פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום רב.
יש לי בעיה עם בני הגדול, בכדי שאסביר עצמי טוב וברור, עלי לכתוב הרבה.
האם אני יכולה להתכתב דרך המייל?
תודה מראש.

שלום רב,
אני גרושה ואמא לשני ילדים בגילאים 18.5 ו-16. עד לפני שנה שני הילדים היו בחזקתי, שאז הבן שלי התקבל ללימודים בבית ספר תיכון בעיר אחרת ועבר להתגורר עם אבא שלו כדי להיות קרוב לבית הספר.
אדגיש כי הילד ואני היינו מאד קרובים אחד לשני והמעבר לאבא היה לי קשה, אבל השלמתי עם זה לטובתו נוכח העובדה כי הוא עבר ללמוד באחד בבתי הספר מן הטובים בארץ.
במהלך השנים שני ילדיי היו נוסעים עם אביהם בחופשות הקיץ לארצות הברית (למשפחתו של האב) . אציין כי מדובר במשפחה בעלת אמצעים. הנסיעות מדי שנה גרמו לבן שלי להתאהב, כן, כן להתאהב בצורה עיוורת ממש באמריקה עד כדי כך שהוא מרגיש יותר אמריקאי מאשר ישראלי.
הוא היה אומר שהוא בעתיד יעבור ללמוד שם ולגור שם ושאין לו מה לחפש בארץ וכי בארץ , לדעתו אי אפשר להצליח וכו'.
מדובר בילד אינטיליגנט ודעתן, אם כי צעיר מדיי כדי לדעת מה הוא רוצה לעשות בחיים מגיל כזה.
בחודשים האחרונים גמלה בלבו ההחלטה כי בעתיד כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה טובה בארה"ב הוא צריך לדבר אנגלית ברמה גבוהה ולכן הוא רוצה לעבור מעכשיו לארה"ב ולהתקבל שם לתיכון (בבורלי הילס) ולו כדי ללמוד אנגלית. אדגיש כי הילד מדבר אנגלית שוטפת וקורא ספרים עבי כרס באנגלית ובארץ נמצא בדוברי אנגלית (ולדעתי זה תירוץ)
אבא שלו תומך במהלך ומוכן לעזוב את הארץ וללכת לארה"ב לשכור דירה ולרשום את הילד ללימודים שם. לטענת האב זאת הזדמנות של פעם בחיים והוא משאיר את ההחלטה בידי הילד.
אציין כי אני לא מסכימה עם המהלך מכמה סיבות: ראשית הילד צעיר מדי לקחת על עצמו החלטות מעין אלה (על אף שהוא עקבי ודעתן ביותר), נראה כי מדובר בהזדמנות טרם זמנה והסיבה העיקרית היא שאחרי שנתיים הוא אמור לחזור לשלוש שנים לצבא- אז לעשות מהלך לשנתיים בשביל לחזור לשלוש שנים לא ראוי בעיניי. מעבר לכך, בתי חושבת שהאח והאבא צריכים להישאר בארץ כי גם היא זקוקה להם ולעצם היותם חלק ממשפחה הקרובה (והמצומצמת)
כרגע בני באמריקה ואמור לחזור בסוף חודש זה. שאני אומרת לו את דעתי הוא לא מסכים איתי ואומר שלא יחזור ושהוא רוצה ללמוד שם. הוא טוען שלא יחזור לארץ בסוף החודש והוא החליט שהוא רוצה ללמוד שם וזה מה שיהיה (ככה זה שהוא מקבל גיבוי מהאבא). הבהרתי שעדיין מדובר פה בהחלטה של שני ההורים והאבא לא יכול לתת לילד להחליט ולתמוך בכל מהלך של הילד.
הבן שלי לא מפנים ומטיח בפני שהוא לא חוזר ואומר "מה תעשי- תבואי תקחי אותי בכח"?
אציין שאני מותשת ואובדת עצות ומבקשת הכוונה.

האם אני צריכה להתעקש להחזיר את בני ארצה? האם אני צריכה להרפות ולתת לו לעשות מה שהוא חושב שמתאים לו? האם זה נכון לעשות מהלך לשנתיים ואחר כך לחזור לצבא לשלוש שנים ואז שוב לעזוב לחו"ל...?

