונשיקה, ויציאת ההורה מן החדר.
זוהי הצעה כללית וברור שכל הורה מעצב לעצמו ולתינוקו את הטקס המתאים להם אישית. כדי שטקס זה יתבסס יש לחזור עליו לילה אחר לילה.
סביר שבלילות הראשונים ביתך תתקומם נגד יציאתך מהחדר והשארתה לבד, שכן הורגלה אחרת. היי סבלנית: תני לה לבכות כחצי דקה-דקה, חיזרי לחדר בשקט, אל תוציאי אותה מהמיטה, אל תרימי אותה או תתני לה כל תשומת לב שעלולה להוות חיזוק עבורה, השכיבי אותה שוב (גם אם היא מתנגדת או נעמדת מיד בחזרה), לחשי לילה טוב וצאי מהחדר. וכך, שוב ושוב, עד שהיא תבין שהפעם את מתכוונת להציב לה גבולות ולא לתת לה לנהל את העיניינים.

חשוב לזהות את נקודת העייפות האופטימלית של התינוק, הווה אומר לא להשכיבו כשאינו עייף דיו ולא להשכיבו כשהוא כבר עייף מדי. במקרה שלכן זה כנראה סביב השעה שציינת. אם ביתך פעלתנית וזקוקה להוצאת אנרגיה נוספת - אפשרי לה זאת לפני שאת מתחילה את טקס ההליכה לישון. אם שתיכן נהנות מההשתוללות במיטתך ואינך רוצה לוותר על כך עשי זאת לפני הכניסה לאמבטיה.

אני מאמינה שאם תנהגי על פי ההמלצות, בעקביות ובנחישות, הרי שתוך זמן קצר גם ביתך וגם את תזכנה לערבים רגועים ונעימים הרבה יותר.

ראשית, ברשותך, אפנה אותך לתשובתה של מיכל מתחילת השבוע, על שאלה דומה ביותר שעסקה בקשיים בקליטה בגן. אני ממליצה לך לקרוא אותה ואני בטוחה שתוכלי למצוא את המידע המתאים בתשובתה המפורטת והעשירה.
יחד עם זאת, הרשי לי להתייחס לחששותיך ובעיקר להרגיעך: כן, מה שאתם חווים נורמלי, וקשיי הסתגלות לגן עשויים להימשך לעיתים תקופות ארוכות ביותר. לא ניתן לומר לך כמה זמן זה ימשך ועלייך לגלות אורך רוח.
אני מניחה שבחרת את הגן שנראה לך טוב ומתאים, ועלייך לסמוך על בחירתך. היי מודעת לכך שגם בנך וגם את עוברים תהליך הסתגלות כפול - גם לפרידה שלכם זה מזו וגם להבנה שאנשים חדשים מטפלים בו.
את יכולה לעיזור לו על ידי כך שתנסי לזהות את מי מהמטפלות בגן בנך מעדיף ועודדי ובקשי אותה "לקחת עליו חסות" על מנת שיוכל ליצור התקשרות חדשה ובטוחה איתה כדמות אחת קבועה.
בשעות אחה"צ היי סבלנית אליו ואל הצורך שלו בהצמדות אלייך ונסי למצוא בתוכך את היכולת להעניק לו את כל הקירבה והחום להם הוא זקוק ממך.
לעיתים בתקופת החגים והחופשות חל עיכוב נוסף בהסתגלות, אך אני בטוחה למדי ומקווה שלאט לאט יחול שיפור ודאגתך תחלוף.
דפנה.

