פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מאירה,
כמו התשובה שנתנה קודמתי זהורית, אכן יש באמת לשלול בעיה רפואית, ואם זו נשללה יש לפנות לפסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים.
יש הגיון רב בכך שייתכן ומקור העניין במצוקה ריגשית כלשהי, אולי באמת בהקשר למות הסב, אולי עוד דברים, כנ"ל לגבי המוצץ. כל הדברים האלה מציינים רגרסיה ורצון לחזור להיות ילד קטן.
ייתכן שהסב נתן לו במיוחד הרגשה שמותר לו להיות ילד קטן אצלו, ולא רק ילד גדול עם אחריות ודרישות, והוא מאוד מתגעגע לזה, וייתכן גם שעקב מות הסב חל שינוי במשפחה, אתם אבלים ואולי פחות פנויים אליו ריגשית, וייתכנו גם סיבות אחרות, אותן כדאי לברר עם ליווי פסיכולוגי מתאים.

סימה שלום,
ראשית אני חושבת שתיארת יפה את הסגנון של בתך - טמפרמנט שנקרא בשפה המקצועית "מתחמם לאט". לבתך יש סגנון התמודדות של המנעות מתקשורת עם סביבה חדשה, עד שהיא חשה בטוחה ואז משתלבת היטב, כפי שכמות החברות מעידה. זה סגנון אישיותי שעלינו לבדוק שלא יהיה מוקצן מדי, כלומר שבשלב מסוים היא אכן תתערה בסביבתה.
על הנטייה המוקדמת של בתך, מתווסף הקושי שיש לה עכשיו, שחובה להתייחס אליו. בתך כרגע משדרת לך שהיא זקוקה לנוכחותך הרבה. ייתכן שסיום הגן והעליה הקרובה לכיתה א' מעוררים מתח וחרדה, יחד עם הלידה, שהיא תיאלץ להיות גדולה, ולא תוכל להיות לעתים תינוקית ומתפנקת. אני מזכירה לך שהיא בסהכ עדיין לא בת שש, והיא כנראה זקוקה לך עדיין גם לזמן אישי ופרטי. ההתעקשות שלא להתרחק מהבית, עשויה להיות נובעת מחשש שלה, שאם אתם ההורים תראו שהיא מסתדרת, תהיו עוד פחות פנויים אליה.
בתך זקוקה כעת גם ממך וגם מאביה, להשקעה אישית ופרטית. ברור לי כי ההתארגנות היא לא קלה אולם הדבר נחוץ לבתך - אפשר לשלב אותה בפעילות שלך כמו ללכת לסופר יחד. לילדים בגילה אין עדיין חוש זמן מפותח ולכן גם אם תקחי אותה מהגן לבד ותבלי עמה כשעה, זה גם בסדר. כמובן שאת יכולה לעשות חלוקת תפקידים עם בעלך, כדי שלכל אחד מהילדים יהיה מעט זמן פרטי עם כל אחד משניכם. חשוב לי לציין שבכיתה א' ילדים זקוקים מאוד לליווי ותמיכה קרובים של ההורים. את כבר יודעת מנסיון העבר עם בתך, שאם היא מקבלת את הזמן להסתגל, היא בסוף מתחממת ומתאקלמת, והיא צמאה לכך גם עכשיו.
בהצלחה בהסתגלויות הקרובות,
שירי

ראשית ברצוני להודות לך על הדברים. אשתדל להיות איתה יותר בזמן איכות של כיף וחיבוקים.
דבר נוסף שהייתי רוצה לדעת הוא לגבי העניין שהיא הולכת אחריי לכל מקום בבית. זה כבר לא נראה בעיניי עניין של תשומת לב אלא ממש חרדה. היא בודקת כל הזמן היכן אני, נלחצת כשלא רואה אותי.
לא נטשתי אותה אף פעם כך שזה לא מזה...
לדוגמא היום הייתה אצלנו חברה. בתי ובני שיחקו בסלון עם החברה.
אני הלכתי לחדר להחליף לתינוק חיתול ותוך כדי גם שיחקתי איתו. באותו הזמן ראיתי אותה פעמיים מציצה וכשראתה אותי אמרה "הא" כלומר את פה. לא רצתה לדעת מה אני עושה עם התינוק אלא רק לראות שאני נוכחת.
שאלתי אותה בארוחה מדוע היא עושה זאת והיא השיבה שהיא פוחדת שאני אלך. שאלתי אותה לאן אני יכולה ללכת בלי להודיע לה ? היא אמרה לזרוק אשפה או לסוע ברכב. כשחדדנו את הנושא אמרה שרק לזרוק אשפה. ניסיתי לדבר איתה על זה, אבל נראה לי שזו לא הסיבה האמיתית... בשלב מסוים בקשה שאפסיק לדבר איתה על הנושא.
מה ניתן לומר לה או לא לומר לה כשעושה זאת ?