אנא עזרו לו.

אהלן אני בן 18 אני בן להורים גרושים מאז גיל 3 אז בעצם אני לא ממש מכיר את ההרגשה לגדול עם אבא בזמן האחרון התחלתי לחשוב על הקשר עם אבא שלי ברצינות רציתי להתייעץ ולהבין עם התנהגותי נכונה או קצת כפוית טובה או שאולי יש לכם עצות בישבלי אז כחה ,מגיל 12 בערך הפסקתי לבקר את אבא שלי בביתו בסופי שבוע משום שאבא שלי עבר לגור עם חברה שלו בביתה עם שני ילדיה בהתחלה באתי אבל בעיקרון לא היה לי נוח כי לא היה לי חדר וכל הזמן שהייתי שם הרגשתי שמנסים לבדר אותי כדי שאני ארגיש בנוח אז לאחר זמן מה עד היום בעצם אני נפגש עם אבא שלי פעם פעמיים בשבוע לכמה שעות בקניון כדי לדבר ולאכול תוך כדי ,ובנוסף אבא שלי כל הזמן בא בטענות אליי למה אני לא בא אליו, אך אני לא מסכים מאותן סיבות. נוסף לכך עכשיו שאני כבר בן 18 אבי לא חייב לשלם מזונות אז ביקשתי ממנו דמי כיס כשביקשתי ממנו הוא סירב ואמר שזאת חוצפה שאני מבקש דבר כזה ואיים לספר לבנה של חברתו האם התנהגותי כפוית טובה או לא ? לדעתי אב צריך לדאוג לילדיו בכל מצב לא משנה מה הנסיבות האם אני צודק בבקשה תנו לי תשובה כי אני כבר לא יודע מי צודק ???????
נ.ב רציתי להבהיר עוד משהו קטן הבקשה של דמי כיס זה לא אקט של סחטנות אלא של בדיקת דאגה ואכפתיות,אז האם זה יותר מדי לבקש רק כדי שתבינו אבא שלי היה משלם לאמא שלי מזונות מאוד מנימליות , אני יודע שלא בוחרים הורים והכל אבל אני מאוד רוצה לדעת אם התננהגותי נכונה או לא בבקשה תענו לי!!!!! תודה!

שלום,
לאחרונה בני בן ה- 6.5 סובל מטיקים. התופעה קרתה לאחר לידתי השלישית (לפני כחודשיים). תחילה החל למצמץ ולפני כחודש החלו להופיע תיקים רבים מורכבים . כמו כן הוא לעיתים מכה עצמו בחזה באגרופיו, מקלל והינו עצבני. בעבר כשילדתי את בתי השנייה, לפני כשלוש שנים , סבל ממצמוץ בעיניים וזה חלף לבד. כמו כן לילד היו דלקות גרון בטווח של כל חודש חודש וחצי עם סטרפטקוק במהלך השנה האחרונה והוא אמור לעבור ניתוח להסרת שקדים בקרוב. מבדיקת הדם שביצע לילד מס' גבוה מאוד של נוגדנים סטרפטקוקיים כ- 4000. הרופא הפנה אותנו לנוירולוגית והיא חושבת שהדבר נובע מהחיידק הסטרפטקוקי. יחד עם זאת הרופא המטפל חושב שזה נובע מהצד הרגשי/ פסיכולוגי. כמו כן הרופא הפנה אותנו לקרדיולוג שהתור אצלו ב- 20 לחודש. מדובר בילד מאוד שמח, תלמיד מצטיין (סיים כיתה א' בהצטיינות) , בעל התנהגות טובה , בן בכור ונכד ראשון, מאוד מפונק ורגיש.
האם מדובר בתסמונת טורט (אין לנו במשפחה לאף אחד)? האם זה רגשי? האם תוכלו למסור לי רשימת פסיכולוגיים קליניים בבאר שבע שעובדים עם מכבי שירותי בריאות ומתמחים בטורט וטיקים? כיצד עלי לפעול להמשך טיפול בילד? האם זה יעבור?
אשמח לתשובה בדחיפות,

בברכה,
שולה.

