פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

אני שמחה מאוד על העדכון,
ועוד יותר שמחה על ההתקדמות ועל ההרגשה הטובה שזה עושה....
אני מזמינה אותך להמשיך ולשתף,
מיכל

שני שלום

קודם כל מזל טוב על הרחבת המשפחה!

אכן מדובר בארוע קשה לצפייה לכל אדם ובייחוד עבור בתכם בת השלוש, בעיקר בשל העובדה שהיא ראתה את הוריה במצב של חוסר אונים ולא ממש יכולתם להתפנות אליה כדיי לתווך לה את המצב באופן נסבל יותר וניתן לעיכול.

עם זאת, לפי דברייך נשמע שהיא עברה התאוששות טבעית. כדאי לבדוק האם היא מעלה בגן את הנושא ולהדריך את הצוות לאפשר לה לדבר, בהנחה שמדובר בילדה שמבטאת עצמה היטב במילים (יחסית לגילה), ובכלל לבקש מהצוות בגן להיות יותר עם האצבע על הדופק בתקופה הקרובה.

יש כמה דרכים שאתם יכולים לעזור לה לעבד את החוויה שעברה, והעקרון המנחה הוא שהיא אמורה ליזום את העלאת הנושא, ואתם עונים לה בהתאם למה שהיא שואלת, לא מעבר, על מנת לא להעמיס עליה מעבר למה שצריך.

את כבר הזכרת את נושא הציור שהוא אמצעי אחד משמעותי לבטא חוויה לא מילולית. אפשר לשאול אותה מה היא מציירת ואם היא מעלה באמצעות הציור תכנים אפשר להמשיך מכאן לשוחח על רגשות, מחשבות וכו'. כדאי גם לשתף אותה בתחושותיכם באותה הזדמנות-שגם לכם הייתה חוויה לא קלה. זה יתן לה דוגמא ואולי מילים לתחושות שהיא חוותה, פחד, בהלה, דאגה, הפתעה וכו'

אפשרות נוספת היא באמצעות משחק בבובות. ישנן בובות הריוניות, בתוכן ניתן למצוא בובת תינוק. כדאי להשיג אחת בשבילה ולהניח בין יתר הצעצועים האהובים עליה, לאפשר לה לבחור אם לשחק עמה או לא. אפשר גם לקנות צעצוע של מזוודת רופא. אם היא בוחרת לשחק בו, לבדוק אותך אם את חולה, לשקף לה את הדאגה ולהדגיש שלידה זה דבר טבעי (ולא מחלה) גם אם כואב, הכאב עובר ואמא עכשיו מרגישה טוב. אותו דבר לגבי ספרי ילדים בנושא הולדת אחים.

בעקרון, ביטויי הלחץ יכולים להופיע גם עד חודש אחרי האירוע, בכי לא מוסבר, רגרסיה בהישגים התפתחותיים (הרגלי ניקיון, עצמאות)הרגלי אכילה ושינה משתנים, התפרצויות זעם, הצמדות יתר אליכם כחלק מניסיון להבטיח שלא יקרה לכם כלום וכו'.

חשוב לזכור ששינוי בהתנהגות יכול להופיע גם כתגובה לעצם לידת תינוק חדש במשפחה, ולאו דווקא בהקשר של אופן הלידה. אגב, איך היא מגיבה לתינוק/ת, האם מתעניינת ומתקרבת או מסוייגת ואדישה?

אם אינך שקטה וממשיכה להתלבט, בהחלט רצוי לפנות לאיש מקצוע על מנת לקבל חוות דעת, בנוסף להתרשמות שלכם כהורים.

בברכה
אודט

שלום מרדכי

לשאלתך, האם יש טעם בהתנסות מראש בלינה אצל הסבים והסבתות-בהחלט כן,למשל בסופי שבוע, אם הוא עומד לשהות אצלם ולא הם יגיעו לביתכם. בנכם יעבור שני שינויים משמעותיים במקביל-גם העדרותכם וגם מעבר לבית אחר. כך תוכלו לייצר הדרגתיות בהסתגלות של בנכם לפרידה מכם. כך גם תוכלו לעזור לסבים ולסבתות להתמודד בהדרגה,להכיר את צרכיו והרגליו כשהם לא בשיא המתח ואתם זמינים יותר לשאלות. בהתנסות המוקדמת הזו תוכלו בעצמכם ללמוד מראש חלק מהדברים שניתן לעשות לפני הנסיעה.

כמה רעיונות-

אם יש אפשרות, עדיף שישהה לאורך התקופה בבית אחד ולא בשני בתים (סבא וסבתא מכל צד).

רצוי לארגן לו מיטה משלו ולהצמד להרגלי השינה שלו בבית-אותם המצעים (ריח ומגע מוכר), אם יש בובות שהוא לוקח עמו לשינה, קלטות שהוא צופה בהם/מקשיב לה, ספרים.

אם הוא מבקר בגן, רצוי להמשיך את שגרת ההליכה לגן.

אם הסבים מתכננים לקחת אותו לטייל בגינה ליד ביתם, כדאי לערוך הכרות מוקדמת שם. אם הוא ילד שלא אוהב אטרקציות, שינויים ובילויים מחוץ לבית, זה בהחלט לא הזמן(תקופת העדרותכם) להתחיל ולהרגיל אותו, מתוך רצון "להעביר לו את הזמן בכייף".

אם יש בייביסיטר ששומרת עליו מדי פעם, עמה יש לו קשר טוב, כדאי לבקש ממנה שתגיע לחלק מהזמן אחה"צ, גם כדיי להקל על סבא וסבתא וגם כדי לגוון לו את הבילוי בבית.

אני מניחה שכל שאר הנושאים שקשורים לטיפול הבסיסי יועברו על ידיכם בפירוט, כגון, מתי נהוג להשכיבו לישון, איך הוא אוהב את הבקבוק שלו מחומם (אם יש), ועוד הרגלים אחרים שחשוב שידוברו ב"חפיפה".

רצוי להתקשר ולנסות לדבר איתו במהלך התקופה,שישמע את קולכם, אך לא לאלץ אותו או להעלב אם הוא לא ישתף פעולה. אפשר גם לקחת אלבום תמונות שלכם כמשפחה לבית הסבים על מנת שיעיינו בו מדי פעם ויספרו תוך כדי ש"אמא ואבא נסעו לטייל/הם מאוד מתגעגעים, גם אתה מתגעגע, והם יחזרו בקרוב ותחזור איתם הבייתה וכו'..כדאי להסביר לסבים/סבתות שלא יימנעו מלדבר איתו על העצב והגעגוע אם עולים אצלו, אלא יאפשרו זאת. זה רק טבעי אם הוא יהיה עצבני או עצוב ולמספר ימים ישנה את הרגלי האכילה והשינה שלו. זה לא הזמן להתעקש על" ביס אחרון".

