פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום,
ביתי בת ה5 וחצי מאוד רגישה (ירושה ממני!!) ואני מאוד דואגת לה בחברה,
ובנוסף לזה היא קצת גדולה לגילה לא שמנה אבל גבוהה ובעלת מבנה גוף גדול,
ועוד משהו שלה עדיין לא מפריע אבל לי כן, ובטח זה יפריע לה בהמשך- היא מאוד שעירה. הרבה פעמים היא מספרת לי דברים שילדות אומרות לה או מציקות לה ונקרע לי הלב כי היא טיפוס שישר בוכה (כמוני) ואני מאוד דואגת שירמסו לה את הביטחון העצמי...שאלתי איך להגיב כשהיא מספרת לי דברים כאלה ואיך לחזק אותה ולחשל אותה שתדע להתמודד??
תודה מראש.

שלום,

אני גרוש מזה כשנתיים וחצי ואב לילדה בת חמש וחצי.
הקשר בין הילדה וביני טוב ואנו נהנים מהמפגשים המשותפים (שני ורביעי וכל סופשבוע שני).

בתקופה האחרונה כאשר אני מתקשר לדבר עם ילדתי בימים שהיא לא איתי, היא איננה רוצה לדבר איתי. כאשר אמה שואלת אותה למה לא, היא אומרת שלא בא לה לדבר ולפעמים אף סוגרת את הידיים על אוזנייה.

א. האם להתעקש על קיום השיחה איתה (לא עוזר, ואני "מפסיד" כל פעם)
ב. האם זה מעיד על בעיה שנדרשת לטיפול?

שלום,
יש לי בן בן 3 ו8 חודשים ותינוקת בת שנה וחמישה חו'. שניהם מדהימים, מתוקים וחכמים. הם די דומים באופי- מאוד אנרגטיים, מאוד מפותחים רגשית ובוגרים לגילם. הבן שלי ילד מאוד סקרן וחכם, הוא התחיל ללמוד שפה שניה בגיל שנתיים והוא מדבר באופן שוטף 2 שפות. הוא מרכיב פאזלים מאוד גדולים לבד, שואל המון שאלות וכו' אומרים לי בגן שהוא מאוד חכם וזה מורגש. הבת שלי מתוקה מאוד וגם היא מנראית מפותחת לגילה, מדברת, מטפסת, מבינה הכל ועוד. שניהם סקרנים מאוד ואני רואה שגם באופי הם די דומים. השאלה שלי היא לגבי היחס שלי לכל אחד מהם. היתה תקופה שהחמאיתי מאוד לבת שלי על המראה, כי היא נורא יפה ואני אוהבת להלביש אותם יפה כל הזמן אז עליה זה נראה ממש מתוק אבל שמתי לב שהיא מגיבה לכך מאוד ומצפה לזה אז הפסקתי ואני יותר מתייחסת לדברים שהיא עושה. לא הייתי רוצה שבגלל שהיא בת וואני מתייחסת לחיצוניות שלה היא תרגיש שהיא יפה וכתוצאה מזה אולי פחות חכמה. אני מאוד מעודדת חשיבה, סקרנות ומאמץ. חשוב לי לפתח את הפוטנציאל הטמון בהם וחשוב לי שיתאמצו להצליח. העניין הוא שלפעמים אני לא יודעת אם זה בסדר להתייחס אליהם אותו הדבר למרות שהם שונים. כרגע זה מה שאני עושה מצפה מהם אותם הדברים - כל אחד בהתאם לגילו ולא מייחסת חשיבות למין שלהם. אולי בהמשך זה יצוץ יותר. לשניהם אני מחמיאה כל הזמן ומעודדת את הדברים החשובים. האם זה נכון?