בוקר טוב דפנה, תודה רבה על התשובה, זה מרגיע לשמוע חוות דעת מקצועית ולדעת שמה שעובר על הבן שלי ועלי זו התנהגות טיבעית, זה כמובן לא הופך את זה לקל יותר, בעיקר כמו שציינת, אני מניחה שאחרי החגים, זה יהיה כמו להתחיל מההחלה. מקווה שנעבור את זה כמה שיותר מהר, כדי שאני אוכל להיות רגועה שטוב לו. תודה רבה ויום טוב, שרון

שלום לגיל
הנושא שהעלית מעסיק הורים רבים מאחר שהוא נושא מורכב הנוגע לא רק לילדינו אלא גם למערכת היחסים שלנו מול הורי הילד השני. במקרה זה המורכבות רבה יותר מכיוון שאת מתארת קשר עם חברה טובה. כמו בכל נושא, חשוב שתחלקי עם חברתך את התחושות המעורבות שיש לך לגבי המפגש החברתי. אני מניחה שהדברים יתקבלו בהבנה מאחר שאת מתארת כי חברתך ערה להתנהגויות התוקפניות של בתה ומעירה לה על כך.אתן יכולות לחשוב יחד על דרכים להורדת המתח במפגשים, בהמשך אפרט. יתכן שתגיעו יחד למסקנה שבתקופה הקרובה רצוי להפגיש בתדירות נמוכה יותר בין הילדות, בייחוד בפורום של הבית ופחות מכך-בבית החברה.
ולשאלתך, התנהגותה של בת חברתך -הקושי לחלוק בצעצועים, אופיינית לגילאים אלו. נשמע שהילדה מאויימת מאוד ולא מרגישה בטוחה כי הצעצועים שלה יישארו בחזקתה, היא חשה כי פלשו לה לטריטוריה ואין לה שליטה. עולה שאלה עד כמה קיימת שם נוכחות מרגיעה של אמה ומתן לגיטימציה לכך שקשה לבתה ושלא יכפו עליה דבר. נשמע שלא יועיל בשלב זה ללמד אותה או ללחוץ עליה שיש לחלוק עם חברים בצעצועים. רק מתוך מקום בטוח בו מכבדים את רגשותיה היא תוכל לחלוק ולוותר. יתכן כי היא בדיוק נכנסה למסגרת גנית והיא מתוחה מההתמודדויות שהיו לה במהלך היום וכי אחהצ היא זקוקה דווקא לרגיעה ולא להתמודדויות נוספות.

ובחזרה אלייך-בסיטואציות מעין אלו חשוב שתסבירי לבתך שכרגע קשה לחברתה לחלוק בצעצועים ותציעי לה פעילות נטראלית כמו קריאה משותפת בספר, ציור, צפייה בקלטת. זאת על מנת להמנע מתחושה שנעשה לה עוול או מרגשות של דחייה. בנוסף, רצוי להמנע מלהגיע לתחושה מתמשכת של איום ותסכול ולפעול זמן מה לפני כן. למשל, לא לחכות לבכי על מנת להבין שבתך חשה מתוסכלת/מפוחדת, ולא להגיע למצב של "מנוסה על נפשכן" מה שמותיר אצל בתך ומן הסתם גם אצלך, תחושה של" קורבן" שחשוב שלא תתקבע. בקיצור, להיות יותר אקטיביים ופחות מושפעים. דבר נוסף -אפשרי לבתך להביע את הכעס בעצמה ולא להתבלבל ולכעוס במקומה, למשל, להנחות אותה לומר בעצמה אחרי שחטפו ממנה חפץ-"אסור לחטוף!" או "זה לא נעים לי!!" מה שמגביר את תחושת היכולת שלה להתמודד. חשוב ששני ההורים ינסו לראות עוד דרכי פתרון להרגעת האווירה-לרדת לגינה, לעשות הפסקת אוכל, לעבור לזמן מה לחדרים נפרדים עד שתחושת המתח חולפת, או להגיע למסקנה שלצערכם(בעיקר האמהות:), היום עדיף להפרד מוקדם יותר.
גיל שנתיים הוא גיל שבו ילדים עדיין זקוקים מאוד לנוכחות המבוגר בסביבתם, לאו דווקא שישחק איתם אך בהחלט על מנת להשגיח שלא ייפגע, פיזית או רגשית, ועל מנת להציע לו כלים לפתרון בעיות ולהעביר למילים תחושות שהוא חש, איפה מותר לו לעמוד על שלו ואיפה צריך לעזור לו להבין כללים חברתיים-כמו תורות למשל. חשוב להזכיר את ההתנהגות המצופה, אבל לקבל בהבנה שזהו התחלה של תהליך והלמידה עוד רבה.
ולבסוף, גם לטובת החברות ביניכן, מומלץ שלא את תעשי את העבודה העיקרית של חינוך הצד השני/נזיפה, אלא תדרשי מחברתך להיות נוכחת ולהתמודד מול בתה.
בהצלחה
אודט

