פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום דליה,
לא מסרת שום פרטים לגבי התנהלות המשפחה, הגבולות, היחס של הורי הילדה לתוקפנות וכו'. לכן לא ברור לי אם היא מכה בגלל שבאמת קורים דברים מרגיזים וקשים שמשאירים אותה חסרת אונים, או שבאופן כללי אין לה כלים לווסת את התוקפנות ולמצוא לה מוצא אחר, או שאין גבולות בבית ולכן היא מרשה לעצמה. רמז אחד יש בציור שתארת שהיא צבעה את אביה ואת עצמה בצבע שחור - האם היא תופשת את עצמה כדומה לו? האם גם לו יש התפרצויות זעם? אולי צריך להתחיל מלטפל בזה?

בוקר טוב,
ראשית תודה על התייחסותך, היא ילדה מאד נבונה, בודקת גבולות, האמת שמאז נולד אחיה ותשומת הלב התחלקה היא השתנתה, אך לא מיד. אביה עובד במשמרות, האם רוב הזמן איתם (תלוי במשמרות כמובן), היא התחילה להעמיד לה גבולות בעיקר בנושא המכות, כועסת עליה (כמובן גם אביה) אך תגובות האב הן שונות מהאם, האם היא יותר ברוגע, אומרת את הדברים בצורה חד משמעית, מנסה בלחבק ולהסביר לה את הדברים. האב כשהוא כועס עליה אז גם באופן הדיבור אליה הוא אחר. מאד רוצה לעזור לנכדה וכמובן להורים שהיא תהיה רגועה יותר ותדע להביע את הכעסים באופן אחר.
אשמח להמלצותייך במידת הצורך, בעיקרון הבת שלי מתגוררת בצפון הארץ (בעמקים), לכן נשמח לקבל כל המלצה והכוונה כמובן שאני כותבת בידיעת הבת שלי.
דרך אגב לפני תגובתך היא אמרה לבעלה, שהכעסים שלו משפיעים עליה (על הילדה), שניתן לפתור כל דבר גם שהילדה מכה בצורה נעימה וללא כעסים.
שוב תודה רבה,
דליה.

שלום דליה,
לא כל כך ברור לי הקשר בין חיבוק לבין הצבת גבולות. יכול להיות שיש חלוקה קצת קיצונית של תפקידים בבית של בתך, במובן שיש מי שכועס נורא ויש מי שמנסה להעמיד גבולות אבל עושה זאת בצורה מאוד לא יעילה. יכול להיות שהתוכן הוא חד משמעי אבל הטון לא, ואם גם מתלווה לזה חיבוק והסברים אורכים, יכול להיות שהמסר הסמוי תוך כדי הצבת גבולות הוא שלאמא יותר קשה הגבול מאשר לבת והיא חשה אשמה וכמעט מתנצלת על עצם הצורך להציב אותו. עוד רמז לכך הוא בכך שאת מציינת שהאם התחילה לשים גובלות בעניין המכות. את הגבולות היה צריך להתחיל להציב עוד הרבה קודם. אם הם גרים באיזור העמקים הם יכולים לפנות לתחנת העמקים בקיבוץ עין חרוד (לא זכור לי כרגע אם איחוד או מאוחד). אפשר לקליד "תחנת העמקים" בגוגל ולמצוא את כל הפרטים.
בהצלחה.

שלום סיוון,
לא ציינת איזה שאלות אתם שואלים אותו ומה הוא עונה לכם. חשוב באמת לנסות להבין מה קרה לאחרונה, ממה הוא בעצם פוחד, מה לדעתו יכול לקרות, למשל אם זר ייכנס לגן או אם לא יסגרו את השער. חושב גם להבין אם החרדה היא מעצם הפרידה ממכם, גם אחה"צ או בהזדמנויות אחרות או ספציפית רק מהגן.

שלום דיקלה,
זה אכן לא אמור היות ככה, אין ספק שהילדה במתח ובלחץ והיא סובלת. המצב שאת מתארת כן מצדיק בעיני פנייה לעזרה מקצועית, שכוללת עבודה עם הילדה ואיתכם ההורים, או אפילו רק איתכם כדי לעזור לה.