שאלה חשובה נוספת- לפעמים נדמה לי שהבת שלי קצת יותר מקנאה בבן שלי מאשר ההיפך. גם הוא מקנא אבל פחות מראה או זה מתבטא בצורה שונה. היא מסתכלת הרבה על מה שהוא מקבל לפעמים אפילו על הצלחת שלו.וזה מתבטא בעוד תחומים כמו הקשר שלה עם בעלי שהיא מאוד רוצה את קרבתו במיוחד כשהבן משחק איתו ועוד ולכן אני מקפידה לתת גם לה דברים שהוא מקבל כמו ממתקים למרות שבגיל שלה הוא לא אכל מזה בכלל. התופעה התחילה להיות פחות מורגשת אבל רציתי לדעת האם זה שכיח שילד שני מקנא יותר מהראשון? האם זה אולי מבטא משהו באופי שלה. חשוב לי שהקנאה תהיה הכי מינימאלית והייתי רוצה שכל אחד ירגיש בטוח במקומו. כרגע אני מתאמצת לתת לשניהם אותו דבר כל הזמן למרות שלא תמיד זה מתאים לגיל לפי דעתי כדי למנוע קנאה. גם בעניין משחקים עם בעלי - אם הוא משתולל עם אחד אז כמובן באותו רגע גם עם השני. מה דעתך? האם אני נוהגת נכון, האם זה קשור גם באופי, איך גורמת להרגיש פחות קנאה?

מצטערת שזה מאוד ארוך.
תודה רבה

שלום,שאלתי היא לגבי בני הלומד בכיתה ב'
בחודש האחרון התחלנו תהליך של אבחון דידקטי ומצאנו כי יש לו לקות שפתית, כלומר קושי רב בלבטא את עצמו בע"פ וכעת משניהיה קשה יותר בבית הספר הקושי בא לידי ביטוי גם בכתב. נאמר גם כי ישנה בעיה ריגשית.. התחלנו לעבוד עם קלינאית תקשורת ומורה מתקנת ועל פניו נראה כי הוא זורם עם התהליך והכל בסדר. מבחינה חברתית, הוא בעניינים, מתראה עם חברים והולך לחוגי כדורגל וכדורסל.. הבעיה שאני רוצה לדבר עליה היא לגבי חרדות שיש לו..
מאז שהיה קטן היתה לו בעיה עם סגירת דלתות, אם זה בכניסה לבנין, הוא לא היה נותן לנו ליסגור את הדלת, אם זה בחדר, בשירותים תמיד הדלת היתה צריכה ליהיות פתוחה, אח"כ גם בכיתה אני יודעת שהיה לו קשה עם זה.. אם הזמן החרדה הזו דעכה... במקביל טיפלנו בריפוי בעיסוק ורכיבה על סוסים קרוב ל-8 חודשים לשיפור הביטחון העצמי.. אח"כ התחילה חרדה מסוג אחר וזה הפחד שלו ללכת לבדו לחדר כאשר כל בני המשפחה בבית. הוא חושש ללכת להביא משחק או משהו מחדר אחר בבית, הוא תמיד מבקש מאחיו הקטן בן ה4.5 לבוא איתו או שהוא שולח אותו להביא הנדרש.. אם הוא מתקלח אני מרגישה שהוא רוצה שנדבר איתו כדי שלא ירגיש לבד בבית, כנ"ל אם הוא בשירותים.. בשבוע האחרון נראה שהחרדות התעצמו (יכול ליהיות שבגלל כל התהליך הזה שציינתי בתחילה הוא דורש יותר תשומת לב) הלילה למשל הוא לא יכל להירדם עד 22:00 משום שאמר שיש לו סיוטים והוא חושב על זומבים וכו'.. הוא טוען שכמה שניסה לחשוב על דברים טובים היה קשה לו להיפטר מהסיוטים...
מה הבעיה וכיצד נוכל לעזור לו ליפתור אותה? האם יש משהו שאנו לא עושים נכון??
אנו מנסים לחזק אותו כל הזמן, נותנים לו המון תשומת לב בגלל כל התהליך הזה שהוא עובר אך נראה כי לא מספיק.....

שלום רב,

הילדה שלי בת 4.5 ונגמלה מחיתולים בגיל שנתיים עם אפס תקריות

בחודשים האחרונים חלה רגרסיה, בתחילה זה היה הרטבות במהלך היום, חשבתי שבגלל שהיא אינה רוצה לפספס אז היא מתאפקת עד שבורח לה..

