פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

לאה שלום,
הלבטים שאת מעלה קשורים לחוויה חדשה שיש לך עם בנך: הוא כבר לא תינוק צעיר, הוא גדל והופך לפעוט מלא מרץ, ומבחינתו העולם - וחפצייך היקרים בכללותו - הם מגרש משחקים אחד גדול ומסקרן. פעוטות בגילו של בנך חווים ומתנסים בכל דבר שעומד בדרכם, הכל מעניין ומרגש, בהכל הוא בוודאי רוצה לגעת, אולי בחלק מהמקרים הוא אף עדיין טועם את החפצים שהוא פוגש בדרכו, ובכלל הוא מתאמן בעד כמה כדאי ואפשר להתרחק מאימא מבלי יותר מידי להיפרד, מבלי להיבהל. התוצאה מתישה מאוד: את בוודאי מוצאת את עצמך גוערת בו בלי הרף, אומרת "לא!" בכל רגע נתון, אבל קשה מאוד לקרוא להתנהגות הזו התנהגות דווקאית או התגרות בך. אלו הם מושגים מוקדמים מידיי לגילו ועל כן כל עיניין הענישה שאת מתארת לא רלוונטי כאן: בצדק כתבת שאינך בטוחה כי השימוש במילה עונש הוא נכון.
זה לא אומר שמוקדם מידי לחנך: חשוב מאוד להגדיר מה מותר ומה אסור ולהגיב בהתאם, כלומר, לשבח על שימוש מתאים בצעצועים, ובחפצים שאינם צעצועים (שחלקם כן מותרים), וחשוב לגעור במידה והוא עושה דברים מסוכנים או אסורים. אבל למען שלוותכם הנפשית, חשוב מאוד שיהיו יותר "מותר" מאשר "אסור"....כלומר, חשוב שלבנך יהיו דיי הזדמנויות להתנסות במגוון של חוויות, גם בתוך הבית, שהן אינן אסורות לו או מסוכנות עבורו. לשם כך עלייך להתאים את הבית ולהרחיק מהישג ידו כל חפץ שביר/יקר/אהוב, ואם בכל זאת חלקם נותרים, הרי שחשוב להגיב בכל פעם באותו אופן: להרחיק אותו משם ולסייע לו למצוא עיסוק אחר תוך שאת מסבירה במילים מה קרה. תוכלי למור למשל, "אסור לך לתלוש את העלים של העציץ! בוא נלך לשחק עכשיו בקוביות" תוך שאת מרחיקה אותו פיסית ולוקחת אותו איתך למקום אחר. אני מניחה שקשה מאוד להעסיק אותו בתוך הבית נון-סטופ, ובוודאי חשוב לאפשר לו להתנסות לבד, אבל חשוב מאוד גם להשאיר דיי זמן לפעילות מהנה משותפת שתפצה על כל ההגבלות והאיסורים הללו.
כפי ששערת, אין שום טעם לאיים בשלילת סיפור בגילו - הוא לא מסוגל להבין את הקשר וחשוב מאוד שהתגובה שלך למעשה שעשה תהיה מיידית. גם סגירה בחדר הינה אקט מאיים מידיי עבורו, והוא עדיין לא מסוגל מכוח המצפון בלבד להמתין במסדרון בתור עונש. כל אלו מתאימים לילדים בוגרים יותר ממנו. אני גם לא בטוחה שהשארתו במיטתו בתור עונש הינה אקט מתאים: לא היינו רוצים שייקשר את השהות במיטה לחוויה שלילית. בעצם, רפרטואר הענישה בגיל הזה הוא דיי מוגבל, או אולי לא קיים כלל, ולכן חשוב רק לתרגל במעשים ובמילים את חוקי הבית ואת חוקי העולם כולו . בפועל עלייך להגיב מייד לאחר המעשה וחוזר חלילה, מתוך ההבנה שחינוך זה תהליך ממושך וארוך...
וגם, הייתי מציעה לך לברר עם עצמך עד כמה את פנויה כיום גם להנות מהשובבות הסקרנית שלו, והאם יתכן שהעובדה שאת חווה אותו כמתגרה בך - דבר שעדיין לא כל כך קיים בגילו, קשורה יותר לסבלנות שיש לך כיום להתמודד עימו או לחוויות אישיותל שלך שאינן קשורות בו.
בהצלחה רבה,
מיכל

מיכל שלום ותודה על התגובה רציתי לחדד את הנושא בעניין "ההתגרות". יתכן ובחרתי במינוח שגוי אבל בכל זאת אני מרגישה שבני בודק את תגובתי. יש אמנם מקרים שהוא באמת בודק חפצים באופן מסקרן ושובבני, אולם יש מקרים שנראה לי שהוא רוצה לראות מה אעשה ו/או אולי הוא מחפש תשומת לב. למשל , יש לי מובייל תלוי בסלון שאני לא מרשה שיגע בו (בכל זאת השארתי קצת חפצים בשבילי ואני חושבת שמותר לי, גם כך הבית נראה כמו גן ילדים). כשהוא נוגע, אני גוערת בו בהרמת קול ואומרת לו שאני לא מרשה ושאסור ונו נו נו... ואז לפני שהוא נוגע שנית הוא מסתכל אלי עם חיוך שובב כדי לבדוק מה התגובה שלי, ואז שאני שוב חוזרת על אותה התגובה, הוא נוגע. מה דעתך? האם הוא בודק את התגובות שלי, האם הוא רוצה לקבל תשומת לב (כי גם שאני לא מסתכלת ועסוקה בעבודות בית, הוא נוגע ומרעיש עם המובייל ויודע שכך אני אגיע). כמו כן, יש מקרים מסוכנים לבטיחותו, כמו טיפוס על כיסא, ו/או טיפוס במדרגות (לא בביתנו, אלא בבית ההורים, הוא ממש מתעקש לטפש במדרגות שמובילות מהמטבח לגג וכל דרך שלנו להסתיר עם עגלה וכד' נכשלת. הוא נורא עקשן והולך לשם שוב ושוב ולכן אנו מענישים אותו על ידי קשירתו בעגלה). האם במקרים כאלו שמסוכנים לבטיחות שלו גם אנו אמורים להגיב בדרך שתיארת או שלהיות יותר תקיפים? תודה מראש לאה