תודה רבה על תשובתך המהירה

שלום ורד,
למה אתם רועדים מפחד, לא הבנתי. כדי שהיא תלמד לא לפחד קודם כל היא צריכה לראות הורים שלא נלחצים. אז היא לא מתגלשת, זה לא נעים, אבל זה בטח לא עד כדי כך נורא, יש עוד דברים שאפשר לעשות, אפשר לשחק בכדור, בנדנדה, לא חייבים לעשות משהו שלא אוהבים או שמלחיץ. המטרה בגן משחקים היא ליהנות, לא להשלים מסע טירונות בכוח. קודם כל תנסו לברר אם היא באמת רוצה וחשוב לה להתגבר על הפחד הזה. אם כן אתם יכולים לעיין בעמודת שאלות נפוצות בתשובה שמתייחסת לפחדים אצל ילדים ולראות אם אתם יכולים ליישם. אם היא לא מעוניינת להתמודד עם זה כרגע או לא משתפת פעולה - תרפו מזה, בחייכם. שאלה יהיו הצרות שלכם. אם זה ימשיך להפריע לה כשתגדל קצת ותהיה לה מטיבציה ניתן יהיה לטפל בזה שוב.

ורד שלום,
אין ספק שבתך חוששת מדבר שמרבית הילדים תופסים כמשהו יומיומי וטריוויאלי, אולם התגובה שלכם לא ברורה לי. מדוע להכריח את הילדה לעשות משהו שאינה מעוניינת ומעורר אצלה הרבה מצוקה, עד כדי "שאגות שבר" כדברייך?
אין שום חובה התפתחותית, פסיכולוגית או חברתית בהתגלשות במגלשה- זה אמנם משהו שמרבית הילדים עושים ונהנים ממנו, אך אפשר לחיות חיים מוצלחים גם בלעדיו. לעומת זאת, במצב העניינים כפי שאת מתארת כעת, דווקא ההכרחה את הילדה לעשות זאת - עלולה לגרום ללחץ מוגבר ומיותר.

שלום גבע,
אתם יכולים לעיין בעמודת שאלות נפוצות בתשובה שמתייחסת לפחדי ילדים. בכל אופן אם הטיפול לא עזר יש לחזור לטיפול או אצל אותה מטפלת או מטפל/ת אחר/ת, שום תשובה בפורום לא תהיה יותר יעילה מטיפול.

שר שלום,
לא ברור מה בדיוק מתרחש שם בין הילדה לגננת - האם היא לא מדברת עמה כלל, האם היא מדברת עם יתר אנשי הצוות בגן, האם היא לא משיבה רק לשאלות מסוימות, מי הסב את תשומת ליבך לבעיה, ומה הגננת חושבת על כך.
אנא פרטי יותר לגבי הנושאים הללו, כדי שנוכל להשיב.
שירי

הגננת שיתפה אותי בנושא גם עם הסייעת בגן היא לא מדברת
נגיד והגננת שוואלת אותה משהו גם אם תשאל מספר פעמים היא לא תענה לה
היא מאיזה שהיא סיבה חוששת ממנה.
גם שהגננת יושבת איתה ועם מספר ילדים לעבודה פרטנית הגננת טוענת שהיא מאד הססנית כמו לצייר קו או לגזור .בבית איתי היא זאת שיוזמת את כל הפעילויות האלה והיא מבצעת אותם יפה

שלום לך,
לא ניתן לענות לשאלה בצורה כזו. כדאי לפרט מה גיל הילד, פרטים נוספים על המשפחה, מה זה נקרא להכניס אובייקטים לפה וכו'. השאלה מאוד לא ברורה.

שלום דוד,
לא זה ולא זה. להעיר זה לא עוזר. כשזה קורה צריך לעצור את זה. עם זאת חשוב לא לעשות מזה עניין ודרמה, לא לתת עונשים, לא לכעוס נורא או לנאום נאומים. כן חשוב ללמד אותה לאט לאט דרכים חלופיות לבטא את הזעם, למשל אפשר לבטא אותו עבורה במילים עד שתלמד טוב יותר לבטא את עצמה מילולית, למשל אפשר לתת לה למעוך כדרו ספוג או להרבית לבובה וכו'. לגבי זריקת דברים - כל עוד זה לא מסוכן לא הייתי עושה מזה עניין. דברי מתייחסים בעיקר להרבצות.

