פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום לאמא המודאגת

ראשית אני רוצה לחזק אותך על דרכי ההתמודדות שלך עד כה בנוגע להתנהגות של בנך:חשוב מאוד שאת ובעלך הייתם מתואמים ביניכם, מה שעוזר להעביר מסר ברור ועקבי. על אותו עיקרון, חשוב שיתוף הפעולה עם הגננת, אפשר לעשות זאת גם באמצעות מחברת קשר. הרגל נוסף מבורך הוא ההשתוללות שלכם יחד כמשפחה, ריקוד, משחקי כדור-זו דרך חיובית ביותר לתעל אנרגיות שמצטברות במהלך ההתמודדויות של כולנו ביומיום.

שנית, מהתיאורים שלך את בנך נשמע שהוא נוטה להביע את עצמו ואת רגשותיו בדרכים לא מילוליות, "מרביץ בלי סיבה" או שמתבודד ומשחק בעולם שלו. כשאני מוסיפה לזה את הקושי בדיבור, נראה כי בנך מתקשה לבטא את רגשותיו, השליליים במקרה זה, באופן מילולי ולכן "מתנהג" אותם. אני מאמינה שתמיד ישנה סיבה להתנהגויות שלו, רק שלא תמיד היא ברורה למסתכל מהצד. אמנם ההתנהגות האלימה אינה לגיטימית ובצדק אתם לא מסכימים לכך, אבל חשוב שתנסו להבין יחד עם בנכם את המסר שהוא מעביר לכם דרך ההתנהגויות. למשל, שהתחלה של גן חדש היא מאיימת והדרך של בנכם לבטא זאת בשלב זה היא דרך אלימות. הדברים הללו קשורים לאינטליגנציה רגשית ולכם כהורים יש יכולת רבה להשפיע על התפתחותה אצל בנכם על ידי שיחות על רגשות שלי ושל האחר וכו'.

מתיאורייך עולה שאלה לגבי המיומנויות החברתיות של בנך- עד כמה הוא מצליח לתקשר עם חבריו, להזמינם לקשר, למשחק, לדיאלוג על רעיונות שונים. עד כמה הוא מפרש באופן מתאים סיטואציות חברתיות, אולי נוטה לפרש התנהגויות נטראליות של חבריו כעמדה נגדו?
האם ניסית לברר איתו מדוע אינו מזמין חברים אחה"צ? האם חושש מדחייה? האם חש חוסר בטחון ללכת לחברים כי לא בטוח שישמרו על "האינטרסים שלו" שם? מדוע בוחר להתבודד בגינה? האם זה קשור לנוכחות של אחותו?
דווקא המפגשים אחה"צ אחד על אחד, במקום בטוח כמו הבית, יכולים לעזור לבנך לחזק את הכישורים החברתיים שלו והוא יזדקק לנוכחות שלכם שם כמתוווכים ומסבירים..
שאלה נוספת-האם בנך מפנה אגרסיה גם בבית, כלפיכם, כלפי אחותו (גדולה/קטנה?) ואיך אתם מגיבים לכך/מבינים את האגרסיה? המשפחה והקשר עם האחים היא הבסיס הראשוני ללמידת כישורים חברתיים, הבעת רגשות, הבנת מצבים חברתיים וכו' ולכן חשוב להבין את עמדותיכם בנושא. עד כמה אתם מרגישים שבנכם מבין את ההשלכות של ההתנהגויות שלו, מדוע אסור להרביץ, מה מרגיש הילד השני וכו'.
ושאלה אחרונה-האם בנך מבטא התנהגויות אימפולסיביות בתחומים נוספים-עשיתי כך וכך סתם כי בא לי, ללא מחשבה או תכנון מראש. אם כן, הייתי שוקלת להתייעץ עם מרפאה בעיסוק מאחר שמדובר בתחום של וויסות התנהגות על בסיס פיזיולוגי והיא יכולה לתרום הרבה.

אני מציעה שתנסו לפעול בשלב זה בכיוונים המחשבה המתאימים לכם. אם יעלה צורך
אוכל גם להמליץ על קבוצות לפיתוח מימנויות חברתיות, אם אכן זה הכיוון על פי הרגשתכם.

בהצלחה
אודט

השיטה להתעלם כדי לא לחזק התנהגות של ילד אומנם מתאימה לפעמים ועוזרת כשלא רוצים לחזק התנהגות אקראית, אך נראה לי שזה לא המקרה. הסיבה שבנך חוזר אחרייך היא לא סתם, כפי שאמרת זה כדי להגיד "גם אני יכול", וגם כדי לומר, "אני גדול", "אני עושה דברים שמרגיזים" וגם "אני רוצה להיות כמו אימא". כל אלה מתאימים מאוד לגילו.
לכן,נדרשת כאן שיטה אחרת... להגיד לו "גם אימא עושה לא בסדר" זה מורכב מידי בשביל ילד צעיר בגילו: אז איך יידע מתי אימא כן עושה בסדר? או, איך יידע להבחין? הרי את לרוב אנחנו רוצים שהילדים ייחקו אותנו בהתנהגויות שלנו, ואת מרבית הדברים שהם עושים הם בעצם למדו מאיתנו. נראה לי שבמקרה זה אפשר אולי לפתח איזה משחק איתו: להמציא משהו חדש שאומרים בכל פעם שזה עולה. למשל, אם את שומעת את עצמך אומרת את המילה (למשל, 'שיט'), אפשר להגיד לו משהו כמו "אוי, אמרתי 'שיט', זו מילה לא יפה, בוא נגיד משהו אחר במקום" ולהמציא יחד איתו מילה אחרת, ממוצאת שלכם, (למשל כמו 'אברקדברא' או אמיתית, נניח 'כדורגל') ואז להגיד לו: בפעם הבאה שזה ייצא לנו נגיד 'כדורגל' וזה יהיה המשחק הפרטי שלנו" וכל פעם, יחד איתו, להחליף את המילה, גם כשהוא אומר וגם כשאת...
לפעמים נדרשת יצירתיות כדי לפתור תסבוכות כאלה, אבל הרווח הוא בלמידה המשותפת של שניכם ובהנאה שאפשר להפיק מזה...
בהצלחה,
מיכל