אני מסכימה איתך שבנך בודק את הגבולות בהם מותר לו לפעול: זו הסיבה שהוא מסתכל עלייך לאישור לפני הוא עושה משהו, וזו גם הסיבה שהמושג המדובר הוא "גבולות" - הוא בודק איפה עובד הגבול, מתי צריך לעצור, איפה "הוא מתחיל ונגמר"....ההתנהגות הזו מאוד מתאימה לגילו וככה לומדים מה מותר ומה אסור, ככה לומדים איך להתנהג. וכן: מדובר בתהליך ארוך וחזרתי.
אני גם מסכימה אתך שמותר לך להשאיר חפצים בבית שהם 'שלך', וזה חשוב ללמד אותו שאסור לגעת לאימא בדברים, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא להיות לידו ולהגיב מייד כשהוא עושה זאת. כלומר, אני חושבת שמדובר בתקופה בה בנך יכול להישאר לבדו רק בחדרים/חללים בהם אין שום דבר שמסוכן לו ואין שום דבר שיקר ללבך, אחרת יהיו הרבה סיבות לגערות ולמריבות. אם את יודעת שהוא נמצא במקום שבו יש סכנות - כמו המדרגות - אל תשאירי אותו להסתובב שם לבדו! זה לא "הוגן" כלפי החקרנות והסקרנות שלו: מדרגות זה הרי דבר מאוד מעניין, מגרה ומפתה, ועוד יותר מפתה בידיעה שהם מובילות לגג....חשוב מאוד להשגיח עליו בכל רגע נתון אם הוא נמצא ליד מדרגות, ואם הוא מתחיל לטפס עליהן לעלות ביחד איתו כדי ללוות אותו, או לחילופין להרחיק אותו משם. אני חושבת שהתקיפות הנדרשת היא לא בעונש שאחרי המעשה, אלא בהתבוננות על בנך לפני (!) שהוא עושה משהו, בחשיבה עליו ועל הדברים שמעניינים ומעסיקים אותו.
וגם: למען ביטחונו ולמען התפתחותו חשוב להעביר לו את המסר שאימא יודעת מה מעניין אותו ושומרת עליו בכל רגע נתון.
הרשי לי גם לחלוק עלייך בעיניין הקשירה בעגלה בתור עונש: זה בדיוק כמו להכניס אותו למיטה, וזה לא נכון לעשות אם רוצים שהוא יאהב להשתמש בשתיהן...
בהצלחה,
מיכל

שלום רמי,
אתה שואל על בטחון עצמי ואני מניחה שהכוונה היא בעצם למידת היכולת של בנך להתמודד בחברה תוך שהוא מסתמך על כישוריו החברתיים. מקובל לקרוא 'בטחון עצמי' למידה בה אנשים מרגישים נוח עם אחרים, מסוגלים להתנהל בחופשיות, להיפתח במצבים שונים, ואצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, קיימים הבדלים בדפוסים אלה בבית ומחוץ לו.
לא תארת את המזג של בנך: האם הוא ילד רגוע, נינוח ומסתגל בדרך כלל? האם הוא עצבני ונסער? למה הכוונה כשציינת "מתנהג רגיל?" וגם - מתי הופיע השוינוי שתארת כ"מוזר"? ישנם הרבה ילדים שנוטים להסתגלות איטית במצבים חדשים: הם מהססים וזקוקים לזמן "הפשרה" עד שמרגישים בנוח. זהו דפוס התמודדות שלרוב אינו פוגע ביחסים החברתיים שהם מצליחים ליצור (אם כי לעיתים עד שהם נפתחים המפגש כבר מסתיים...). גם התנהגותו ביום ההולדת אופיינית לחלק מהילדים - הרעש וההמולה סביבם מביך אותם והם מתכנסים בעצמם.
החלקים המדאיגים יותר בדברים שכתבת קשורים להתמודדות שלו בגן - האם הוא אומר שהוא עייף כשבעצם הכוונה שהוא מצוברח? חסר-התלהבות? עצוב?? זה בהחלט עשוי להיות קשור מאוד למצב היחסים ביניכם: יחסים רעועים בין הורים משפיעים מאוד על מצבם הנפשי של ילדים.
סביר שהדברים מורכבים משני ההבטים: בנך כנראה נוטה לחשוש ומהסס להסתמך על עצמו, והוא מתמודד עם תקופה לא פשוטה שהופכת את היכולות שלו לנמוכות עוד יותר. כדאי מאוד לשמוע מה חושבת הגננת בגן - האם היא מרגישה שינוי פתאומי, האם היא מרגישה שהוא לא נהנה בגן ושקשה לו להתפתח ולהרוויח מחברת הילדים ומההעשרה החינוכית?
אם להרגשתכם מצב רוחו שפוף רוב הזמן והוא לא פעיל ומשחק כמצופה מבני גילו מומלץ מאוד לפנות להתייעצות מקצועית.
בהצלחה,
מיכל

אפשר בהחלט להבין עד כמה התנהגותה של בתכם מפריעה ומטרידה אתכם. נוצר מצב בו היא מעין ה"סוהרת" שלכם, שכן אחד מכם תמיד חייב להיות איתה ואתם לא חופשיים לעזבה כפי שהורים עושים. מובן שזהו לא מצב קל או אף תקין. החששות שלכם מוצדקים ולכן עליכם לפעול לשינוי.

סביר שהיא נולדה עם נטיית אופי כלשהי שמקשה עליה את המעבר לאנשים אחרים, ויש מקום להתחשב בכך ולנהוג בסבלנות רבה ובסובלנות לקושי הזה, ואכן נראה שאתם עושים זאת היטב, אך השאלה עד כמה מעשיכם מעצימים נטיה זו במקום למתן אותה. אין ספק שבמקרה זה השיהות שלה איתך חיזקה את התופעה.
ההתקשרות של התינוק למטפלים העיקריים שלו היא חשובה ביותר, אך ההיתקשרות לא צריכה לבוא על חשבון יכולתו ליצור היררכיה פנימית בין אותן דמויות ולהיקשר ולהסכים להיות גם עם הדמויות המעט פחות אהובות עליו. חוסר יכולתה/נכונותה לעשות זאת מקשה עליכם ועליה כאחת.

נראה שבתכם היכלילה את ההיצמדות אליכם ואת הרתיעה שלה מאחרים הרבה מעבר לאופייני לתינוקות חרדים. האם יתכן שהיא פשוט למדה שאתם תיתרצו ותעשו עבורה כל דבר שהוא? למשל, האם כשמישהו אחר מגיש לה את החפץ שהיא רוצה והיא לא לוקחת אותו ממנו, היא יודעת שאתם בסופו של דבר תעשו זאת עבורה?
והאם באותה מידה יתכן ואתם אלו שויתרתם על הניסיון ליצור בינה לבין עוד דמויות קשר בטוח? האם יתכן שאתם נוטים להגנת יתר עליה שלא מאפשרת לה להתמודד עם מצבים מאתגרים ומתסכלים? נכון, היא תבכה "זמן מה", אז מה? אם לא תאפשרו לה להרגע ולהישאר בקירבת אותה דמות היא (ואתם) אף פעם לא תלמד שהיא מסוגלת לכך.

קורה לנו, האמהות, לא פעם שבמו מעשינו אנו מחזקות את הקשר והתלות של התינוק בנו. אנו מתלוננות על כך לעיתים כשאנו חשות חנוקות, אך עם היד על הלב - אנחנו גם קצת נהנות מכך שהתינוק מעדיף אותנו על פני כולם - זה ליטוף נעים לאגו שלנו...