אתמול בלילה היא הרטיבה במיטה בלילה ובמהלך היום היא הייתה בג'ימבורי ובאיזשהו שלב היא ניגשה אמרה שאינה מעוניינת לשחק עוד ואז גיליתי שהיא הרטיבה במכנסיים

כ"כ לא אופייני לה ואני חוששת שאולי אני מפספסת משהו, מקווה שלא, אבל רוצה להיות בטוחה

אני אשמח לקבל חוות דעת מקצועית,

ליאת

שלום, איך להעיר לילדה בת 8 שלא משחקת יפה עם חברה? אני לא רוצה לגרום לה להעלב או לכעוס. השבוע היתה אצלה חברה ושמעתי את הילדה שלי רק מתלוננת/ כועסת/ מבקרת / נעלבת.או משתלטת: "לא, עכשיו תורי", "לא ככה" "אני אמרתי קודם" אמרתי די" וגם טון הדיבור שלה לא יפה. אני חוששת שחברות לא ירצו את חברתה

שלום. בני (בן הזקונים) בן 6.5. עדיין בגן, עקב הישארות שנה נוספת בגן. הוא נולד פג, בשבוע ה-32 להריון. במהלך מעקב בהתפתחות הילד, הוחלט כי עליו לקבל קלינאית תקשורת, עקב חסכים שפתיים קלים.
בגן, היו לו מעין התקפי כעס אותם הגננות התקשו לשקוט. עליי לציין שזה לא קורה על בסיס קבוע. ישנם ימים בהם יושב, לומד ומתפקד למופת.
הגננת חושבת שמדובר בהפרעת קשב וריכוז. אני סברתי שההתפרצויות, או סרובו להשתתף במפגשים מסוימים נובעים מסיבות רגשיות. הרי, הוא יודע לרסן את עצמו כשרוצה, יש לו על כך שליטה מלאה (גם השנה, לדוגמה, עד חנוכה הילד התנהג למופת. ה"היפוך" הגיע לאחר מכן).
נעשה לילד אבחון פסיכולוגי, וכשישבתי עם הפסיכולוגית, בנוגע לממצאים, אמרה לי שהילד במצב רגשי בכי רע. במבחן בו עליו לתאר תמונה (או ציור) ולספר על כך סיפור, יצא שבכל ציור סיפר סיפורי זוועות (לדוג': ציור של אפרוחים היושבים סביב שולחן וצלחות מונחות לפניהם וברקע אבא או אמא תרנגול/ת- טען שהאבא, כמדומני, אכל את הביצים עם האפרוחים בתוכם. ואז החזירו אותם ושוב נאכלו...משהו בסגנון הזה). כלומר, עפ"י הפסיכולוגית, עולמו הפנימי של בני מתאר פחד, תחושת איום מתמדת, חוסר ביטחון בעולם הסובב אותו וכו'.
עליי לציין שלבני שני אחים מתבגרים, שהתנהגותם כלפיו "תנודתית", הפכפכה. פעם משחקים, מנשקים ועתים צועקים, מקללים ואף "מכפכפים" אותו. דיברתי אתם על כך, אך כמובן לא יודעת ממש מה לעשות עם המידע המזעזע שקיבלתי מהפסיכולוגית. בעלי ואני נתחיל בקרוב הדרכת הורים, אבל אני ממש מודאגת מממצאי האבחון. מה עליי לעשות? במה שגיתי? הפסיכולוגית טענה שהיא מאוד מודאגת בנוגע לילד. אני אובדת עצות.

