פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום הדר.
בדרך כלל אם מתעקשים ולא נשברים תוך הרגעת התינוק כל כמה דקות ויציאה מהחדר, התינוק מפנים ומתרגל לישון לבד. כרגע שכרגע אתם הולכים יותר ויותר לקראתו וכלכם יוצאים מופסדים...
אני יודעת שכבר ניסיתם את הדרך היותר "קשה" אבל כנראה לא באופן עקבי. הייתי מנסה שוב. אולי כדאי לקבל הדרכה חד פעמית מטיפת חלב.
בהצלחה ולילה טוב

שלום נוני,
הסיטואציה שאת מתארת היא חלקית ביותר וקשה להבין מהתאור שלך מה קורה. על מה הבת שלך צועקת, למה היא כל כך עצבנית, היכן האב ברגעים האלה, מה התדירות של תהופעה הזו וכו''. את יכולה לפרט קצת יותר ואנסה לעזור, אם כי נשמע שהמצב כרגע הוא די חמור ויכול להיות שכדאי שתפני להדרכת הורים.

שלום לך,
אין לי רעיונות נוספים להתמודדות עם הילד מעבר למה שאתם עושים. נשמע לי בהחלט שאתם עושים כמיטב יכולתכם וזה לא צפוי ולא אמור לעזור באופן מיידי, עברו רק שלושה שבועות מתחילת השנה. כן נראה לי חשוב שתיצרו קשר עם פסיכולוגית הגן, מעורבות שלה לצידכם יחד עם הגננת יכולה גם לסייע להשתלבות הילד בגן וגם לעזור לגננת בהתמודדות, במקום שכל הלחצים יופנו רק אליכם.

אני רוצה להודות שהשבוע ממש כעסתי (עליו, על עצמי..) - הרגשתי חוסר אונים.
אשתי ואני מאוד משתדלים לא ללחוץ, לחזק ולקבל אותו ואת האופי שלו כפי שהם. יתר על כן, במצבים מסוימים (כגון ימי ההולדת או אם אני אוסף אותו מהגן), אני מנסה ליצור "הזדמנויות" שישחק עם ילדים אחרים או אפילו משתתף בעצמי - כי אני מאמין בדוגמה אישית ומנסה להראות לו שמותר ולא מפחיד לשמוח ולהיות עם כולם. על זה אני גם סופג ביקורת מאשתי שחושבת שלפעמים אני מגזים.
דווקא השבוע נשרף לי הפיוז. ביום שבת מאוד רצה ללכת למסיבת יומולדת, אך אחרי שהגענו - ולמרות שהיה מספיק זמן להתרגל למקום, אווירה וליצניות – היה עצוב, לא היה מוכן להתנתק לשנייה ולשמוח עם הילדים. רק אחרי שעה וחצי עם סיום הופעת הליצניות טיפה השתחרר וקצת שיחק עם אחרים במגרש המשחקים.
ביום א' הלכנו לחוג ספורטאים צעירים ולמרבה ההפתעה 20 דקות ראשונות השתתף ואף נהנה. דווקא כשהמדריכה הציעה להם תרגיל שהוא במקרה הכי אוהב – קפיצות מחישוק לחישוק – נגמרה לו הסוללה, נהיה מדוכדך, בא אליי ליציע ורצה ללכת הביתה. כמובן יותר מאוחר בערב הוא שחזר איתי בבית את כל התרגילים והיה מלא מרץ ושמחה.
בתחילת השבוע היה אומר כי הוא רוצה לבוא איתי לחוג השני – קארטה – ומוכן לעשות כל מה שהמדריך יגיד, אך ביום החוג לא רצה לבוא, בקושי ישב ביציע עם דמעות בעיניים ורצה ללכת הביתה לאמא. אני אף פעם לא מכריח אותו במצבים כאלה, אך הפעם גם לא התייחסתי אליו יותר מדי, הכרחתי אותו לשבת ולהתבונן ולא להיצמוד אליי. אמרתי לו גם שאני כועס משום שמתנהג כמו ילד קטן מפונק שלא רוצה לגדול ולהיות חזק.
האמת היא שאני לא לחוץ דווקא על חוג קארטה ומוכן לוותר עליו – אבל אני מרגיש ש- 30 דקות בשבוע של חוג לא מספיק וכי אנו זקוקים לכלים נוספים לסייע לו לסלק את האימה ולהתמודד עם מצבים לא שגרתיים, לפתח אסרטיביות ולהיות פחות תלותי בהורים. כואב לי גם שהוא מפסיד הרבה הנאה כשלא הולך למתנפחים או לא משתתף במסיבות או חוגים.
אשמח לחוות דעת.
אבא.