הייתי מציעה שתבדקי טוב טוב בינך לבין עצמך עד כמה המעשים והמסרים שלך, הגלויים והסמויים, מחזקים את התנהגותה של ביתך. במקביל קבלי החלטה שאת מרגילה אותה לעוד אדם קבוע אחד לפחות. בחרי מישהו קרוב ואוהב שפנוי לכך. הרבי לבלות במחיצתו ואט אט שחררי את ביתך להינות מהטוב שאותה דמות יכולה להעניק לה - שתיכן תרווחנה מכך. בהמשך הוסיפי עוד דמוויות שכאלה.
זו גם תהיה הכנה מתאימה לקראת שילובה במסגרת חינוכית, שממילא קשה להרבה מאוד פעוטות.

במידה ולא יכול שיפור בהתנהגותה של ביתך המלצתי היא שתיפנו לייעוץ פרטני.
בברכה, דפנה.

מתיאורך אפשר להבין עד כמה לא קל לך. אמנם יש לך תינוק חייכן ומתוק, שסך הכל ישן טוב יחסית בלילה, אך היום שלכם הוא רצף מאתגר ביותר.
אינך מציינת אם הייתם איתו אצל רופא ילדים או מומחים אחרים שאולי יכולים לבדוק, לאבחן ולמצוא את הסיבה לקשיים. יתכן ורצוי שתעשו זאת.
יתכן שבנך משתייך לאותה קבוצת תינוקות שמגיעים לעולמינו לא לגמרי בשלים להתמודדות איתו, אם בשל הטמפרמנט שלהם או אם בשל חוסר בשלות או קושי בויסות עצמי אשר הופכת אותם לתינוקות נרגנים.
תינוקות שכאלה יכולים להתיש את המטפלים שלהם עד מאוד, ולכן חשוב שתקבלו תמיכה וליווי מקצועי ומעשי, בו ילמדו אותך כיצד להגיב אליו בצורה הטובה ביותר. תמיכה מקצועית שכזו ניתן לקבל במרפאות מיוחדות לאם ולתינוק של בתי חולים מסויימים ושל קופות החולים. בררי מה נמצא באיזור מגורייך.
לאור התחושות שאת מתארת נראה שטוב את עושה שאת חוזרת לעבודתך. אלה יהיו עבורך שעות התאווררות ותוכלי לשוב אליו עם אנרגיות מחודשות. אפשר להבין את דאגתך לגבי השתלבותו במעון - דאגה שהיא טבעית בכל מקרה. יהיה עלייך לעקוב ולראות כיצד באמת מתקדמת השתלבותו ומה יחסן של המטפלות אליו. הבה נקווה שתהיינה שם מטפלות מנוסות, חמות וסבלניות שתוכלנה לעזור לו.
בברכה, דפנה.

אני רואה שאת מבינה את מצבי. הייתי אצל רופא ילדים אשר לא מצא כל בעיה ושייך את הבכי ככל הנראה לגזים. מכיוון שבני כבר כמעט בגיל 4 חודשים, אני לא חושבת שגזים זו הבעיה. אני בעיקר חושבת שהוא לא מצליח לעשות בעצמו את הניתוק מכל הגירויים שסביבו. אני ובעלי אכן מעוניינים ללכת למומחים אחרים, אך איננו יודעים לאבחן לאילו מומחים עלינו ללכת ובאיזה תחום. אודה לך אם תוכלי לכוון אותנו מעט יותר לאיזה כיוון עלינו ללכת. המון תודה נירית

התנצלותי הן על הטעות בשמך והן על העיכוב.
כיוון אחד עליו אני ממליצה הן אותן מרפאות פסיכולוגיות לאם ולתינוק השייכות לקופות החולים, שם יושב צוות רב מקצועי שיפגוש ויצפה בכם ויוכל לייעץ ולתמוך. אני אישית מכירה את המרפאה במרכז הרפואי באיכילוב, בת"א.
איני יודעת מהו איזור מגורייך - רצוי שתבררי בקופת החולים שלך מה עומד לשירותך.
המלצה נוספת שאוכל לתת היא לפנות למרכז בייקר באוניברסיטת בר-אילן (טל' 03-5318704), ולבקש לקבוע פגישה עם דר' נורית יגרמן, שהיא מומחית להתפתחות בגיל הרך בכלל, ובפרט לטיפול בקשיים של תינוקות נירגנים (זה הכינוי שניתן לתינוקות לא שקטים כדוגמת בנך). היא תאבחן את קשייכם ותפנה אותכם הלאה אם יהיה צורך.
בהצלחה, דפנה.

האמת היא, שעל פי תיאורך את השתלשלות העיניינים, אני נוטה לשער שלא מדובר בחרדת נטישה ולא בהתפנקות. אני חושבת שסביר יותר להניח שמדובר בתכנון לא מוצלח של היום שגרם לביתך לישון בזמנים ובמקומות שאינה רגילה אליהם, דבר שיצר אצלה בלבול וחוסר ביטחון.
השתדלי לשמור, עד כמה שאפשר, על סדר יום קבוע ובימים שהסדר משתבש - תאלצי לקחת בחשבון שיהיה לה קשה, התנהגותה תושפע מכך ולך תצפה התמודדות עם ההשלכות של זה.
בברכה, דפנה.

תיאורך את בעיית השינה שלכם מעלה חיוך עצוב על פני, שכן למרות הכוונות הטובות שלכם וההשקעה הרבה, נדמה שלא פיספסתם אף טעות אפשרית בהיסטוריה הקצרה שלכם, וכמוכם עושים עוד הרבה הורים.
תינוק לא צריך להרדם במיטת הוריו, לא צריך להרדימו על הידיים ואין טעם לנסות לפתור את בעיית השינה שלו על ידי ישיבה לצד מיטתו - אלא אם כן אתם מעוניינים ביצירת או העמקת בעיות שינה. כך שעלייך להיפרד אחת ולתמיד מצורת המחשבה הזו, שכבר לימדה אותך שכל פיתרון מהסוג הזה יוצר את הבעיה הבאה.
הכלל הנכון הוא: תינוק צריך ללמוד להרדם במיטתו ובכוחות עצמו. גם בתחילת הלילה וגם אם מדובר בהתעוררות של אמצע הלילה. את תיגשי אליו לוודא שהכל איתו בסדר, אם הוא עומד תשכיבי אותו, בשום אופן לא תקחי אותו בזרועותייך או תעניקי לו תשומת לב ופינוקים, תאמרי לו שוב "לילה טוב" ותצאי מהחדר. כן, הוא יבכה, ואת תחזרי אחרי כדקה, תגידי לו שוב "לילה טוב" ותצאי מהחדר וחו"ח. עד שיתרגל!
מצחיק (או שמא עצוב) שאת מספרת שבהתחלה התנגד להרדמות על הידיים עד שהתרגל... - אם ידעתם להתמיד ולהשקיע בלהרגיל אותו להתנהגות לא רצויה, על אחת כמה וכמה שכדאי ואפשרי שתשקיעו אותה עקביות ומאמץ בלהרגילו להתנהגות הרצויה. אין לי ספק שאתם מסוגלים לכך וחייבים זאת לעצמכם ולו.
בהצלחה, דפנה.

