פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום שירן,
מבחינת ההסבר נשמע שאת מסבירה בסדר. העניין הוא לא רק איך מסבירים אלא גם איך מתנהגים. חשוב אם אתם עוברים לגור ביחד או מהדקים את הקשר להקדיש מחשבה למקומם של הילדים, הזמן המוקדש להם, המקום הפיזי שמוקדש להם בבית כשיש מישהו נוסף שעובר לגור, איך מתארגנים סביב השאלה מה הסמכות של אותו בן זוג כלפיהם, האם יש לו סמכות חינוכית? לא? אם לא אז איך באה לידי ביטוי העובדה שגם הוא גר בבית וצריך לקבוע דברים, אם יש לו סמכות חינוכית אז באיזה נושאים? מה זה אומר לגבי אבא שלהם, וכו'. לפעמים זוגות לא מקדישים מחשבה לעניינים האלה והתוצאה היא שמישהו תמיד מרגיש לא לוקחים אותו בחשבון ושהדברים לא ברורים.

תודה רבה על התייחסותך.

האם זה הכרחי לקחת את הילדים לשיחה יחד עם בן זוגי הנוכחי ולהסביר להם לפני המעבר יחד?
נכון לעכשיו אין הוא סמכותי כלפיהם ו/או משליט סדר ומחנכם. אני מניחה שביום מן הימים כשנעבור למגורים משותפים זה יהיה הכרחי על מנת שגם כבודו יהיה במקומו מונח.
מה לעשות? האם להמשיך לענות על השאלות? להשתדל לא לבוא במגע מולם? (הכוונה לנשיקה על הלחי, חיבוק ליטוף), להעניק יותר תשומת לב גם מצד בן זוגי, ז"א שיותר יחבק יותר ינשק יבוא במגע עימם?- אולי ככה הם ירגישו יותר ביטחון? האם לבקש מאביהם להתראות עימם יותר?

תודה רבה.

שלום שירן,
ממש לא התכוונתי שתיזמו שיחה משותפת עכשיו ותסבירו להם את כל הדברים האלה. הדברים האלה הם קודם כל לחשיבה עבורכם, ויש עוד דרך ארוכה בעיני עד שזה יתיישם, איך זה יתשיים ואיך זה יועבר לילדים. לדבר איתם עכישו על כך זה לדלג על המון שלבים, את בטוחה שתאם יודעים מה אתם רוצים בעניין הזה? אני התכוונתי באופן כללי איך להתחשב בילדים וגם בבן הזוג כשדברים יהפכו להיות יותר קונקטים. כרגע, אני חוזרת ואומרת הסברת להם בסדר. אין קסם שיקטין את החרדה שלהם עד שהכל יהפוך יותר מוחשי והם יוכלו לראות בעצמם מה קורה.
לא נראה לי שהדבר המתאים הוא לבקש מבן הזוג או מאביהם להיות איתם יותר במגע, או להקדיש להם יותר זמן אלא דווקא את, את האהבה שלך הם חוששים כרגע לאבד, למה את מפנה את העניין לאבא או לבן הזוג.? זהו מעבר לזה לא נראה לי שיש מה עוד לעשות כרגע מלבד סבלנות לשאלות שלהם.

שלום מירב,

לא הבנתי מה הקשר לסדרי הראייה. בעיקרון הייתי מחכה עם העניין של להכיר בן הילד לבן זוג ושומרת את זה לקשרים רציניים, מעל חצי שנה שיש להם אופק של מגורים משותפים או לפחות של המשכיות רצינית. את רק התגרשת, רק התחלת לצאת, את לא יודעת האם וכמה זמן הקשר יחזיק מעמד, אין צורך כרגע לבלבל את הילד.