שלום רב!
ביתי בת שנתיים ושבעה חודשים, היתפתחותה מוטורית ושפתית תקינים ואף מעבר למצופה ,
ישנו קושי רב !!! בגמילה מחיתולים , כשהיא מרגישה צורך לעשות פיפי היא אומרת לי, אנחנו הולכות לשרותים היא מתישבת על הישבנון ולאחר שבריר שניה אומרת "סייימתי" בלי לעשות כלום ,זה יכול להיות 10 פעמים ביום , וכל זמן שהיא ללא חיתול היא מתאפקת.
ניסיתי דרך ספרים (סיר הסירים)
דרך קלטות
פיפי פרס התלוי בחדר השרותים
אני לא יודעת מה לעשות ,אשמח לקבל כל עצה שיכולה לסייע לי
תודה מראש

שלום,
בני הוא ילדי בכורי אח לנועה בת שנה וחודש.
הוא ילד מאוד מאוד חכם, מפונק, שמקבל הרבה תשומת לב מכל המשפחה.
הוא מאוד אוהב את אחותו, נותן לה נשיקות וחיבוקים כל הזמו, ממש מעריץ שלה.
הבעיה היא: שלעיתים קרובות שאומרים לו לא הוא פשוט משתגע, בוכה, מדבר לא יפה, מאיים לזרוק חפצים ומרביץ. אנו עובדים איתו על הצבת גבולות, אבל הוא בשלו. לדוגמא הלכנו לקניון להחליף צעצוע שבתי קיבלה מתנה ליום הולדת, הוא רצה איזשהו משחק, ואמרנו לו לא הוא התחיל לבכות, לצרוח לא רצה לעזוב את החנות, הבהרתי לו שיש לו שתי אפשרויות והם: או להירגע ולהתנהג יפה ונלך לטייל או שברגע זה הולכים לבית, אותו לא עניין ופשוט אחרי 5 דקות חזרנו לבית. וכמובן שכל פעם הוא מבקש סליחה,
ומבטיח להתנהג יפה והוא חוזר לאותו התנהגות.
איך לעבוד איתו? אני כבר מיואשת....
תודה רבה

שלום רב, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מצטערת מראש על אורך השאלה..
מדובר בבן שלי הבכור, בן 6 וחצי שעולה לכיתה א' השנה.
ילד חכם מאוד מאוד הרבה מעבר לבני גילו(!), חברותי, אהוב מאוד על הילדים, מצחיק, ביישן, מנומס, לא מקלל ולא מרביץ, עם לב זהב, מפעל הפיס ממש... אך רגיש רגיש רגיש!!
נולד לו אח קטן לפני שנה וחודש ויש לציין שהוא עבר זאת ב"גבורה" והם מאוד אוהבים אחד את השני, חוץ מקריזות רגילות לא משמעותיות וקצת קנאה פה ושם לעיתים רחוקות...
הבעיה היא כזו:
הוא רגיש מאוד מאוד מאוד... אם אני כועסת עליו הוא מיד אומר לי: אל תכעסי עלי, אני אהיה ילד טוב, אני רוצה לפתוח דף חדש... דברים שממיסים אותי באותו רגע ולא ברור לי למה הוא מגיב בכזו קיצוניות.. יש לציין שאבא שלו הרבה יותר קשוח ותקיף, אך מיד לאחר כמה שניות נמס אל מול הפרצוף המתוק שלו...
אם נלך לגן ציבורי, ויהיו שם ילדים יותר גדולים ממנו מעט, ויגידו לו, לדוגמה מאתמול: תסתלק מכאן, יה בהמה, ילד מעצבן וכו' וכו' כמו שילדים אכזריים יכולים להיות, אזי הוא ירוץ אלי בבכי קורע לב, מפוחד ומבוהל על איך שדיברו אליו.... בכי היסטרי!! וכל הערב לאחר מכן בבית, לא יפסיק לדבר על זה, איך הוא לא אמר להם ככה וככה, ושאני אבוא לדבר איתם ולהזהיר אותם, שלא נדבר על בכלל לחזור לגינה הזו שמא ניתקל שוב בילדים. פעם זה קרה עם כמה ילדים אתיופים שהגיעו לחצר בגן שלו בשעת משחק, וזרקו כמה קללות לגננת והוא לא רצה ללכת לגן שבוע שלם לאחר אותו יום, ופחד מילדים אתיופים... כל בוקר לווה בבכי ואי יכולת להיפרד.. שאבוא לקחת אותו לפני שיוצאים לחצר..
בעיה נוספת, וסליחה על אורך השאלה.. אני פשוט מוטרדת מאוד.... אלו פחדים שנוצרים אצלו מכל דבר קטן שיכול לצוץ...
לדוגמה: תרגיל שעשו בגן לרעידות אדמה הפחיד אותו מאוד, יום השואה הוא היה בהיסטריה ממש,(הוא אפילו שאל אותי מה עושים בכיתה א' ביום השואה וכמה חבל שצריך לדבר על זה גם בבי"ס) יום הזיכרון גרם לו לדבר על כמה שהוא לא רוצה ללכת לצבא ושהוא לא רוצה למות...היה לו פחד מחייזרים, פחד ממוות, פחד מרוחות ושדים, פחד מילדים גדולים ממנו, רתיעה מצעקות של גננת, של ילדים אחרים בגן שלא ישחקו איתו... וכו'... אין לזה סוף!
נדמה שהוא כל הזמן מוטרד... וזה נורא עבור ילד כזה קטן והכי מפחיד אותי זה איך הוא יתמודד עם המעבר לכיתה א'. מה יעשה שם עם הילדים שיפגוש? שלא ישתפו אותו תמיד כשירצה? שהמורה תכעס ואולי תצעק עליו? הוא מיד ירצה לבכות!
אני מנסה כל הזמן לדבר איתו, לומר לו שאני מבינה את הפחדים שלו אבל שאין באמת רוחות, וחייזרים וכו' וכו'.
מה עושייייים?????? אני מאוד מודאגת!! אנא כמה טיפים, ומצטערת שכתבתי מגילה פה....
תודה,
עדי.shmul1

