פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

ילדתי היא ילדה שובבה . סקרנית (גם לשלילה היא עושה דברים מסוכנים. אין דבר שהיא לא מתעסקת איתו) לעולם אי אפשר להשאיר אותה לבד . גם אם אני במטבח והיא צופה בטלווזיה אני כל הזמן מסתכלת עליה. כל הילדים בגילה שאני מכירה לא מתנהגים כמוה. אפילו ההורים אומרים לי שהיא שובבה וכל הזמן מחפשת הרפתקאות. הדבר נמשך המון זמן ולא מפסיק . אני מותשתתת . חסרת סבלנות ממעטת לצאת איתה למקומות ( כי היא בורחת בריצה ) כולם משחקים היא תמיד תמצא משהו אחר שמאוד מעניין , לטפס על הגדר , להכניס ידיים לאסלה. למרוח את כל המשחת שיניים על הרצפה . לטפס על השיש ולפתוח ארונות והרשימה עוד ארוכה.
מצד שני היא ילדה מאוד מפותחת שכלית . מדברת שוטף עם אוצר מילים עשיר ומביעה את עצמה נהדר

יש לי ילד בן 5 חכם ונבון,אבל תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. אם הולכים לים אז הוא לא נהנה כי הים סוער, אם הולכים למשחקיה, הוא לא הספיק וזה לא פייר. אם קונים משהו לו ולאחיו, אז הוא בטוח שלאחיו קנינו יותר ושאחיו "מרוויח" יותר ממנו (אני חייבת לציין שלקטן אנחנו בקושי קונים משהו, רוב המשחקים/בגדים עוברים מהגדול). תמיד הוא מעלה את האפשרות "שדופקים אותו", ו"שזה לא פייר". האם יש דרך להראות לו את חצי הכוס המלאה ולשנות את דרך חשיבתו?

ביתי שמנה . איך אני אמורה להגיב כאשר אני נמצאת במקום כלשהו (בגן או בגן השעשועים וכו') וילד או ילדים קוראים לה שמנה או שמתחילים לצחוק והיא ישר מבינה שזה עליה.
האם להתערב ? האם לתת לה לענות לבד? ואם כן במה לכוון אותה?לפעמים היא רוצה ללבוש בגדים כמו של הבנות בגן ואני לא מסכימה בתירוצים שונים. כי הבגדים האלה מתאימים לילדות דקיקות וזה פשוט לא מתאים לה.

בת שלי בת שנתיים ו-7 חודשים ילדה נבונה יש לה זכרון מעולה מדבר די טוב לגילה מפותחת מבחינה קוגנטיבית. בזמן האחרון מאוד מפחד מדברים שלפני כן לא הייתה פוחדת כלל. היא מפחדת מדמיות בטלוויזיה שלפני כן לא. פעם אחד היינו בקניון היא ראתה איזשהי דמות אישה (תמונה) וכל פעם שאנחנו רוצים לחזור לקניון היא בוכה (בכי של פחד רועדת לפעמים) ואומרת פוחדת לא רוצה ללכת.
היום ראתה סרט של יובל המבולבל שיא ראתה אותו הרבה פעמים והתחילה לבכות כי יש שם מפלצת ביקשה לסגור טלוויזיה בכתה בכי הסטרי של פחד. שאלה האם זה נורמאלי לגילה? אני מרבה לדבר איתה ואומרת שלא צריך לפחד זה לא אמיתי זה רק בטלוויזיה זה לא כל כך עוזר
תודה אשמח לקבל עזרה

