פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

יש לי 2 בנות, 7 + 5. אני עושה להן אמבטיה משותפת. מתי כדאי להפסיק עם זה?

שלום,

שמי הגר אנא ל- 3 ילדים מדהימים.

נדב הגדול הוא בן 4.9 שנים, ותאומים בני 1.5 שנים.

לפני חודש נתבקשתי להוסיף שעות בעבודה (במקום לסיים בשעה 13:00 ולאסוף אותו מהגן) לעבוד עד שעה: 16:00.
המטפלת של התאומים מוציאה אותו מהגן ומביאה אותו אליה הביתה והוא נמצא שם עם התאומים ועם הילדות של המטפלת שהן בנות גילו.
בשבוע האחרון הוא ממש מבקש שרק אני או בעלי נאסוף אותו מהגן, הוא ממש נעצב מזה.

אני מסבירה לו שוב ושוב שאנו צריכים (אני ואבא) לעבוד עוד שעות, ושואלת אותו האם כייף לו אצל המטפלת, הוא עונה שכיף לו.

איך אשפר להסביר לו את זה בצורה טובה יותר? על מנת שלא יהיה עצוב כי זה אוכל אותי.

אשמח לקבל תגובה.

תודה,
הגר

שלום,
אנחנו הורים לילד ראשון ומקסים בן שנה. בחודשיים האחרונים, אנחנו עדים לשינוי התנהגות קיצוני של הילד מאז החל להתאקלם במשפחתון קטן. עד שנכנס למסגרת המשפחתון למס' שעות ביום, 3 פעמים בשבוע בלבד, הוא שהה רק איתנו ובצמוד אלינו. מאז שהתחלנו להשאיר אותו במשפחתון עם מקסימום 2 ילדים נוספים החל תהליך קשה של התאקלמות שלא הסתיים. חרדת נטישה גדולה, בכי ללא להפסקה כשהוא שם, מסרב לאכול רוב הזמן, ממש מרדים את עצמו בזרועות המטפל על הידיים כאילו מעוניין להתנתק ולא מוכן לרדת מהידיים (ולא תמיד נשאר רגוע גם על הידיים). מאז, החרדה רק מתעצמת, הילד ממש צמוד אלינו, בעיקר לאמא, לא ניתן לעשות כמעט כלום בבית במשך היום. לפתע, גם החברים, הסבא והסבתות, הדודים וכד' מהווים איום עבורו והוא מתנהג כך בהתאם.
בוכה, משתולל, לא מוכן לרדת מהידיים.
מאד קשה לנו מאד ולמרות השלב הזה בחיי הילד שידוע לנו כשלב של חרדה התחושה שלנו שמדובר במקרה טיפה חריג ואין לנו כלים להתמודד עמו. האם מישהו עבר חוויה דומה? נשמח לקבל המלצה למי כדאי לפנות, ייעוץ וכד'.
אנחנו מפחדים להוציא אותו מהמשפחתון למקום אחר כדי לא להתחיל את כל התהליך מחדש, מנגד, אולי באמת הוא מאותת שלא טוב לו שם.
תודה מראש לכל מי שיש לו משהו לומר שיכול לסייע

שלום, בני בין שנה וחצי ילד שמח ושובב
אנו הולכים פעם בשבוע לחוג מוזיקה המותאם לגילו. במהלך השיעור הילד משרב לשבת, הוא מקשיב למדריכה בעמידה ולאחר מספר דקות מתחיל להסתובב בחדר ולחפש "אטרקציות"
שאר ילדי הקבוצה יושבים על הוריהם או משתפים פעולה במהלך השיעור כולו (כחצי שעה)
גם בגן אומרת הגננת שהילד לא יושב לרגע......
כאשר אנחנו משחקים בבית אחד-על-אחד הוא דווקא יושב מרוכז במשך כ-5-10 דקות .
כמו כן מידי ערב לפני השינה לאחר מקלחת וארוחת ערב הוא יכול לשבת המיטה ולעיין בספר לבדו במשך 20-30 דקות.
האם ההתנהגות זו אופינית לגילו? האם זה מראה על בעית קשב וריכוז בעתיד
אני מודאגת מאד

בני בן שנה וחמש נמצא במסגרת של משפחתון של חמישה ילדים מגיל שנה לפני כחודש ילדתי בן נוסף בהתחלה הבכור הגיב בשמחה אח"כ הסתקרן וכל הזמן רצה לגעת בתינוק בנוסף סוחב את העריסה ממקום למקום אך הקושי שהוא נהיה אלים כלפי הילדים במשפחתון הוא מושך כל הזמן בשערות הילדים ועושה זו דווקא שהמטפלת תראה זאת או שאני מגיעה להחזירו אז עושהזאת שאראה הסברנו לו וזה לא עזר שהוכמס ללול גם לא עזר כיצד להגיב להתנהגותו ומה צריך לעשות