תודה רבה על התשובה המהירה, אכן אני מנסה לעשות את כל מה שמייעצים לי המומחים. לאחר תשובתך אתמול יישמתי את מה שאמרת לי, אכלנו, עשינו מיקלחת ולישון, שמתי אותו במיטה ליטפתי אמרתי לילה טוב ויצאתי מהחדר, ואז החל הבכי ניכנסתי לאחר מספר דקות השכבתי ליטפתי ויצאתי וכך עשיתי עד שנירדם בערך 20 דקות. אבל הסיוט החל בלילה. מ 21.00 בערב יישן רצוף עד 2.00 בלילה ואז היתעורר והתחיל הבכי הפעם החלטתי שאני לא מוותרת, ניכנסתי השכבתי ליטפתי ויצאתי וכך כל כמה דקות. אבל הבכי נימשך למשך 3 שעות מ 2 עד 5 בבוקר הילד צרח צרחות עד שהשכנים כבר התחילו לדפוק בקיר... אני לא יכולתי יותר ונישברתי שנינו סבלנו נורא 3 שעות של נצח. אני יודעת שעשיתי משהו שאסור ולקחתי אותו אלינו לחדר שמתי במיטה שלו ונירדם ישר ויישן עד 9.00 בבוקר (יש לנו 2 מיטות). מאז שהיתעורר רק בוכה ורוצה ידיים. אני ממש נישברת אולי השיטה לא מתאימה לנו? מה לעשות??? בבקשה הצילו אני לא מסוגלת לעבור לילות כאלה

עבר עליכם לילה לא קל, בלשון המעטה. יתכן והייתי צריכה להכינך טוב יותר למה שמצפה לך, משום שבסופו של דבר מה שקרה היה צפוי: תינוק שעבר כל כך הרבה מאבקים סביב השינה הוא תינוק "מחושל" שיודע להילחם כהלכה על פריצת הגבולות, שכן מניסיונו - אם רק יתעקש מספיק, ההורים יישברו בסוף.
והוא צודק, והוכיח זאת שוב אתמול: הוא התעקש הרבה מאוד, מספיק כדי שאת תישברי בסופו של דבר. וכך הוא רשם לעצמו עוד "ניצחון" , אלא שכל ניצחון שלו זה הפסד שלך וגם שלו. ועל כך חבל. ההישג שלו אתמול רק מעלה את הסיכוי שהלילה יהיה אפילו קשה חותר: במקום 3 שעות, יצרח 4 שעות - עד שתישברי.
צביה, אינני באה לומר שזה קל. כלל וכלל לא. הרבה הורים נשברים - והם וילדיהם משלמים על זה אח"כ בריבית ד'ריבית.
מה שקרה אתמול - עדיף היה שלא היה קורה מההתחלה. אם אינך חושבת שאת יכולה לעמוד בזה - קחי אותו כבר בשניה שהוא מתעורר והשכיבי אותו במיטתך. חבל על הסבל שלו וחבל על הסבל שלך. זה מיותר, סתם עינוי לשניכם.
אך אם את רוצה למלא את תפקידך ההורי כהלכה, וללמד את ילדך לישון לילה שלם ורגוע במיטתו (ולזכות באותה הזדמנות בשינה שאת כה זקוקה לה) - לא תהיה לך ברירה אלא לעבור את התהליך כולו, על כל הקושי שבדבר. התארגני מראש לאפשרות הסבירה שמחכה לך גם הלילה לילה לבן, התעלמי מהשכנים (כולנו עברנו את זה) והתמקדי בחשיבה חיובית - את עושה מה שאמא טובה אמורה לעשות עבור בנה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניו.
חיזרי לחדרו כשהוא בוכה כל 1-2 דקות. דברי בקול רגוע והרגיעי אותו וחו"ח. אם רק תתמידי - הוא יירדם, ולו מתוך עייפות ומותשות. יעבור עליכם לילה לא קל, אך כבר בלילה שאחריו תחושי בשיפור. רוב ההורים מתפלאים כמה מהר בסופו של דבר זה מסתדר אם הם עקביים ונחרצים מספיק.
רצוי מאוד שבן זוגך יחלוק עימך את נטל המשימה ושתתמכו זה בזו לאורך רגעי המשבר.
בהצלחה ולילה טוב,
דפנה.

שוב שלום. אני מצטערת שאני מציפה בשאלות פשוט לא תארתי שזה יהייה כל כך קשה. כבר עברו 3 לילות שום דבר לא מישתנה, אני פשוט לא מצליחה ונותנת לו לנצח. השאלה שלי בעצם אם אני מתייאשת ומחליטה להחזיר אותו לישון אתי באותו החדר במיטה משלו, מרדימה אותו במיטה שלו ולא על הידיים כי מזה הצלחתי לגמול אותו בימים האחרונים נירדם לבד אחרי מספר דקות של בכי ושבעצם יישן לילה רצוף, מה הנזק שאני גורמת לו, לי ובכלל מה צפוי במצב כזה בעתיד? אני מאמינה שככל שהזמן עובר יהייה יותר קשה להעביר אבל כרגע אני כבר לא מסוגלת יותר להילחם במילחמה. מודה מאוד על כל התשובות פשוט אין לי מושג עם מי להתייעץ

אל תצטערי, זה בסדר - בשביל זה אנחנו כאן.
אני מבינה שנכון להיום משימת החינוך שלקחת על עצמך התגלתה לך כגדולה מדי עבורך. התחושה הזו עלולה להיות נחלתו של כל הורה בזמן כזה או אחר לאורך שנות ההורות. זו אינה הרגשה טובה ורצוי לעשות הכל על מנת לשנותה. לעיתים הפתרון הוא להיעזר ביעוץ, תמיכה וליווי מקצועי. בעיני, האופציה להתייאש אינה אופציה למעשה (וכפאראפרזה על חנוך לוין: היאוש לא נעשה ולא עושה את הדברים יותר נוח...), ורצוי מאוד שהורה לא ימהר להרשות אותה לעצמו. רצוי שהורים יבינו שתהליכים חינוכיים, באשר הם, לוקחים זמן ואינם מתרחשים בין לילה.
יחד עם זאת אני מבינה שאת זקוקה להפוגה מסויימת מן המאמץ - וזה לגיטימי. ברור לך שמתי שהוא בעתיד תהיי חייבת להתמודד עם המשימה. אם זה המצב, ואת חשה שאין לך ברירה אלא להניח לדברים לעת עתה - עשי מה שאת חושבת לנכון. אני מאמינה שלכשיגיע המועד המתאים או כשלא תהייה לך ברירה - את תעמדי בכל החלטה ומטרה חינוכית שתציבי לעצמך. ושוב - יתכן וכדאי יהיה לשקול גם אז פנייה לעזרה מקצועית.
בהצלחה, דפנה

שלום סבתא זהבה

אין קשר בין גיל בקיעת השיניים לבין שאר תחומי התפתחות, כלומר, הסיבה שלנכדתך טרם בקעו שיניים אינה קשורה לסיבה שבגללה טרם החלה לזחול.