אני גרושה שלוש שנים[התגרשתי מבעל אלים פיזית ומילולית]...האב בצערו ממלא לילדים כל הזמן את הראש שנפרדנו בגלל בגידה...דבר שאינו נכון כלל וכלל....הבן הגדול הפנים...ומאז הוא מנסה לחקות את א6ביו...מקלל אותי בחברת אנשים...[שרמוטה...כלבה...בוגדת ועוד] הילד תלמיד מצטיין בבי"ס אבל בבית הוא ההפך הגמור לחלוטין..הילד הקטן בן 12 בשלב הזה "לצידי"אני אובדת עצות...למרות שהוא עושה דווקא בכל התחומים...חדר מטונף...מטבח מזוהם אחריו..משתמש בכלים לערבב חלב ובשר בניגוד לרצוני...מה לעשות?תודה

שלום.בני הבן 3 וחצי לראשונה יכנס למסגרת הגן טרום טרום חובה בגיל שלוש ושמונה חודשים.עד לכניסתו לגן הוא נמצא בבית עם מטפלת.הוא ילד אמיץ (עולה ויורד ללא שום חשש למגלשות הכי גבוהות,לא חושש לקפוץ מהגובה ,לא חושש מחושך וכו),אך חסר מיומנויות חברתיות בגלל שלא היה במסגרת וגם בגלל שהוא ילד יחיד במשפחה.הוא לא יודע להגן על עצמו ועל שלו,הוא חושש לעלות למגלשה במידה ויש עליה ילדים אחרים (לא משנה מה הגיל שלהם) בטענה שהם מסוגלים לדחוף אותו (גם הקטנים ממנו).במידה וילד אחר נותן לו מכה הוא לא יודע להגן על עצמו ובוכה וכו.האם אני צריכה לדאוג מההתנהגות הזו ואז מה עליי לעשות או שמדובר במשהוא טבעי והמצב עשוי להשתפר אחרי כניסתו לגן?ועוד שאלה-האם להכריח אותו לעלות על המגלשה (הוא מםרב בתוקף.עלה בעבר כמה פעמים והיה די מוצלח ,אבל ממשיך לסרב לעלות ושום הסבר או "שוחד" לא עוזר)?מה עליי לעשות?בתודה

שלום רב!
אני אמא לילד מקסים בן שלוש אשר סובל מקשיים חברתיים והתנהגותיים. אנו נמצאים לפני מעבר לגן מועצה וחוששים שיהיה לו קשה מאוד. לאחרונה נרשמנו להדרכת הורים שתחל בעוד כשבוע ובמקביל אנו מתחילים טיפול דיאדי אצל פסיכולוגית ילדים. אבקש לדעת האם זה מקובל לנקוט בשני הטיפולים במקביל או שמא זה עלול להוות עומס או סתירה ולגרום לכך שנצא מבולבלים יותר... המון תודה על התשובה!!!

