פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אפי,
הילד כנראה חש במתיחות כלשהי ביניכם ובאותם רגעים הוא חרד מאוד. זו לא דרך למשיכת תשומת לב, זו התרעה על חרדה ומצוקה. ברגעים כאלה, צריך לאסוף אותו, לחבק אותו, להחזיק אותו ולהרגיע אותו. אפשר גם להגיד לו: "קצת נבהלת, זה לא נעים כשאבא ואמא קצת כועסים, אבל הכל בסדר".
כמבון שכדאי, במידת האפשר להתווכח לידו פחות, באופן הזה שכולל הרמת קול, עד שיגדל ויבין יותר ויוכל לעשות את ההבחנה מתי זה ריב רציני ומתי זה רק ויכוח בין אבא לאמא.

שלום מאיה,
לא ברור לי באמת מה היה הטריגר שגרם לחרדה הזו להתפרץ שוב כרגע. כדאי ללוות אותה בכך, להיות איתה בעניין הזה, ולהגיד לה שנכון, כולנו נמות בסוף אבל עד אז יש לנו הרבה זמן לחיות. אין מה לעשות, זו אמת של החיים שצריך להשלים איתה, למרות שהיא כואבת.
אם העניין מתגבר ומפריע לתפקוד שלה (מפחדת לעשות דברים לבד וכו') כדאי לשקול לפנות לטיפול.

שלום טלי,
עשית טוב. אני יודעת שכרגע המצב קשה. את לא אמורה בהכרח לספק תשובות לביתך, מאחר ואת לא יודעת אותן. זה טוב שביתך מוציאה את הקושי שלה החוצה. יש לך ציפייה שלא יהיה לה קשה. את זה לצערי לא נוכל לסדר. מה שאת כן עושה, ועושה טוב, זה נמצאת איתה בכאב שלה כדי שלא תהיה שם לבד.
אתם כן יכולות להעלות השערות למה אבא לא יוצר קשר. אולי הוא עצוב בגלל הפרידה כרגע והוא צריך להיות עם עצמו כדי לחשוב. חשוב שתגידי לה שאת בטוחה שאביה אוהב אותה, וזה גם נכון, הקושי הוא בכך שהוא לא מסוגל להראות זאת כרגע בגלל קשיים שלו. חשוב שתסבירי לה שזו לא אשמתה, אלא שלאבא שלה קשה כרגע בלב, וזו הדרך שלו להתמודד. זו אולי לא דרך טובה, והיא לא נעימה לנו, אבל זו הדרך שלו.
היא יכולה להכין לו ציורים ולכתוב לו, וזה בסדר שהיא מעריצה אותו, זו הדרך שלה לזכור אותו ולהתמודד.
אם את מרגישה שזה קשה מדי, תמיד אפשר לפנות לטיפול, כדי לראות מה אפשר להקל עוד.
בהצלחה.

שלום הילה,
תראי, זה לא כל כך הגיוני שבאינטרנט יתנו לך תשובה יותר חד משמעית ממי שראו את הילד והתרשמו ממנו בצורה יסודית יותר.
המצב הוא כנראה גבולי, וזה הופך את ההחלטה למייסרת וקשה. במיוחד זה הופך להיות קשה משום שכנראה יש לכם תחושת אשמה מאוד גדולה שאתם גרמתם לעוול התפתחותי לילד, ואתם לא רוצים לטעות עכשיו פן בכלל תרגישו אשמה איומה.
זו גישה שאפשר להבין אותה, אבל היא לא עוזרת לכם. בכלל לא בטוח שאתם אשמים, וזו לא הנקודה.
טוב ששמעתם בקול הגננת, טיפלתם והתמודדתם עם האמת הלא קלה ואתם ממשיכים לטפל.
שנה נוספת בגן לדעתי לא אמורה לחזק את הנקודות החלשות אלא לאפשר לילד עוד מרחב לקבל טיפול ולהתקדם בלי הלחץ של כיתה א' שהוא גם ככה קשה.
עם זאת יש לכך מחיר שכל חבריו או חלק מהם עולים לכיתה א' והוא לא, וזה משאיר טעם של חריגות מסויימת. טעם של חריגות גם יכול להיות מכך שלא יצליח להשתלב בכיתה א'.
לכן אני מציעה שתחזרו לאנשי המקצוע שביקרתם אצלם, ותנסו לשאול את אותה השאלה - איך הם מעריכים את השתלבותו לאחר טיפול מתאים.
בהצלחה.