שלום ליאת,
ברור שהמצב לא אידאלי ויש לו חסרונות. עם זאת נראה לי שכרגע אתם עושים את המיטב כדי שזה יפגע בו כמה שפחות.
חשוב מאוד שתקפידי על גבולות תקינים, על מנת שלא ייווצר מצב שמרוב רצון לפצות אותו, ובגלל העדר תפקיד אב מוגדר וברור הילד לא יקבל גבולות שתואמים לגילו. אחד הדברים המרכזיים בנושא זה הוא שהילד לא יתרגל לישון במיטתך בזמן שאביו לא נמצא, ושגם כשאביו בחו"ל יהיה מסר ברור, מילולי והתנהגותי שאבא הוא בן הזוג של אמא, התפקיד הזה לא פנוי, אמא אוהבת אותו והוא אותה והם זוג והילד הוא ילד.
דבר נוסף שמשמעותי כאן הוא איכות הקשר בינו לבין אביו בזמן שהאב כן נמצא בארץ, האם משחקים יחד, האם האב משמעותי בזמן השהייה בארץ בחינוכו ובגידולו?
אלה בעיקר הדברים שהייתי שמה לב אליהם.

באיזו צורה?

שלום ליאת,
אני חושבת שאת מבינה בעצמך שהמצב לא אידאלי, זה מפריע בודאי לקשר שלו עם אביו, אולי גם לדימוי העצמי העצמי שלו, לדימוי שלו אודות מבנה משפחה וההתנהלות שלה וכו'. אלה נראים לי דברים ברורים שאתם בודאי מבינים גם בעצמכם.
אם יש שאלה או חשש יותר ספציפי, תנסי לפרט יותר.

ומה אפשר לעשות כדי שלא יפגע דימויו העצמי?
איך מסבירים לו את המצב בצורה הטובה ביותר בשבילו?
איך אני יידע להבחין עליו האם זה משפיע עליו?

שלום ליאת,
תראי, כל ילד זה משהו אחר, ואנחנו נכנסנו כאן לדיון שהוא מאוד תאורטי ובכל לא ברור לי איך זה אצל הילד שלך. אין דבר כזה בפסיכולוגיה שיש רשימת דברים שקורים ולכל דבר יש את התשובה שלו, לצערי.
גם אין אפשרות להורים למנוע פגיעה מהילדים שלהם באופן מוחלט, אפשר רק לעשות הכי טוב שניתן, ולגבי זה, כמו שאמרתי לך נראה לי שאתם עושים הכי טוב שניתן, במסגרת המגבלות. עדיף היה שאביו היה בארץ, אך זה לא אפשרי.
כמו שהסברתי לך, ילד שלא גדל עם אבא עלול לפתח תחושה שאבא עזב אותו כי הוא לא מספיק אוהב אותו. וזה עלול לפגוע בביטחון העצמי. כמו גם התחושה שרק הוא ואמא ביחד, עולים לפתח אצלו את הפנטזיה האדיפלית שאמורה להיות בגיל הזה שהוא בעצם הבן זוג של אמא. בבית שאבא גר או שיש בן זוג, זה מעמיד את הפנטזיה בפרופורציות של המציאות. כאן זה לא תמיד קורה וזה עלול לגרום ו להרגיש אחריות כלפי אמא, לדאוג בגלל דברים שהוא לא אמור לדאוג מהם וכו'. לכן אמרתי לך שכדאי להקפיד על הגבולות, ובכמובן חשוב מאוד שהוא לא יישן איתך באותה מיטה.
מעבר לזה, כל עוד אין לי דוגמה ספציפית של התנהגות אין לי מה להוסיף לך כרגע, ואני מציעה שתניחי לזה, ואם תהיה בעיה ספציפית - תחזרי להתייעץ.

שלום לילי,
קשה מאוד לדעת כרגע . יש בהחלט בעייה כרגע בגיבוש הזהות המינית של בנך, ובהחלט ייתכן, כמו שאת בעצמך מבינה, שזה קשור בין השאר לכך שאולי חסרה דמות גברית להזדהות.
תנסי ליצור קשר עם בי"ח שניידר, יש להם מחלקה שמתמחה בקשיים מהסוג הזה, אני באמת לא יודעת אם הם עוסקים גם בגיל הזה אבל אולי הם יוכלו להפנות אותך.