כפי שאת מתרשמת, החוויות הרפואיות שעבר בנך היו כנראה קשות מאוד עבור כולכם והן נותנות את אותותיהן כיום אצלו, וכך גם אצלכם: ישנה תשומת לב מוגברת לתגובות שלו, דריכות, וחשש מובן לקראת טיפולים ופרוצדורות רפואיות עתידיות כמו טיפול השיניים הצפוי. בנך מגיב בצורה מאוד אופיינית לילד עם היסטוריה רפואית שכזו. ילדים נוטים לפתח חרדה והימנעות לאחריהן מאירועים דומים וישנם ילדים שנוטים בעקבות חוויות כאלה "להסתבך" עם חרדות ופוביות נוספות. זה לא אומר שזה בהכרח מה שצפוי, אך כדאי להקדים את המאוחר ולפנות לקבלת עזרה פסיכולוגית מתאימה. יש מה לעשות, וכדאי לעשות זאת בשלב מוקדם ולא להמתין לעוד אירועים של מאבקים סביב הטיפול בגוף. לא היינו רוצים למשל שהוא ימנע ממשחק בחצר בגלל הפחד להיפצע. ויתכן שטיפול השיניים, לקראתו ניתן להתכונן במסגרת הטיפול, יהפוך להיות החוויה הרפואית הטובה הראשונה שממנה הדברים יחזרו למסלול. בטיפול יתנו לכם הדרכה מה לעשות ויסייעו לו לעבד רגשית את החוויות שעבר באמצעות משחק. אני ממליצה מאוד לפנות לטיפול אצל פסיכולוג/ית בעלי הכשרה ספציפית בגיל הרך. תוכלי לכתוב לי למייל או בפורום ואוכל להמליץ לך על מישהו מתאים באיזור מגורייך.
בהצלחה רבה,
מיכל
ותודה על הפרגון: חשוב לנו לדעת שישנם קוראים מרוצים...

שמחה שלום,
הדאגה שלך הינה החשש המרכזי המלווה הורים שילדם משתלב לראשונה במסגרת חינוכית חדשה. עד כה בתך הייתה כנראה במסגרת בייתית, או כמעט-בייתית (מטפלת, משפחתון קטן) והיכולת לפקח ולעקוב אחרי המתרחש הייתה קלה יותר. כעת, כשהגננת היא דמות עסוקה שלא רוצים "להטריף" כי רוצים לשמור על יחסים טובים; כשברור שצריך לתת לקטנטונת זמן ומרחב להסתגלות ולכן אי אפשר לעמוד בחלון; כשיודעים שצריך לסמוך על הגן כדאי שגם היא תרגיש בטוחה שם ועדיין.... איך יודעים??
ובכן, אין לי תשובה אחת ברורה...אני חושבת שהמעורבות שלך כאימא והיכולת שלך לקרוא את בתך עד כה תוכל לסייע כאן כמו בכל הסתגלות חדשה שהייתה לה. למשל, איך ידעת האם בתך נהנתה מהתנסות חדשה במגרש משחקים? למשל, מגלשה או נדנדה חדשה, איך ידעת איזה אוכל היא מעדיפה ואיזה פחות? מהו הצעצוע מועדף בהשוואה לחפץ שהרתיע אותה?
ברור שעד כה היו לה התנסויות "קטנות" בלבד, ומעולם לא נדרשת בהתמודדות מעיין זו, אך גם כאן בהדרגה תדעי לזהות את מצב הרוח שלה עם כניסתה לגן בבוקר, את תראי כיצד היא ניגשת אל הצוות, אל הפינות השונות ואל הילדים, תראי עד כמה היא מספרת על חוויות מהגן (מומלץ לא להציף בשאלות "פתוחות" של 'איך היה' אלא למקד את השיחה כדי שתוכל לספר). חשוב לתת לה זמן להסתגל לפני שמסיקים מסקנה (לפחות מס' שבועות) ומפעם לפעם כדאי ומומלץ לשאול את הגננת איך לדעתה ההשתלבות עד כה, עם מי היא משחקת ובמה, גם כדי להיות מעורבת יותר וגם כדי להרחיב את ההתנסות לבית. למשל, אם יש סיפור שהגננת הקריאה בגן ובתך מאוד נהנתה ממנו כדאי להקריא גם בבית, אם יש משחק שנמצא בגן ומצא חן בעיניה אפשר לקנות הבייתה ויותר מזה : אם יש ילד או ילדה אתם נהנתה לשחק, כדאי להפגש גם בשעות אחר הצהרים (כן, כבר בגיל הזה). מתוך השיחה עם הגננת תוכלי לקבל מענה גם לגבי הסעיף של "האם מתייחסים אליה"... חשוב מאוד לדעת האם הגננת של בתך לומדת להכיר אותה, האם היא באה לידי ביטוי בגן (מבחינה חברתית, שפתית, מבחינת הרגלים של עצמאות וכדומה) בצורה דומה לאופן בו אתם מכירים אותה בבית. זאת בדיוק הסיבה לשמה הצוות של הגן נמצא בו...
אני בטוחה שניסת למצוא עבור בתך את המסגרת הטובה ביותר שביכולתך ובוודאי בחרת את המועדפת עלייך מבין כמה אפשרויות, לאחר שהבאת בחשבון את שיקולי הצוות, כמות הילדים, תנאי הסביבה וכדומה. אני מניחה שאם את אהבת את הגן שבחרת עבורה, גם בתך תאהב אותו ותשתלב בו בצורה טובה.
בהצלחה,
מיכל