שלום דורית,
אולי כדאי ללמד אותה דרכים נוספות להגיב, ודרכים נוספות לפרש את המציאות. למשל לא כל פעם שלא מקשיבים לה זה קשור אליה, לא כל פעם שמשהו לא יוצא זה בגלל שלא רוצים אותה, ויש עוד דרכים להתמודד, כמו לשחק עם מישהו אחר, לחכות ולהגיד שוב עד שיקשיבו וכו'.

תודה על התשובה המהירה

אם אפשר להנחות אותי כיצד ללמד אותה האם פשוט להסביר לה בכל מקרה שזה קורה או שכדאי לדבר איתה ללא קשר.

שוב תודה

שלום דורית,
אפשר גם וגם. הכי יעיל בעיני זה באותו רגע כשזה קורה, להישאר רגועים בעצמכם, קודם כל, לא לקחת נורא ללב את הדמעות שלה, אלא להגיד לה, משהו כמו: תראי חמודה, הילד הלך כי יש לו משהו אחר, את לא צריכה לבכות, אפשר במקום זה לשחק עם זאת וזאת" ולעבור איתה הלאה.

לין שלום,

ילדה בגילה אכן צריכה לדעת להתארגן בעצמה.
האם היא עצמאית בדר"כ, בנושאים אחרים? מדוע את מסדרת לה את הבגדים בערב לבדך?
עשי זאת איתה.

להורים רבים יש קושי בשעות הבקר, בגלל הצורך למהר, ויש מתח רב בבית.
בדקי האם הקושי נובע מבעיה בגבולות, מחוסר עצמאות או מהפרעת קשב.
את השניים הראשונים תוכלי לבדוק בעצמך ע"י מטלות אחרות, שלא בשעות הבקר.
בדקי אם ישנו מצב בו ביתך הורגלה לכך שהדברים נעשים בשבילה או במקומה.

בברכה,

נעמה.

שלום מיכל,
כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת. קוםד כל צריך לבדוק את זה אצל רופא המשפחה. רק אחרי שלילת סיבה רפואית אפשר להתייחס לעניינים הפסיכולוגים. גם אז, זו השערה, ולא נוכל להגיד לך בוודאות, אבל בהחלט ייתכן שהאוירה בבית משפיעה על ילד ועל התפקוד הגופני שלו.

שלום מירית,
מה שחסר לי בתאור שלך, הוא הניסיון להבין למה הילד צועק לפני שמנסים לגרום לו לא לצעוק. יכול להיות שהוא מרגיש שאת לא מקשיבה לו?
לחלק מהדברים שילדים עושים יש סיבה. לא תמיד היא מוצדקת בעינינו, אבל עד שלא נבין אותה, ניתן לה מקום והכרה ונציע פיתרון אחר, לא תיעלם ההתנהגות.
תנסי לשים לב מתי הוא צועק ומדוע, תנסי גם לשאול אותו מה קרה לו, משהו מציק לו, ואז אפשר להגיד משהו כמו:"זה מעצבן של קיבלת את הממתק, אם תחכה קצת אולי אחר כך יהיה אפשר" וכו', אבל תת הכרה שמה שקרה לו באמת קשה, אבל יש עוד דרכים להתמודד, במקום ישר להגיד לו שיפסיק לצעוק ואז הוא מרגיש שלא הבינו אותו, ולא רצו לשמוע אותו, והוא צועק עוד יותר.