שלום אורנית,
זה לוקח זמן לשנות תדמית וגם לוקח זמן לשנות אותה בחזרה. לכן צריך להתאזר בסבלנות. במהלך החופשה אפשר בכל זאת לנסות ליזום כמה מפגשים עם ילדים, אולי לרשום אותו לקייטנה שבה יכיר חברים חדשים ויתחיל איתם דרך חדש ותוך כדי כך יחזיר אליו חלק מהביטחון שאבד. בכיתה ד' לרוב נפתחת האפשרות להתחיל פעילות בתנועות הנוער, כדאי ומומלץ להירשם וללכת גם כדי להכיר חברים חדשים וגם לאפשר לילדים שמכירים אותו להיחשף למחדש ליכולותיו החברתיות בסיטואציות נוספות. הכי חשוב לשדר לילד תקווה, כמו שחלף המשבר באמצע השנה גם הקושי הזה סופו להיפתר אם הוא ימשיך לנסות ולא יוותר.
ישנו גם סיכוי שאחרי החופש הגדול חלק מהדברים יישכח ויהיה קל יותר לפתוח דף חדש.
בהצלחה.

הי, נכון יש אפשרות לפתוח דף חדש בכיתה ד', אבל מה לעשות שלהורים בכיתה יש סטיגמה כבר על הילד והם מנווטים את הילדים שלהם עם מי להיות חבר ואת מי להזמין, עד כי כך שכשהבן שלי מתקשר להזמין הילדים עצמם ממציאים תירוצים מדוע אינם יכולים להיפגש איתו. אנו ממש מתוסכלים מלראות את ביננו בלי חברים ....האים נכון אולי להעביר אותו בית ספר?

שלום אורנית,
זו בהחלט אפשרות להעביר אותו בית ספר, אם אתם אכן משוכנעים לגמרי שלא תהיה שם חזרה על אותו דפוס ושכל העניין שנגרם כתוצאה ממשבר באמצע השנה כבר פתור וגמור אצלו בפנים.

שלום דורין,
נראה לי שכדאי שתפני להדרכת הורים באופן דחוף. בינתיים אנא הימנעי ממתן מכות בטוסיק או בכל מקום אחר. אי אפשר לבוא בטענות אל הילדה על כך שהיא נוהגת באלימות כאשר נוהגים כך כלפיה, ולא משנה מה הסיבה.
נסי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן (אם הילדה בגן עירייה) לגבי הכתובת המתאימה באיזור מגורייך להדרכת הורים.
בהצלחה.

שלום לך,
נדמה לי, אם אני מתרשמת נכון, שמה שקורה אצלכם בבית הוא שנורא חשובה לכם ההרמוניה והרגשות החיוביים. לא ברור לי איזה מקום אם בכלל יש לרגשות קשים, שלא לדבר על תוקפנות. אם הילדה לא הראתה קנאה כלפי אחיה, מאוד יתכן שזה לא משום שלא הרגישה קינאה אלא הרגישה את החשש המאוד גדול שלכם מפני תחושות כאלה. את מתארת כמה אתם מעצימים אותה ומעניקים לה תשומת לב, ונשאלת השאלה כמה מהמאמצים האלה נעשים כדי למנוע מהילדה להרגיש ולבטא חוסר שביעות רצון, ולמעשה, מרוב כוונות טובות אתם "חונקים" את האפשרות שהיא תבטא תחושות טבעיות ונורמליות של כעס, קנאה וחוסר שביעות רצון. כאילו יש לכם פנטזיה שאם תעשו הכל כמו שצריך ולא תקפחו לעולם אף אחד כולם יהיו מרוצים ולא תהיה שום סיבה לטענה, וכל המשפחה תחיה באושר ועושר עד קץ הימים. דבר שהוא לא מציאותי ולא אפשרי, כמובן. ואז ייתכן שהתחושות הקשות, שאין להן מוצא אחר, מצטברות ומצטברות עד שהן באות לידי ביטוי בצורת הקקי שהילדה מביאה לך בצורה כל כך הפגנתית. לי זה נשמע כאילו הילדה אומרת לך: "די להסתיר, הקקי שלי קיים, הכעס שלי קיים, יש גם לכלוך ואי נעימות בעולם, תקבלי את זה כבר ותני לזה מקום כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה יותר לבד".
אני מציעה לך לדבר עם הילדה כך שהתגובות הכועסות שלה הם טבעיות ולגיטימיות, ומותר לה להרגיש כך. ובנוסף אני ממליצה שתפנו לייעוץ סביב הנושא בצורה יותר מסודרת.