ולבסוף, הזכירו גם אתם את הטיול בשיחה עם בנכם ככל שהמועד יתקרב, דברו גם על דברים כייפיים שיהיו לו עם סבא וסבתא, על כך שגם לכם יהיה כייף וגם על כך שהוא יכול להתגעגע וגם אתם, אבל אתם תחזרו בסוף.

אם יש לכם שאלות ספציפיות אשמח לענות,שיהיה טיול מוצלח!

אודט

שלום אירה,
ילדים רבים עושים הבחנה בין התנהגויות במצבים שונים כלומר, מתנהגים אחרת בכל מקום בתחומי התפתחות שונים: נרדמים אחרת בבית בהשוואה לגן, מתחברים יותר או פחות בסיטואציות שונות, אוכלים אחרת וכדומה. בנוגע לעשיית הצרכים, במקרים בהם דווקא מצליחים לשלוט טוב יותר בגן ואילו בבית מופיעים פיספוסים, נהוג לקשור את העיניין לצורך בקרבה להורים, לרצון להיות 'קטנים' יותר בבית וכדומה ולא לוותר על השימוש בטיטול.
את מתארת קושי של בנך להשתמש דווקא בשירותים בגן בעוד שבכל סיטואציה אחרת הוא מצליח לשלוט בצרכיו ועל כן נדמה שהקושי עשוי להיות קשור בחוויה הכללית של הנוכחות בגן: האם בנך נקלט היטב בגן? האם הוא נהנה ללכת לשם? האם בתחומים אחרים (אכילה, שינה, חברה, משחק) הוא מתפקד בהתאם לגילו ובדומה למה שאת מכירה מהבית? כתבת שהוא אוהב את הגננת והסייעות, אך האם את מרגישה שהצוות קשוב לצרכיו, מכיר אותו, מבין את הקושי שלו בתחום זה? וגם: האם חדר השירותים בגן נעים ומזמין? יתכן כי גם הבדלי הגילאים (והיכולות) בגן אינם תורמים להרגשתו הטובה וזה בא לידי ביטוי בתחום עשיית הצרכים.
אני חושבת שהניסיון שלך להיכנס איתו לחדר השירותים כשאת באה לקחת אותו הוא רעיון טוב, ואכן אפשר בהדרגה גם לצרף מישהו מהצוות (רק אם הוא מסכים: תוכלי להציע לו "אולי נספר לרותי שעשית בשירותים?"). המטרה היא להנעים עבורו את המקום ולתת לו הרגשה טובה על ההצלחות שלו, מבלי לעשות 'דרמה' גדולה מחוסר ההצלחה. אם את חושבת שהוא יודע לשלוט בצרכים (במהלך היום) ושישנן יותר הצלחות בסך הכל (אפשר לנהל רישום למשך שבוע), לא כדאי להזדרז ולהחזיר את הטיטול, זה עשוי לתסכל ולתת לו הרגשה שהוא אינו מסוגל לכך.
הפסקת השימוש בטיטולים לזמן שינה זה נושא אחר לגמרי: השליטה בעירות ובשינה שונה לחלוטין ולעיתים חולפים חודשים ארוכים עד אשר ילדים מצליחים להיגמל גם בלילה. אני מציעה שלא להסיר את הטיטול במהלך השינה עד אשר חולפת תקופת יובש משמעותית ביום, וכן תקופת-מה שהטיטול יבש גם בלילה.
בנוגע להפסקת השימוש בטיטולים לשם קקי: הבקשה להשתמש בטיטול היא שלב מעבר הקשור בחשש שיש לילדים לעיתים להיפרד מהקקי שנחווה כתוצר של הגוף, הטיטול פחות מאיים. ניתן בתהליך הדרגתי ועקבי (לא להכריח בכוח) לדרוש ממנו להשתתף בניקיון גופו עם נייר/מגבונים (אפשר בעמידה, בשונה מתינוק) לאחר מכן לשבת לעשות את צרכיו עם הטיטול על גבי האסלה עד להורדה סופית של הטיטול.
אני מזמינה אותך גם לקרוא דיונים קודמים מהפורום שהתנהלו בנושא זה.
בהצלחה,
מיכל

שלום אביטל,
את מתארת שינוי משמעותי בהרגלי השינה של בנך, והשערה שהשינוי קשור לאירוע בו הקיא במיטתו. אומנם, הרגלים קבועים עשויים להשתנות בפתאומיות לאחר אירוע קשה שנחווה כמעורר חרדה, ולעיתים לוקח זמן עד שהשגרה חוזרת. נשמע שבנך מתקשה כעת להתרגע במיטתו ולישון כפי שהיה עד כה, והקושי מופיע הן בהליכה לישון בשעת הערב, והן בהתעוררויות בלילה. בוודאי היו התעוררויות-ליליות גם בעבר, אך כעת השהות במיטה כנראה הפכה נעימה פחות, מעוררת חששות שלא היו בעבר, ועל כן טקס ההשכבה נדרש גם באמצע הלילה.
בהנחה שאכן לא היו אירועים חיצוניים אחרים מעוררי חרדה (שינויים בהרגלים, בסדרי היום, במשפחה - למרות שהחגים, כפי שאמרת, היו שינוי משמעותי...), יתכן כי אותו אירוע הקאה אכן היה קשה עבורו: האם הוא ילד שלא נוטה להקיא והיה זה אירוע פתאומי ואף מפחיד? איך הוא הגיב? איך הגבתם אתם: האם זה עורר בהלה? פחד? לחץ? גועל? ובעיקר - האם האירוע דובר איתו מאז? יתכן מאוד כי ההליכה לישון מקושרת כעת לאותו אירוע ועל כן מעוררת חשש.
אני חושבת שאתם נוהגים נכון בכך שבחרתם להמשיך בטקס ההשכבה למרות שהוא אומר שהוא לא רוצה לישון, והמטרה כעת היא להחזיר את הדברים לקדמותם. כדאי מאוד לדבר על האירוע איתו ולומר משהו כמו: "אולי אתה מפחד לשכב במיטה כי אתה דואג ששוב תקיא כמו שהיה כשהיית חולה וזה היה לא נעים בשבילך". אני מציעה לא 'להילחם' איתו בשלב זה, אלא לנסות בהדרגה להחזיר אותו להנאה שבהליכה לישון במיטה, תוך שאתם מסבירים לו שלפעמים זוכרים אירועים לא נעימים כשקורים כשחולים, אבל עכשיו הוא בריא ולכן זה לא יקרה שוב, הוא יכול ללכת לישון בשלווה, אתם נמצאים בחדר לידו ותשמעו אם שוב יהיה חולה וכדומה.
בהצלחה רבה,
מיכל

כמו להרבה תינוקות ופעוטות - גם אצל בנך הכניסה לגן חדש כרוכה בקשיי התאקלמות . מבחינה זו התנהגותו של בנך בודאי יכולה להחשב כ"נורמלית". לאחר תקופת החגים והחופשות שוב מופיעים קשיים אלו, ועם הזמן יש לשער שהעיניינים יירגעו.
את יכולה לראות פניות רבות קודמות לפורום בענין זה ורצוי שתקראי חלק מהתשובות.