שלום לאבא ואמא,
הילד שלכם חרד ממצבים מסויימים. זה לא אופי, וזה לא חייב להישאר כך. אתם רוצים את טובת הילד, ונעים בין רצון לדחוף אותו קדימה לבין חשש לגרום לו נזק. המצב הזה בהחלט מתסכל.
חשוב מאוד למצוא את דרך האמצע. מצד אחד לא לוותר לו לגמרי, ולתת לו לסגת לתוך עצמו, אך מצד שני לא להגזים בהפעלת לחץ.
אם הוא הלך לחוג השני, והצליח להחזיק שם מעמד 20 דקות, זה מצויין. בפעם הבאה, אולי יוכל להחזיק 25 דקות, ופעם אחריה תהיה נסיגה ויתייאש אחרי חמש דקות. זה בסדר גמור, כל עוד אתם בתהליך, לא מרפים, ויש שיפור הדרגתי, גם אם ההדרגתיות קטנה, וגם אם יש נסיגות מדי פעם אבל אחר כך חזרה למסלול ההתנסות בקצב שלו.
אחרי שירגיש נוח יותר בחוג אפשר יהיה לאתגר אותו לאט לאט בדברים נוספים.
גם בימי הולדת, אפשר לבדוק איתו אפשרות למש חמש דקות הוא יתנתק מכם ואחר כך תשבו ביחד. זו גם התקדמות. בפעם הבאה, 10 דקות. וכו'.מאחר ומושג הזמן לא מוחשי לו, אפשר להחליט שהוא ינסה למשל שיר אחד או ריקוד אחד להיות בלי להחזיק לכם את היד, ואחר כך לחזור. בלי גינוי, אכזבה וכעס, אלא דווקא עם חיזוק חיובי והרגשה של הישג על מה שכן הושג. חשוב שאתם תתחילו להסתכל על מה שהוא כן מצליח בלי דגש רב מדי ומלחיץ עבורכם ועבורו על מה שעדיין יש להשיג.
אם אתם מעוניינים אתם יכולים לפנות לעמודת שאלות נפוצות, לתשובה שמתייחסת לפחדי ילדים, ואם אתם לא מצליחים את יכולים לפנות להדרכת הורים.

ראשית, תודה רבה על התשובה!
ביום-יום אנו משתדלים לראות את הדברים בדיוק במתווה זה של המגמה והיה לנו חשוב לקבל את החיזוק.
שאלת הבהרה - האם לדעתך "הדוגמא האישית" (למשל, השתתפות שלי לצד הילדים בחוג בעוד שהוא וכל ההורים האחרים יושבים) יכולה לעזור לו להתגבר על החרדה או עושה דווקא פעולה הפוכה ומרתיעה אותו יותר?
תודה מראש,
אבא.

שלום לך,
אני חושבת שלא כדאי להחריג אותו. יכול להיות שאפילו שאתם משתדלים למצוא את מהגמה המתונה יש לכם אמביציה אדירה שהוא ייפטר מהביישנות והלחץ הזה עובר אליו גם כשאתם לא אומרים כלום. הישיבה לצד הילדים באופן חריג מהורים אחרים היא דוגמה לכך. נסו להרפות ולקבל אותו בינתיים כמו שהוא, ולא לעשות כל כך הרבה מאמצים כל הזמן.