שיניים יכולות לבקוע גם אחרי גיל שנה, גם אם מדובר בתופעה פחות שכיחה. בנושא זה את מוזמנת לפנות לרופא הילדים או לפורומים של התפתחות תינוקות המנוהלים על ידי רופאי ילדים בפורטל זה. בנוסף, יש מספר דיונים קצרים בנושא זה אצלנו בפורום-את מוזמנת לעיין.

בנושא הזחילה- נכדתך אכן מגלה סימנים לכך שהיא בדרך לזחילה- לעתים קרובות הזחילה מתחילה מזחילה אחורנית סביב גיל חצי שנה. בגיל עשרה חודשים מצופה ממנה לזחול קדימה, זחילה על גחון או על ברכיים ("זחילה על שש"). יכולות להיות סיבות שונות לאיחור בזחילה ומומלץ לפנות לאבחון פיזיותרפיסטי במכון להתפתחות הילד השייך לקופת חולים. אבחון כזה מאתר את הסיבה לאיחור ובעקבותיו נתנת הדרכה להורים לגבי תרגילים שניתן לעשות בבית עם התינוק או התחלה של סדרת טיפולים על ידי פיזיוטרפיסט במכון.

אוכל להמליץ לך על מכון בהתאם לאזור מגורי הנכדה וקופת החולים אליה היא שייכת.

בהצלחה
אודט

שלום דנה

את מתארת את בנך כילד מפותח היטב ואותך כאמא משקיענית ויצירתית, כך שאני לא בטוחה שיש לי הרבה מה להציע לך מעבר למגוון שאת מציעה לבנך בשלב זה. ולהיפך, נראה שאת יכולה להעשיר אמהות אחרות מידיעותייך הרבות...

כאמירה כללית, כל חפץ בבית שבנך יחקור בשלב זה יעשיר אותו כעולם ומלואו-בתחושה שהוא מותיר בפיו, בטעם, בריח, בצליל שהוא מפיק ממנו כשהוא חובט בו על הרצפה, בכובד שלו במגע שלו-חלק או מחוספס, במידת הקושי שלו ועוד ועוד.
בנך מצוי בשלב התפתחותי בו הוא מתחיל לגלות כי יש לו השפעה על העולם-הוא מבצע פעולה על חפצים ואנשים בסביבתו, ומשהו קורה כתוצאה מכך. הוא מתחיל להבין ברמה הבסיסית את הלוגיקה של סיבה ותוצאה-אני זורק את הכפית לרצפה, היא משמיעה קול, היא נעלמת לי מטווח הראיה(אבל אני מתחיל לחפש אותה כי אני כבר זוכר שהיא קיימת), אמא/אבא משיבים לי אותה ליד-איזו תגלית נפלאה!! בוא נזרוק ונראה אם זה עובד שוב??..
לכן , כל צעצוע שתרכשי עבורו שיש בו לחצנים שגורמים לתגובה מסוימת (קפיצה של חיה, הופעת אור/מוסיקה וכו') מתאים מאוד לשלב זה. לא ציינת אם בנך החל לזחול ובכל מקרה כל צעצוע מעודד זחילה יכול להתאים לשלב זה- חפצים שמתגלגלים הכוללים מראות, צלילים, או סתם כדור פשוט שיתגלגל כתוצאה ממגעו, לכיוון בלתי צפוי לחלוטין-כמה מרתק!!
את מתארת כי בנך טרם התיישב וללא ספק זה משנה את יכולתו לשחק במרחב, מאחר וידיו כרגע משמשות אותו לתמיכה כשהוא על הגחון. ברגע שהוא יתחיל להתיישב ולהיות יציב, יתחיל עניין רב בהכנסה והוצאה של שלל חפצים לקופסאות עם פתחים בגדלים שונים וכו'..

ולסיום, אם זה מדבר אלייך, יש מגוון פעילויות בקבוצה לתינוקות החל מגיל חצי שנה-המשלבים מוסיקה, חשיפה לכלי נגינה, שירים עם תנועות ידיים, ריקוד ובעצם כל מה שאת עושה היום בבית, רק בערך מוסף של מפגש קבוצתי עם בני הגיל, שיכול להעשיר אותך ברעיונות נוספים שהם בעצם וריאציות שונות למה שאת כבר עושה:)

המשך התפתחות מרתקת ומעשירה לשניכם,
אודט

תודה רבה לך על התייחסותך. לגבי מפגש בקבוצה - הייתי מאוד רוצה להשתתף במפגשים מהסוג הזה - אני גרה בחדרה, האם ידוע לך על מפגשים כאלה באזור שלי או איך ואיפה אני יכולה לברר על מםגשים כאלה?

ספציפית לגבי אזור חדרה איני מכירה, אבל אוכל לתת לך כמה רעיונות
-רשת המתנסי"ם הקהילתיים בעיר מספקת פעילות לטווח גילאים נרחב, יתכן שתוכלי למצוא שם. תוכלי לפנות לעיריה לבקש עלון/חוברת שמתפרסמת בתחילת שנת הפעילות (ספטמבר)
-טיפת חלב-אפשר לברר דרך האחיות או לגשת ולחפש את לוח המודעות-בדרך כלל מתפרסמות שם פעילויות המותאמות לגיל הרך
-גני ילדים בשכונה-בעיקר הפרטיים או מעונות היום-לפעמים תלויות פרסומות לגבי פעילויות
-מרכז ג'ימבורי-מעבר לפעילות החופשית של המשחקייה, מתקיימות פעילויות יזומות
-חנויות שילב ודיאדה-ידוע לי שבסניפים באזור המרכז יש הפעלות מתאימות. כדאי להתקשר ולברר לגבי פעילויות באזורך.

בהצלחה

אודט

שלום נועה

האם התנהגותה של בתך מתמקדת בנושא משיכת שיער או שישנם תחומים נוספים בהם אתם מוצאים עצמכם מתקשים להציב לה גבולות?(שינה, אכילה, משחק וכו'..)
האם בתכם מושכת בשיערכם כשהיא מורמת על הידיים או גם כאשר היא ישבת לידכם? מה משך הזמן שהיא נמצאת על הידיים במהלך היום? האם היא יודעת להעסיק את עצמה באופן עצמאי שאינו תלוי בקשר אתכם ובהתעסקות עם גופכם/שיערכם?

אני תוהה עד כמה העיסוק של בתך בשיער קשור לכך שיש לה מטפלת עם כובע, כלומר, יכול להיות שהעיסוק שלה בשיער התחיל מהעניין שנוצר סביב הכובע ("מה זה הדבר הזה?מה מסתתר תחתיו?מה יקרה אם אמשוך אותו?..) ובעצם, במקום לשאול את השאלות הללו, כי היכולת המילולית שלה אינה מפותחת דיה בשלב זה, היא שואלת את השאלות על ידי התנהגות.
ללא ספק מה שחיזק את משיכת השיער הן התגובות הלא עקביות שלכם שאינן מאפשרות למידה של מסר אחיד וברור: משיכת שיער של אדם אחר היא התנהגות אלימה וצריכה להיות לא מקובלת תחת כל תנאי-גם כשהיא בוכה/חולה וכו'..האם אז זה הופך את ההתנהגות שלה לנעימה יותר?...