סימה שלום,
לגבי זמן האיכות הפרטי איתה, הוא לא חייב להיות רק כיף או חיבוקים, אלא חשוב שהוא יהיה פרטי. פחות חשוב מה תעשו יחד, כמו העובדה שבאותו הזמן את שלה בלבד. וכמובן לדאוג שיהיה לה גם זמן דומה עם אבא.
אני לא יודעת אם היה משהו סביב הלידה, תוך כמה זמן חזרת הביתה ואם היא מקשרת את הטיפול באחיה לכך שאת עלולה להיעלם. בכל מקרה, התגובה הטובה היא להבטיח לה שלא תיעלמי לה סתם כך, ושאת לא מתכוונת ללכת. אולי היא גם קולטת שקשה לך להיות כך בבית אחהצ עם שלושה ילדים קטנים לבד, ומגיבה לקושי שאולי את מתקשה לבטא באופן ישיר. זו השערה, תחשבי אם היא מתאימה לכם כי אני איני מכירה אתכם. בתך זקוקה ממך למסר מרגיע, שאת לא תיעלמי לה, ותמיד תהיי איתה ותשמרי עליה, ואינך משאירה אותה בבית לבד גם כשיש לך סידורים במקומות אחרים.
סביר להניח שעוד מספר חודשים, לאחר ההסתגלות לבית הספר, החששות הללו ישככו.
שירי

לאמא שלום,
זה אכן מביך ולא נעים לראות, אך אוננות היא תופעה טבעית בגילה של בתך. היא עדיין לא מינית ולא מחפשת פרטנר אלא גילתה כי מגע באיזורים מסוימים הוא מהנה. בתך מבינה כי אוננות היא דבר פרטי, וכדאי גם לומר לה זאת, שלא מתאים לעשות את הדברים הללו בסלון אלא הם נעשים באופן פרטי. ייתכן שראתה מישהו, אבל אין הכרח בכך. ילדים רבים בגילה מגלים מעצם הסקרנות הטבעית, איך מגע בגופם מרגיש. רק במידה והאוננות הופכת לתדירה הרבה יותר וממשיכה להיעשות בציבור, יש מקום להציב גבולות יותר ברורים ולבדוק יותר את הנושא, כרגע הנתונים שתיארת הם נורמטיביים.
שירי

השאלה מהי התדירות שאמורה להדאיג?
היום למשל היא הצמידה חיתול טטרה לאיבר מיני בחוזקה ואמרה לי לא להסתכל....
אתמול היא נצמדה מאחוריי ועשתה את "הפעילות" עליי ממש וביקשה שאסתכל על הטלוויזיה
כעסתי עליה ואמרתי לה שזה דבר פרטי ולא עושים זאת בפרהסיה ובטח שלא על אנשים (היא הפנימה כי היום לא עשתה זאת עליי).
נראה שכל יום זה מעסיק אותה לפחות פעם פעמיים ביום.
האם יכול להיות קשר גם להיותי בהריון מתקדם? מקווה שלא תפתח אובססיה זה ממש מבהיל
כיצד להתייחס?

ימית

נראה שהאוננות היא אכן בתדירות גבוהה מהרצוי. ייתכן שזו אחת הדרכים של בתך להרגיע את עצמה, גם לאור המתח שקשור בהריונך. רצוי לעבוד איתה על דרכים לווסת מתח והתרגשות, ולהרגיע את עצמה בדרכים שאינן מערבות את איבר המין. למשל, לשחק עם חיתול טטרה בחלקים אחרים של הגוף, לצייר, לשחק בבצק, וכמובן לדבר איתך ולשחק עמך משחקי תפקידים.
כדאי גם לפנות לרופא, גם כדי לשלול בעיה רפואית (כמו פטריה או פצע באיזור), וגם לבחון את האפשרות שייתכן ויש לבתך ויסות חושי לא מאוזן שהאוננות היא סימפטום אחד שלו.
בכל מקרה, כדאי שההתייחסויות יהיו גם לכך שהאוננות היא נעשית באופן פרטי, וגם להסיח את דעתה ולנסות להקל עליה מבחינה רגשית בדרכים אחרות.