שלום לך,
קשה לקבוע מה ההתייחסות המתאימה במקרה שלכם ללא פרטים נוספים. קודם כל מה גיל הילד, וגם יעזור לדעת מה הוא גנב, איך הוא "נתפס" , איך הוא הגיב כשהוא נתפס, וכו'.

כפי שסמדר כותבת,אכן קשה לקבוע מהי ההתייחסות המתאימה. ברצוני להוסיף כי חשוב להעביר מסר ברור וחד משמעי עד כמה הדבר חמור ולאיים בעונש חמור במידה והדבר יתרחש שנית. יחד עם זאת יש לזכור כי לעיתים קרובות גניבה אצל ילדים אינה סימן לחוסר חומרי אלא לחסך רגשי כל שהוא (בעיקר אם הגניבה היא בתוך המשפחה). כדאי להתייחס באופן רחב, לבחון לעומק את מצבו הרגשי ואת צרכיו בתחום זה, וללנסות לענות לתת מענה לצורך.

שלום יעל,
תנסו לשרטט עבורו בציור צבעוני וברור את הפין וצינורית השתן, ואת הפצע שהיה לו שם. תסבירו לו שאחרי שהרופא סידר לו את הפין, נשאר שם פצע קטן, וזה מה ששרף לו. הפצע כבר עבר (אפשר לצבוע ביחד את האיזור מאדום לצבע רגיל) ועכשיו זה כבר לא שורף ואפשר לעשות פיפי. אתם גם יכולים להראות בספר של גוף האדם לילדים את האיזור ולחזור על הסיפור הזה מספר פעמים, עד שיפנים. התגובה הזו היא בעיקר כי הופתע מהכאב ולא צפה אותו, הסבר מוחשי, יכול להכניס סדר והגיון למה שקרה, וכך מושגת מחדש תחושת השליטה ואפשר להמשיך הלאה.

שלום לך,
כמובן צריך להכין את הילדה מראש, להזכיר לה זאת במשך כמה ימים, להסביר לה, אם ניתן איפה את תהיי ולמה את לא יכולה (אמא בעבודה, למשל), להסביר לה בדיוק מה יקרה אחרי האיסוף, לאן יקחו אותה (לבית שלכם, לבית של הילד מהגן) מה התכניות שם ומתי את תגיעי. למשל: "בימים הקרובים אמא של רוני תיקח אותך מהגן, כי אני אהיה בעבודה קצת יותר שעות. את תלכי עם אמא של רוני ורוני לבית שלהם, תאכלי שם צהריים, ותראו טלוויזיה או תשחקו יחד, ואני אבוא אחרי זה" או : בימים הקרובים את תלכי מהגן עם רוני ואמא של רוני, והם יביאו אותך הבייתה ואני אחכה לך בבית, כי אני לא ספיק להגיע מהעבודה בזמן לקחת אותך.
בפעמים הראשונות צריך להזכיר את זה בבוקר עם הפרידה בגן, וגם אם אפשר לבקש מהגננת שתזכיר לה בפעם הראשונה: "את זוכרת? היום את הולכת עם אמא של רוני ורוני הבייתה".

שלום לך,
לא ציינת מה גיל הילדה. קודם כל טוב מאוד שדיברתם איתה על כך. מעבר לזה, אתם יכולים לעיין בעמודת "שאלות נפצות" בתשובה גבי פחדי ילדים ולראות אם יש שם משהו שיכול לסייע לכם.