מתוך דברייך משתמע שבנך היה איתך בבית עד לכניסתו לגן, וניתן להבין שכל הקשיים שאת מתאירת - קוטריות, בכי, הרבצות ועוד - החלו לאחר הכניסה לגן. האמנם כך: האם כל עוד היית איתו בבית הוא היה תינוק שונה לגמרי והקשר ביניכם היה טוב בהרבה?
קשיי הפרידה של בנך ממך, הבכי בו הוא מקדם את פנייך, ההרבצות שמכוונות בעיקר כלפייך - כל אלו מעוררים בי השערה שיתכן ויש קושי כלשהו בקשר בינכם.
מובן שקשה לייעץ באמצעי המוגבל העומד לרשותינו, לכן הייתי מציעה לך לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי אישי. אני ממליצה לברר דרך קופת החולים/רופא הילדים שלך על מרפאות או יחידות לאם ולתינוק באיזור מגורייך, שם יושב צוות מקצועי שמתמחה באיבחון ובטיפול בקשיים המופיעים ביחסים שבין אמהות לילדיהן הרכים.
בהצלחה, דפנה.

טוב עשית שגמלת את ביתך מחיתול במהלך היום ואני שמחה שהתהליך הסתיים בהצלחה.
לגבי גמילת הלילה נדמה שהדחיפות פחותה יותר, ואת נותנת לדעתך זו ביטוי בהסבירך מדוע לא כדאי לעשות זאת כעת. שיקולייך לגיטימיים,כמובן, ואפשר להבין שידייך מלאות בתעסוקה עם התינוקת הקטנה, שמין הסתם את קמה אליה בלילה. אך עלייך לקחת בחשבון שיתכן וגם באביב יעמדו בפניכם אותם הקשיים (שבירת רצף השינה וכו'). כמו כן קחי בחשבון שאם את לא מעוניינת כרגע בגמילה סביר שביתך קולטת ממך את תחושותייך אלו ולכן גם היא לא נלהבת במיוחד. לכן, כשיגיע היום בו תחליטי כן לגמול - חשוב שתדביקי בהתלהבות שלך למשימה גם אותה ושתגייסי את המוטיבציה שלה, כילדה בוגרת בת 3+, להיגמל.

אדגיש כאן, שלתפיסתי, אין מקום להתייעץ עם פעוטות על עיניינים שכאלו, וכשההורה חושב על סמך שיקוליו שהגיע הזמן להתחלת התהליך - הוא זה שמחליט על כך ולא הילד!

אגב, איני יודעת על סמך מה הגננת קבעה שהילדה בשלה לגמילת לילה (האם ביתך כבר גמולה במהלך שנת הצהריים?), ומה את עושה שלדעת הגננת מבלבל אותה (לא מעודדת אותה? נותנת לה לשתות הרבה מדי לפני השינה?). אשמח לדעת.

אם את בכל זאת מחליטה לדחות את התהליך עד האביב, יש מספר דברים שהייתי מציעה בכל זאת לעשות כהכנה מסויימת מראש:
ראשית - גמילה מחיתול בשנת הצהריים (במידה ואינה גמולה עדיין).
כמו כן הייתי מציעה לגמול את הילדה מהרגל השתייה המרובה בצמידות להליכה לישון. תני לה לשתות עד כשעה לפני השינה, הקפידי שתתרוקן ממש לפני ההליכה לישון, ואם תרצה להרטיב את הפה - שתשתה רק כמות קטנה ביותר של מים (בכוס ולא בבקבוק). כמו כן אימרי לה שאם תחוש במהלך הלילה שהיא צריכה פיפי - זה יהיה נהדר אם תקרא לך ואת תעזרי לה לרדת לשירותים.
אפשרות נוספת של נקיטת פעולה אקטיבית יותר מצידך לקראת גמילה - שתנצלי את פסקי הזמן שבהם את ממילא ערה בלילה ותעירי את ביתך לקום ולעשות פיפי. אם אכן תחליטי לעשות כך, הודיעי לה מראש שזו כוונתך ושהמטרה היא שתקום עם חיתול פחות ספוג.
לילה טוב ויבש,
דפנה.

תודה על התשובה והעצות הטובות אכן בשנת הצהריים ביתי ישנה בלי חיתול וקמה לפיפי בשירותים. בגן אני לא יודעת את כמות השתיה שלה..מה שבטוח שבבית היא שותה יותר. לדעת הגננת מי שנגמל ביום יכול לשלוט טוב על עניין הפיפי ולהתאפק וגם לקום לשירותים. אבל ביתי נהנת עדיין ממשהו שגורם לה גם להיות תינוקת וזה החיתול. היא גם לפעמים מבקשת מוצץ כמו התינוקת למרות שהיא בכלל לא היתה מחוברת למוצץ..ובגיל שנה היא כבר היתה בלי מוצץ ובלי צורך במוצץ כך שלא עברה גמילת מוצץ כלל. היא גם תמיד אוהבת לשחק איתי ..בתינוקת שלי ..אני תינוקת היא אומרת לי ואנחנו משחקות בכאילו שהיא תינוקת וגם כשאני אומרת לה שהיא בכאילו תינוקת אז היא אומרת לי..לא אני באמת :)

משחקי ה"כאילו" מאוד אופייניים בגילה של ביתך, בינהם גם המשחק ב"להיות תינוק/ת", ובהחלט ניתן לשתף פעולה איתם. יחד עם זאת יש מקום להזכיר לילד שזהו רק משחק, ששניכם יודעים את זה ושהוא מוגבל בזמן - בסופו חוזרים אל החיים האמיתיים ואל הגיל ושלב ההתפתחות המציאותי של הילד.