הילי שלום,
באופן כללי, אני לא חושבת שיש ערך חינוכי בהתעלמות ממלים או פעולות של ילדים. ייתכן כי בנך מבטא באמצעות הדברים שהוא אומר, תוקפנות טבעית שהוא מרגיש, וקשה לו לבטאה באופן יותר הולם או תואם. הכעס הוא נורמטיבי אולם את זו שתחליטי האם הביטוי שלו כלפייך באופן הזה הוא מתאים או לא (למשל, כן טבעי שבנים בגילו ישחקו ברובים ובמשחקי מלחמה, והדבר לא יחווה כהתנהגות קיצונית מדי). בכל מקרה, כשבנך נוהג באופן שאינו מקובל עלייך, עלייך לומר לו שאת לא מסכימה שידבר כך לאמא, "זה דיבור לא נעים", ולבקש שיחזור על בקשתו ממך בצורה אחרת. אם הוא חוזר על הביטויים השליליים או זורק דברים, חשוב להציב לכך גבולות, כמו להפסיק את הפעילות המשותפת עמו עד שיתנצל על מעשיו. רצוי גם לתת לו פסק זמן כשהוא כועס.
כדאי גם לבדוק במקביל האם יש זמנים בהם הילד נוהג כך יותר, האם הדבר דומה כלפייך וכלפי אביו, ולראות כיצד לעזור לו להפחית את ההתנהגויות הללו ולבטא כעס באופן מתאים יותר.
שירי

שלום שני,
אני מסכימה עם הדיעה ששמעת. טיפול אישי בהחלט עדיף בגיל הזה, הוא לא יפיק כרגע שום דבר מחברת ילדים אחרים, אין לו את הכישורים להתעניין בהם בכלל, יש לו משימות התפתחותיות אחרות.

שלום מירל,
בודאי שלצעוק עליה זה לא יעזור היא לא מבינה וזה רק מבהיל אותה. יכולות להיות סיבות רבות לצעקות שלה, לא ברור לי איזה מין צעקות אלה. אלה יכולות להיות צעקות של מצוקה, ואז צריך לברר מה המצוקה, כמו שעושים עם בכי של תינוק, ואלה יכולות להיות צעקות של שמחה, היא גילתה שיש לה קול, ושהיא יכולה לעשות איתו דברים, והיא רוצה להשמיע אותו לעולם. זה דבר משמח ונעים והוא יעבור לבד כשיהיו עניינים חדשים שהיא תתעניין בהם.
תנסי להנות מכך שיש לך בת חיונית ואנרגטית, וקבלי זאת בסבלנות.

שלום גל,
נושא הארטיק בדוגמה הספציפית שנתת לא קשור לתרבות השפע הוא קשור לעיקביות של הורים וקיום הבטחות. אם חשבת שאייס קפה ועוגיות זה מספיק וזה מבטל את הארטיק שהובטח להם, היית צריכה להגיד להם את זה בטרם הזמנתם:"אם אתם רוצים אייס קפה ועוגיות זה במקום הארטיק - תחליטו מה עדיף לכם" ואז אולי הם יתקשו לוותר בכל מקרה אבל לפחות היית הוגנת. לבטל משהו בדיעבד זה לא אמין, והם יתקשו להאמין לך בהמשך כשתבטיחי דברים.
לגבי השאלה ששאלת, את צריכה להחליט מהן מגבלות התקציב שלך, מה את חושבת הילדה צריכה ולמה את מייעדת את דמי הכיס שלה. אין כאן תשובת בית ספר, זו החלטה שלך, ולא כל כך משנה מה תחליטי העיקר שתהיי עיקבית. אם את מחליטה שאת מספקת משחקים, ספרים, בגדים, מזון וכו' - דמי הכיס יכולים לשמש כשהיא לא נמצאת איתך, אלא למשל עם חברות והן נכנסות ביחד לחנות ממתקים או חנות של פיצ'פקעס ורוצות לקנות ארטיק, גומייה לשיער וכו'.
אני לא בטוחה שזה כל כך מתאים לגיל הזה אלא יותר לגילאים שילדים מסתובבים לבד, מגיל 10 נניח. כרגע לדמי הכיס שאת נותנת לה יש משמעות סמלית בלבד, שהיא תוכל להרגיש עצמאית במידה מסויימת.