שלום. ילד בן 4 שנים. יהיה שנה שניה באותו גן עם אותו צוות. חודש שהינו אני וילד ביחד. חודש היה לא רגיל. צחוקים, לא חולים, משחקים ו...! עכשיו מנסה לפעמים להזכיר לו על הגן ועל צוות, ילד לא רוצה לשמוע אותי כשאני מדבר על גן. מחבק וחונק אותי מחיבוק. חיבוק הזה מלחיץ אותי לא יודעת למה. האמת גם אני לחוצה על שינויים שאני והוא צריכים לעבור. אבל אני עושה הכל שילד לא ירגיש לחץ ממני. אני לא יכולה להגיד שלילד היה לא טוב בגן. ועם זה הוא לא מוכן לשמוע. מה עושים? אני גם בלי זה לחוצה על שנה חדשה ועוד יותר לחוצה כשרואה אותו במצב "אמא! על תדברי על גן"! תודה

יש לי בן 3 שהוא רגיש מאד ומופנם. רשמתי אותו השנה לגןן עירייה . יהיה בין הקטנים בגן מתוך כוונה להרים אותו למעלה. עולות לי עכשיו חששות לגביו
האם אני עושה נכון? אולי זה ישיג תוצאה הפוכה?
אחותו הצעירה ממנו בשנה גם עם אופי דומה ( ירושה מהאמא) אך זה עשה לה טוב לשימחתי גן עיריה.( לאחר התאקלמות לא קלה של חודשיים).

יש בכלל תשובה לשאלה כזו או שאני אדע רק לאחר שאכניס אותו לגן?


ו

בני בן השנתיים ו-3 החל בחודש האחרון להרביץ לילדים סתם כך ללא שום סיבה, מדובר בעיקר בילדים שהוא לא מכיר,בדר"כ עם חברים שהוא מכיר הוא משחק בסה"כ יפה וגם בגן לעיתים רחוקות הוא מרביץ. הסברתי לו מספר פעמים שככה לא מתנהגים , שככה לא משחקים וכו וכו וזה לא ממש וזר והתופעה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם.
היום שזה שוב חזר על עצמו פשוט העלתי אותו הביתה .
הבעיה שאני לא רוצה שכול פעם שהואמכה ילד בפארק לעלות אותו הביתה כי זה נראה לי קצת קשה מידי . אשמח מאד לעצה בנושא?
אגב יש לו אח קטן בן 8 חוד' שלאחרונה נראה שהוא מקנא בו יותר ואגב גם אותו הוא מכה מידי פעם.

שלום
בני עוד חודשיים בן שלוש
ובזמן האחרון יש לו מן גמגום קל במילה הראשונה במשפט לדוגמא:
אאאאאא אמא אני אוצה אטיק
הגמגום הוא בדר"כ במילה הראשונה
אמרו לי שהרבה ילדים מדברים כך בגילאים הללו
וזה בגלל שהוא חושב מהר ורוצה להוציא מהר את המשפט
אבל אני עדיין מוטרדת
והשאלה היא אם זה ממשיך עד מתי לחכות עם זה? או אולי לבדוק את זה כבר עכשיו?
יש לכן המלצות?
תודה

ביתי בת 5 בזמן האחרון פוחדת ללכת לבד לשירותים . היא אומרת שזה בגלל החיידקים קריוס ובקטוס.(לפני כחודש סיפרתי לה את הספר )ומאז היא פוחדת. השאלה אם זה הגיוני שרק מזה היא מפחדת או שאני מפספסת פה מצוקה אחרת .

יש לי ילד מקסים עולה לגן טרום טרום חובה של העיריה מאוד מפותח שיכלית בן זקונים לאח ואחות גדולים הוא מאוד נמשך לנעליים של גדולים ובעיקר שלי ושל אחותו וגם של חברות בגן בעיקר אם הם עם עקב הוא מאוד אוהב בובות הוא לוקח את השפתונים של אחותו וגם אוהב כל מיני קשתות לשיער וכו... האם זה נורמלי ? אני קצת מוטרדת הוא תמיד אומר אני לא בת אבל אני אוהב בנות וגם את הנעלים של הבנות וכו... הוא גם אוהב צבע ורוד למרות שהוא יודע שבנות יותר אוהבות צבע זה הוא אומר שמותר לא לאהוב את הצבע הזה וזה בסדר אין לי בעיה עם זה אבל מטריד אותי המשיכה לדברים של בנות האם בגלל שיש לו בבית 2 דמויות עיקיריוות שהן בנות? אני צריכה לטפל בבזה ?
אודה לך מאוד אם אקבל תשובה מהירה.