את המשך ההחתלה של ביתך אני רואה אחרת: זהו איננו משחק - את באמת מחתלת אותה, והיא באמת עשויה לחוש בשל כך שהיא תינוקת.
אני מאמינה שניתן ורצוי לגמול פעוטות מחיתולים בגיל מוקדם ואיני תומכת בהמשך החתלה שמתמשכת אל תוך הילדות המוקדמת. אני מאמינה שזה תלוי בנו ההורים, לא להעביר לילד את המסר שהוא אכן "תינוק", ואחריותינו לשדר לילד כי אנו רואים אותו כילד בוגר שאנו מאמינים ביכולתו ובמסוגלותו לעבור לשלב ההתפתחות הבא.

שלום לאה

קודם כל אני רוצה להחמיא לך על היותך קשובה לבנך. אמנם לא תמיד ברור לך (או לכל אחד אחר)מה הוא מבקש ואיך להגיב, אך מתיאורייך המפורטים לגבי ההרגלים שלו והתגובות שלו אני מתרשמת שאת מתבוננת בו ברגישות רבה ועובדה זו כבר תסייע לך בדרכך לקרוא את אותותיו.

בנך בן שנה ושלושה חודשים והוא עדיין לא פיתח יכולת מילולית באופן שתוכל לשמש אותו לתקשר איתך ועם סביבתו הקרובה על מנת להביע את רצונותיו. בשלב הזה, עיקר השפה שלו היא באמצעות מחוות וזריקת המוצץ היא דרך אחת שהוא בחר בה להביע את כעסו/תסכולו. דווקא משום כך חשוב שלא לחבר את המוצץ לשרוך, כי אז בנך יאבד דרך מרכזית כרגע בשבילו לתקשר עמך.

ללא ספק זריקת המוצץ שכה אהוב עליו היא אקט שנראה תמוה-בעיקר במצב בו הוא עצבני ויותר מכל זקוק לנחמת המוצץ. חשוב לי להבין-מה יחסכם כלפי המוצץ וכלפי העובדה שבנכם "מכור למוצץ" כדברייך? האם אתם מעודדים אותו להשתמש במוצץ כנחמה? האם אתם מסוייגים מהשימוש שלו במוצץ ואולי חוששים מתלות שלו במוצץ? האם ניסיתם להגביל את השימוש שלו במוצץ באיזושהי דרך? האם יש דרכים נוספות שבהן ניתן להרגיע ולנחם את בנכם?

מאיזושהיא סיבה,נראה שבנך מבטא אמביבלנטיות כלפי המוצץ-מצד אחד נזקק לו, ומצד שני כביכול מוותר עליו, אך מתוך כעס ורגשות מעורבים. התנהגות זו משקפת סוג של בלבול שהוא חווה ביחס למוצץ ולא ממש ברור לי מדוע.

לגבי מצבים בהם את מתרשמת שבנך זורק את המוצץ כתגובה לדברייך, יכול להיות שהוא מנסה לבטא כעס או כלפי תוכן דברייך או כלפי טון הדיבור. למשל, כשאת שואלת אם היה לו כייף אצל סבתא, יכול להיות שהוא מבטא כעס כלפי הפרידה ממך (איך הפרידות שלו ממך באופן כללי?) ויתכן כי ההזמנה שלך לדבר על דברים חיוביים כמו "היה כייף" לא תאמה למצב הרוח בו הוא היה שרוי באותו הרגע. אגב, איך באופן כללי מתייחסים אצלכם בבית לביטויי תקפנות, כעס ורגשות שליליים?

בכל מקרה, הייתי מציעה בשלב זה לשקף את היחס האמביבלנטי של בנך למוצץ כשהוא זורק אותו-"אתה זורק את המוצץ כי אתה כועס אבל זה לא ממש עוזר כי אתה ממש צריך אותו".
בנוסף, הייתי מאפשרת לו להשתמש במוצץ ללא הגבלה, למעט מצבים בהם הוא מנסה לדבר ואז זה מפריע לו להיות מובן. הצורך במציצת מוצץ בשלב זה הוא עדיין בסיסי ועוד יותר אם אין דרכי הרגעות נוספים.

בברכה

אודט

אודט שלום ותודה רבה על תגובתך אני רוצה להתייחס לשאלותייך בעניין זריקת המוצץ: ראשית, אני כן מחברת לו את המוצץ לשרוך ולא מעט, כי אני מוצאת שאין לי ברירה: למשל בנסיעה באוטו הוא יושב בסל קל מאחור ואז פתאום זורק את המוצץ ובוכה בזמן שאני נוהגת ואין לי אפשרות להביא לו את המוצץ. לכן, כך הוא זורק ויכול לאסוף אותו כי זה בהישג יד. כמו כן, כשהוא בלול למשל, ואני עושה עבודות בית ולא יכולה שכל רגע יטריח אותי להרים לו את המוצץ, אז הוא קשור למוצץ בשרוך. ובהתחלה גם כשהוא נכנס לגן קשרתי לו את המוצץ כי ראיתי שילדים אחרים לוקחים לו ומכניסים לפה שלהם, אבל אמרו לי שזה מרגיז אותו ולכן הפסקתי מייד. היחס שלנו כלפי המוצץ: הוא מאוד אוהב את המוצץ שלו, ולפעמים רואה אותו תלוי בתיק ואז רוצה אותו מייד, למרות שהיה במצב רוח מצוין, לא בכה או נזקק לו. אני לא מונעת ממנו כלל את המוצץ וכל אימת שהוא רוצה אני נותנת לו ויתרה מזו אני מרגישה ש"ידי קלה על המוצץ" ובכל הזדמנות שרק אפשר אני מכניסה לו לפה כי כך הוא נשאר רגוע. אין לי בעייה אם זה שהוא מכור למוצץ ואני מקווה שמבחינה התפתחותית זה בסדר שזה המצב. הבעייה שלי זה עם זריקת המוצץ. אני חושבת שאנו כן מעודדים אותו להתשתמש במוצץ כנחמה כי כל פעם שהוא קצת בוכה מייד הוא מקבל מוצץ ובכלל הוא לא הולך לישון בלי מוצץ וגם באמצע הלילה כשהוא קם והמוצץ לא בפיו הוא מחפש אותו. אז לפעמים הוא מוצא אותו ומכניס לפיו תוך כדי שינה, ולפעמים המוצץ באיזה קצה במיטה ואז צריך לקום ולמצוא אותו עבורו. אנו לא חוששים מתלות שלו במוצץ אם כי לפעמים אנו תוהים האם זה בסדר הרבה שעות עם מוצץ. אנו לא מגבילים את השימוש שלו במוצץ. לגבי דרכים נוספים להרגיע אותו: כמובן להרים אותו, ללטף אותו ולנשק, לדבר אליו ברוך אבל תמיד בנוסף למוצץ. וגם להסיח את דעתו באמצעות ספר שהוא מאוד אוהב. לגבי הפרידות ממני, היתה תקופת ההסתגלות לגן מספטמבר וכרגע הכל בסדר, לא יוצא לו להיפרד ממני כי בבוקר אבא שלו לוקח אותו לגן ונפרד ממנו והוא ישר מתערבב בעיסוקי הגן. ואני מחזירה אותו מהגן. אני נפרדת ממנו לעיתים כאשר הוא עם אבא בבית ואני יוצאת לעיסוק והוא מגיב בסדר גמור. לגבי השאלה איך מתייחסים אצלנו בבית לביטויי תקפנות, כעס ורגשות שליליים, לא כל כך הבנתי את השאלה, האם איך מתייחסים כלפי הילד. מקווה שיש לך כעת יותר מידע בכדי להבין את המצב ולתת לנו כלים להתמודדות. המון תודה לאה