תודה על תשובתך המהירה

חסר לי בתשובת התייחסות לנושא של החזרה שלו אחריץ3;. למשל עכשיו לדוגמא אמרתי לו שאם הוא ימשיך להתנהג לא יפה החבר שנמצא אצלו בבית לא יוזמן שוב אלינו . אז הוא חזר אחרי וצוחק.
פשוט מתעלם מהאיום שלי ועושה ממנו צחוק. כל פעם שאני כועסת ואומרת משהו הוא חוזר אחרי.

שלום מירית,
אני חושבת שהחזרה שלו יכולה להליות ביטוי לאטימות שהוא חש. הדברים שלו לא נכנסים אלייך, את לא מקשיבה להם, אז גם הו אמחזיר לך את הדברים שלך בלי שהם נכנסים אליו.
כן אני חוזרת על מה שהצעתי, תנסי להתעניין בסיבות שלו ולהקשיב לו. אם את עסוקה בלהדוף את מה שהוא רוצה, זו דרכו להדוף אותך בחזרה.

שלום רוית,
אהבה חדשה זה דבר נפלא, ואני מאחלת לכם מכל הלב בהצלחה.
עם זאת אתם רק מכירים חודש, נראה לי שאתם קצת ממהרים בעניין הילדים. ברור שהאבא לא צריך לתת לילדה להכתיב לו, וברור שהדברים שהצעת להגיד לה הם נכונים ובמקום, אבל גם כדאי לתת לילדה קצת זמן.
אם האהבה ביניכם באמת חזקה, לא תאבדו אותה אם תחכו עוד כמה שבועות עד לפגישה עם הילדה,
ובכלל הייתי לקוחת הכל בקצב קצת יותר מתון.
בהצלחה.

שלום דנה
השאלה היא מה את רוצה להגיד להם. האם את יודעת? האם ברור לך מה יקרה בעתיד הקרוב או הרחוק?
ראשית תלוי בני כמה הם. מה הם יודעים ומה לא ולמה הם מורגלים מהעבר. רצוי שילדים יחשפו לכמה שפחות מתח בין ההורים ולכמה שפחות חוסר ודאות.
אם יש לך משהו מרגיע לאמר כמו:" אנחנו אוהבים זה את זה וגם מי שאוהב לפעמים רב , זה בכלל לא קשור אליכם, וזה בטח יעבור לנו עוד יום או יומיים, " אז תגידי. אבל אם אפילו חלק ממשפט זה אינו נכון עדיף לא לאמר כלום עד שהדברים לא יהיו ברורים יותר. לא כדאי לשקר או להפחיד.
אם הדברים לא נרגעים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע הן בתחום הזוגי והן בתחום ההורי.

מאחלת שהמשבר יעבור מהר. הרבה פעמים בחג ובחופש כשנמצאים הרבה ביחד עולים דברים קשים אשר נרגעים כשנכנסים לשגרה...

שגרה רגועה ונעימה...

שלום לך,
התגובות שאת מתארת הן אופייניות ונורמטיביות לגילה של בתך. התפתחות השפה שלה עדיין אינה מספקת ובנוסף אין לה מספיק כלים להבין מצבים רגשיים שונים ועוררות גופנית. תוכלי לעזור לה בשתי דרכים - ראשית כשהיא מגלה "סימני עצבנות" כדברייך, כדאי שתחשבי מה עובר עליה בזמן הזה, ותאמרי לה זאת במלים (את מאוד עייפה/רעבה/פוחדת עכשיו, X לקח לך את הצעצוע שרצית לשחק בו וזה מכעיס... וכדומה). כך היא תבין את הקשר בין העצבנות לאירוע מסוים ולרגש. במקביל, יש להציב גבולות מיידיים להתנהגויות אלימות ולסייע לה לתקשר את רצונותיה באופן תואם יותר מבחינה חברתית.
הבת שלך נמצאת בתחילת דרך שאנחנו עובדים עליה כל החיים, גם כמבוגרים - איך להתמודד כשאנחנו כועסים ומתוסכלים, כמה להחזיר לאחרים ואיך אפשר להתמודד אחרת, וכו'.
בהצלחה,
שירי