על מנת להכחיד התנהגות זו, עליכם לבקש מסביבתכם הקרובה להגיב באופן שאינו סובלני למשיכות השיער, להרחיק את בתכם מכם אם אינה מפסיקה או לאחוז את ידיה באופן שאינו מאפשר את משיכת השיער. במקביל, הבעת הפנים שלכם צריכה להיות רצינית ועליכם להדגיש את המסר שהיא מכאיבה לכם ואתם נאלצים להרחיק אותה כי ההתנהגות שלה לא נעימה. תשמחו לחזור ולשחק איתה (אגב, האם אתם נוהגים לשבת ולשחק איתה?) כאשר תפסק התנהגות זו.

כאשר אין מסר תקיף וחד משמעי, ילד יכול להתייחס למשיכת השיער כסוג של משחק עם הוריו/סביבתו הקרובה והוא ימשיך וישחק במשחק זה כל עוד הוא מקבל תשומת לב.

בהצלחה
אודט

בהמשך לשאלותייך - א. הילדה היא ילדה טובה ואין לנו כמעט בעיות התנהגות למעט זו ב. אכן היא הרבה על הידים ואז היא מושכת בשיער, ולאחרונה אף לא במכוון. ג. לא התחיל מאז המטפלת, אלא עוד הרבה לפני- לי יש שיער ארוך ואני הולכת עם קוקו, כך שזה מרתק ואטרקטיבי. ד. הילדה מאוד עצמאית, ומעסיקה את עצמה נהדר (רק היום הייתי בהרצאה עם הילדה והיא היתה שקטה ושיחקה בצעצועיה כ-3/4 שעה). לא כל כך מבינה ולכן מבקשת הסבר מפורט יותר לגבי מהות העונש ואופן ביצועו - איך מרחיקים אותה? לכמה זמן- שמעתי על שיטת הדקה לשנה. האם מתחילים מעכשיו? מתי מרימים אותה. מה אומרים לה לפני ואחרי? מה עושים כשהיא מטפסת לי על הרגל בקריאות שבר ו/או ההתעלמות הופכת להיות אכזרית? אודה על פירוט מדויק יותר של אופן מתן העונש, שלב אחר שלב, כדי שאלמד.

בתכם זקוקה להצבת גבולות, לא לעונשים ולכן אין משמעות למשך זמן הרחקתה אלא להעברת מסר ברור מצדכם כי מדובר בהתנהגות שלא מקובלת עליכם. על מנת שמסר כזה יעבור מכם אל בתכם חשוב קודם כל שאתם תהיו משוכנעים בכך.
מדברייך אני מסיקה כי בשאר התחומים בתך מגיבה היטב להצבת גבולות על ידיכם ונשאלת השאלה מה מונע מכם להיות ברורים גם בתחום זה. את מתייחסת למשיכת השיער כסוג של חקירה לגיטימית (השיער אטרקטיבי ומרתק) וכהתנהגות לא מכוונת וכאן אני חולקת עלייך.
מדובר בהתנהגות מכוונת של בדיקת גבולות שכנראה הפכה לסוג של משחק(בוא נראה מה יקרה כשאמשוך בשיער של סבתא? ומה אבא יעשה כשאמשוך בשיער שלו?מתי הוא יחליט שמספיק לו?..)

עליכם (כולל סבא/סבתא)לעצור את בתכם בכל פעם שהיא מנסה למשוך בשיערכם ללא קשר לעוצמת המשיכה, למצב רוח בו היא או אתם שרויים, להרחיק את ידיה מגופכם ואף להחזיק בהם עד שהיא תרפה מנסיונות המשיכה. בנימה תקיפה (לא תוקפנית) חזרו ואמרו לא מושכים בשיער, אסור למשוך, זה כואב לי.

בכך תעבירו לה שני מסרים חשובים: מה שלך אולי מהנה ונעים לי לא נעים ובכך היא לומדת על נפרדות בין התחושות של הגוף שלה לתחושות של גופכם. בנוסף, היא לומדת שיש מי שיעצור אותה כאשר היא פוגעת באחר. מסר כזה הוא מאוד מרגיע בכל אקט של התנהגות אלימה.

בהצלחה
אודט

שלום "אני"

בתך בת השמונה חודשים היא זאטוטה בריאה בנפשה! היא מראה לכם בדרכה שלה כי היא בעלת רצון משלה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם רצון הסביבה, כמו למשל איך היא מעדיפה להפרד מסבתא שהיא ככל הנראה אוהבת. נשאלת השאלה מדוע יש לכם (לך כבת של אמך?) צורך לכפות עליה את דרככם להפרד? האם בכך נמדדת אהבתה לסבתא/סבא שלה, או שאולי יש ביטויי התנהגות נוספים מהם ניתן ללמוד את טיב הקשר שלה אליהם . מעבר לכך, ככל שתלחצו עליה ותהפכו את הסוגייה של "לתת לסבתא נשיקה בפרידה" לעניין מרכזי, כך היא תשתמש בכך כנגדכם ותתבצר בעמדתה.

עצתי היא -הניחו לה, תנו לה לבטא את אהבתה לסובבים אותה בדרכה שלה( הרי אפשר להפרד גם בהנפת י ד לשלום..). סבתא היא אדם בוגר וככזו, מצופה ממנה להכיל אכזבה מציפייה כמו מתן נשיקה בפרידה ולהנות מחיזוקים אחרים שהיא מקבלת מנכדתה בקשר ביניהן. ואולי אי הנעימות היא יותר שלכם כהורים לבתכם ה"לא מנומסת" וסבתא מסוגלת להתגבר?..

ככלל, כל עוד בתכם אינה נוהגת באופן שפוגע בזכויות האחר, השתדלו לגבות את התנהגותה, רצונותיה ועמדותיה, על מנת שתוכל להתפתח בהמשך לבנאדם חופשי ונאמן לרגשותיו מבלי להיות מונע ללא הרף על ידי רצון וציפיות הסביבה.

בברכה
אודט

שלום ותודה רבה על התגובה רציתי להוסיף כי ביתי היא בת שנה ושמונה חודשים(למקרה שזה משנה) בנוסף לכך שאלתי היא למה דווקא לגבי אימי היא נוהגת ככה ? מה יכול להיות שאני עושה לא נכון בהקשר הזה(כלומר האם יש משהו בהתנהגות שלי שיכול לגרום לזה אולי כי היא מבחינה בקשר הההדוק ביני ובין אימי שכולל לרוב דברים חיוביים אבל גם ויכוחים לפעמים) תודה מראש אני

יכול להיות שכבת לאמך, את רגישה במיוחד לתגובות של בתך לאמך-על משקל-אם בתך לא מרצה אותה בתגובותיה(לא נותנת נשיקה בפרידה) את חשה אשמה/כשלון כהורה ולכן באופן לא מודע את מתעקשת על מתן הנשיקה?