בתי בת 2.5 מסרבת להירדם לבדה."טקס השינה" אצלנו מאז היותה בת שנה זה ארוחת ערב, מקלחת וסיפור שהיא בוחרת. בתום הסיפור היא מחזיקה לנו את היד ומלטפת אותה עד שהיא נרדמת.
בחצי שנה האחרונה זה נהיה סיוט- היא לא מוכנה לעזוב לנו את היד ושנלך וזה יכול לקחת לפעמים 5 דק' ולפעמים 1/2 ש' עד 45 דק'- ברור לנו שזה לא תקין אך אנחנו מיואשים.ניסינו את כל השיטות המומלצות: אחרי קריאת הסיפור, נשיקה וחיבוק, מסבירים לה שאמא ואבא בסלון לידה ומתי שהיא תקרא לנו ישר נבוא, אך הצרחות שלה נשמעות למרחקים....ניסינו להכנס ולצאת, להשאר בחדר רק "ברקע" ולא לשבת לידה ולתת יד, מה לא ניסינו ולשווא. היא ממש צורחת בבכי קורע לב,צועקת אמא אל תלכי, תשארי איתי וממש מתחננת ונתלית עלינו וקורעת את הלב. אנחנו יודעים שאומרים שזה תהליך, שלילה ראשון היא תבכה,שני פחות שלישי עוד יותר פחות וכו',אבל גם אחרי שבוע הבכי לא נגמר,היא רק נחנקת ממנו ואנחנו מתייאשים..אנחנוחוששים שהיא מפחדת מההישארות לבד (למרות שאנחנו משאירים אור ודלת פתוחה) לא משנה כמה עייפה היא- המקרה חוזר כל לילה. מה עושים?

שלום, בני בן שנה ו-9 חודשים. נמצא במשפחתון מידי יום עד 16:00.
מדובר בזוג שפתח משפחתון, ומסיבות שונות, לאחרונה מחליפה את בן הזוג מטפלת אחרת.
בני מאוד שמח בבוקר ללכת למשפחתון, נפרד מאיתנו בקלות. רוב הילדים גדולים ממנו (סה"כ יש 10 ילדים במשפחתון), שניים קטנים יותר (וכולן בנות חוץ ממנו). כשאני מזכירה לו במהלך היום את השם של המטפלת העיקרית הוא מחייך וחוזר על השם ב"התפרקות".
לפי המטפלות, בני מתנהג במשפחתון בצורה טובה, אוכל טוב, ישן בצהריים. להערכתי בבית הוא "מתפרק" יותר (במשפחתון נראה לי שהוא קצת יותר מאופק). הוא לפעמים משתולל שם, אבל זה אף פעם לא מגיע להשטתחויות על הרצפה שהוא עושה לפעמים בבית...
אני מוסיפה את כל הפרטים האלו, כי אני לא יודעת מה יכול להיות רלוונטי.

לאחרונה, בני מתנהג בצורה מוזרה כשבאים לקחת אותו.
אחרי שאני נכנסת לבית, הוא נעצר במקום, כאילו "קופא", ומשפיל את המבט לרצפה.
הוא קופא במקום מספר שניות עד שאני באה לקחת אותו, הוא לא מחייך, ואני צריכה להרים אותו כדי שיבוא איתי. הוא לא מתנגד לבוא איתי, אבל נראה בשוק, ולא יוצא מהשוק למשך פרק זמן של חצי שעה בערך (קשה לדעת, כי אחרי המשפחתון יש לנו נסיעה של כחצי שעה, ובאוטו הוא תמיד רגוע, אבל התחושה היא שהוא עדיין בשוק).
גם כשבעלי מוציא אותו מהגן (פעם זה היה קורה פעם בשבוע בערך, היום בתדירות גבוהה יותר) הוא נתקל באותה תגובה.

לפני שהוא התחיל עם ההתנהגות הזו, הוא תמיד היה רץ אליי בשמחה כשהייתי מגיעה
(ומייד אח"כ מבקש עוגיה שהם תמיד מקבלים לפני שהולכים הביתה....) או שהיה רץ לקבל עוגיה ומיד רץ אליי, עושה "ביי ביי" בשמחה ויוצא.