שלום ליז יקרה
אכן מעייף ומעצבן.
נשמע לי שמילת המפתח בתיאורך היא שהם לא עושים חשבון. ברור שלא בא להם לישון ויותר כיף להשתולל. הם חשים את חוסר האונים שלך ומנצלים אותו.
אחרי הטקס העדין והנעים צריך להפוך מאמא נעימה ומרגיעה לאמא קשוחה ולא מתפשרת. יש זמן לכל דבר . המשיכי את הטקס כפי שעשית עד כה אבל לפני שאת יוצאת תאמרי להם שמי שיוצא מהמיטה את תכעסי מאד ותחזירי אותו בכוח.
כמובן שהם ינסו ועלייך לממש את האיום וללא פשרות ודיבורים .את פשוט מכניסה אותם פיזית למיטה ואומרת בקול תקף עכשיו ישנים ושלא תצא/י מהמיטה שוב. במידה ויוצאים שוב עלייך לחזור על התנהלות זו ביתר תקיפות. תגדירי לעצמך שאין מצב שהם יוצאים מהמיטה לאחר ההשכבה. אם לך זה קשה תני לבעלך לעשות זאת. אל תישנו איתם כי כך אתם נותנים להם פרס על התנהגות בעייתית ואין שום סיבה בעולם שהם יפסיקו. ההפך...
אם תהיי שלמה עם דרך זו, סביר שתוך כמה ימים יהיה לך יותר שקט. וגם לילדים יהיה יותר טוב כי הם זקוקים לשינה זו ולתחושה שההורים הם חזקים ומחליטים עבורם.
בהצלחה.

נ' שלום,
שאלתך נוגעת בכאב עצום ועמוק שאין מלים לתארו. שמתי לב שלא נתת כותרת לשאלתך. מוות של ילד זה מקום בו המלים אינן תמיד מתאימות.
משאלתך אני מבינה שחלק ממך עסוק במוות של בתך הבכורה, והדבר טבעי. יחד עם זאת, חשיפה של המידע הזה מוקדם מדי בחיי בנותייך עלולה להיות להן מזיקה. ההבנה שאחותן הבכורה נפטרה תציף אותן בחרדה אדירה לגבי הוודאות של המשך חייהן, רצון לטפל בכם ההורים ולשמור עליכם שלא תדעו צער שוב, תחושות של תחרות מול האחות המתה, אשמה על מותה ("אולי אני הייתי צריכה למות במקומה?)" וכדומה. לכן כדאי לדחות ככל שניתן את החשיפה למידע באופן ישיר ומכיוונכם. בנוסף, ייתכן כי אלו הן תחושות שגם אתם ההורים מרגישים, גם אם אתם "יודעים" שאין סיבה לכך. זהו חלק טבעי מהאבל. אם את מרגישה שתחושות אלו מציפות אותך מאוד, ייתכן ותוכלי להיעזר בתמיכה עבור עצמך (למשל בקבוצות של אמהות ששכלו ילדים).
אם בבית יש תמונות או מזכרות של בתך הבכורה, כשבנותייך יתייחסו לכך, תוכלי לספר להן על אחותן בהדרגה. לומר בתחילה את שמה, אחכ כשישאלו מה הקשר שלה אליכן, תוכלי לומר "היא מהמשפחה שלכן", וכדומה. אולם את העובדה הנוראית שאחותן נפטרה יש לדחות כאמור ככל שניתן. רצוי גם להימנע בשנים הראשונות מלחשוף אותן לפרטים נוספים. באופן עקרוני, עדיף לראות מה יבוא מהן ואלו שאלות וחרדות יש להן, ולא להוסיף מיוזמתך מידע שאין להן כלים להתמודד עמו.
כל זאת כמובן הוא עדיין מוקדם כי הן צעירות מאוד.
ולבסוף, חשוב מאוד שכשאתם מספרים לבנותיכם על אחותן המתה, לסיים בהתבוננות אופטימית על חייכם כיום - יחד עם הכאב על האסון הנורא שפקד אתכם, אתם חובקים היום שתי בנות שבוודאי תורמות רבות לאושרכם.