שלום רב,
עבור פעוטות, היציאה אל העולם החברתי הינה משימה ההתפתחותית חשובה ביותר, אולי החשובה מכל, ואכן ילדים שונים זה מזה באופן ובדרך בה הם מתחילים להתעניין בסביבתם. אך יחד עם זאת, יכולת זו אינה "מתחילה" רק בגיל הזה וישנם סימנים רבים עוד קודם לכן המשקפים את העולם החברתי-תקשורתי שלהם ומסייעים לנו להבין אותם טוב יותר ולהבין את התנהגותם החברתית (או ה"אנטי-חברתית" כפי שאת מתרשמת).
למשל, האם בנך יצר קשרים והתעניין באחרים בתור תינוק צעיר? האם הוא נהג לחייך לאחרים? האם ייצר קשר עין משמעותי ורציף עם אחרים? האם כיום הוא משתף את הקרובים אליו בתגליות שלו? (למשל, נוהג להצביע על דברים מעניינים שרואה, נוהג לחלק עם אחרים תגליות, משחקים וכדומה). כל השאלות האלה מיועדות לכוון אותך להתבונן על יכולתו התקשורתית שהיא הבסיס להתנהגות חברתית. מרכיב מרכזי נוסף הינו השפה: האם בתחום זה הוא מתאים לגילו? האם רמת ההבנה שלו מתאימה לגילו, כלומר, האם מבין רעיונות פשוטים (כמו בסיפור, במשחק), האם מבין הוראות? האם אוצר המילים שלו מבחינת השפה המופקת שלו מתאים לגילו? וגם: האם בתחומי התפתחות אחרים הוא מתאים לבני גילו (מוטורית, תפיסה חזותית, תפקוד יום יום ואחרים).
אציין שחוסר התעניינות באח-תינוק עשוי לנבוע גם ממורכבות רגשית הנלווית ללידת אח חדש במשפחה ועל כן נתון זה לכשעצמו אינו מספיק בכדי לעורר דאגה בתחום החברתי-תקשורתי בתנאי ששאר המרכיבים תקינים.
ישנן פעוטות רבים בני גילו שהינם פעלתניים ו"צריך לרוץ אחריהם", כדברייך, אך אצל ילדים בני 1:9 אנו מצפים ליחסים חברתיים מפותחים מעט יותר מכפי שתארת. לפיכך, אם חלק מהתחומים שהזכרתי מעוררים דאגה גם כן, כדאי מאוד לפנות לייעוץ מקצועי, רצוי במסגרת שירותים להתפתחות הילד הכוללים צוות מקצועי משלוב של מספר אנשי מקצוע.
את מוזמנת לכתוב בפורום או לפנות אליי בדוא"ל ואוכל להפנות אותך למקום מתאים באיזור מגורייך.
בהצלחה,
מיכל

מיכל, תודה לך על התשובה המפורטת. אנסה לתת יותר פרטים אך אשמח גם לקבל ממך פרטים על מרכזים להתפתחות הילד בתל-אביב. אז מבחינת קשר עין, הוא כן יצר קשר עין מהיותו תינוק ואף נהג לחייך אלי ולאחרים במשפחה. אך מהיותו תינוק הוא תמיד העדיף לישון בעריסה ולא כל כך אהב שמערסלים אותו ולא רצה לינוק (נתתי לו בקבוק מהר מדי...אשמתי) ואני חושבת שבגלל זה הוא לא כל כך אהב מגע. אני שמה לב שהוא כן יוצר קשר עין כאשר מדברים איתו, שרים לו וכו'. אך למשל בחוג הג'ימבורי, בזמן שירי ההפעלה הוא מעדיף להתבונן במורה ובתנועות שהיא עושה אך לא מחקה אותה כמו שאר הילדים. למרות שהוא כן יכול לעשות את התנועות כמו בשירים אבל בבית. מבחינת תקשורת, יש לו אוצר מילים של כ-20 מילה אך הוא לא משתמש בהם בעת הצורך. למשל הוא יודע להגיד "אור", "מים" ו "ביגלה" אך אינו מבטא את המילים בזמן שהוא רוצה לשתות או רוצה לאכול בייגלה. במקום זה הוא מביא את הבקבוק הריק שלו בכדי שאמלא לו מים, או שדופק על הארון שם נמצאת הבייגלה שהוא אוהב. נראה לי שהוא לא רוצה להתאמץ ולדבר... למשל הוא יודע להגיד "אבא" "אמא" אך לא קורא לנו כאשר הוא צריך אותנו... הוא סופר עד שלוש ושר את כל השיר של "הטלטאביז" וממלמל כל הזמן. בגן הוא רץ אל המטפלת בבוקר, וכאשר אנחנו באים לקחת אותו, נותן לה נשיקה באוויר. אך הוא לא מוכן שמישהו ירים אותו על הידיים למשך זמן. למשל הוא מאוד שמח כאשר יש אורחים בבית ומתחיל לקפוץ ולהשתולל משמחה. אך כמובן אינו מוכן שמישהו מהאורחים ירים אותו על הידיים או ינשק אותו. ישנה עוד תינוקת בגילו במשפחה והיא תמיד רוצה לחבק אותו כאשר היא רואה אותו. אך הוא תמיד דוחף אותה ובורח ממנה. אני מקווה שזה מפרט יותר את המצב שלו. האם ישנו טיפול אשר יגרום לו להתעניין באחרים? תודה וסליחה על ההודעה הארוכה...

את מתארת את בנך כמי שיכול להנות מאוד מטיפול רב מקצועי של יחידה להתפתחות הילד כיוון שצוות משולב הכולל קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק ופסיכולוגית מטפלות יחדיו בדיוק בפעוטות מסוגו. למשל, התיאור של בנך עשוי להצביע על קשיים בויסות תחושתי הגורמים לו להרתע ממגע, כלומר, הוא חווה את המגע הקרוב כמלחיץ מידי ברמה הגופנית ועל כן נמנע ממנו. הטיפול בזה שייך לתחום של מרפאות בעיסוק, תוכלו לקבל הדרכה כיצד לנהוג על ידי פסיכולוג וכן להיעזר בתחום השימוש בשפה על ידי קלינאית תקשורת. כדאי מאוד לפנות לקבלת אבחנה מתאימה על ידי רופא התפתחותי או פסיכולוג התפתחותי על מנת לשלול את האפשרות שמדובר במכלול של קשיים תקשורתיים.
מבחינת השירות הציבורי, בתל אביב ישנו המכון להתפתחות הילד 'בית אברהמס' המקבל פניות של כל הקופות באמצעות טופסי 17 וישנו מכון של מכבי במרכז השלום ביגאל אלון וכן ביפו. גם לכללית יש מכון המפוזר בין הסניפים השונים וצריך הפנייה של רופא ילדים. השירותים ניתנים חינם עד גיל 3, אך ישנם תורי המתנה ארוכים. אם תרצי אוכל להפנות אותך גם לגורמים פרטיים מתאימים.
בהצלחה רבה,
מיכל