לגבי הגן - נראה שהוא נהנה בגן, שמח ללכת בבוקר ומספר על החברה החדשה שלו שאיתה הוא משחק אבל מכיון שהוא בד"כ כ"כ נוח ומסתגל מהר זו עדיין לא אינדיקציה עבורי... תודה.

בגן הגננת אומרת שהוא מתנהג יפה. בבית הוא בודק גבולות, לא מסכים להתקלח/לצחצח שיניים/להתלבש וכו'. ההתנהגות הזו מאוד מזכירה את ההתנהגות מיד אחרי שאחותו נולדה. המכולה עם כל החפצים שלנו עדיין לא הגיעה, אנחנו ישנים על מזרנים, יש לו מספר מועט של צעצועים וספרים והוא יודע לומר ש"העצעועים שלי באניה בדרך לישראל" עד כמה שהוא מצליח להבין מה זה אומר. אנחנו מקפידים לקחת אותו למגרש המשחקים השכונתי כדי שיפגוש חברים חדשים (בראה"ב היו לו הרבה חברים בשכונה) והוא אכן כבר מכיר מספר שכנים. גם הפגשנו אותו עם חברה מהגן אחה"צ. בארה"ב אחותו הקטנה היתה איתנו בחדר ועכשיו הם ביחד באותו חדר. נראה שהוא אוהב לישון באותו חדר, הוא מאוד אוהב להצחיק אתה ולשחק איתה אבל זה מצטרף לרשימת השינויים שהוא חווה לאחרונה.

שלום לקרן
מתאורייך הארוכים אני רק יכולה להבין כמה גדולה דאגתך לגבי הסתגלות בנך לחייו החדשים ובעצם הסתגלות של כל אחד מכם, וזה טבעי ומתבקש בשלב זה. עם זאת, אני מזמינה אותך לראות יחד את הכוחות של בנך מצד אחד ושלכם כהורים במעבר עד כה:

לגבי הגמילה מחיתולים-אני חושבת שנכון היה מצדכם להפריד בין הגמילה ביום ובלילה. בין אם בנך עושה פיפי במהלך הלילה או מיד כשהוא מתעורר-מדובר בזמן בו הגוף אינו בעוררות מלאה כמו ביום ולכן אין זה משנה. בין אם ישן עם חיתול ובין אם תורידו לו-הוא יהיה רטוב בבוקר. הגמילה בלילה מתרחשת כתהליך למידה פיזיולוגי והגוף לא מקודד לצורך העניין אם יש או אין חיתול. יכול להיות שאם הייתם מתחילים כעת תהליך גמילה בלילה ודורשים מבנכם לא להרטיב במיטה -זה היה מצליח. אני סבורה שעם כל השינויים שהוא עובר זהו תהליך מיותר בשלב זה המכניס מתחים מיותרים לקשר ביניכם. בינתיים כדאי להצטייד בשעוונית תחת הסדין ולקיים טקס של פיפי לפני השינה/למעט בשתייה לפני השינה. אם ההרטבה מפריעה לו מאוד כשהוא קם רטוב בבוקר, אפשר לבדוק איתו אם היה רוצה את עזרתכם בלקום יבש.
לגבי השפה- בעקרון, קלינאיות תקשורת נוטות להמליץ להורים לדבר בשפה בה הם מרגישים הכי נוח כך שהרגש המבוטא במילים יעבור באופן אותנטי.בנוסף, כעת את מדברת בעיקר עברית מחוץ לבית ולכן זה נשמע לי מבלבל שתבחרי לדבר איתו אנגלית. בגלל שלבנך קליטה טובה לשפות, אולי כדאי לשמר לו את האנגלית שרכש באמצעות חוג אנגלית לגיל הרך. גם אם תבחרי להמשיך לדבר איתו באנגלית, לא הייתי מתעקשת איתו שיענה בשפה האנגלית, אלא מאפשרת לו לענות בשפה הרצויה לו.
לגבי הגן- טוב עשיתם שבחרתם גן פרטי עם מעט ילדים. לגבי המגוון, לא הצלחתי להבין מה בדיוק מטריד אותך-האם העובדה שיש מעט ילדים בני גילו שהוא יכול ליצור איתם קשר? האם את חוששת שיאלץ להתחבר עם הקטנים ממנו ו"יישר איתם קו" למטה? אני חושבת שבשלב הראשון יכולה לספק אותו חברה של ילד אחד או שניים איתם יעמיק את הקשר בגן ובשעות אחהצ. יצירת קשר חדש היא השקעת אנרגיה, גם אם היא מפרה, וכרגע האנרגיות של בנך מושקעות בהרבה מאוד ערוצים של הסתגלות. הניחו לו ליזום בעצמו את המגעים החברתיים, את הבחירות-מי כן ומי לא, גדולים או קטנים. הייתי סומכת עליו דווקא בתחום זה בהיותו ילד חברותי.

ברשותך אוסיף כמה מילים לגבי היותו ילד "נוח"-מצד אחד אנחנו כהורים רגועים מכך שילד מסתגל בקלות, אומר שכייף בגן,ומגיע בשמחה והגננת אומרת שהוא מתנהג יפה. מצד שני,השינויים שעוברים עליו ועליכם הם לא טריוויאליים ודורשים התמודדות נפשית לא קלה, שלעתים אינה נראית לעין. עודדו את בנכם לבטא גם רגשות לא קלים לצד הרגשות החיוביים, וספרו לו שגם לכם לא פשוט ושזה טבעי. ההתנהגות העקשנית של בנך בבית מעידה על בריאותו הנפשית-לפחות במקום אחד הוא מבקש לעצמו שליטה, מאחר שאיבד אותה בבת אחת. אפשרו לו להביע מחאותיו תוך הבנה שקשה לו בתקופה זו.
בהצלחה

בני מציג קשיים שונים אך עם זאת דומים, הוא אינו מציג קשיי פרידה אך הכניסה לגן נראה שעירערה בו משהו- מילד שלו , רגוע עם תיאבון גדול, הוא עצבני, בוכה הרבה בבית, והתיאבון שלו ירד משמעותית . אנא אשמח לתשובה איך להתייחס להסתגלות הקשה