אני חושבת שזה התחיל לפני בערך שבועיים-שלושה, כאשר פעם אחת אמא שלי באה לקחת אותו (היא מוציאה אותו באופן קבוע פעם בשבוע), והוא לא ידע את זה מראש (המטפלות מכינות אותו מראש אם מישהו שהוא לא אמא/אבא בא לקחת אותם), ואז הוא היה "בשוק" למשך מספר שעות. נראה לי שמאז הוא מגיב ככה, אבל זה נראה לי מוזר, כי כבר עבר המון זמן (לפחות במושגי הזמן שלו.....)
חוץ מזה הוא ילד מאוד שמח (אחה"צ אחרי שהוא יוצא מהשוק... הוא תמיד משתולל, רוקד, אוהב מוזיקה, נהנה לשחק במשחקים שונים (בעיקר מכוניות וקוביות)) ואני רוצה להבין אם יש משהו שאני צריכה לשים לב אליו בהתנהגות הזו.

תודה רבה מראש !

למשל, את שמה מצלמות גם בנושא גבולות?
לנו יש קושי בכך בבית...תמיד בסוף אנחנו מתרצים.

נעמה,

דפדפתי קצת באתר שלך וקראתי על השיטה החדשה. איך בעצם מתנהל העניין עם המצלמות?
האם יש אפשרות לכבות את המצלמה כשלא מתאים לנו?
אנחנו עברנו תהליך לא מוצלח ורצינו לקבל פרטים כדי לראות אם השיטה שלך מתאימה לנו.
בבקשה כתבי פירוט.

שלום רב,
אני אמא לילדה בת 7 וחצי וילד בן 3 וחצי. אני נמצאת בתהליך גירושין ולא יודעת כיצד לספר זאת לבתי. אני ובעלי שמרנו על יחסים קרובים ולא התווכחנו או רבנו ליד הילדים ועד לפני יומיים אף חיינו באותו בית כך שמבחינת הילדים המצב היה שגרתי. לפני יומיים בעלי עזב את הבית בלילה ואמר לבתנו שהוא צריך ללכת לעבוד ויראה אותה מחר. שעות העבודה שלו הן עד שעות הערב כך שכשהגיע אמש זה היה שגרתי עבור בתי. החלטנו לספר לה על עניין הפרידה היום כדי שהיא לא תופתע או לא תבין מדוע אביה לא ישן בבית גם בסופ"ש. אני לא יודעת מהיכן להתחיל ואיך לומר שזה ביני לבינו ולא קשור אליה וחוששת מתגובתה ,היא ילדה רגישה מאוד היא מופנמת ושקטה גם בבית הספר היא לא מתערבבת יותר מדי חברתית ורק עליי היא מוציאה זעם וצועקת.את אביה היא מנסה לרצות ומקשיבה לו מאוד .מעולם לא צעקה עליו או הרימה קולה כפי שהיא מרימה קולה עליי.
אני בעצמי עדיין אוספת את השברים של חיי הנישואים שלי בשנים האחרונות ונדרשו ממני תעצומות נפש וכוחות רבים כדי להמשיך "לחיות" עם בעלי בצורה שבה ילדיי לא ירגישו דבר כי טובת ילדיי היתה מול עיניי. איך לספר לבתי שהוריה נפרדים?
תודה

שלום רב, שמי עינת אני בת 30 אם לילדה בת כמעט 3. לפני למעלה מעשר שנים התגרשו הוריי לאחר חיים משותפים אומללים מאד של כולנו. עם תחילת התהליך ניתק אבי את הקשר עם כל המשפחה המצומצמת והמורחבת ומאז אין לנו שום קשר עימו או רצון לכך. לאחרונה בתי שאלה אותי "איפה אבא שלך?"- הסטתי את נושא השיחה, אולם ברור שעליי להתמודד עם הנושא. אני חוששת כי תשובתי לשאלה עשויה להציג בפני בתי חוסר ביטחון לגבי נוכחותו של אבא בחיי בתו. אשמח לשמוע דעתכם בנושא. תודה, עינת

יש לי שני ילדים בן ובת בני 9 ו - 7. בני בן ה-9 ילד בכיתה ד', תלמיד מצטיין, ילד מחונן, מבחינה חברתית הכל תקין, הילד נמצא במספר חוגים הן של מחוננים והן רגילים, נמצא אף בתנועת נוער וגם חונך לילד בכיתה ב'.
בריאותית הילד בריא ולא נמצא לא בעיה כולשהי.

הבעיה שלי (שלנו), הילד לעיתים קרובות מאוד, עושה את צרכיו במכנסיים, או ליתר דיוק מתחיל לעשות את צרכיו במכנסיים ורץ לשירותים וממשיך את צרכיו בשירותים (זאת לאחר שהוא מתאפק מספר רב של ימים).