שלום רינת,
נראה אכן שיש קשר תלותי בינך ובין הילדה, ואם היא אכן סובלת מחרדה חברתית חשבתם לפנות לטיפול? נשמע שיש צורך דחוף בטיפול ובהדרכת הורים. ההתנהגויות של ביתך הן מוגזמות ומפריעות גם לה המשיםך להתפתח בצורה תקינה, למשל מבחינה חברתית.
בינתיים, עד שיתחיל הטיפול, כדאי ורצוי לשים גבולות לטרור שהיא משליטה דרך החרדה שלה, למשל היא לא יכולה לאסור על אף אחד לדבר על ההריון.
דבר נוסף, באמת אין צורך לצפות ממנה לאהוב תינוקות. היא יכולה לשנוא אותם כמה שבא לה. זה לגיטימי לגמרי, אבל היא לא יכולה לשלוט באנשים אחרים ולהחליט על מה הם ידברו ועל מה לא, כמו שאף אחד לא יכול לשלוט על הרגשות שלה ולהחליט עבורה מה היא אמורה להרגיש לגבי תינוקות ובכלל.

אני הייתי אצל פסיכולוג ידים וכל שנאמר לי שיש המתין והחרדה החברתית כנראה ותעבור עם הגיל וכל שאני צריכה עשות זה עטוף אותה בעוד יותר אהבה עד כדי "חנק" על מנת שהיא זו שתרצה להשתחרר ממני, דבר שלא קרה. לגבי האיסור דבר על עניין ההריון אני מדגישה שהוא לא מופנה פי האנשים האחרים אלא עליי זאת אומרת אם הם שואלים ואני עונה להם אז היא מתפרצת מכאן שבעצם השליטה היא עליי למעשה היא לא מסכימה לי לענות או לדבר על כך ובאופן אוטומטי שאנשים רואים את התנהגותה הם נרתעים מלהמשיך ולעסוק בזה. הדבר כל כך קיצוני עד כדי שהקטנה שלי שהיא בת 5 באה אליי ומדברת על ההריון בשקט ואומרת לי שהיא שמחה על ההריון אבל שאחותה לא תשמע על כך.

שלום רינת,
אם הטיפול הפסיכולוגי שפנית אליו לא עזר, כדאי שתחזרי אליו ותאמרי שזה לא עזר ואם יש משהו אחר להציע או שתפני לטיפול אחר. זה לא משנה אם השליטה שלה היא עלייך או על אנשים אחרים, היא עדיין לא במקום וצריך לא לשתף פעולה איתה. וגם צריך להגיד לאחותה שאין לה מה לפחד שהיא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, ואת תיקחי אחריות ותטפלי בתגובות של אחותה הגדולה.

שלום עינת,
לא הנבתי מה הבעיה. אם כשהוא עם תחתונים הוא לא מפספס האם זה לא אומר שהוא נגמל? או שהוא מתאפק לגמרי ולא עושה בכלל? כמה זמן הוא לא עושה? כל היום? אז איך הוא בכל זאת עושה ומתי אם הוא עם תחתונים ולא מפספס?

שלום סמדר ותודה על התגובה המהירה
בני עדיין לא נגמל כשהתחלנו את הגמילה הושבתי אותו בשירותים כך שהפיפי ברח לו החוצה , כמובן שלא צעקתי ואמרתי שננקה ולא קרה כלום ,אך כנראה שהדבר הבהיל אותו מאוד ומאז הוא מסרב ללכת לשירותים .
אני מבחינתי הפסקתי את הגמילה משום שקראתי שאם אלחץ יותר מידי הדבר עלול לגרום לעצירויות וטראומות נוספות .
עכשיו הבעיה היא שבשבוע האחרון בני פשוט מתעקש ללבוש תחתונים אך מסרב עדיין לעשות בשירותים / סיר.
הוא יכול להתאפק שעתיים - שלוש , עד שאני שמה לו חיתול ואז הוא עושה את צרכיו .
השבוע כשאספתי אותו מהגן ,ילדה אחרת (גמולה ) יצאה מהשירותים והוא אמר לה שהוא עושה בבית בשירותים .
השאלה שלי היא כזאת :
1. האם זאת נראת לך בעיה שצריך לטפל בה באופן מקצועי ?
2. האם ישנה דרך אחרת שיכולה לעזור לנו בשלבי הגמילה , ובעניין הפחד מהשירותים
3.האם הוא מתבייש בעובדה שהוא עדיין עם חיתול ?