שלום לנעמה ולרונית,
אנסה להשיב לשתיכן יחד (בהנחה שגם בנך, רונית, הוא בגיל דומה).
ובכן, יציאת הפעוט אל הגן הינה הצעד הראשון בהשתלבות שלו בעולם החברתי וזהו שלב התפתחותי קשה ומורכב. בעצם מתרחשים במקביל שני תהליכים משמעותיים: הראשון-פרידה מהבית ומההורים, והשני- קליטה במסגרת חדשה. כלומר הילד נפרד, הוא מתרחק מהסביבה אליה הוא רגיל (סביבה פיסית, חוקים, סדר יום ועוד), והופך להיות תלוי במבוגרים אחרים, לא-מוכרים, שעדיין אינם מהווים דמויות-ביטחון, ועליו להתחלק בתשומת ליבם עם ילדים אחרים, שגם הם אינם מוכרים לו. המטלות האלה מורכבות מאוד עבור כל הילדים. גם ההורים עוברים תהליך מורכב בעת הפרידה מהילד: עליכם להעביר את הטיפול בו לידיים זרות, אתן חוות געגועים, אשמה וחרדה לילד שנשאר לבדו.
כבכול מטלה התפתחותית חשובה, יש בכניסה לגן סיכוי לגדילה, אך זהו אירוע שיכול תחילה להיחוות כמשבר. היכולת להתמודד ולעבור תהליכים אלה משתנה מילד לילד ותלויה במזג שלו, בכישורי ההסתגלות, בדימוי העצמי ועוד. לעיתים ילדים חווים בתקופה זו קטיעה ביחסי האמון שלהם עם מבוגרים, או במידת יכולתם לסמוך עליהם, וייתכן כי החוויות שאתן מתארות משקפות תחושה כזו. ילדים זקוקים בתקופות אלה לקרבה גדולה מאוד אל דמויות המספקות להם ביטחון ויתכן שבנך, נעמה, נצמד אלייך בימים אלה בדיוק מסיבה זו. הוא צעיר מאוד, חושש מזרים ומפרידה, אין לו עדיין תחושה של זמן, והוא מוודא את הישארותך ואת נוכחותך המוכרת בקרבתו. בתקופה של הסתגלות חדשה 'סף העצבים' נמוך ורופף יותר ובהעדר ביטחון נוטים לסגת אל דפוסי התנהגות מוקדמים יותר: היכולת "להחזיק" את הרגשות נמוכה יותר ואירועים קטנים נחווים כגדולים. זו עשויה להיות הסיבה לאי שקט, לבכי ולקושי למצוא עיסוק ולהתמיד בו לאורך זמן. מאותה סיבה גם הרגלים שכבר התבססו יכולים להשתבש, למשל הרגלי אכילה. זו בהחלט יכולה להיות הסיבה לשילשולים אם כי חשוב להיוועץ ברופא ילדים אם השילשול ממשיך.
אז מה לעשות?....חשוב מאוד לתת זמן מתאים להסתגלות.אנו נמצאים רק שבועיים מתחילת השנה וביום א' בשבוע הכל קשה יותר...לא ניתן לצפות מילד להסתגל במהירות לשינוי כל כך גדול, ויתרה מזאת: מדאיג מאוד לראות ילד שמגיב באדישות לשינוי כל כך משמעותי בחיים שלו.
האמונה שלכן בגן ובצוות (שאני בטוחה שבחרתן בקפידה לאחר בירורים והשוואות רבות) חשובה כאן מאוד ויותר מזה חשובה האמונה שלכן בילדים שיוכלו לעמוד בזה. חשוב לקיים טקס פרידה קבוע בכל בוקר: כדי שילד יוכל ללכת לגן, עליו להיות בטוח לחלוטין בהמשכיות הקשר עם המשפחה וגם ילד שקשור מאוד להוריו ומעולם לא נפרד מהם זקוק לאישור יומיומי על כך. הדגישו את המפגש המחודש הצפוי בסוף כל יום, הקפידו להגיע בזמן שהובטח, ובעיקר: חשוב לפנות זמן לשהות ולמשחק משותף ואיכותי אחרי הצהריים. חשוב להזכיר בבית את שמות הגננות ולתאר אותן כמי שיכולות לעזור. כדאי מאוד להימנע משינויים נוספים בתקופה זו.
בהצלחה רבה
מיכל