שלום,
בני בן ה-7 ישן בחדר עם אחיו הקטן וצריך שאני אהיה נוכחת בחדר עד שירדם...
אני לא אוהבת את השיטה שמחזירה שוב ושוב את הילד למיטה עד שנרדם עייף ומותש ממאבק.

מה בכל זאת אפשר לעשות?

דא - במהלך הערב כשאני בבית הוא מרבה לשאול "אמא, איפה את?" ולפעמים גם בא לראות איפה אני...

שאלתי אותו למה הוא חושש והוא בכנות מקסימה אמר שהוא לא יודע, הוא מבין שאני בבית ושלא אלך לשום מקום בלי ללהגיד ושמיהו אחר ישאר ובכל זאת הוא פוחד....

תודה

שלום
שאלה לי אליכם,
בא עזרתכם במידת האפשר
אודה מראש
אני בחורה צעירה,
כל חלום חיי היה בעצם לימודי הרפואה
רציתי להציל חיים
רציתי לרפא ולעזור.
סבי מגיל צעיר שהייתי שיהיה בריא עד120 חלה במחלות שונות ואיבד תפקוד נורמאלי,תמיד מגיל קטן הסתכלתי מה עושים לו,ניסיתי להסביר לו על כל מיני צילומי רנטגן שקיבל,חקרתי וכו בדיקות שלו תרופות שקיבל
מצד שני תמיד הייתי בחוגי רפואה פרחי רפואה ניצני רפואה נוער שוחר מדע וכל הנוגע בדבר
בזמן אמת,אחרי שהוצאתי בגרות בהצטיינו תאך פסיכומטרי לא בדיוק 720 כפי שהם דורשים,לא התקבלתי.
החלום הזה נעוץ לי בבטן כל חיי.כבר כמה וכמה שנים.הלכתי ללמוד ביולוגיה.תחום דומה.אך עדיין הלב רוצה רפואה.מנסה כל הזמן בכל הכוח לעבור ולהתקבל אך לא כלכך קל לי
אני מאוד מבואסת.מאוד כוא לי על כך.אני מסיימת השנה בעה"ש את התואר שלי בציוני ם לא רעים-אם כי לא הצטיינות,אך מסיימת אותו בציונים נורמאלים.
עדיין אני כלכך כל הזמן חושבת רפואה רפואה רק רפואה
מרגישה עם עצמי לא שלמה בלי המקצוע הזה
אני כלכך רוצה.זה גורם לי לפעמים בתוך עצמי להרגיש מבוזבזת-או לבכות,מעט מאוד להחצין כלפי חוץ אך זה עצוב לי.רוב חבריי לכתה הם רופאים כיום או עומדים להיות רופאים.היינו חמישיה או עשיריה של תלמידים מצטייינים בתחום המדע-כולם כמעט התקבלו-אני ועוד 1 לא....
יש את התוכני תהארבע שנתית הזו היום של אונ תלאביב אבל התחרות גדולה והמבחנים קשים-אנסה בעה"ש רק לא בטוחה שאצליח.בפנים הלב אומר כן,אבל יש חששות
ההורים הולכים אחרי בכל דבר,מנגד,כמה פעמים שמעתי את ההורים משוחחים על זה בינם לבין עצמם..כאילו אני לא שומעת,שרפואה לא תניב לי כסף ופרנסה גדולה,שאני צריכה להתחתן ולהביא ילדים והם מודאגים שמלימודים כל החחיים ותורנויות וקשיים רבים לא אצליח טוב
מצד שני נורא רוצים שאהיה רופאה-זה תואר עם שם ועם כבוד\אני בעצמי כעט מבולבלת.לא יודעת מה לעשות.מרגישה רע.
עכשיו יש לי את המבחני גמר של התואר שלי ואני מנסה ללמוד ולהצליח כמה שיותר בהם שבעה"ש הממוצע יהיה כמה שיותר גבוה
מצד שני רציתי שלאול-מה בעצם הייתם מציעים לי לעשות,
אניבת 20+ אני יודעת שזה פורום ילדים.אני קוראת וכותבת פה שנים מגיל קטן,מייעצת ומתייעצת.רציתי הפעם להיות המתייעצת,אם זה מותר.אם זה אפשר.אתם ממש נחמדים פה בפורום-סמדר-והד"ר הנחמדה שעונה כל הזמן
בקיצור-למנוע כל יאוש
מה היית םעושים?
האים עוד אצליח?
האים יצא ממני משהו?
האים זה לא בזבוז אחרי לכך המון שנים של עבודה ולימודים קשים בסוף להיות מורה או להיות איזו עובדת לבורנטית באיזו מעבדה?זה מייאש אותי
חלילה לא מזלזלזת וכל תפקיד במקומו מונח-אבל רציתי להציל חיים
זה מה שרציתי לעשות\
במדא כבר הייתי,לא בטוח שאשוב...
לא מסתדר כרגע עם העבודה ולימודים
אבל רפואה זה כל החלו ם שלי

לתשובתכם אודה

נועה רייס

באיזה גיל יש חרדת זרים? האם זה חובה שלילד תהיה חרדת זרים, בתי בת 8 חודשים והיא די חביבה על אנשים שפוגשת ולא מגיבה בבכי האם זהתקין?

שלום רב,
בתי בת 8 חודשים. בעלי ואני רוצים לצאת לחופשה בת 4-5 לילות.
שאלתי היא האם אפשר להשאיר בגיל כזה את הילדה עם סבא, סבתא והמטפלת (אותה היא מאוד אוהבת), או שהיא עדיין צעירה מידי מכדי להשאר?

אודה מאוד לתשובתך,

קרן

.

באיזה שלב יש חרדת זרים? בתי בת 8 חודשים ויש לה שני אחים גדולים בבית, היא תמיד מעדיפה להיות על הידיים שלי אבל כאשר אני הולכת או כאשר אנחנו רואים מישהו שאינה מכירה היא לא בוכה , האם זה תקין שאין לה חרדת זרים? יש לציין שהתפתחותה עד כה תקינה.