בעיה מסוג זו שאת מתארת היא מהסוג של "הביצה והתרנגולת", משום שמה שקורה אצל פעוטות (כמו אצל מבוגרים) הסובלים מהתאפקויות או עצירויות הוא שהצואה המתעכבת במעיים הופכת לקשה ויבשה, ואז כשהיא יוצאת סוף סוף - התחושה מאוד לא נעימה ואף מכאיבה למדי. הפעוט שחווה זאת מנסה בפעם הבאה שיש לו קקי "לדחות את הקץ" ולנסות לחמוק מעשיית הקקי על ידי התאפקות כדי שלא יכאב לו שוב, מה שבתורו רק מחמיר את הבעיה, וחוזר חלילה.
על מנת להוציאו ממעגל הקסמים השלילי הזה חייבים להגיע למצב שיהיו לו יציאות רכות וסדירות, כך שלא יכנס ללופ של עצירויות המגבירות את הבעיה.
לשם כך יש לתת על פי רוב מרכך, כפי שאת אכן עשית. ישנו בשוק מגוון של מוצרים טבעיים ובלתי מזיקים, ויש לתת אותם לפי הוראות הרופא או הרוקח ולפרק זמן ארוך דיו כדי שהפעוט יכנס לשיגרת יציאות וישתחרר מהפחד שלו מעשיית קקי.
במקרה שלכם, שידוע שהיה לבנך סדק בפי הטבעת, הייתי מציעה לך להתייעץ ולהיות במעקב אצל רופא גסטרואנתרולוג ילדים. פתרון הבעיה הרפואית עשוי להביא בעקבותיו לפתרון הבעיה ההתנהגותית.
כל טוב, דפנה.

ראשית - אני משתתפת בצערך ובאבלך. כבעלת כלבים בעבר ובהווה, נאלצתי גם אני לעבור את החוויה הלא קלה הזו. כל מי שאוהב כלבים יודע שזהו תהליך של אבל שיש בו עצב רב.
מה שיכול לעזור הוא להתנחם בכך שהכלבה לא נאלצה להמשיך ולסבול ואפשר היה לגאול אותה מיסוריה, ומי שמתאים לו יכול לקוות שהיא בעולם טוב יותר עכשיו.
לא בכדי אני מתייחסת קודם לכל אל האבל שלך. את אמנם דואגת לבתך, אך עלייך לדאוג גם לאמה: מותר לך לחוש עצובה ולהתאבל בדרך שמתאימה לך.
יחד עם זאת את צודקת באינטואיציה שלך שיש להבדיל בין התחושות שלך לאלו של הילדה. לפי תיאורך מתקבל הרושם שבתך לא היתה קשורה מדי אל הכלבה. לכן אני מניחה שעבורה חוויית הפרידה או ההיעלמות של הכלבה לא תעורר רגשות קשים או סוערים מדי. אני חושבת שתעשי נכון אם גם בנוכחות בתך תבטאי את הצער שלך באופן מתון, וזאת על מנת מחד - להדגים התמודדות עם מצבים המעלים רגשי עצב, ומאידך - באופן כזה שלא יעיק על ילדתך.
עם זאת אני מניחה שבתך גם חשה משהו. היא בוודאי היתה רגילה לנוכחות של הכלבה בבית, על כל מה שזה אומר. לכן יש מקום להתייחס להיעלמות שלה מהבית. אך בחני לפני הכל עד כמה הכלבה בכלל חסרה לה: האם היא שואלת עליה? מה היא שואלת? האם היא מעלה השערות לגבי היעלמותה?
גם לנו המבוגרים קשה עם הבנת מושג המוות, על אחת כמה וכמה לילדים. עלינו לזכור שבתך נמצאת בשלב החשיבה הקונקרטית ולכן אין טעם רב בהסברים מופשטים. נסי להיצמד למידת הענין שהיא מגלה בהיעלמות הכלבה ואל תעמיסי עליה הסברים ותיאורים שאין לה ענין או צורך בהם.
עלינו להיזהר עם קשירת מושגי מחלה וזיקנה למוות (הכלבה מתה כי היא היתה חולה/זקנה) שכן ילדים עושים הקשרים ישירים ואז אם מישהו בסביבתם חולה או זקן - מבחינתם זה עלול להתקשר מיידית לאפשרות של מוות קרוב.
אני מציעה שתחשבי בעצמך, על פי היכרותך את ביתך, על הסבר שאינו שקרי, גם אם אינו כל האמת. הסבר שיניח את דעתה.
מה דעתך על ההסבר הבא, שעשוי להיות מספק לעת עתה, שבו תאמרי לביתך שהכלבה היתה זקנה וחולה ולכן לקחת אותה לרופא. הוא טיפל בה וכעת היא כבר לא סובלת. היא במקום אחר שמתאים לכלבים זקנים וחולים, שאינך יודעת בדיוק היכן הוא (מה שבסופו של דבר נכון. מיותר לתאר את הכלבה בשמיים ובטח לא רצוי לדבר על קבורתה באדמה), ומשם היא כבר לא תחזור יותר.
והכי חשוב: נסי להקרין תחושה שעם כל הצער והכאב שבפרידה, את גם מקבלת אותה ומשלימה עימה.
מאחלת לך התאוששות מהירה,
דפנה.