לבני בן 10 חודשים יש עדיין בעיות הסתגלות למעון החדש,בתחילת השנה היתה זו הפעם הראשונה שלו בגן וכל החגים מן הסתם לא עזרו בהסתגלות, לאחר חופשת סוכות האחרונה הקושי רק התעצם, הוא לא מפסיק לבכות ובקושי משחק עם ילדים אחרים רק כשהוא לבד במתחם והילדים ישנים הוא מסכים לשחק ולא בוכה. גיסתי היא הגננת בגן ודווקא קיוויתי שזה יקל עליו אבל הוא לא עוזב לה את הרגל ובוכה בכל פעם שהוא רואה אותה כי הוא רוצה שהיא תרים אותו. האם להתחיל את ההסתגלות ההדרגתית מחדש? מה עוד אפשר לעשות? בבוקר אני נשארת איתו עשר דקות עד שאני ממשיכה לעבודה.. האם זה טעות שמקשה עליו את הפרידה עוד יותר?

שאלתך עוסקת בשאלות בסיסיות שנוגעות לתפיסות עולם חינוכיות.
אך נדמה שלא פחות מכך היא עוסקת במרקם היחסים העדין שבין עובד, בכל תחום שהוא,לבין הממונה עליו.
ברשותך, אבחר שלא להיכנס לדיון פילוסופי מהי דרך החינוך הנכונה יותר (אם יש דבר כזה בכלל
). בוודאי יש מעלות וחסרונות לכל אחת מדרכי החינוך שתיארת. גיבוש תפיסה חינוכית הוא ענין של תפיסת עולם מהותית, עומק והיקף הידע המקצועי, מבנה האישיות והניסיון שהאדם צבר.
אני חשה ששאלתך עוסקת ביישוב הניגוד שבין האני מאמין החינוכי שלך לבין ההתנהלות החינוכית הנכפית, לכאורה, עלייך. לפיכך אחזור ואחזק מספר נקודות שציינת בכנות רבה:
את גננת טרייה, לא מכבר נפרדת מספסל הלימודים במגדל השן. מן הסתם את טעונה בתפיסה אידיאולוגית, אך פחות בניסיון ממשי ומעשי. את מעידה שהגעת לגן על מנת ללמוד מאותה גננת שנתפסת כשם דבר. את גם מציינת לא מעט הישגים שהיא מגיעה אליהם בדרך בה היא מנהלת את הגן.
אל לך לשכוח שאנו נמצאים רק כשבועיים מפתיחת שנת הלימודים ולכן יתכן שזהו זמן קצר מדי עבורך להסיק מסקנות ואת ממהרת מדי לשפוט את שאת חווה. מה גם שסביר שהגננת מנסה לבסס בתקופה הראשונה הרגלי התנהגות מחמירים יותר ודווקא בהמשך, לאחר שיופנמו על ידי הילדים, יתכן שהיא תיטה לשחרר מעט ולהגמיש את הגבולות שהציבה.
אודה ואומר שבתחושת הבטן שלי - יש בהחלט מה ללמוד ממנה. בעידן שלנו, בו אנו עסוקים בשיקום הסמכות ההורית והמורית (לאחר שהבנו את נזקי חוסר הסמכות) אולי אין זה רע כל כך שהילדים יחוו מסגרת סמכותית, כל עוד זו סמכות מיטיבה. נצלי את ההזדמנות הזו. בעתיד, לכשתנהלי גן משלך תוכלי לקחת ממה שלמדת רק את מה שיתאים לך. ומי יודע - יתכן ותגלי אז שיש שם לא מעט דברים שכדאי לאמץ.
ועד אז - מיצאי הזדמנויות אחרות לאורך היום לפעול ולנהוג בילדים על פי נטיית ליבך. את תפיסתך, שנוטה יותר לזרם של "הילד במרכז", את יכולה לבטא בשעת החצר, בשעת המשחק, ברגעי משבר של ילד כזה או אחר. אני בטוחה שהילדים ירוויחו הרבה מאוד מהצירוף והאיזון שבין אישיותך וגישתך לבין אלו של הגננת.
עוד הייתי מציעה לך להיכנס לאתרים ולפורומים של משרד החינוך ואחרים, המיועדים לגננות. שם תוכלי לשתף ולהיתמך על ידי עמיתייך למקצוע.
בברכת שנה לימודים פוריה, דפנה.