אולי אמך היא אדם רגיש במיוחד והיא נוטה להעלב בקלות/מתקשה להתייחס לתגובה של בתך כסוג של התנהגות תמימה של ילדים בגילה והיא מגיבה באופן לא נעים(כועסת?) שמרתיע עוד יותר את בתך וגורם לה לא להענות לבקשה לנשיקה ביתר שאת.
והאם בין השורות את מנסה לשאול אם יש סיבה עמוקה יותר לכך שבתך לא מזכה את אמך בנשיקה, אולי את לא בטוחה בקשר שיש ביניהן?

לא הייתי ממשיכה להתעסק בנושא, כאמור, אמך היא אדם בוגר ועם הזמן תתמודד עם המצב אם תניחו לסוגייה ולא תעניקו לה משקל יתר מעבר למה שהיא באמת מייצגת.

נסו להתעודד מכך שבתכם היא ילדה אסרטיבית ולא מרצה,ו אולי זו משאלה שלכם לגבי עצמכם?..
בברכה
אודט

מגיעה לך התנצלות לאחר שפוספסת פעמיים. אשמח להשיב לך.

ראשית - כל הכבוד על הגמילה המוקדמת (יחסית לנהוג כיום) והמוצלחת (כן, כן) של ביתך.
יחד עם זאת אתם חווים רגרסיה כיום, שאין טעם לנסות לתת לה פשר או לקשרה לענין אחותה. רגרסיות קורות ואף צפויות במידת מה - פשוט כי כך מתנהלים תהליכי למידה רבים.
וכשזה קורה זה לעיתים מאכזב, מייאש ואף מכעיס. כך שטבעי שתחושי רגשות אלו.
אך דבר אחד חשוב לי להדגיש: המלצתי היא שבשום אופן לא תחזירו אותה לחיתולים!

למרות הרגרסיה הצפויה, ההרטבה או ההיתלכלות של ביתך אינן התנהגויות שאת מעוניינת בהן, ולפיכך עלייך להפסיק לתת להן גיבוי בתירוצים למיניהם ("היא עסוקה מדי במשחק" - האמנם? האם משתמע מכך שבכל תשעת החודשים שבהם לא הרטיבה לא היתה שקועה במשחק?!...) ולפעול מיידית על מנת להכחידן.

ההתערבות לשם שינוי בהתנהגותה כרוכה במספר מעשים, אך במסגרת הנוכחית תיקצר היריעה מלהסביר את כולם. אסתפק לפיכך בהנחייה העיקרית:
העבירי מסר ברור לביתך שתקופת ההרטבה מופסקת לאלתר ואינך מוכנה לכך יותר. אין צורך לומר זאת בכעס, אך אמרי זאת בתקיפות. הבהירי לה שמכיוון שהיא הסירה אחריות את לוקחת אותה: כשאת חושבת לנכון שיש לה קקי או פיפי - אל תצפי שתגיד לך אלא הודיעי לה (אל תציעי או תישאלי!) שהיא ניגשת איתך כעת לשירותים להתרוקן, וקחי אותה גם אם היא מתנגדת או מסרבת.

אני מקווה שביצוע עקבי של הנחייה זו יביא איתו שיפור ממשי.
אם עדיין ימשכו הקשיים - אייעץ לך לפנות לאיש טיפול המתמחה בתחום.
כמו כן את מוזמנת לקרוא את המאמר שלי בנושא הגמילה שהתפרסם באתר זה.
בהצלחה, דפנה.

ובכל מקרה...ניתן לשנות במשרד הפנים. נו גם החלפנו את שם משפחתנו (קיצרנו אותו)

העניין הוא שאני האחרון שנשארתי עם השם המקורי, כולם כבר קיצרו אותו, ולכן לאבי היקר יהייה מאוד קשה לקבל את זה ואני לא רוצה לפגוע בו. במידה ואכן ישנו סיכוי לפגיעה בבטחון העצמי של בתי , אשנה את השם, הכל לטובת הילדים ... בקיצור ממתין בקוצר רוח למענה של הגורם המקצועי ...

שלום לאב,
עם כל הכבוד לגורמים המקצועים, בתור מי שנושא את שם המשפחה המדובר כבר כמה שנים טובות, אני חושבת שאתה הוא הראשון לדעת איך זה להתמודד עם העיניין.....
אתה כותב שעבורך הייתה זו התמודדות לא פשוטה, אך אולי דווקא העובדה שבחרת עד כה לשמור על שם זה, ולא להחליף אותו בפרוצדורה בירוקרטית פשוטה, משקפת את העמדה שלך כי המורשת המשפחתית תורמת לבטחון העצמי אף יותר?! ואם כך, הרי שיתכן כי גם עבור בתך תהיה זו חוויה מחזקת - היא תלמד להתמודד עם תגובות הסביבה והיא תשא את השם הייחודי בגאווה...מצד שני, הרי שלעיתים אנחנו זקוקים לילדים על מנת לעשות צעדים מרחיקי לכת בחיים ולבחור בחירות קשות שעד כה לא העזנו: אולי חשש מהתמודדות בתך עם השם יהווה את התרוץ מול אביך - לא ניתן יהיה להאשים אותך באנוכיות על החלפת השם כי הרי מדובר בדאגה כנה לבטחון העצמי של בתך וכמו שכתבת 'הכל לטובת הילדים'....
לפיכך אני חושבת שאתה היחיד שיכול לדעת ולקחת את ההחלטה: שם יכול להיות מקור לגאווה, לייחודיות ולתחושת משפחתיות מיוחדת שתורמת הרבה מאוד לבטחון העצמי. יתכן שבתך תשא את השם בגאון ותהנה מכל הזדמנות בה תתבקש להסביר את מקורו....לעומת זאת, שם יכול להיות מקור ללעג, תסכול ובושה על המורשת המשפחתית העגומה, בתך רק תשאל את עצמה איך אביה הוריש לה מתנה מפוקפקת כזו ותמהר להתחתן...
האופן בו היא תתייחס לעיניין תלוי ישירות במסר שאתה תעביר לה: "דעי לך ששם המשפחה שלך הוא המורשת המשפחתית החשובה שלנו ותהיי גאה בו" לעומת: "חמודה, אבא מצטער על עוגמת הנפש ועל שהילדים צוחקים אבל לא היה לו נעים מסבא"....
מקווה שהדברים קצת עוזרים לחשוב...
בהצלחה,
מיכל