בתי כמעט בת 3 סבלה מס חודשים מהתאפקות לקקי ,תקופה שזכורה כסיוט עבורה ועבורנו.עם חלוף הזמן חזר לה הבטחון והיא עושה קקי רק בטיטול ורק בבית ולא בגן.פיפי בשירותים כרגיל .ב4 חודשים האחרונים של הגן היא מתאפקת יום שלם בגן ולא עושה פיפי. כשהיא מגיעה ב-4 היא עושה בבית .היא סיפרה שהיא פוחדת שהבטן שלה תיפול לשירותים. זה ברור שזה שייך לחוויה מהגן שכן רק שם היא לא מוכנה להיכנס לשירותים ובכל מקום אחר כן. הבעייה כעת היא שחלה ריגרסיה שוב והפעם היא מתאפקת לקקי שוב מס ימים סובלת ומשתוללת בבית ,הפכנו למוגבלים בחופש בשל כך,היא ממלמלת לעצמה "אין לי קקי" ברצף כאילו עובדת על עצמה .ההתנהגות בזמן ההתאפקות חמורה יותר מההתאפקות ממנה סבלה לפני חצי שנה. אני אובדת עצות וחרדה ממש ,חבל לי שהיא נכנסת לגן חדש בתחושת איפוק שוב מאשר הציפייה שהייתה לנו שבגן החדש היא תסכים לעשות לדבריה.איזה סוג של טיפול עלינו לקבל? פסיכולוגית ?איזה בדיוק יש מלא התמחויות? אשמח להמלצה למישהי בצפון הארץ מומחית .תודה

שלום,
בני בן שנה בדיוק, מתוק ועדין, מפותח מאוד לגילו ומלא ביטחון עצמי.
הוא שלושה חודשים בפעוטון שבו היה עד עכשיו הקטן ביותר, ולאחרונה הצטרף ילד שקטן ממנו בשנתיים.
בשבועיים האחרונים שמתי לב שהוא הפך להיות קצת פראי. הוא צבט ילד חזק בנוכחותי ובנוכחות אימו, ללא שום סיבה (היה נראה כסקרנות וכגישוש אחר היכולות שלו, וכוח ההשפעה שלו), ובחוג שחייה היום צבט ילד ש"הפריע לו" בשתי ידיים ובחוזקה.
גם איתנו הוא מתחיל להיות מאוד דעתן, צועק ועושה עצמו בוכה ברגע שלא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה.
הוא ילד שמאוד אוהב לאכול, וכשהוא מבחין שמכינים לו את האוכל שלו הוא מתחיל לזעוק "מאם מאם" בלי הפסקה, דורש לזרז את העניינים. הוא עושה את זה גם בגן.
אני מניחה שזה טבעי, שזה קשור לגן, ולגיל, ולטוסטסטרון :)
אבל אשמח לדעת באילו דרכים אפשר להבהיר לילד בן שנה שלא מרביצים, מכאיבים וצועקים בלי סיבה.
יש לציין שהוא מאוד קשוב, מבין, מפנים ומחקה, ובתשעים אחוז מהמזן מקסים, נוח ואוהב אנשים, חייכן ואטרקטיבי באופן כללי. מלידה...
תודה,
יעל