שלום עינת,
הבן שלך עדיין קטן, יש ילדים הרבה יותר גדולים ממנו שמתקשים להיגמל. לא נראה לי שזה מצב שמצריך עזרה מקצועית. תמשיכי ללכת איתו בקצב שלו, נסי להרגע ולהוריד את רמת החרדה שלך, שום דבר לא יקרה לו מזה שתיתני לו טיטול. הוא רוצה להיות גדול אבל עדיין מפחד, זה לא אסון, זה שלב, לווי אותו בסבלנות בקצב שלו, בלי לחץ, ויהיה בסדר.

תודה רבה על התשובות המהירות והעזרה

שלום לך,
קודם כל אני ממליצה להפסיק עם העונשים. את בעצמך רואה שהם לא יעילים, לעומת זאת הם גורמים נזק ומשפילים את הילד. הילד שלך לא מתכוון להכאיב לך, תוקפנות היא דבר מולד, טבעי וחשוב. ללא תוקפנות אין הישגיות, אין אמביציה, אין סקרנות ואין יכולת להגן על עצמנו ולהיות אסרטיבים. הילד שלך הוא עדיין קטן, הוא חוגג את הגופניות שלו, מבחינתו הוא משחק איתך. חשוב לא להעלב מזה או לראות בכך התנהגות מדאיגה. בשעה שזה קורה את יכולה לבחור באחת משתי התנהגויות - אחת היא לשחק איתו, להתייחס לכך בהומור, להבין שהוא צריך להוציא תוקפנות כרגע ולתת לו דרכים חלופיות להוציא את התוקפנות - למשל למעוך כדור ספוג, או להרביץ לכרית או לבובה, לעושת את ביחד איתו, לעודד אותו "יותר חזק " וכו'. יש סיטואציות שבהן זה לא מתאים, ושם צריך להגיד לו בתקיפות להפסיק וגם לעצור זאת פיזית עם יש צורך וזהו. אין צורך להגזים בתגובה, לנאום נאומים, להגיד "זה לא נעים" (זו תגובה מאוד לא אסרטיבית ולא עוזרת) ולהעניש. להיפך- כמה שפחות תעשו דרמה מהעניין, כך הוא פחות יקבל תשומת לב סביב הנושא הזה וההתנהגות תדעך. זה לא אומר שאתם מסכימים להתנהגות- אתם מפסיקים אותה באסרטיביות, אבל אתם גם לא עושים ממנה דרמה, יש הבדל.

שלום אלה,
זה עוד מוקדם לחשוש שהוא מפתח הפרעה נפשית. אנשים רבים סובלים מחרדות לאורך החיים ויש מגוון דרכים להתמודד איתן.
תתחילי בלעיין ב"עמודת שאות נפוצות" בתשובה העוסקת בפחדי ילדים, ואם זה לא עוזר לא לחשוש לפנות לטיפול, זה לא אומר שיש הפרעה נפשית.

שלום לך,
כן, לתת לה לעשות קקי בטיטול, כמה זמן שהיא צריכה.

שלום שחר,
ייתכן שדווקא המודעות הרבה בבית היא זו שגורמת לו נורא לחשוב על זה ולרצות את זה. אני חושבת שהכי טוב באמת לא להחזיק בבית ממתקים, ולא לדבר על זה כל כך הרבה. על ההזדמנויות שיש לו בחוץ אתם בלאו הכי לא יכולים לשלוט, אז תשחררו...

מומלץ כבר מעכשיו, התייעצי עם פסיכולוגית בית הספר לגבי המלצות.