שלום.
עברו חודשיים, אנו מגיעים פעם בשבוע לחוג אחד (אותו החוג בו בפעם הראשונה החזיק מעמד 20 דקות) והילד לא משתתף, יושב עצוב (לפעמים על סף בכי) ביציע צמוד אליי; בפעמים ספורות הצלחנו אני ומדריכה לשתף אותו במשחק בודד והוא מיד חוזר ונסגר; מתנגד בכוח לשכנועים ולחץ פיסי מתון ממני.
שיטות העידוד לא צלחו גם: אם נותנים לו צעצוע כגון דמות של לוחם, הוא יושב ומשחק איתו; טבלת מעקב ההצלחות עם מדבקות ירוקות/אדומות לא מעניינת אותו והוא לא עוקב למרות ניסיונותיי להתמיד.
בשבועות האחרונים אף התחיל להגיד בהפגנתיות שהוא לא יעשה בחוג כלום. כשאני מנסה לדובב אותו ולהבין מה מפריע לו, התשובה היא "נועם לא מוצא חן בעיניי". כל השיחות שלי איתו – ואני מאוד משתדל לקיים שיחות נינוחות בלי לחץ ויותר מדי ניג'וס – על כך שלא צריך לשים לב לילד שלא מוצא חן, ועל תהליך ההתגברות וההתמודדות – נופלות על אזניים אטומות. אפילו הייתה לי הרגשה שהוא מתגרה בכוונה ושומר על העצמאות (עד כמה שילד בן 4 יכול). מצד שני, הקושי שלו להתמודד עם מצבים כאלה וקבוצת ילדים לא מוכרת הוא קושי אוטנטי שאני מאוד מבין ומזדהה.
אני ואשתי חלוקים לגבי ההמשך. אשתי בטוחה שיש לרדת מכל העניין ולתת לו זמן; לא צריך בכוח וההמשך והלחץ שלי רק עושים לו רע; אפשר להתחיל גם בשנה הבאה וגם בגיל 6 זה לא נורא – ברגע שהוא יהיה מוכן זה יזרום.
אני נוטה להמשיך כי אני חושש שוויתור עלול לשדר מסר לא נכון לילד – כי מותר לא להשתתף, מותר לא להתמודד ואמא היא הפתרון לכל צרה. אני גם חושש שעם הזמן ההתמודדות עם מצבים כאלה לא תהיה יותר קלה אלא יותר קשה מחד, והילדים (שבינתיים לא שמים לב ולא עושים מזה עניין) עוד שנה-שנתיים יתחילו להציק לו עם זה וזה רק יחמיר את המצב מאידך.
אנחנו זקוקים מאוד להמלצה של צד שלישי בעניין – האם להרפות את הלחץ או לשדר מסר של התמדה.
תודה,
אבא

שלום לך,
נשמע לי שתאם לחוצים ולוחצחים הרבה יותר מדי, גם כשנדמה לכם שאתם עושים זאת במתינות. נשמע לי שאתם נורא עסוקים בזה, ושלילד שלכם יש כבר רווח מישני של תשומת לב יתרה סביב הנושא הזה כך שאולי אין לו אינטרס לשנות את המצב, כי הוא מקבל הרבה התייחסות כך. אני ממליצה לכם לפנות להדרכת הורים כדי לברר יותר לעומק מה קורה ומדוע המצב ממשיך להחמיר.

אכן נשמע שיש כאן מרכיב רגשי. הרבה פעמים קושי רגשי בגילאים אלו בא לידי ביטו בדרך זו. שווה לבדוק קצת יותר לעומק מה קורה לו מבחינה רגשית ואם יש צורך כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. במקביל נסו עד כמה שניתן, לא להתמקד סביב בעיית הקקי. החיים לא צריכים להסתובב סביב הבעייה. צריך לשחרר (תרתי משמע...)