לאה שלום

תודה על האינפורמציה, אני חושבת שהיא עזרה לי במיקוד הקושי. אני חושבת שהאינטרקציה של בנך ושלך סביב המוצץ, ההזדקקות לו, הזריקה שלו והקשירה שלו בחוט היא מאוד משמעותית .
מוצץ הוא אמצעי טוב לנחמה כשילד בוכה אך חשוב לא להציע אותו מייד כי אז נמנעת מהילד הזכות(!) לבטא את הבכי, התסכול העצב והכעס,כלומר, לתקשר עם הסביבה בשלב שלפני המילים.
בנוסף, נמנעת ממנו האפשרות ללמוד להירגע בהדרגה בכוחות עצמו, למתן את עוצמות הבכי וכו'. יתכן שקשה לך במיוחד לראות את בנך במצב זה ואת ממהרת מדי להרגיע אותו?(לזה התכוונתי כששאלתי מה יחסכם לביטויי רגש שליליים) חשוב מאוד שבנך ירגיש שהמוצץ הוא שלו וברשותו והוא יעשה בו שימוש לפי הבנתו, ולא לאלץ אותו להיות קשור אליו. הניחי לו ללמוד בעצמו שאם הוא זורק אותו לא יהיה לו, במקרה שאת לא יכולה מסיבה כלשהי להגיש לו והוא לא יכול לקחת.

בנך גדל והוא כבר בן שנה ושלושה חודשים, ואני חושבת שבזריקת המוצץ הוא מבקש שיתייחסו אליו כאל בנאדם קטן עם רצונות משלו ורגשות משלו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונותיכם.להרגשתי, קשירת המוצץ לבגד מתאימה יותר לתינוקות רכים שהמוצץ נופל להם והם חסרי אונים וגם מבחינה הגיינית-עדיף שהמוצץ לא יפול על הרצפה כשמדובר בתינוק רך. הכנסת המוצץ לפיו של בנך במיידי (במקום להציע לו את המוצץ ושהוא יכניס לפיו בעצמו) אולי התאימה יותר לקשר בינך ובין בנך כשהיה תינוק רך יותר, כעת פחות.

אני רואה את זריקת המוצץ כהזדמנות לפתוח מרחב לדיאלוג בינך לבין בנך על הרגשות שלו, על הרצונות שלו, שלא תמיד יהיו ברורים מרגע ראשון, אבל לפחות בכך שתאפשרי את האקט של הזריקה(הכעס), יתאפשר התחלה של בירור ובדיקה, ניסוי וטעיה ובנך ילמד לכוון אותך מה הוא צריך ורוצה, ומה לא. אל תחששי שהוא יחווה מידה מסוימת של תסכול-"המוצץ שלי נפל, מה יהיה" ואל תחששי גם לחוות את התסכול בעצמך, מעצם העובדה שלכמה רגעים לא תדעי מה לעשות ואיך להרגיע את בנך הבוכה-אתם תלמדו יחד את התשובות בהדרגה.

בהצלחה
אודט

אודט שלום המון תודה על התשובה המקיפה, אני חושבת שתשובתך מאוד הגיונית ומתאימה למצב אצלנו. שאלתי היא, בכל זאת איך אני אמורה להתייחס לזריקת המוצץ, גם אם אני נגישה אליו - האם לומר לבני משהו לגבי זה? האם לגשת אליו מייד ולהרים לו את המוצץ ולהגיש לו? (אני לא בעד) איך בעצם להתייחס להתנהגות הזו. אשמח לקבל את הכוונתך. שוב תודה ויום טוב לאה

שלום לאה

על פי שאלותייך אני מרגישה שאת אובדת עצות והיית חשה הקלה לו היה בנמצא ספר המספק תשובות לכל השאלות..לצערנו , אין כזה וכהורים אנחנו ממשיכים להתחבט ולהתלבט בשאלה כיצד עלינו לנהוג בכל מצב נתון (מי יותר ומי פחות). אני שואלת את עצמי האם הספקות הללו מלוות אותך גם בתחומים אחרים בהורות, מעבר לנושא המוצץ ואם באופן כללי קשה לך לקרוא את הסימנים של בנך, למה הוא זקוק. אם כן, אני ממליצה לך בחום לפנות לאיש מקצוע שילווה אותך ויהווה לך מעין מצפן ב"מסע ההורות" .

ובכל זאת..
קשה לי לענות על השאלות ששאלת מאחר שכל תשובה תלויה בסיטואציה. למשל, שאלת האם לומר לבנך משהו על זריקת המוצץ. תלוי אם את מרגישה שהוא מבקש את תשומת לבך,תלוי איך את מתרשמת ממצב רוחו באותו רגע. את יכולה לשאול אותו מה קרה, למה זרקת את המוצץ, מתוך רצון לברר להבין ולעזור, לא מתוך האשמה. אם הוא רומז לך שהוא מבקש אותו חזרה, ואת יכולה לתת לו אז עשי כן, יתכן שזו הדרך שלו להיות איתך בקשר ולקרב אותך באותו רגע. אם את עסוקה פשוט אמרי לו שאת מצטערת אבל את כרגע עסוקה וכו'. אם הוא חוזר על כך שוב ושוב ונמאס לך, חשוב שתאמרי לו שנמאס לך וקשה לך ובפעם הבאה לא תוכלי להביא לו את המוצץ.