שלום ענת,
קצת קשה לי להאמין שחוויה אחת גרמה לבעיה הזו, אני מניחה שזה צירוף של גורמים שונים, שאני לא יכולה לדעת אותם כיוון שאני לא מכירה אתכם.
מה נשיתן לעשות הוא למשל לדבר עם המורה שלה שתנסה לדובב את הילדה בכיתה, שתנסה להתקרב אליה, לדבר איתה באופן אישי, ולשכך את החרדה שלה מולה.
כמובן שניתן גםלדבר על כך עם הידה בעצמה, וגם ברר הםאזה מפריע לה והםא היא רוצה לשנות את זה, ואם כן אז ניתן לעודד אותה להכיר ילידם חדשים, להזמים מדי פעם ילדה חדשה הבייתה, לשחק איתה וכו', וכל פעם שביתכם מנסה ליזום משהו חדש, אפילו קטן ביותר - לדבר עם מוכר במכולת וכו', לחזק ואתה על כך מאוד.
אם הבעיה ממשיכה או מתגברת, ומפריעה מאוד ניתן כמובן לפנות לטיפול.

שלום גלי,
ייתכן בהחלט שבנך מפתח נטייה מינית כמו שאת חוששת, אם כי זה מוקדם מדי מכדי לקבוע סופית. לדעתי תגובתכם לא תשנה בהרבה, מלבד זה שתגובה לא מקבלת עלולה לתסכל אותו מאוד ולפגוע בו.
אם את מעוניינת ייתכן שכדאי לך לפנות לבי"ח שניידר, אמורה להיות להם יחידה שמתמחה בנושא ואולי שם יוכלו לייעץ לך באופן יותר מדוייק למקרה שלכם.

שלום שלי,
תראו, בדרך הזו זה לא ילך. בודאי שלא להעניש, עונשים רק גורמים לילדים להשפלה והם לא פנויים בשל כך ללמוד את המסר החינוכי שאנחנו רוצים להעביר להם. לכן עונשים בדרך כלל לא יעילים.
כרגע הילדה שלכם לא רואה שום בעיה, וזה בגלל שאתם לוקחים אחריות במקומה ומתערבים. מריבות בין ילדות הן דבר שכיח. לא כל כך בטוח שמה שלכם נראה נורא ואיום הוא אכן כזה גם בשבילן, עובדה שהן ממשיכות להיות חברות שלה.
אתם צריכים להפסיק להתערב בעניין הזה, כי חוץ מהתגוננות לא תקבלו שום דבר. אם אכן תיגרם בעיה כלשהי וזה יפריע לילדה בעצמה - אז תהיה הזדמנות, גם, לא דרך הטפת מוסר ונאומים, אלא דרך חשיבה משותפת, לחשוב ביחד ממה נובעת הבעיה, למה לא מזמינים אותה, או לא רוצים לשחק איתה, ואיך ניתן לשנות את זה.
כרגע אין לה מוטיבציה לשנות כלום כי היא לא סובלת ולא תשיגו את הקשב שלה.
אתם צריכים ללמוד שיש דברים שילד צריך ללמוד אחרי שהוא נפגש איתם במציאות, ואתם לא יכולים לגונן כאן. וגם לא בטוח שצריך, כמו שאמרתי, מה שנראה לכם נורא ואיום - הוא חלק מהתנהגות טבעית של ילדות בגיל הזה, ונראה שלהן זה לא עד כדי כך מפריע.
כשהיא מתנהגת כך בבית כלפיכם - זה משהו אחר. קודם כל מהפרצוף החמוץ אני ממליצה להתעלם כי הוא נועד להשיג תשומת לב. כן אני ממליצה לתת חיזוקים חיוביים על התנהגויות אחרות, כדי להגביר אותן ולהתעלם מהנטייה לדרמה כדי להקטין אותה.

תודה רבה אני מעונינת ליצור עימך קשר האם זה אפשרי

תודה, :)
המייל נשלח..