שלום זואי
ההתנהגות שאת מתארת אצל בתך מוכרת היטב בגיל הרך ויכולות להיות לה כמה סיבות, לעתים התופעה חולפת מאליה ולעתים היא מממשיכה להופיע בתקופות שונות.
בדרך כלל מדברים על תגובה למתח נפשי ולכן גם ההתנהגות מופיעה לעתים קרובות סביב שינה, שהיא בעצם זמן של פרידת הילד מהוריו. עם זאת, לא כל התינוקות מגיבים להליכה לשינה בצורה של משיכת שיער, לכן חשוב לבדוק האם יש סיבה כלשהי שבגללה בתך יכולה להיות במתח,והאם משיכת השיער מופיעה גם בזמנים אחרים של היום, בזמני תסכול, כעס, עייפות.
כיוון אחר של חשיבה יכול להיות קשור לוויסות התחושתי של בתך. את מתארת כי היא מתקשה להירדם ומשפשפת את העיניים חזק-יכול להיות שלבתך יש נטייה לתת- תחושתיות, כלומר, היא זקוקה למגע חזק כמו שפשוף העור ומריטת שיער, על מנת להגיע לרגיעה ברמה הפיזיולוגית. האם כשבתך נחבלת היא מגיבה באופן רגיל או שאינה מגיבה/סף הכאב שלה גבוה? איך היא מגיבה לחום/קור של מאכלים, של המיים באמבטיה וכו'? אפשר להמשיך ולברר פרופיל תחושתי מעין זה אצל מרפאה בעסוק שמומחית בתחום.
עוד כיוון שהייתי מציעה לבדוק הוא אם בתך סובלת מאלרגיות בעור, כגון אסטמה של העור, שיכול לייצר חוסר נוחות משמעותית ולגרום לחוסר שקט רב.
לא תארת איך את מגיבה כשבתך מושכת בשיערה. בכל מקרה, רצוי להתעלם ככל שניתן ממשיכות השיער על מנת לא לייצר בעייה משנית של כעסים בקשר ביניכם, לאפשר אווירה רגועה ככל שניתן בהליכה לשינה, כולל טקסים קבועים, אולי מוסיקה נעימה ברקע, אור מעומעם וכל מה שלמדת עד כה שעשוי להרגיע את בתך.
ברמה התנהגותית, ידוע שגזיזת השיער יכולה להשפיע על ירידה בהרגל של מריטת השיער-פשוט כשהשיער קצר קשה למשוך אותו, וכך בהדרגה ההתנהגות נכחדת.
ממה שאת מתארת לגבי בתך נשמע שהיא תינוקת בריאה בנפשה וכי את גאה בה ונהנית ממנה.

עם זאת, אם ההתנהגות שתארת לא חולפת ואף מחמירה-רצוי לפנות לייעוץ מקצועי

בהצלחה
אודט

אנחנו נוסעים בעוד שבועיים לסופ"ש זוגי לשלושה ימים (שישי-ראשון). לראשונה מאז שהיא נולדה. הילדים ישארו אצל סבא וסבתא האהובים, ובמסגרות הרגילות. האם זו נוראי לעשות לה את זה, בגילה? (לגדול אני לא דואגת)

אתחיל עם הקטנטונת-חשוב להבין האם היא צמודה גם למטפלת בשעות שהיא איתה או שהיא משחקת? האם כשאת יושבת איתה לשחק היא כן משתפת פעולה ומגלה עניין והנאה? באופן כללי, יכולת המשחק תלויה גם בהתפתחות המוטורית והקוגניטיבית אבל גם בתחושת בטחון. יש תינוקות בגיל זה שזקוקים שישבו איתם ויש כאלה שמספיק שההורה נמצא בטווח ראייה על מנת שיחקרו את הצעצועים בבטחון. העובדה שבתך עדיין לא התיישבה גם מפריעה לה באיזשהו אופן לחקור צעצועים ולשחק עימם מאחר שבתנוחה על הגחון יכולת החקירה מוגבלת ושתי הידיים אינן פנויות כמו בישיבה ויש נטייה להתעייפות מהתנוחה לאורך זמן. בנוסף, יכול להיות שחלק ממהצמדות של בתך נובע מהצורך שלה בבלעדיות עלייך ובמאבק על תשומת הלב שלך מול אחיה הגדול וזה אופייני לילד שני.
חסר תיאור של ההתפתחות של בתך בשאר התחומים-התפתחות שפתית, קוגניטיבית, תקשורתית וכו'.
בכל אופן הייתי מציעה לך להתייעץ עם פיזיותרפיסטית על מנת להבין מה מונע ממנה להתיישב ולהתקדם לזחילה על שש. יתכן שהיא זקוקה למעט חיזוק בתחום המוטורי שבהמשך ישפיע על התקדמות ביתר התחומים, יכולת משחק, בטחון עצמי וכו'.
לגבי בנך, ראשית אפנה אותך לאחת התשובות שעניתי בנושא בחירת מסגרת, אולי יהיו שם דברים רלוונטים עבורך( רק שימי לב שמדובר שם בגילאים גדולים יותר). שנית, אני נוטה לחשוב שקבלת החלטה נכונה. יש תרומה רבה בלהיות שנה נוספת בגן בתור בוגר-מבחינה קוגניטיבית, אותן הפעילויות והתכנים שנחשף להם בשנה הקודמת ייקלטו השנה ברבדים נוספים ויעמיקו את הבנתו. לא כל שכן אם הגננת חדשה יש לה תשומות חדשות משלה.בנוסף, בנך יתנסה במעמד הבוגר בגן, דבר שיחזק את בטחונו העצמי. ואני מכירה כמה גנים שהפכו את זה לפרוייקט של חונכים, בו לכל ילד צעיר יש חונך בוגר. איני מכירה את בנך, האם הוא בוגר לגילו או בהתאם לגילו מבחינה רגשית, אך גיל שלוש הוא בהחלט גיל שבו עדיין יכולים להנות ממסגרת של חממה כמו גן פרטי עם מספר קטן של ילדים ואפשר לחכות שנה נוספת עם המעבר לגן עיריה. בנך בשלב זה עסוק בפרידה מחבריו וחשוב לתת לזה מקום ולומר לו שאכן זה עצוב כשנפרדים. אם מדובר בקשרים מאוד משמעותיים חשוב גם לנסות לשמר אותם במינון מסוים אחהצ, אך לא בשלב הראשון על מנת לא לבלבל אותו. אפשר גם לעודד אותו בכך שהוא עשוי להפגש איתם מחדש בהמשך הדרך במסגרות העירוניות השונות. במקביל, רצוי לעודד אותו לקשור קשרים עם הילדים שנשארו ולהעביר לו מסר שאתם סומכים עליו שימצא לעצמו חברים חדשים. בסך הכל פער הגילאים שאת מתארת אינו כה גדול-פחות מחצי שנה.