באופן כללי אני מאמינה שחשוב להסביר לילדים את המעשים שלנו והכוונות שלנו במילים, גם אם נראה שהם לא עד הסוף מבינים. אותו כנ"ל לגבי מעשיו של הילד-אתה זורק את המוצץ כי אתה רוצה שאני אביא לך אותו.

בהצלחה
אודט

שלום שרון

מדברייך נשמע שאת ובתך בעיצומו של מאבק כוחות שמאפיין את גיל שנתיים המכונה גם גיל ההתבגרות הראשון. בגיל זה הפעוט נע בין מצב של תחושת יכולת מופרזת לבין מצב של תחושת חוסר יכולת מוחלטת, והוא מתקשה להתמודד עם שני הקטבים הללו. במצב של חוסר היכולת לרוב הילד ינסה לפצות עצמו על ידי ניסיון לשליטה מלאה בסביבתו-בעיקר בהוריו. זהו מצב מורכב להורים מאחר שמצד אחד הילד נחווה כשתלטן ורודן ומצד שני כנזקק וחסר אונים-אז איך מוצאים את האיזון? האם מגיבים לכל ה"קפריזות" ואז החשש שהילד יגדל להיות מפונק, או שלא מוותרים, ואז בדרך כלל מתחילים מאבקי כוחות..

כמה שאלות חשובות -האם בתך ילדה מפותחת לגילה מבחינה שפתית? האם היא מסוגלת לבטא את רצונותיה במילים והאם את מרגישה שאת מבינה מה היא מבקשת? האם מאז ומתמיד בתך נחווית אצלך כתינוקת/פעוטה תובענית וצרחנית, בעלת מזג סוער, או שלאחרונה גברו הצרחות ותחושת הקושי שלך בהתמודדות עמה גברה? איך עבר גיל שנתיים עם בנך הבכור?
חסר לי פירוט ספציפי יותר לגבי סוג הבקשות שלה ולגבי העמדה שלך-מתי את נענית לה ומתי לא. האם את מבקשת לחנך אותה שלא כל דבר שהיא רוצה היא יכולה להשיג וגם לא בכל רגע נתון?, בגדול זה מסר חשוב, אבל חשוב להבין באילו נושאים מדובר והאם הציפיות שלך ממנה לדחיית סיפוקים מותאמות ליכולת שלה או לגילה ועד כמה הן מתסכלות אותה מעבר למידה הנדרשת.

באופן כללי, חשוב לי להדגיש שבגיל שנתיים הצורך של ילדים להשתמש בהוריהם הוא חזק, כלומר, הרצון לקבל מענה מיידי הוא לא בהכרח פינוק אלא יותר צורך אמיתי ובסיסי. חשוב להבין עד כמה בהיררכיית משפחתכם לגיטימי להיענות קודם כל לקטן ולנזקק ורק אחכ לאח הגדול ולשאר הצרכים הבלתי נגמרים במשפחה ובבית ועוד לא דברנו על עבודה..

בעקרון אני מאמינה שדווקא ככל שתענו לבקשות של בתכם ותהיו קשובים לה ולצרכיה( כמובן בגדר הסביר והמתאים, מה שלא מסכן אותה, מה שלא משבש את התפקוד התקין של המשפחה), כך היא תוכל בהמשך לגדול ולהיות מסוגלת לוותר על השליטה והתובענות ולהיות פחות אגוצנטרית. כך תוכלי להשתחרר ממאבקי הכוח שנכנסתן לתוכם ובהדרגה היא פחות תתנגד לבקשותיך כמו להתלבש ויותר תשתף איתך פעולה.
אני לא סבורה שלהתעלם מהצרחות יעזור, ואת גם מתארת שהיא יכולה לצרוח כל היום, כלומר, אינה "לומדת לקח" מכך שאת איתנה בעמדתך. גם עונשים לא יתאימו בגיל זה מאחר וחסרה לבתך היכולת להבין את הקשר בין מעשיה לבין העונש. היא "נענשה" כבר מעצם זה שלא קבלה את מבוקשה.

מעל הכל, נראה לי שאת זקוקה לאוויר לנשימה וחשוב שתעזרי ככל שאת יכולה באנשים סביבך-בן זוגך,סבתות אם יש, בייביסיטר וכו'. וכן שתייצרי לעצמך מקורות להתמלא באנרגיה-יציאה בערבים, ספורט, תחביבים וכל דבר שיאפשר לך להתמלא. ללא ספק, ככל שתרגישי שאת באה על סיפוקך, כך גם תוכלי ביתר קלות להיענות לצרכים של בתך, שבהחלט דורשים התמסרות כמעט טוטאלית בגיל כה צעיר כמו שלה.