שלום שרון,
לא בטוח שצריך טיפול. האם את יכולה לתת דוגמה?

תודה על התשובה המהירה
לדוגמא: הוא ילד חכם ואם אומרים לו בבית הספר דפוק טיפש הוא טוען שצוחקים עליו כל הזמן.
דוגמא אחרת אם יש לו משהו וצוחקים על הדבר הוא חושב שצוחקים עליו.

שלום שרון,
אני מבינה שאתם רוצים שהוא פחות ייקח ללב, או יגיב יותר בצורה יותר אסרטיבית או קלילה. עם זאת הדרך בה בחרתם לעשות זאת אולי לא מתאימה. כי כשמישהו אומר לו שהוא דפוק, ייתכן מאוד שהוא באמת צוחק עליו, הוא לא צוחק איתו, הבן שלכם לא חושב שזו בדיחה. להגדיר את הדברים כך זה מבלבל את הילד ולא מדוייק. ילדים יורדים זה על זה פעמים קרובות ובהחלט מתכוונים לפגוע באותו רגע.
אתם יכולים להגיד לו שזה לא חשוב, ללמד אותו לענות, או לא להתייחס וכו', אבל לא לבלבל את שיפוט המציאות שלו.

שלום רם,
תנסו כמיטב יכולתכם להבין מה באמת קרה שם. אחר כך, תנסו לבנות סוג של סיפור שיעשה לה סדר וייתן שם לתחושות שלה. היא כנראה מאוד נבהלה.
משהו כמו: "שיחקתם ביחד, ופתאום איתמר נפל, ובכה וירד לו דם, ובטח פחדת ואחר כך הגננת באה וכו'" תנו גם לבטא את עצמה בציור, או בכל דרך אחרת. חשוב שתסגרו את הסיפור בכך שעכשיו זה כבר עבר, והפצע מחלים, אפשר גם להראות לה את זה, ואפילו לצייר לה כדי שיהיה לה יותר מוחשי.

שלום אוקסנה,
תנסי לדבר עם הפסיכולוג בטלפון קודם כל. תסבירי לו את הבעיה. אני לא בטוחה שצריך לבטל את האבחון, אבל אולי כדאי שקודם כל את תדברי עם הפסיכולוג, ואולי אפילו תיפגשי איתו לפני שאת מביאה את הילד, ואולי זה יעזור לך לפחד פחות וככה זה גם ישפיע מבחינה פסיכולוגית על הילד וגם הוא יפחד פחות.
בהצלחה.

יש פסיכולוגים שמגיעים הביתה לעשות אבחון, בגיל הזה אפילו עדיף ואז בטוח שיתוף הפעולה שלו יהיה מקסימלי. זה רק פרטי ולכן יקר יותר. אני יודעת שאבני דרך עושים את זה.

אם זה היה אבחון רק עם פסיכולוג לא הייתי מודגת ככה. זה גם קלינאי תקשורת ועוד.... ובהתפתחות הילד! פשות לא נראה לי שפסיכולוג שלנו יכול להבין מצב הזה. תודה על עזרה.