ולגבי החופשה שלכם-אני ממליצה בחום שתקחו לעצמכם זמן איכות זוגי, שיחזק את הקשר ביניכם ויאפשר לכם לחזור לילדכם כהורים עם כוחות מחודשים, ודאי כשמדובר בשלב לא קל בו בתך צמודה אלייך. כמה טוב שיש סבא וסבתא שמפרגנים לכם חופשה !

שלום לאמא של יוסי

לשאלתך,בנך מציג התנהגות נורמלית לחלוטין ואין צורך לדאגה. הנשיקה של בנך מגיעה ממקום תמים לחלוטין של חיקוי מודל שהוא רואה בבית בינך ובין בעלך או באמצעי התקשורת. עם זאת, חשוב להסביר לו שבגילו ישנן דרכים אחרות להביע חיבה והתפעלות כלפי בנות גילו ונשיקה בפה היא ביטוי חיבה שמתאים יותר למבוגרים, לבני זוג ולבעל ואשה. כשהוא יהיה מבוגר הוא יוכל לנשק בצורה כזו. וזו ההזדמנות גם לומר שאם הוא נוהג לנשק כך אנשים נוספים, כולל אותך, כדאי להעיר לו באותה צורה כי ילדים מנשקים בלחי ולא בפה, על מנת לעזור לו להבחין בין סוגים של אהבה- אהבה רומנטית ששמורה למבוגרים ואהבה לא רומנטית שהיא ביטוי חיבה בין בני הגיל הצעירים או בין בני משפחה(לא בעל ואשה). עודדי אותו על הקשר היפה שיש בינו ובין חברתו, ועזרי לו למצוא דרכים לבטא את אהבתו הכנה אליה-לחבק(תוך בדיקה אם זה מתאים לצד השני), לומר מילים יפות, לשחק יחד להכין אחד לשני מתנות קטנות וכו'.
זו אולי גם הזדמנות מתאימה להסביר לו על גופו, על המרחב האישי ועל הזכות לפרטיות על גופו, כמו גם הצורך לכבד את פרטיות האחר על גופו והמרחב האישי של האחר. רצוי לשאול את האחר האם נעים לו מגע מסוים ולבדוק שאנו לא כופים את עצמנו על אחרים או אחרים לא כופים עצמם אלינו במגע.'
זהו גיל מאוד אופייני של עניין בבן המין השני, שמתבטא דרך משחקי אמא ואבא, משחקי רופא וחולה, וחשוב לראות את ההתעניינות המינית בהקשר המתאים והנורמלי- לא מדובר במיניות של האדם הבוגר. עם זאת כאמור, לחזור ולדבר על המרחב האישי, על איברים פרטיים וכו'.
ודבר נוסף-חשוב שתבדקי עם עצמך אלו רגשות מתעוררים בך כשבנך, "המחזר הקטן שלך" שהיית בלעדית עבורו עד כה, מביע חיבה לבנות נוספות?..
בהצלחה

שלום שרון
אם המצב הוא כפי שאת מתארת, "טיול ממושך עם או בלי התינוק"-אני מצדדת בטיול עם בנכם התינוק, מתוך המחשבה שהצורך, שלא לומר, התלות הרגשית והפיזית של תינוק בהוריו בגיל זה חזקה פי כמה מהצורך שלו בשמירה על שגרה, גם אם מטפלות בו בתקופה זו דמויות מוכרות כמו סבא וסבתא. יכולת החשיבה של בנכם בגיל זה אינה מאפשרת לו להתנחם בידיעה שאתם נעדרים לשבועיים וחצי ותחזרו. הוא אינו יכול להרגיע את חרדת העלמותכם בשיחה טלפונית עמכם או בהסבר מילולי מסבא וסבתא שאמא ואבא נסעו ויחזרו. תפיסת הזמן שלו גם היא אינה מאפשרת לו לכמת את הזמן ולדעת שלא נעלמתם לו לנצח. בסביבות גיל 3-4 מתפתחת יכולת החשיבה הסימבולית וילד יכול לעמוד בתסכול של העדרות הוריו לתקופה ממושכת באמצעות שיחה, יכולת הניבוי-אמא ואבא נסעו פעם וגם חזרו, טבלת ייאוש וכו'..
אני לא מכירה אתכם ואת הצורך שלכם בנסיעה-האם כמשאלה לשבירת שיגרה ואז נסיעה עם בנכם יכולה להיות חוויה מהנה, או מתוך משאלה לבלות יחד כזוג? במצב זה, הייתי מציעה לכם לשקול לדחות טיול מעין זה בשנה- שנתיים או לנסות להמיר אותו לעת עתה בנסיעות תכופות יותר לטיולים זוגיים קצרים יותר.
את בנכם אני לא מכירה (האם נרדם בכל מקום?איך מגיב לנסיעות ממושכות ברכב?האם מסתגל היטב לשינויים בסביבה, מורגל בטיולים מחוץ לבית?)אבל באופן כללי טיול שכולל תינוק צריך לקחת בחשבון את צרכיו ככל שניתן,מבחינת משך הנסיעה ברכב, הגעה בשעה סבירה ליעד בסוף יום טיול, בדיקה מראש באילו מקומות ניתן להזמין לול מראש..חשוב שתכינו את עצמכם נפשית שמדובר בטיול אחר לגמרי (עם תינוק מאשר בלי). זאת בהחלט עשויה להיות חוויה, אבל מסוג אחר...