יש לי שתי בנות מקסימות הגדולה בת 8 והקטנה בת 4, ההבדלים ביניהם ניכרים מאוד גם במראה החיצוני וגם באישיות. שתיהן יפות אך הקטנה לעומת הגדולה מלאת כריזמה וחן ואנשים פשוט מתמוגגים ממנה. שתיהן טובות אך הקטנה לעומת הגדולה יותר קשובה כשמבקשים ממנה משהו ויודעת לוותר כשצריך, כדרך הטבע הקטנה לומדת מהגדולה ולרוב את ההתנהגויות הפחות טובות. שתיהן חכמות אך הקטנה לעומת הגדולה הרבה יותר מפותחת ביחס לגילה וביחס לאיך שהגדולה הייתה בגיל שלה.
אני משערת שלפי דבריי ניתן להסיק שהמועדפת עליי היא הקטנה אך הן שתיהן בנותיי ואני אוהבת אותן באופן שווה ולכן אני מרגישה אשמה על כך שאני מתגאה בקטנה יותר מאשר בגדולה, אני משערת שהגדולה גם חשה בכך והתנהגותה מקצינה לכיוון הלא טוב (אי הכנת שיעורי בית, אי הקשבה למה שאני מנסה לחנך אותה, שקרים וכו...) אני אובדת עצות, באישיות שלי אני אדם מאוד קפדן ואם משהו משתבש או לא קורה כמו שציפיתי אני נוטה להגיב בקיצוניות ומן הסתם בגלל התנהגותה ה"מאכזבת" קורה שאני כועסת הרבה על בתי הגדולה. למרות שגם על הקטנה אם צריך אז גם כועסים.
הדאגה שלי היא משני דברים:
1. אני מדופרסת מהעובדה שהתחושה שלי כלפי בתי הבכורה היא שהיא "אכזבה" בשבילי, אני לא אוהבת את התחושה הזאת, אני רוצה לחשוב שזה לא נכון אבל כעת אני רוצה להיות אמיתית עם עצמי ולהודות שזאת התחושה - מה אני אמא לא טובה?
יש לציין שלפני שהקטנה נולדה תחושות אלו ליוו אותי גם, אופייה לא השתנה כתוצאה מהולדת הקטנה, תמיד היא הייתה מעט אחרת (פוחדת מרעשים חזקים, פוחדת מזבובים, פחות דברנית, לא משתפת במה שקורה לה ) וזה הפריע לי. ואז כשהקטנה נולדה היא כאילו ענתה על הציפיות שלי מאיך שהבת שלי צריכה להיות, פלפלית, דברנית, מפותחת מאוד.
2. אני חוששת שעצם העובדה שאלו הם תחושותיי, והתגובות שלי כלפיה (ותמיד אני בדיעבד מתחרטת על איך שהגבתי) ייגרמו לה לגדול בחוסר ביטחון ויערערו אותה עוד יותר. ובמקום שתגדל ותפרח אני במו ידיי גורמת לה לנזק שאולי הוא בלתי הפיך. שהרי ילד זקוק לתמיכה בלתי מתפשרת מצד האמא.
יש לציין שבנותיי אוהבות אותי מאוד והאהבה היא דו צדדית, ואני גם דואגת לא רק לכעוס אלא לטפוח על השכם ולהחמיא לגדולה ולהרעיף עליה חיבוקים ונשיקות ואף לדבר איתה ולהסביר לה מדוע אני כועסת או בכלל לשוחח איתה על כל דבר ויש הרבה דברים שהיא עושה באופן כללי שגורמים לי לגאווה אבל החשש שלי הוא שמספיקה פעם אחת שאני ממש כועסת ממשהו שהיא עשתה כדי להשכיח את כל המילים הטובות.היא גם המון פעמים מצינת את העובדה שהיא מרגישה שאני אוהבת יותר את הקטנה ואני אומרת לה שזה לא נכון, אבל עם תחושות של ילד אי אפשר להתווכח.
אני זקוקה לעצה , עם מי עליי לדבר לאן עליי לפנות כדי לקבל ייעוץ כיצד לנהוג בבנותיי, איך להשכיח ממני את תחושת ה"אכזבה", ומה נכון ולא נכון לעשות.
אשמח לעצה בהקדם.

שלום,
יש לנו 2 בנות בגילאי 5, 7 שנים. בקרוב אני אמורה ללדת בניתוח מתוכנן. עליי להתאשפז ערב קודם. הבנות יודעות את השבוע של הלידה אבל לא התאריך המדויק. רציתי לדעת מה כדאי לומר להן בערב בו אני יוצאת מהבית. חשבתי לומר שאני הולכת לרופא וכשבבוקר לא תראנה אותי, אבא שלהן יאמר להן שנשארתי בבית חולים וכנראה שבקרוב אלד. אני לא רוצה לנקוב בזמנים ספציפיים על מנת לא להלחיץ אותן, גם כך הן מאוד מתרגשות ומחכות ללידה בכליון עיניים וכל יום שואלות מתי התינוק יצא (במיוחד הקטנה). האם נכון לנהוג כפי שתארתי? בגדול אני כל הזמן משתפת אותן בבדיקות, בתור לרופא, בעיטות, וכו'.
שאלה נוספת, אני יודעת שנהוג לקנות מתנה מהתינוק לילדים הגדולים, האם אכן כדאי? משום מה אני מרגישה שהן גדולות ולא צריכות את זה. אשמח לחוות דעת גן בסוגייה זו.

תודה רבה!