תודה

שלום לך,
לא ניתן לדעת בגיל הזה אם זו הנטיה שהוא מפתח, יכול להיות, וגם יכול להיות שלא. אני מציעה לך, אם את יכולה, לדאוג פחות, ולנסות לקבל אותו כפי שהוא. באופן הזה יהיה לשניכם יותר קל.

שלום שרית,
יכול להיות שכדאי שתשני גישה. כרגע הגישה שלך כלפיו הי אבוקרתית והוא לא יכול להבין מזה שאת איתו אלא שאת אורמת שמשהו לא בסדר איתו ולכן הוא צריך פסיכולוג.
מה שאת יכולה להגיד הוא, שיכול להיות שאתם כהורים טועים היכן שהוא ולכן הוא סובל וחשוב לך לדעת מה מציק לו. נדמה לי שבגישה כזו הוא יהיה מוכן להיפתח יותר.

תענו לי בבקשה ...בבקשה...!

שלום יאנה
נסי בשיתוף עם המורה והיועצת לעשות עימו טבלת עיצוב התנהגות. הן כבר ידעו מה זה. תתעקשי שגם היועצת תהיה מעורבת.
בהצלחה...

תודה רבה לך!

בכיף... אם לא מסתדר את מוזמנת לחזור אלינו.

שלום לך,
את בודאי לא יכולה לבלות את זמנך בחרדה ממה הילד ייכנס לחרדה. את צריכה להסביר לו פשוט שלגבי דברים מסויימים נהוג להתייעץ עם רופא נוסף. פשוט כך נוהגים. הרי בלאו הכי, אם תתקבל דעתה של הרופאה הראשונה ותפנו אליה לביצוע הטיפול, הרי זה בלאו הכי אומר שהיא רופאה טובה, אחרת היא לא הייתה צודקת ולא הייתם בוחרים בחוות דעתה.

שלום אורלי,
את יכולה לייעץ לה להישאר קרת רוח, לא להתרשם ולא להילחץ, בטח לא להעביר את התפקיד אלייך. היא ההורה והיא חייבת להראות לבן שלה עמידות. היא צריכה להביא אותו ולא לנהל איתו שיחה ארוכה אלא להיפרד בקצרה ובענייניות ולתת לצוות בית הספר להתמודד משם. אם בעוד כמה ימים זה לא ייפסק, כדאי לפנות לפסיכולוגית בית הספר כדי להתייעץ.

שלום סמדר,
אני לא חושבת שאת צריכה לשוחח איתה במובן של שיחת הבהרה או שיחת נזיפה. היא לא עשתה שום דבר רע. נראה שהנושא של גברים ונשים מטריד אותה,ייתכן שהיא מבולבלת, ייתכן שנחפשה לשיחה או למידע מעבר לגיל לשלה בלי ששמתם לב, אולי שמעה שיחות שלך ושל מבוגרים אחרים בעניין והיה נדמה לכם שהיא לא מבינה.יותר הייתי מנסה להבין את החוויה שלה ומתרכזת בשאלות ובהקשבה לה, לא בשיחה כרגע. פשוט מנסה להבין האם היא חוששת ממשהו, איזה מחשבות יש לה על העניין הזה, ובכלל הייתי מנסה לדובב בדרך עקיפה יותר דרך משחק או ציור.

שלום אור,
לא חייבת להתנהל מלחמה תמידית, זה מאוד תלוי בעיקביות ובנחרצות שלכם. אתם צריכים להחליט מה הקו שלכם.
אם אתם רוצים שהי אתישן במיטתה עליכם להקפיד על כך גם אם היא צורחת שעה, אחרי כמה פעמים היא תבין שזה לא עוזר לה ותפסיק לצרוח אבל עליכם להיות עיקביים. אם אתם סוגרים את האור, ומשליטים אווירה של לשינה ושל שקט בבית היא תרדם כשתהיו עקביים, וגם אם לא - תניחו לה ואל תתערבו.