בהצלחה

אודט

ראשית ברצוני לחזק את הגישה שלכם המאפשרת לבנך זמן התאקלמות והסתגלות בטרם הדרישות ממנו גוברות. כמו כן, נראה שאתם מבינים ורגישים לתגובותיו הרגשיות המשקפות חשש ופחד שהינו ברור מהסיטואציה החדשה בה נמצא.
איני יודעת היכן היה בשנה"ל הקודמת (אלוטף? מסגרת טיפולית אחרת? מסגרת פרטית עם סייעת?) אך אני מניחה שהשתלבותו בגן הנוכחי נובעת מהתרשמות הצוות הטיפולי כי הוא יוכל להתמודד עם ילדים גדולים ממנו ולהפיק מכך מבלי לחוות תסכול (ובוודאי היו מעורבים כאן גם שיקולים מערכתיים של מצאי הגנים התקשורתיים באיזור מגוריכם). אך עדיין, החששות שלו, והתגובה אליהם, כאמור, מובנת ואף דיי מוצדקת.... : האם העובדה שהוא "בגן של גדולים" משמעותה שיש להתעלם מגילו הכרונולוגי ומיכולותיו ההתפתחותיות?! וודאי שלא, והעמדה שלכם שלא לדרוש ממנו דברים חדשים בימים אלה כאמור נכונה לדעתי. גם צוות הגן אמור להתייחס לפער הזה ולדרוש מבנך רק את מה שמתאים לו מבלי להלחיץ אותו או לתסכל אותו (שזה כנראה מה שקרה).
בפועל, אני חושבת שיחשוב להתייעץ עם הצוות הטיפולי בגן (מניסוני הצוות אמור לכלול, בנוסף לגננת טיפולית מנוסה ולצוות מטפלים פרא-רפואיים, גם פסיכולוגית בהיקף משרה רחב יחסית) ולהגדיר עימן את קצב הדרישות ואת מידת ה'לחץ' שיופעל על בנכם. אני מניחה שיש לצוות הגדרות כאלה בתוכנית הלימודית האישית המיועדת שלו (מה שקוראים "תל"א") וחשוב שתשתפו אותן בהרגשתכם כי הלחץ להתבגר ולגדול רק מלחיץ אותו ומעורר בו חרדות שאינן מתאימות.
ומה לעשות עד אז? נשמע לי שבנכם צריך את האישור מכם שהוא גם קטן וגם גדול ואפשר לעזור לו לעבד את המקום האמיתי שלו כלומר, לעזור לו להבחין מתי הוא "גדול" - באיזה תחומים ("אתה כבר לא משתמש במוצץ בגן כמו הילדים הגדולים") ומתי הוא "קטן" ("עדיין קשה לך לשבת במפגש בלי לקום, אבל עוד מעט זה כבר יהיה קל יותר"). חשוב להתאים את הדברים לאוצר המילים שלו ולרמת ההבנה השפתית, אך המסר יהיה שאפשר להיות גם קטנים וגם גדולים. העובדה שהוא גם 'גדול' לא מחייבת אותו לוותר על מקומו כקטן בדברים מסוימים. למשל, "אתה הולך לגן עם גדולים אבל מותר לך להשתמש בבקבוק של קטנים אם זה יותר קל בשבילך". אני חושבת שהמסר צריך להיות שהמקום של ה"קטן" לא הולך לאיבוד, כי בעצם גם מבוגרים שומרים על "איזורים" מסוימים שבהם הם קטנים (דברים שלא מתחשק לנו לעשות...) לצד ההתבגרות וזה טבעי לחלוטין. תוכלו להשתמש גם במקומו במשפחה (האם הוא הבכור? הצעיר? לשני ה'מיקומים' יש כמובן יתרונות וחסרונות...).
חשוב שתהיו ערים לתגובות חרדה נוספות, אם מופיעות (האם הוא ילד חרד מטבעו?), ותפנו את תשומת לבם של הצוות החינוכי והטיפולי בגן וכן פנו לקבלת ייעוץ מתאים מידי איש מקצוע המתמצא בהתפתחות ובהתמודדות של ילדים עם צרכים מיוחדים.
בהצלחה רבה,
מיכל

שלום לירז,
ראשית ברצוני לחזק אותך על המחשבה לפנות לסיוע מקצועי בנוגע לשתי הבנות.
האם ברצונך במטפלת אחת עבור שתיהן? הפרשי הגילאים ביניהן מעלים אפשרות להתמחויות שונות, או אולי ברצונך בסיוע בעיקר להורים?
בכל מקרה, שתי התחנות הציבוריות הפועלות בחיפה הינן מצויינות:
עבור הצעירה - תחנה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי, לשכת הבריאות (ביניין הטיל) קומה 15, טלפונים: 04-8633055, 04-8633066
עבור הגדולה - תחנה לטיפול בילד, בנער ובמשפחה, רח' אחד העם 7 , טלפונים: 04-8628089,
04-8622234 .
אם ברצונך בפסיכולוגית פרטית אני ממליצה על גב' רעיה אבימאיר-פת.
(תוכלי לשלוח לי אימייל אם ברצונך בהמלצות נוספות)
בהצלחה,
מיכל

את/ה מתאר/ת מצב של ילד המטופל במספר תחומי קושי. מאוד הייתי רוצה לעזור ולהנחות אותך, אך לטעמי, הדבר הכי אחראי ומקצועי שאני יכולה לתרום לך, הוא לעודד אותך לפנות לאנשי המקצוע והטיפול הסובבים אתכם, לגננת ולפסיכולוגית של הגן. אני סבורה שלהם יש את היכולת, ההיכרות האישית עם המקרה, והידע המקצועי שבעזרתו יוכלו להנחותך ולייעץ לך.
בהצלחה, דפנה.

שלום לאור

בנך עסוק בנושא הזהות המינית ביתר שאת וזהו אכן גיל בו ילדים מתחילים לעמוד על ההבדלים בין המינים ועל התפקידים שכרוכים בזהות המינית: הבן יהיה אבא כשיגדל והבת-אם שתוליד ילדים. עם זאת, בגיל הרך יש קושי בקביעות אובייקט, כלומר, הידיעה שאני בן ואשאר בן גם כשאגדל ויהיה לי עדיין אבר מין זכרי ולא נקבי-עדיין אינה מבוססת.

בשלב זה של ההתפתחות הזהות המינית של בנך וכן מעצם העובדה שאני לא מכירה אותו ואתכם , קשה להגיד מה מנסה בנך לבטא בהתנהגויותיו ואמירותיו. אפשרות אחת שאני יכולה להציע היא שבנך מאוד עסוק בהריון שעבר עלייך, ורואה בך בשלב זה מודל לחיקוי-את אישה, יש לך פות ונכנסת להריון והוא רוצה להיות כמו אמא. בגיל שלוש, בנים עדיין מאוד מחוברים לאמם ותהליך ההזדהות שלהם עם אביהם כדמות גברית רק מתחיל ומגיע לשיאו בגיל חמש (תסביך אדיפוס-כדאי לקרוא בספרות).

האם יש התנהגויות נוספות בהן בנך מגלה עניין בזהות הנשית, למשל פרטי לבוש-מעדיף בגדי בנות, קישוטים בשיער, צבע ורוד, משחק בבובות, משחק רק עם בנות וכו'?הם הוא מתעקש שיקראו לו בת? משתין בישיבה?או, שיש לו התנהגויות טיפוסיות של בנים?
עד כמה הוא מבלה עם אביו לעומת הזמן שהוא מבלה איתך?

בנך חכם ולכן הוא מתעקש על תשובות, במקום בו הוא מרגיש אתכם אולי מבוהלים ואת עצמו חריג ומוזר. ללא ספק בחברה שלנו כיום יש עדיין רגישות מאוד גבוהה בנושא של זהות מינית ובעיקר כלפי בנים (לא אותו כנ"ל כלפי בנות שרוצות לשחק כדורגל או ללבוש רק מכנסיים ולהשתין בעמידה, נכון?)
להרגשתי, בנך מבקש מכם תשובות ברורות. אני הייתי מציעה לומר לבנך שיש לו פין כי הוא בן וגם כשהוא יגדל יהיה לו פין כמו לאביו. לגבי ההריון הייתי אומרת אותו דבר באופן ברור-בנים לא יכולים להכנס להריון כי אין להם רחם. רק בנות יכולות להכנס להריון. כשהוא יגדל הוא יתחתן עם בת והיא תוליד לו ילדים וכו'.. אגב, מה היחס שלכם לבנים בבית? האם הייתה משאלה לבואה של בת?
בנוסף, הייתי ממליצה על הגדלת משך הזמן בה בנך מבלה עם אביו, או עם כל דמות גברית קרובה.