שלום רב!
ביתי היחידה והמתוקה היא בת 3 וביום ההולדת האחרון נגמלה ממוצצים, גם בלילה. ביום היא מתפקדת מצוין בלי מוצץ אבל בערב היא מסרבת לעלות למיטה, מסרבת ללכת לישון ודורשת שישבו על ידה במשך זמן רב. אני יודעת שיש לה קושי בהירדמות בגלל שהיא ישנה בגן צהריים ולא מוכנים לוותר לה על זה. היא לא הזכירה את המוצץ בכלל אבל לא נדמת לפעמים עד 23:00 וכל זה מלווה בבכי, קריאות אלינו וכל מיני בקשות. כשיוצאים מהבית זה רק יותר גרוע. ניסינו לשבת לידה אבל זה מינימום 45 דקות וגם אז היא לא נרדמת, ניסינו לשים לה דיסק עם שירים וסיפורים, ניסינו מדבקות בתמורה להתנהגות טובה ודבר לא צלח. אנחנו מותשים כל ערב ואין לנו רגע דל בשעות הערב. כמו כן זה גם יוצר קושי שלה בקימה בבוקר.
נואשים לעזרה...
אביטל

ילדתי ילדה טובה ,עדינה,בוגרת בהתנהלותה, ממושמעת וחכמה .לכל מקום שאנו מגיעים איתה מתפעלים מהחוכמה שלה מעדינותה ומהתנהגותה הנאותה.
אבל בשנה האחרונה קצתי במסכות השקרים, כאשר הייתה בגן חובה היה השקר הראשון שלה ,היא טענה כי אחת הגננות בגן שלה משכה אותה מהיד ושמה אותה בעונש במטבח. כאמא מיד נבלתי והרמתי טלפון לוועד הגן כדי לברר מה פשר העניין , הגננת נעלבה מעצם הפנייה אליה ,הכחישה והתפטרה.לאחר שיחה ארוכה עם ביתי התברר כי היא בדתה את הסיפור.
השנה היא התחילה כיתה א' נחשבת לתלמידה מצויינת ,והשקרים מופיעים בלי סוף בהקשר של ש.ב היא אומרת שאין שיעורים וכמובן שיש ורק לאחר שאני בודקת את מחברותיה אני מגלה שיש.
פעמיים בשבוע אני יוצאת ללימודים וחמותי שומרת עליה ועל שתי אחיותיה ,היא אומרת לסבתה שהיא מיד חוזרת והולכת לבקר חברה שגרה בסמיכות אלינו.איתי כמובן לא היה מתרחש דבר כזה אבל חמותי חסרת גבולות וביתי כנראה גילתה זאת.
השבוע היא התקשרה אליי מבית הספר בטענה שהיא חולה לי היה ברור שאין אמת בדברים ואמרתי לה זאת כשווחחנו וניסיתי לשכנעה להישאר אך לא הצלחתי.
כשהגיע לבית היא פרצה בבכי וטענה כי מורתה דחפה אותה וזרקה לה את הדף כאשר היא באה להגיש לה אותו עם סיום המשימה. כמובן שלא הראתי לה לחץ כלשהו ובלי ידיעתה הרמתי טלפונים למספר תלמידים לראות אם יש אמת בדברים, אף אחד לא ראה ולא שמע דבר,התקשרתי למורה ושיתפתי אותה בדברים אין לה שמץ של מושג על מה מדובר. לאחר שיחה נוספת וארוכה על חשיבות אמירת האמת היום בשעה תשע בערב גילתי שהיא לא הכינה שיעורים כי היא שיקרה לסבתה וטענה שאין וכרגע גם בשעה עשר בלילה היא ממשיכה להכין את השיעורים. אני ממש חסרת אונים בקשר להתנהלות מולה אני , כעסתי עליה והברהתי לה את דעתי לעצתכן אודה
יעל

שלום. בני בן 4 וחצי נולדה לו אחות לפני 5 חודשים. בהתחלה לא קיבל אותה יפה, התפרצויות זעם בעיקר כלפיי. היום הוא בדיוק להפך מתנהג בצורה מדהימה וכל הזמן אומר אני מתנהג יפה אני מקסים נכון? יש לציין שאני כל הזמן אומרת לו שהוא מתנהד מקסים ושאני מאוד נהנת בחברתו. האם הוא קלט שהתנהגות חיובית הביאה פידבק חיובי או שזה השקט לפני סערה נוספת?