שלום לי,
נדמה לי שמקור ההתעלמות כפי שאת אומרת באח הגדול שמאוד מקנא באחיו הקטן ובעצםן כאילו מכחיש את קיומו. יכול להיות שאת חושבת שאת משקיעה מאוד בשניהם אבל ייתכן שזו לא החוויה של הבן הגדול. נראה לי ששווה לדובב אותו מילולית או בדרך עקיפה של ציור ומשחק ולהבין יותר לעומק מה מציק לו ומה הוא מרגיש באמת. ייתכן שהו אחש שאחיו מקבל הרבה יותר התייחסות ממנו ועל כך הוא כועס עליו.

שלום לילך,
ראשית, מדוע קוצר הרוח? פירסמת שאלה ואחרי שלוש שעות את מחכה בקוצר רוח לתשובה. אנחנו לא יכולים לענות כל כך מהר.
ולשאלתך - פשוט אומרים לה את האמת, שלפעמים יש זוגות שלא מסתדרים, אבל כמו שאת מציינת זה לא חייב לקרות ולא קורה תמיד, בדיוק כמו שהיא יכולה לראות שיש סביבה הרבה הורים וסבים שעדיין נשואים.

ראשית, קוצר הרוח נבע מתחושת לחץ שלי ורצון עז לומר לנכדתי את הדבר הכי נכון...אז תודה.
שנית, אני מסכימה שצריך לומר את האמת אבל חשבתי שתתייחסי או תתיחסו יותר לכך שהילדה בת להורים גרושים וכנראה גם לסב וסבתא שמתגרשים...כך שהמודלים הכי קרובים אליה הם לא אבא, אמא וילד..לפחות לא תחת קורת גג אחת.
תודה מראש

שלום לילך,
אין התייחסות ספציפית לנושא הזה, שאני יכולה לחושב עליה מעבר להסבת תשומת ליבה לכך שיש גם משפחות אחרות, כפי שציינתי בתגובתי.
את צרכיה לקחת בחשבון שאין לך דרך למנוע ממנה שאלות ומחשבות וגם פגיעות מסויית עקב המצב. אכן יהיון לה שאלות שונות, לא כולן בשלב הזה, חלקן בגיל יותר מאוחר, מדוע זה קורה כך שמבפחה שלה, האם זה משהו גנטי, האם גם לה זה יקרה, וכו' ואין התייחסות קסם שתמנע את זה. אפשר רק לעמוד לרשותה באותם רגעים ולהצביע בפניה על כך שיש כל מיני אפשרויות וזה לא הכרחי שזה יקרה גם אצלה.
אם התכוונת לכך שאין לה דוגמה משפחתית למשפחה שיש בה זוג, אז לזה בודאי ובודאי שאין שום התייחסות שתיתן פיצוי. זה מה שיש, ואפשר להיות רק עם הכאב על כך שזה כך, ועם החששות שזה מעלה. אי אפשר לעשות משהו שישנה את ההשלכות של זה לגמרי.

לאמא שלום,
ייתכן והילד שלך סובל מהפרעת קשב וריכוז שמשפיעה על היחסים בבית ועל המוטיבציה שלו להכין שיעורים. אולם ייתכן גם שיש עימותים וקשיים בקשרים המשפחתיים, מעבר להפרעת הקשב והריכוז, אם היא קיימת.
לכן, מומלץ לסיים את האבחון ולאחר שתקבלו את חוות הדעת, לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/פסיכותרפיסט המתמחה בילדים. ייתכן שמפגשים משפחתיים יהיו יעילים עבור כולכם.
בהצלחה,
שירי