אם ההתנהגות האובססיבית ממשיכה, הייתי פונה לייעוץ מקצועי על מנת לנסות להבין את פשרה ולקבל כלים כהורים כיצד להתמודד עמה.

בברכה
אודט

שלום קפיה
נשמע שבנכם הוא ילד רגיל ככל הילדים וכי הוא חש תסכול כאשר הוא נתקל בקושי במשחקו עם צעצועיו או אף באילוצי המציאות בה הוא חי. עם זאת, חשוב לדעת אם משהו באורח החיים שלו ושלכם השתנה לאחרונה שאולי גורם לבנך קושי להתמודד עם תסכול יותר מבעבר. האם האגרסיות מופיעות לאחרונה גם במסגרת הגן? לא ציינת לגבי הכיסא-מה גרם לו להעיף כיסא, האם הכסא היה מכוון לפגוע במשהו ספציפי? איך הגבת?
את מתארת כי בנך זורק צעצוע כשהוא לא מצליח לעשות מה שרצה(משהו קשה במיוחד?הוא הצליח בעבר וכעת סתם לא הלך לו?). הוא מעיף את הצעצוע ממנו והלאה כתגובה טבעית, אך הכעס שלו אינו על הצעצוע אלא על הקושי שהוא נתקל בו ועל האכזבה מחוסר היכולת שלו להתמודד עם הקושי. אפשר במצבים אלו לחכות מעט עד יעבור הזעם ולנסות להציע עזרה "בוא ננסה יחד, זה קשה מדי לבד" וכמובן להוסיף שזה מאוד מרגיז שמנסים לעשות משהו ולא מצליחים. לפעמים תחושת הכשלון היא כה קשה שקשה להחזיר את הילד לאותו הצעצוע ולכן בהחלט כדאי לעבור למשחק אחר. חשוב לברר האם רמת הצעצועים אכן מותאמת לשלב ההתפתחותי בו בנכם מצוי.אם הוא מתוסכל בקלות לעתים קרובות, כדאי לחזור לצעצועים בהם הוא רכש שליטה כדיי להחזיר לו את בטחונו העצמי ורק אז להעלות בהדרגה את דרגות הקושי.
את כמבוגר יכולה להוות לו מודל למידה שגם מבוגרים לא מצליחים הכל והם מבקשים עזרה ושזה בסדר ולשתף אותו בדוגמאות בזמן אמת או בסיפורים מהעבר.
באופן כללי, כשילד מבטא אגרסיה כלפי חפצים או אנשים ועלול לפגוע בהם, חשוב מצד אחד לשקף כפי שעשית, את הכעס (אתה כועס עכשיו כי...)אך מצד שני להדגיש שגם אם כועסים, אנחנו לא זורקים כסאות/צעצועים. אם יישבר לא נוכל לקנות לך אחר/לא יהיה לך יותר/לא נרשה לך לשחק שוב בצעצוע זה, עד שתראה שאתה מסוגל לשחק מבלי לפגוע. בהדרגה, הילד יתחיל גם להבין מה גורם לו לכעס וגם לבטא את הכעס במילים בעצמו, מה שיפחית את הצורך להתנהג בצורה אגרסיבית.

חשוב לספק לילד מרחב בו הוא כן יכול לבטא אגרסיות, כמו למשל מלחמת חרבות מבוקרת, משחק עם בובות(-מותר להכות את הבובה, זה לא כואב לה באמת), משחק בכדור-בעיטות לשער, בובת נחום תקום/שק אגרוף ועוד..

ולבסוף חשוב שתבררי עם עצמך-מה עמדתך לגבי כעס ואגרסיות ומה זה מעורר בך כאדם? האם את מאפשרת לעצמך לבטא כעס? האם ביטויי כעס של אחרים מרתיעים אותך?
חשוב שאנחנו כהורים נוכל להתחבר ולהכיר ברגשות השליליים שלנו על מנת שנוכל לעזור לילדנו להתמודד עם רגשותיהם השליליים.
בהצלחה
אודט

מיכל, את מעלה הרבה שאלות ולבטים בדברייך העוסקים בדורשנות מול סמכות, בזכות לפרטיות של ילדים צעירים ובכלל במידה בה הורים צריכים/רשאיים/יכולים ל"נהל" את חייהם של ילדיהם. אני מניחה שזהו דיון שמלווה שלבים התפתחותיים רבים, ועולה ביתר שאת בנושא כמו החינוך לניקיון שהינו תחום המחייב סיוע של ההורים את ילדיהם וליווי, ולא ניתן לצלוח אותו ללא העזרה הזו.
את שואלת "מתי אוכל להיות "סגורה" שזה בסדר.....אני חוששת שאצל אנשים הנוטים ללבטים ולהיסוס, אנשים הנוטים להתחבט ולשאול שאלות, לא קיים מצב בו בתחום של גידול ילדים - או בתחום של יחסים בינשאישיים בכלל - שיש משהו עליו ניתן להיות "סגורים" או לגמריי בטוחים. אני מניחה שתמיד יהיו שאלות, שאלות הנכונות לכל שלב ושלב. לעיתים תרגישי שקל יותר לקבל החלטה, שתרגישי שקל לך יותר לדעת מתי "לחתוך" ולעיתים פחות. לעיתים קל יותר כאשר ישנו הורה אחר שעושה זאת ביתר קלות (פחות מתלבט...) או כאשר הילד עצמו מסמן באופן ברור על הכיון.
בכל מקרה, נראה שצמתים התפתחותיים רבים של בנך יעלו את הלבטים האלה ואני ממליצה לכם לפנות לקבלת ייעוץ או ליווי של איש מקצוע בתחום. סיטואציה טיפולית-ייעוצית של הדרכת הורים תוכל לסייע בכיווני מחשבה ובגיבוש 'אני מאמין' הורי על פי מה שמתאים לכם ולבנכם. חשוב לי לומר שלשאול שאלות זה חשוב וטוב ואני מאמינה שעבור ילדים עדיפה מציאות של לבטים ושל גמישות מחשבתית על פני נחרצות שעשויה לעיתים להיות מקובעת ונוקשה יותר.
בהצלחה רבה,
מיכל