בהצלחה

למיטב ידיעתי, ברוב המקרים שיטת פיפי-פרס מבוססת על העיקרון הפשוט של כלכלת אסימונים כלומר, פרס ניתן למי שמצליח. זוהי שיטה התנהגותית קלאסית ויעילותה תלויה במידת העיקביות בה נעשית, תלויה ביכולת הלמידה של ה"לומד" - במקרה זה, הילד ששרוכש הרגלי ניקיון, וגם תלויה במידת האמונה של הדוגלים בשיטה....הרבה ילדים מצליחים כך לרכוש הרגלי ניקיון, ובהדרגה הם אינם זקוקים לפרסים ונהנים מעצם ההצלחה, פועלים לשם ההישג. השיטות האלה יעילות לעיתים גם ברכישה של הרגלי התנהגות קונקרטים אחרים (למשל, סידור הצעצועים בחדר).
בעייתיות גדולה יותר ישנה כאשר השיטה מבוססת על עיקרון של שיטת המקל והגזר, כלומר, פרס ניתן למי שמצליח, ומי שלא "נענש". גם אם העונש הוא קל (למשל, שלילת פרס שהובטח) זה פחות מתאים לילדים צעירים שמתמודדים עם דרישה כל כך גדולה כמו פרידה מהטיטול וקבלת האחריות על התוצרים של גופם.
לפיכך, חשוב להבין באיזה אופן צוות הגן מתכונן לקיים את השיטה? מי הולך לבצע את זה? איזה פרסים ניתנים ומתי? האם כל ילד עובר את התהליך בנפרד או שיש עיניין קבוצתי? מה הציפיה מההורים? האם השיטה אמורה "להמשיך" גם בבית?
אין לי דעה בנושא הסיר המנגן כי אני לא מכירה את זה, אבל אם הוא מנגן כאשר הילד עושה פיפי זה סוג של פרס....
בהצלחה,
מיכל

ראשית ברצוני לחזק אותך על הבחירה להפריד את המעבר למיטה החדשה הן מהכניסה לגן והן מהלידה הצפויה. זוהי החלטה שנראית לי נכונה כיוון שחשוב לתת ל"אירוע" שכזה את הזמן והמקום שלו, להסתגל בהדרגה ולאפשר מרחב לנסיגות שמתרחשות, באופן טבעי, כמו בכל רכישה של שלב התפתחותי חדש. כניסה לגן חדש (היכן הייתה קודם לכן?) הינה אירוע משמעותי מעין כמוהו עבור ילדה צעירה, אירוע אשר דורש אינספור הסתגלויות מצידה ומחייב ביטחון במערכות התמיכה שקיימות. לא כל שכן לגבי הלידה הצפויה (מתי?): זהו אירוע שעומד להיות השינוי המשמעותי ביותר שבתך חוותה מעודה, כיון שפרט לקבלת אח או אחות, היא עומדת "לקבל" פחות אימא ואבא.

ועתה בנוגע לנושא השינה: מכיוון שבתכם מתמודדת כעת עם שינויים משמעותיים כל כך בו-זמנית, קשה לדעת מה הגורם להתעוררויות שלה. ייתכן שהן קשורות במעבר למיטה שאומנם תחילה "עבר" חלק אך עכשיו, כשהיא מעכלת את השינוי חלה נסיגה ; ייתכן שזה קשור לכניסה לגן שבוודאי מדוברת איתה בימים האחרונים, בליווי הציפיות הרלוונטיות ("יהיה לך כיף בגן", "את תישארי לישון עם הילדים" וכו') ; ומעל הכל, ייתכן שזהו סימפטום מבשר להתמודדות שלה עם הלידה הצפויה. גם אם היא אינה מבינה את המשמעות האמיתית של העיניין בהיותה פעוטה צעירה, היא בוודאי מרגישה את ההתרחשויות בבית, את ההכנות, ההתרגשות והציפיה, ובוודאי ערה לדיבורים על הנושא שנשמעים בבית ואולי אף בשיחות איתה (האומנם?).

ולפיכך, למרות שאנו לא יודעים מה הגורם להתעוררויות - אולי זה אף אחד מהנ"ל ואולי כולם יחד - ברור שבתכם כנראה צריכה אתכם עכשיו יותר, גם במהלך הלילה ,זאת למרות שהיא כבר מסוגלת להירדם לבד ולישון ברציפות. אני תומכת בהמלצת הגננת להישאר לידה עד שהיא חוזרת לישון ואני מאמינה שכאשר דברים אחרים בחייה ייכנסו לשגרה מחודשת, גם הרציפות שבשינה תשוב לקדמותה. חשוב להעניק לה את מירב הביטחון והעיקביות בתקופה בה מתרחשים שינויים רבים שעליה להתמודד עימם ולכן גם אם היא רצה למיטתכם בלילה נסו להחזיר אותה למיטה שלה בעדינות ולסייע לה להירדם חזרה. אין סיבה שתקופה כזו תהפך להיות "הרגלים רעים". גם לנו, המבוגרים, יש תקופות בהן אנו ישנים פחות טוב בגלל שאנחנו מוטרדים מכל מיני דברים, אך ילדים שמתעוררים מתקשים לחזור ולהירדם ללא סיוע.

בהצלחה רבה,
מיכל

חיזקת אותנו מאוד . אני אמורה ללדת בעוד כחודשיים ובהחלט יש המון דיבורים בבית סביב התינוקת החדשה , הגן החדש ובכלל כל הדברים החדשים בחיינו, דבר שבטוח יוצר בלבול , התרגשות ופחד אצל הקטנה ! שוב , תודה רבה על העזרה !