ניב שלום,
ההתנהגות שאתה מתאר נחשבת עדיין נורמטיבית בטווח הגיל של בנך. עם זאת, במקביל כדאי להרבות יותר במסרים על גבולות הגוף והמגע התואם בין ילדים. וכמובן על אמירת "לא" כשמשהו לא מתאים.
שירי

לאה שלום,
אתם מזניחים בעיה רפואית-פסיכולוגית ממושכת של בנכם, ובכך מבלי להתכוון, אתם פוגעים בהתפתחותו התקינה. ניתן לטפל ביעילות ובהצלחה בהפרעות קשב וריכוז, אולם זמן ממושך ללא טיפול עלול להקשות מאוד על ההתמודדות עם הבעיה. עקב הבעיה הלא-מטופלת, כרגע אין לו מסגרת חינוכית והוא עלול להמשיך ולשלם מחירים אם לא תבדקו לעומק את קשייו. דווקא ככל שילד צעיר יותר, כך ניתן לסייע לו יותר ולהקל על תפקוד נורמטיבי ומותאם.
יש לפנות לפסיכולוגית הגן בדחיפות ולברר על עריכת אבחון בשירות הפסיכולוגי-חינוכי ללא תשלום או בסבסוד מסוים!
שירי

שלום חגית,
את צריכה לתת יותר פרטים, במה לדעתו את נותנת מסרים כפולים ואיך. מסר כפול זה למשל כשאומרים משהו אחד אבל עושים משהו אחר, למשל הורים שאומרים לילדים לא לשקר אבל כשמישהו מתקשר אליהם והם לא רוצים לדבר איתו הם אומרים לו להגיד שהם לא בבית. או דרך אחרת להעביר מסר כפול הוא להגיד דברים שסותרים זה את זה - למשל - להיגד לילדה שהיא צריכה להיות יותר חברותית אבל לפסול כל חברה שהיא מביאה הבייתה ולהעביר לה מסר שאף אחת לא מספיק טובה בשבילה, אז איך היא תתחבר? וכו'. כמו שאת רואה יש הרבה דוגמאות לזה ואני לא יכולה לדעת מהו הדבר שבן זוגך טוען שאת עושה. אני מניחה שיש לו דוגמאות למה שהוא טוען, תנסי לבדוק את זה יותר.

שלום שרון,
נראה לי שקצת נבהלתם יותר מדי. דבר כזה יכול לקרות בכל גן והוא יכול לקרות לה שוב. מה שאתם רואים עכשיו הוא לא בהכרח הטראומה שלה מהילד ומהגן אלא דרך שהיא אימצה להתמודד עם תסכול. כדי שזה ייפסק צריך ללמד אותה הדרכים אחרות (קשה לך לחכות עכשיו, אז אפשר לשחק בינתיים במשהו אחר, לא צריך לנשוך).
לדעתי אין סיבה לא לשלוח אותה לגן בשנה הבאה. ובודאי שאפשר לבצע פרידה כמו שרציתם.

תודה רבה על התייחסותך.

האם זה הכרחי לקחת את הילדים לשיחה יחד עם בן זוגי הנוכחי ולהסביר להם לפני המעבר יחד?
נכון לעכשיו אין הוא סמכותי כלפיהם ו/או משליט סדר ומחנכם. אני מניחה שביום מן הימים כשנעבור למגורים משותפים זה יהיה הכרחי על מנת שגם כבודו יהיה במקומו מונח.
מה לעשות? האם להמשיך לענות על השאלות? להשתדל לא לבוא במגע מולם? (הכוונה לנשיקה על הלחי, חיבוק ליטוף), להעניק יותר תשומת לב גם מצד בן זוגי, ז"א שיותר יחבק יותר ינשק יבוא במגע עימם?- אולי ככה הם ירגישו יותר ביטחון? האם לבקש מאביהם להתראות עימם יותר?

תודה רבה.

תודה רבה רבה על התגובה המהירה (!)

ועל ההרגעה:)

שרון וגיל.

נשיכות זה לא נעים, אבל הילדה תחווה עוד הרבה "התגוששויות" במהלך ההתפתחות שלה ובמהלך שהייתה עם ילדים בני גילה. נראה לי שאתם נותנים משקל מאוד כבד לסיטואציות שזה יגרום לילדה יותר נזק מן הנושא עצמו. הילדה שלכם גם יכולה לנשוך ילד אחר .. כדאי גם להיות ערוכים לכך.

מלבד זאת, גננת לא אמורה למסור להורים את זהות הנושך ובוודאי שלא להוסיף עוד פרטים אחרים עליו. אני לא הייתי שולחת אותו לאותו הגן מן הסיבה הזאת בלבד, או מלבנת את הנושא עם הגננת.

צריך ללמד את הילדה התמודדות אסרטיבית ולא התפלסות יתירה.

מצטערת, זאת דעתי.