אני אמא לילדה בת 6 וילד בן 3. מאז היה בן שנה וחצי בערך והפסיק לאכול מרק טחון, הוא איננו אוכל מזון מוצק כמו עוף, בשר, פסטה וכו' (אוכל חם). אוכל 5 דברים בלבד (יוגורט, קורנפקס, חביתה ומיני מאפים (יבש)). בנוסף לכך, לא אוהב ללבוש חולצות קצרות, פוחד לדרוך על רצפות שונות (למשל בקניון הומה אדם), ביישן מאוד, לא אוהב להתלכלך ולא אוהב ריחות שונים.
מבחינת התפחות (גובה - משקל) הוא באחוזון 50 (סה"כ הלחם שהוא אוכל "מפטם" אותו והוא גובה אם כי לא עולה הרבה במשקל. קשה לנו עם העובדה שהוא צם בגן - לא אוכל כל היום עד שאני באה הביתה ונותנת לו את מה שאוהב. בגן אמרו שקשה לו לקפוץ, לעבור במנהרות בהתעמלות ופוחד מאוד מבובות תיאטרון.
אחרי דיאטנית, אנדוקרינולוג וגסטרו שקבעו שהוא בסדר, האם יש מקום לדעתך לפנות לטיפול פסיכולוגי/נפשי?

אני מגדלת ילד מדהים ומתוק לבד. הוא נולד מתרומת זרע. הוריי נפטרו לפני שנולד, כך שאין לו גם סבא וסבתא. הוא ילד עדין וטוב, ולאחרונה נכנס למשפחתון. אפשר לומר שטוב לו שם. הוא שורד. אבל לאחרונה אני חוששת שהוא יכול להיות שמח רק כשאני איתו.
אתמול נאלצתי לעזוב את הבית אחה"צ למבחן ארוך, והשארתי אותו אצל חברה טובה שהוא מכיר ואוהב.
הוא צרח מבכי במשך שש שעות. שום דבר שהיא עשתה לא הואיל. כלום.
כשאני לידו, עם אנשים, גם בסביבה שנראה שנעים לו בה, הוא רוצה להיות צמוד אליי. אם אני מניחה אותו - לידי כמובן - הוא מיד מתחיל לבכות. גם אם ברור לגמרי שאני נשארת לשבת לידו ולא מראה סימני התרחקות.
אני רוצה לעבור תהליך של ייעוץ ושינוי איכותי אחרי שאתמול הבנתי שמשהו כאן לא תקין. אני רוצה להקנות לו עצמאות, ובכך בעצם להיטיב עם שנינו. אני זקוקה להמלצה - לאן לפנות, ומעדיפה שזה ייעשה בעיר מגוריי, חיפה.

אשמח לעזרתכם.

בתודה,
שירה, אמא של יאיר.

בני בן 5
לדעתי, בהרבה מובנים מאוד מפותח - לפי הגננת אף מחונן.
דווקא בדברים הקשורים בחיי יום יום - פחות עם רגליים על הקרקע. יש לו חוסר עניין במשחקים רגילים שילדים בגילו משחקים.

לילד עולם דמיוני מאוד מאוד עשיר והוא מסוגל להעסיק את עצמו שעות במשחקי דמיון מורכבים (משחק בסיפורים שלמים עם דמויות - אבירים, טירות, דרקונים )
בחודש האחרון היה הרבה בבית - ועוד יותר נכנס לכל זה.

הוא נפגש עם חברים ואוהב את זה, אבל אני כבר ורואה פער בין תחומי עניין שלהם ושלו.

אני חוששת שהוא פיתח עולם שלם שרק הוא מכיר ובגן יהיה לו פחות מעניין לשלב ילדים במשחקים שלו או להשתלב בשלהם.
האם לנסות להוציא אותו מזה? או לזרום איתו למה שהוא אוהב?

אין לי ספק שהוא ילד לא סטנדרטי וברור שנצטרך להתמודד עם זה לטוב ולרע...
השאלה היא אם זה סביר לאפשר לו לשחק שעות במשחקים שלו? או לנסות לכוון אותו לדברים אחרים?
זה נורמלי שילד יכול לשחק שעות בלי לערב אף אחד?

תודה רבה!