תהליך הגמילה מחיתולים משתנה מאוד מילד לילד. ישנם ילדים שמשיגים מהר את היכולת לשלוט בצרכים, בעוד אחרים איטיים יותר; ישנם שמצליחים בקלות במהלך היום אך איטיים ברכישת היכולת לשליטה בלילה, וישנם גם ילדים שעושים הפרדה בין מה שהם מצליחים ומסוגלים לעשות בבית בהשוואה לתפקודם בגן ולהיפך. בנך כנראה שייך לקבוצה זו.
היתרון ברור: אנחנו יודעים (ושמחים!) שהוא "הבין את הפרנציפ", כלומר, את היכולת הפיסיולוגית, הקוגניטיבית, התפקודית, השפתית והרגשית לשליטה על צרכים (כן, כל אלה נדרשים כאן...) הוא השיג בבית, וכעת, מסיבות שעדיין אינן ברורות לאחרים, הוא עדיין לא משתמש בזה בגן, כלומר לא הכליל את היכולת שכבר רכש למקומות נוספים. אני מניחה שזה דיי מביך לגלות שאת ההשגים מהבית הוא שומר רק לאימא, וגם דיי מביך לשמוע שהוא מלכלך את הספות....אך עדיין ישנן מספר שאלות חשובות: ראשית: איך הוא הכליל יכולות אחרות שלו מהבית אל הגן (למשל, שימוש או אי שימוש במוצץ, שתיה מכוס/בקבוק, חלוקה של צעצועים עם אחרים וכדומה)?
וספציפית: מי מלווה אותו בשירותים בגן? האם הם נקיים ובטוחים לשימוש? האם יש עוד ילדים שמשתמשים בשירותים מהם ניתן ללמוד? מה קורה במקומות אחרים מחוץ לבית: האם הוא משתמש בשירותים בבתים של סבים/ חברים/ בפארק/ בקניון? האם בבית עלייך להזכיר לו לעשות פיפי ובגן יש סייעת/גננת שנוהגות באותו האופן? ציינת שהשתמשת בשיטת 'פיפי-פרס': האם עושים זאת גם בגן? בבית, מה קורה במחצית השנייה של הפעמים שהוא לא עושה בישבנון האם משתמש בטיטול או מפספס ומרטיב?איך הוא עצמו מגיב להצלחות ולהחמצות שלו?
ובעיניין הספות: לפי מה הסקתם שהוא משתין בכוונה על הספות והשטיחים? אולי זה קורה דווקא שם כי הוא עסוק (במשחק, בצפייה בטלוויזיה) ולכן שוכח לעשות ומחכה לתזכורת?
וגם, לפעמים ילדים מעדיפים לא "להראות" את היכולות שלהם מחוץ לבית עד שהם בטוחים בעצמם מספיק ולאחר שהיכולות התבססו דיין. בנך הוא ילד צעיר, שנמצא בעיצומה של רכישת יכולת מאוד חשובה וחיונית להמשך, יכולת שהצלחה ברכישה שלה תתרום לו רבות. תקופה של למידה היא, מטבעה, איטית, כוללת עליות ומורדות, וגם פערים: לא כל מה שנלמד מייד מיושם בכל מקום (והוא עצמו אמר זאת לסייעת). כדאי לנסות לעודד אותו להשתמש גם בשירותים של הגן אך לא ללחוץ עליו, להציע לו את האפשרות להסתגל באיטיות לשינוי הזה ולסמוך עליו שעם עזרה מתאימה יוכל להסתגל לחידוש שבשימוש בשירותים גם בגן.
בהצלחה,
מיכל

בהחלט ניתן להבין כי התופעה שתארת גורמת לך לאבד את הרוגע. הרי מלכתחילה, היותך אם לשלושה ילדים צעירים, מהם שני תינוקות, אינה מאפשרת רוגע רב מדי... אפשר גם להתרשם שההתנהגות שתארת גורמת לך דאגת מה. אך חסרים פרטים כדי לקבוע האם אכן יש מקום לדאגה.
את שואלת אם ההתנהגות "נורמלית". לא תמיד קל להגדיר מה נחשב נורמלי וצריך להכיר את הרקע והנסיבות להתנהגות. נשאלות מספר שאלות:
ממתי הופיעה ההתנהגות הזו? האם בנך מתנהג כך מזה חודשים רבים, או שמא ההתנהגות הופיעה רק בחודשיים-שלושה האחרונים? שאם כך - אולי ניתן לייחס אותה לשלב ההתפתחות שבו הוא נמצא שמכונה על ידי רבים "גיל שנתיים הנורא", שהתפרצויות זעם הם אחד ממאפייניו. ואולי ניתן לייחס זאת להופעת אחיו התינוק בחייכם, דבר שגזל ממנו את תשומת הלב שהוא זקוק לה או שהיה רגיל לה קודם? או שאולי ניתן לייחס את התנהגותו להתפתחות השפתית שלו המגבילה אותו לעת עתה מלבטא את תחושותיו? כל אחד מאלה או צירוף שלהם יחדיו עשויים להסביר את התנהגותו.
ועוד נשאל האם התנהגותו זו תואמת ומאפיינת את המזג הכללי (הטמפרמנט) שלו? האם הוא באופן כללי פעוט רגוע ושקט, או שאולי הוא פעוט מלא אנרגיה? האם הוא מתאפיין בהבעות רגש (צוחק, בוכה, שמח, עצוב, כועס) בעוצמות נמוכות או גבוהות?
האם הבית, המשפחה והדמויות סביבו מדגימים רוגע ושלווה, או שמא הוא חי בסביבה אנרגטית, עוצמתית, מתוחה?
האם הוא מתנהג כך גם עם דמויות טיפוליות אחרות (גננת או מטפלת, סבתא) או שהוא מייחד התנהגות זו רק כלפייך/כם? האם זה משהו שמיוחד רק לדינמיקת היחסים בינך לבינו?
ולבסוף - האם בנך הורגל כי הוא מקבל כל מה שהוא רוצה? האם הורגל שכאשר הוא "עושה הצגה", משתולל, צורח, זורק - אתם מוותרים לו ונכנעים לרצונו? האם אתם כהורים מקרינים סמכות הורית? האם אתם מציבים לו גבולות (בהתאם לגילו)?
הורים רבים עלולים לחוות איבוד רוגע, כעסים וכיוב'. אך אלה אינם מעידים על סמכות והצבת גבולות. לצערי, לעיתים רבות תגובות הוריות שכאלה מעידות יותר על איבוד עשתונות שאופייני דווקא לחולשה בסמכות ההורית.
אני מציעה, קרן, שתבדקי עם עצמך את התשובות לשאלות שהועלו כאן, ויתכן וכבר תביני אם התנהגותו של בנך "נורמלית". נסי לזהות האם ומה חלקך בהופעת ההתנהגות הזו ובהתאם לעבוד על שינוי. נסי לא לאבד את שלוותך כשזה קורה (אני יודעת כמה זה קשה), והישארי חד משמעית ותקיפה באי היענותך להישתוללותו. עם זאת נסי להשרות עליו רוגע ותחושה שאת אמפטית לרגשותיו - מבינה ומקבלת את תיסכולו אך לא מסכימה עם הדרך בה הוא בוחר לבטא אותו בהתנהגותו.
לגבי ענין נענוע הרגל - אני מתקשה לענות על כך. נסי להתייעץ בענין עם רופא/ת הילדים שלכם.
כל טוב, דפנה.