תקופה ארוכה (מספר חודשים) ניסיתי לפתור את הבעיה, לימדתי אותו לשבת כל יום בשירותים,
עד שהוא מצליח לעשות את צרכיו. התהליך היה קשה, והתקדם בשלביו, שהייתי צריכה להזכיר לו כל
יוציים ללכת לשירותים, והשלב הבא היה שהוא היה הולך מיוזמתו ורק מודיע לי שהוא עשה.
השלב האחרון היה שהרפתי בכדי שיגיע לעצמאות מוחלטת, וכך היה.

לאחרונה, שוב התופעה חזרה, שבתי לרופא הילדים והוא שלל בעיה בסוגרים, והמליץ על שמן פרפין, שאולי זה כואב לו, והוא מתקשה לעשות את צרכיו ובגלל זה הוא מתאפק.
הרופא אף המליץ על יעוץ פסיכולוגי קצר, בטענה שזה רגשי.

רוצה לציין, שבני מתבטא בצורה יוצאת דופן, יודע להביע רגשות, יודע להסביר כאבים נפשיים ופיזיים.
ולתופעה הזו אין לו הסבר, הוא לא יודע למה הוא עושה את זה, ולאחרונה, הצטרפה ההכחשה, "אני כבר לא עושה"...

אשמח מאוד לעזרה.

בהמשך לשאלתי רציתי שתסבירי לה למה כוומת כשאת אומרת להתארגן ולתת לה יותר ממה שהיא זקוקה לו גם אם אי אפשר לגמרי? ברצוני לציין כי ביתי היא נכדה ראשומה משני הצדדים כך שלא חסר לה חום אהבה והרבה הרבה משחקים שיש לה

הבן שלי בן 6. ילד חכם וחברותי. מהקיץ שעבר, כשהיה בן 5 התחילה בעיה כשמגיע הקיץ. הוא לא מוכן ללבוש בגדים קצרים עד כדי בכי. הוא אף הלך לגן מספר ימים עם בגדים ארוכים בימי שרב(!) וכשאספתי אותו היה אדום כולו ומזיע. האם כדאי להתייעץ ועם מי? האם זאת בעיה של תחושתיות יתר בגפים? האם יש לזה טיפול כלשהו? כיצד ניתן לאתר אם אכן זאת הבעיה? ואם כן, כיצד ניתן להקל עליו?

תודה,

שלום,

היום היתה לנו שיחה עם הגננת לגבי הבת שלנו בת שנתיים (ילדה יחידה) לגבי התנהגותה בגן. הגננת אמרה לנו כי היא מאוד ממליצה לפנות לגורם מקצועי על מנת לאבחן את בעיית התנהגות של הילדה ולהמליץ לצוות הגן ולהורים על דרך הפעולה.

קצת על הילדה ועל בעיית התנהגות שלה: הילדה בת שנתיים, נמצאת בגן כשנה. התפתחותה הפיזי וורבלי טוב מאוד.
לפי הגננת תמיד היו לה "בעיות שליטה" אך הצוות ידע להתמודד איתם דרך חינוך נכון. בבית לא הרגשנו את זה גם בגלל שתמיד הצבנו גבולות וגם בגלל שהיא הילדה היחידה בבית וכנראה לא נדרשה לוותר על שום דבר משמעותי.

בהמשך להסבר של גננת הילדה התחילה לצרוח בגן אם וכאשר משהו לא הולך איך שהיא רוצה. בשבוע האחרון הצרחות נמשכות כל היום. הילדה לא אוכלת 4 ימים (אוכלת טוב מאוד בבית), היא עסוקה כל היום בלהיות על הידיים של אחת סייעות, לא משחקת עם ילדים, לא יוצרת קשר עין עם גננות אם נכנסת לקטע של צרחות ולא נרגעת בקלות.
חשוב לציין כי בבית אנחנו לא רואים שינוי גדול חוץ משינה בלילה. הילדה יכולה לקום בין 10-20 פעם - היא מגיעה אלינו לחדר באמצע הלילה ואנחנו מחזירים אותה למיטה שלה בלי בכי (כבר מעל שנה היא ישנה במיטה שלה בחדר שלה).

רצוי להגיד שאנו מאוד מעריכים את הגננת וגם בחרנו את הגן שלה מכיוון ש"הרגשנו" שהילדה שלנו לא תהיה "ילדה קלה".

הגננת מגדירה את הבעיה הזו כצורך בשליטה אך אינה בטוחה שזה המצב מכיוון שמדובר בילדה בת שנתיים. כנראה לא מדובר בבעיה בריאותית כי הילדה כבר מדברת ויכולה להעיד אם כואב לה או לא.
אנחנו קצת בשוק מהשיחה של היום כי לא חשבנו שהמצב כל כך חמור.

נשמח מאוד לקבל מכם התייחסות.
האם יש פסיכולוגים שמגיעים לגן לצורך יעוץ?
תודה!!!