נירה שלום,
יציאת הפעוט מהבית היא צעד מורכב וקשה עבור ההורים לא פחות מאשר עבור הילדים. בתך תאלץ להסתגל לסביבה עם חוקים חדשים, להסתמך על מבוגרים אחרים ולהתחלק בתשומת לבם עם ילדים נוספים. זו משמיה התפתחותית מורכבת אך הינה הצעד הראשון של הפעוט בעולם החברתי ולפיכך זוהי משימה חשובה ומרכזית בחייה.
הקושי לצפות בה בוכה כאשר את עוזבת יהיה בכל מקרה, בין אם תחליטי למצוא לה מסגרת כבר באפריל-מאי, ובין אם רק בספטמבר. בכל מקרה תדרש הסתגלות הדרגתית ואיטית, עשויים להיות קשיים בדרך, אך זהו צעד חשוב לכל תחומי ההתפתחות שלה כפעוטה (וגם שלך כאם - פחות שליטה למשל...). ההחלטה האם להקדים את יציאתה תלויה בין היתר במצאי הגנים הקיים (האם כל הגנים בקרבתכם נפתחים להרשמה גם באפריל?), אך כמובן שגם בהתפתחותה. בהנחה שהיא כבר היום עצמאית יותר בתנועה, היתרון המרכזי לדחיית יציאתה הוא כמובן בנושא השפה: סביר שעד ספטמבר בתך תרחיב מאוד את יכולותיה המילוליות דבר שייקל מאוד על הסתגלותה אל הגן. ניתן יהיה להסביר לה ביתר קלות לקראת מה היא עומדת וכן להבין ממנה יותר על הקשיים והחוויות.
בנוגע לתקופת ההסתגלות: אני חושבת שהרעיון להסתייע במטפלת המוכרת לה לתקופה זו הוא רעיון מצויין. יהיה זה נכון שאת או אביה תקחו אותה אל הגן לימים הקצרים, ובבית תמתין לה המטפלת המוכרת לה כמו תמיד. היא תתחיל להתרגל לגן תוך כדי שהיא נתמכת בגורמים המוכרים לה אשר מקנים לה בטחון.
בהצלחה,
מיכל

שלום לאיה,

את מתארת את בתך כתינוקת רגועה מתוקה וחייכנית, תקשורתית, שמשחקת יפה ואם כך, היא כבר לא פאסיבית...אומנם התפתחותה המוטורית מעט איטית יותר, אך יתכן ומדובר באיחור קל בלבד והדרכה מתאימה תוכל לסייע לכן. האם היא מנסה להתגלגל אל הגב כאשר את משכיבה אותה על צידה ולהיפך - מתגלגלת הצידה מתוך שכיבה על הגב? האם היא נתמכת בעזרת המרפקים והאמות כשהיא על הבטן על מנת להרים את ראשה? ילדים רבים כבר מתהפכים בגילה, אך עדיין מדובר בטווחי התפתחות וזה עדיין בטווח הנורמה.
תוכלי לפנות לייעוץ של פיזיותרפיסטית התפתחותית דרך קופת החולים (אוכל להפנות אותך למקום מתאים באיזור מגורייך - את יכולה לכתוב אלי לכתובת המייל).

לגבי הנקה - משרד הבריאות בישראל ממליץ על הנקה עד גיל שנה, עם תוספות של אוכל מוצק החל מגיל חצי שנה, עד לקבלה מלאה של התפריט המשפחתי. יועצות הנקה נוטות להמליץ על הנקה ממושכת יותר, אם כי אין הכוונה להנקה כתחליף למזון המוצק, אלא לזמן איכות, קירבה וקשר עם התינוק או הפעוט.
בהצלחה,
מיכל
בהצלחה,

כשהיא על צידה היא חוזרת לגב כשהיא על הבטן נשענת על אמות ידיה או כפות ידיה לפעמים. היא לא מצליחה לחזור לגב למרות שהיא רוצה ומהגב לצד או לבטן היא כלל אינה מנסה להתהפך. היא שוקלת 9 ק"ג ואולי קצת יותר. ייתכן שזה בגלל חוסר תנועתיות שלה גם.... מה לעשות ?

איה,
עיניין המשקל הוא משמעותי כאן. ישנם תינוקות רבים שהתפתחותם המוטורית מתעכבת בגלל סרבול הקשור במבנה הגוף. אני ממליצה לך לפנות להערכה ולהדרכה של פיזיוטרפיסטית התפתחותית - בקשי הפנייה מרופא הילדים שלך (השירות אמור להינתן בחינם דרך קופת החולים).
מיכל

שלום הדס,
תחילה הרשי לי להתפעל מתפקודך ארוך הטווח עם כל כך מעט שעות שינה שמתאפשרות בבית: כל הכבוד!....
לפי דברייך הבנות זהות בהרגלי הלילה שלהן, אך האם גם במזג? האם הן דומות גם בהרגלים נוספים הקשורים להתמודדות ולהסתגלות? חשוב לומר: ההתייחסות שלך אליהן היא כאל "איש אחד" והייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך האם את גם מוצאת זמן ודרך לפנות אל כל אחת בנפרד, לחשוב אותן בנפרד ולחשוב עליהן כאנשים נפרדים כבר עכשיו.
ולעיניין השינה: למרות שמדובר בתאומות והרצון לחבר ולהשוות כמעט בלתי נמנע. האם הן משתמשות במוצץ בעוד שעות ביום ולמטרות אחרות? האם לדעתכם הצורך במוצץ הוא לשם נחמה או לשם ההתעסקות האורו-מוטורית? (של הפה?)
שנת הלילה היא קודם כל פרידה. זוהי מטלה התפתחותית חשובה מאוד (מתברר שהקלישאה ש"גדלים בזמן שינה " דווקא דיי נכונה), אבל כנראה שבנותייך לא למדו להירדם לבדן או להתמודד בעצמן עם ההתעוררויות שלהן: אם הן ילמדו להרדם לבד בתחילת הלילה, תוך שהן מחזירות לעצמן את המוצץ למשל, הן יצליחו לעשות זאת גם במהלך הלילה, בלעדיכם. יתכן וידרשו לזה כמה לילות בהן לא תגשו אליהן למוצץ ותבחנו את העיניין. מוטב לעשות זאת תוך שמפרידים אותן בחדרים על מנת שהבכי שבוודאי יופיע מתוך התסכול לא יעיר את זו שדווקא כן ישנה....
אז מבחינת ההדרמות- לא כתבת כיצד בנותייך נרדמות, אך את בוודאי יודעת שעל מנת שלתינוקות ופעוטות יוכלו לחזור לשינה לאחר התעוררות בלילה, הם צריכים ללמוד טכניקה להרגעה שונה שהינה ממה שיש להן עכשיו, הן יוכלו לחזור לישון אם התנאים שיש להם לקראת ההירדמות קיימים. כלומר, לא ציינת כיצד הן הולכות לישון, אבל הם יוכנסו למיטה כשהן ערות ויצליחו להרדים עצמן בערב, ללא תמיכת המוצץ או "קביים" אחרים, הרי שגם יוכלו לעשות זאת בהצלחה רבה אם זה יקרה באמצע הלילה ללא הסיוע שלכם. את מוזמנת לעיין בדיונים האחרונים בפורום שלנו בעיניין שינה.
בהצלחה,
מיכל