הבת שלי, בת 8 מפחדת מאוד מהחתלתול שלנו שאומץ לפני 3 שבועות.היא לא רוצה למסור אותו אבל מאוד מאוד חוששת. כשהוא מתקרב אליה היא מתכווצת ובוכה ומבקשת שנסגור אותו בחדר. (כיוון שהוא קטן ואינו יצוא החוצה הוא בינתיים בחדר עבודה עם כל מה שצריך.) היה לנו חתול שנים רבות (היה כבר בוגר כשנולדה), שהיה בעיקר בחוץ, אבל גם נכנס הביתה. היא לא התרפקה עליו במיוחד, אבל הסתדרה עם העובדה.הבאנו אותו אחרי שגם היא לחצה זמן רב שנאמץ חיית מחמד. הוא שובב, קופץ לפעמים על הרגליים (בד"כ לא מכאיב ואם כן מינורי מאוד מאוד), יכול לקפוץ ולהפתיע פתאום. אנחנו לא מצליחים לשכנע אותה להרגע לידו. מנסים בצורה הדרגתית לאפשר לה להתקרב אליו כשבטוחה (למשל לשחק איתו עם חוט כשיושבת על שולחן גבוה) ללטף אותו כשהוא בידיים שלנו וכד', אבל זה קשה לה וזה מתסכל את כולנו. (ריבים עם האחים שרוצים לשחררו בבית)נאלצים בינתיים לסגור אותו בחדר עד שיוכל לצאת לגינה.
מה כדאי לעשות? גם מהחתולים של השכנים היא מפחדת.
מעבר לכך היא ילדה שמחה, נבונה, חברותית, תלמידה מצוינת ובעלת בטחון עצמי גבוה. קצת חששנית מדברים מסוימים, (בעיקר כאלו שמאתגרים אותה פיזית) אבל במצבים אחרים מבטאת אומץ וגבורה יוצאי דופן.

לבני בן השנתיים ו-3 יש רגרסיה בהתנהגות -לאחרונה הוא נצמד מאד למוצץ, בוכה מכול שטות וגם מקנא נורא לאחיו בן ה-7 חוד'.
חשוב לי לציין שאחיו נולד אז ב-3 חוד' הראשונים היתה התנהגות די דומה לעכשיו אבל בהדרגתיות הוא די חזר לעצמו והיה נראה שהוא מתחיל אפילו לאהוב את הרעיון שיש לו אח קטן.
לא ברור לי מה קרה בשבועיים האחרוניים שנראה שאין לו שום גבול- הוא מכה את אחיו וסתם ילדים בפארק, הוא צורח על ילדים, במשחקיה הוא רוצה לעצמו את כול המשחקים וצורח על מי שמתקרב (גם אם מדובר בילדים גדולים הוא לא ממש מפחד).
אני גם מרגישה שאני מבקשת כול דבר עשרות פעמים וזה גם לא עוזר, מסבירה כול דבר בכמה וריאציות ולא עוזר- יש טעם באמת להסביר ולבקש כול דבר כ"כ הרבה פעמים? פעולות כמו ללכת להתקלח, לסיים לשחק בפארק, לאסוף את המשחקים, לא לזרוק אוכל על הריצפה,לא לקרוע את הספרים....
אני ממש משתדלת לא להעיר ולכעוס על כול דבר אבל במצבים של אלימות , מצבים של בטיחות אני לא יכולה כמובן להבליג.
אנחנו ממש משתדלים ברמה היומית אפילו לבלות איתו זמן איכות, להוציא אותו, לתגמל אותו על התנהגות טובה ,להעניק לו כמה שיותר חום ואהבה של ירגיש קנאה, ממש ברמה שלעיתים דוקא נראה לי שבא על חשבון אחיו הצעיר מתוך מחשבה שהוא פחות מבין (מה שנראה לי שגם לא בסדר)
לעיתים נראה לי שאנחנו אפילו יותר מידי מפנקים אותו ועומדים דום לכול בכי שלו (אני במיחוד)
ניסנו לבקש ממנו ללכת לחדר שהוא עושה משהו לא בסדר אבל זה לא ממש עוזר .
אשמח לעצה בייחוד איך להתנהג במקרה של אלימות כלפי אחיו/ ילדים אחרים.
ואם אכן יש טעם לבקש ולהסביר כול דבר פעם אחר פעם (כמו במצבים של הדוגמאות שצייניתי )