שאלתך מנוסחת בקצרה ובתמציתיות ולפיכך חסרים בה פרטים רבים שהיו יכולים לרמז מה מקור או סיבת התופעה שאת מתארת.
מהמעט שכן תיארת אני נוטה להמליץ לך כן לפעול באופן אקטיבי על מנת לטפל בבעיית האכילה של בנך.
מכיוון שנושא הזנת תינוקות הוא מורכב ויש בו גם היבטים רפואיים -תזונתיים וגם היבטים ריגשיים-חברתיים, יהיה טוב אם תפני לאחת מהמרפאות הרב מקצועיות המאבחנות והמטפלות בבעיות ובהפרעות אכילה, בהן יושב צוות הכולל רופא גסטרו, פסיכולוג, מרפאה בעיסוק, תזונאית ולעיתים גם קלינאית תיקשורת. האבחון נעשה על ידי מפגש עם הילדים וההורים ותצפית על התנהלות בזמן ההאכלה. בהתאם למסקנות הצוות תוכלי לקבל המלצות ותוכנית טיפולית שתתאים לכם.
פני אל רופאת הילדים שלך על מנת לקבל הפנייה למרפאה באיזור מגורייך.
בהצלחה, דפנה.

שלום לאורית
מתיאורייך נשמע שבנך זקוק לשליטה וכי אינו סומך על עצמו מספיק שיתמודד בהצלחה מול אתגרים התפתחותיים כמו גמילה מחיתולים, פרידה ממוצץ ומחפצי- מעבר כמו השמיכה וכו'.
נשאלת השאלה מדוע-כיצד הוא מתפקד בשאר תחומי ההתפתחות-השפתי, המוטורי, החברתי?בתחום הבריאותי? האם סובל מרגישות תחושתית כלשהי?

במקביל, נשמע שאתם כהורים חוששים מאוד לתסכל אותו באמצעות דרישות לתפקוד תואם גיל. אמנם אתם מלווים אותו ברגישות ואמפתיה שהוא זקוק לה, עם זאת, החשש לדרוש ממנו להתמודד עם אתגרים, באופן פרדוקסלי דווקא מחזק את הנטייה שלו לתלות בכם, בחפצי מעבר ופחות מכך לסמוך על עצמו ועל כוחותיו. מידה מותאמת של תסכול היא חלק הכרחי בשלבי הגדילה וההתפתחות של כל ילד ומאפשרת לו לצמוח לדפוסי התנהגות חדשים ולמציאת פתרונות דרכם הוא לומד להסתמך על כוחותיו.

בנוגע לגמילה מהחיתולים, את כבר עשית את הצעד הראשון והנכון כשדרשת מבנך לעשות את צרכיו בחדר השירותים (דבר שאולי היה מוכן לו גם קודם לכן לולא החשש "להתעקש" איתו).בהמשך, בתהליך הדרגתי אך תקיף ועקבי (לא תוקפני) כדאי לדרוש ממנו להשתתף בניקיון גופו עם נייר/מגבונים ולעשות זאת בעמידה, על מנת להבליט את השוני בינו ובין תינוק. השלב הבא יהיה לשבת לעשות את צרכיו עם החיתול על גבי האסלה עד להורדה של החיתול.

בגלל שלדברייך מדובר בדפוס ולא בקושי ספציפי ברכישת הרגלי ניקיון, יתכן שתתרמו מליווי של איש מקצוע שתוכלו לברר יחד איתו מה עומד מאחורי החשש לתסכל את בנכם יתר על המידה.

אני מזמינה אותך לקרוא תשובות נוספות שנכתבו בנושא זה בפורום
בהצלחה
אודט