שלכם,
שירי

שלום חן,
בגיל 5 בערך רוב הילדים שהתפתחותם נורמלית מתחילים להבין ולקלוט שלכל דבר יש סוף, כולל להם עצמם וללסובבים אותם. אז מתחילות שאלות על המוות וחרדות סביבו. אין צורך לכת לפסיכולוג, החרדה היא במקומה ובזמנה.
צריך להגיד לה שזה נכון, היא צודקת, אבל היא עדיין מאוד קטנה ויש לה הרבה זמן, ועד אז יש עוד המון דברים לעשות. ופשוט ללוות אותה סביב הגילוי שלה והחרדה עד שזה יעבור.

שלום אורלי,
ברור שצריך להפסיק את זה, אבל כדאי לנסות להפסיק בהדרגה. להסביר לה שזה כואב ולא מתאים, להציע לה דברים חלופיים להחזיק, כרית או בובה רכה, ולאט לאט להפחית את ההתנהגות הזו.כשאת מציעה לה את הבובה או הכרית, תני לה בהתחלה להחזיק אותה כשהיא צמודה אלייך, ולאט לאט תעברי ללהחזיק את הכרית הוא הבובה כשהיא רק מחוברת ליד שלך וכו', עד שתגיעי למצב שהילדה תוכל להירדם איתה לבד.
תנסי להתאים את קצב הגמילה לקצב שלה ככל שניתן אבל אל תוותרי. מה שחשוב שתישארי לידה פיזית ותנחמי אותה בדרך אחרת אבל לא עם הציצי.

לאחר שכתבתי לכם, הודעתי לבתי שאסור לגעת לאמא בציצי שזה כואב ולא נעים, אז היא שאלה אותי אם בפופיק אפשר, אז אמרתי לה שגם לה יש אחד נתתי לה קצת לגעתץ בשלי אבל בגלל שהיא לא מצליחה כל-כל להגיע אליו בנוחות אז היא עזבה די מהר. ניסתי בובה/שמיכה/ אחר לא עובד אבל נראה שמשהו באוויר חדר בא והיא מקבלת בהבנה את האיסור לפחות בימים האחרונים. היא מנסה להכניס יד ואני אומרת לה שאסור והיא מרחיקה את היד ולפעמים מוותרת ומניחה את היד על הכתף או השכמה שלי ומסתפקת בחיבוק, עוד לא חוויתי נסיגה .
השאלה הבאה שלי האם להרשות לה לשים יד לאחרים או להגיד לכולם שישתפו פעולה וימנעו ממנה??.
והאם לאפשר לה לגעת בעצמה בציצי שלה - דבר שמרגיע אותה מאוד. (זה נראה לי במקום אצבע בפה?!)
תודה על המענה הקודם. אשמח למענה חדש.
אורלי

שלום אורלי,
יש לך ילדה חמודה מאוד:-)
בהחט להגיד לאחרים למנוע ממנה. לגבי ההצעה לגעת בעצמה, לא הייתי מציעה להחליף התנהגות מוזרה אחת בהתנהגות מוזרה אחרת. אלא הייתי חושבת על משהו קצת יותר מקובל. בכל אופן, לא ברור לי למה את רוצה להציע לה את זה אם בינתיים היא מסתדרת בלי ומפסיקה לגעת? לא צריך להציע לה משהו חלופי בכוח. אם היא מבינה את המסר ככה, זה גם טוב.