פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום שלומית,
בגיל שנתיים יכולות להיות התנהגויות מרדניות כאלה או אחרות, אם כי בהחלט יש משהו פרובוקטיבי במיוחד בתנהגות של בתך.
את אומרת שברורה לה תגובתכם, מהי תגובתכם באמת? יכול להיות שהיא משוועת לגבול, ואולי האופן שבו אתם מציבים אותו לא עוזר לה.

תגובתנו היא העברת מסר חד משמעי שההתנהגות בה נקטה אינה מקובלת בביתנו.
ניסינו בהמון דרכים: למשל, : טבלת עיצוב התנהגות עם מדבקות והפתעות - לא ממש עניין אותה..
לכעוס עליה באסרטיביות, הרעפת תשומת לב וזמן אישי איתה, שיחות מיוחדות לאחר התנהגות לא מקובלת, פינת פסק זמן, התעלמות בעת התנהגות שלילית וחיזוק התנהגות חיובית.

אנו מאוד מודאגים מהתנהגותה.
מה דעתך?

שלום שלומית,
לא ברור לי מתשובתך כמה זמן התמדתם עם כל אחת מהישטות שנקטתם, יכול להיות שיש לכם ציפיה ששיטה מסויימת תעבוד מיד והאמת היא שצריך להיות עקביים זמן רב עד שהדברים עובדים. אני אומרת זאת כיוון שציינת הרבה דברים והילדה היא בסך הכל בת שנתיים...
יכול להיות גם שהכיוון הוא לאו דווקא בכיוון של הגברת האסרטיביות איתה אלא שהיא מנסה לומר לכם משהו, ולא ברור מה זה.
זה יכול הלהיות קשור למשל לעובדה שיש לה אח קטן והיא מקנאה וזו הדרך שלה להשיג תשומת לב. אומנם את מציינת שניסיתם להרעיף עליה תשומת לב אבל ייתכן שלפני שנוזפים צריך להיות גם דיבור שמנסה להבין אותה וממשיג במילים מה שאולי חסר לה. למשל אם מרעיפים תשומת לב, צריכה להיות גם התייחסות מילולית לכאב ולקנאה שלה באחיה, ולחשוב ביחד איך אפשר לתת לה מקום ייחודי בלי שתצטרך לקבל תשומת לב שבדרכים האלה.

שלום אמא דואגת,
לא בטוח שהילד הוא זה שצריך טיפול, יכול להיות שכן, ויכול להיות שאתם צריכים לקבל הדרכת הורים או בנוסף לטיפול שלו או במקום.
אם אתם מעוניינים בטיפול פרטי, אתם צריכים לחפש פסיכולוג/ית או פסיכותרפיסט/ית שעובד עם ילדים באזור מגוריכם.
אם לא, אתן יכולים לבדוק דרך קופת החולים שלכם איזה אפשרויות טיפוליות יש לגיל הזה יש באיזור מגוריכם.

שלום ירדנה
אכן שאלה מורכבת. קשה לי להגיב כי איני יודעת עד כמה משמעותית חרדתו ומהן השלכותיה.
בגדול כיתה קטנה ללקויות למידה אינה אמורה לתת מענה רגשי וחברתי במהותה. במידה ומבחינה לימודית מתאים להשתלב בכיתה קטנה כדאי לנסות אפשרות זו תוך ליווי צמוד של פסיכולוגית בית הספר, היועצת וכמובן המחנכת. אי אפשר להשוות ימי הולדת לשגרת כיתה וילדים רבים החוששים מימי הולדת אינם מתקשים בגן/בכיתה.
כדאי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן שמכירה אותו. במקביל ניתן לשקול טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי התנהגותי בחרדתו ובגורמים לה.
לכיתה קטנה תמיד אפשר להגיע בהמשך... את גם יכולה להגיע לועדת השמה שיאשרו לו זכאות במידה ולא ילך לו בכיתה רגילה(כדי שלא יפספס שנה).
בהצלחה

שלום שולה,
קודם כל הגבת נכון וטוב. את משדרת לילד מסר של הגנה, ומסר ברור של מה לא טוב לו. אולי ניתן לדבר עם הגננת שתנסה לעזור לו לחבר אותו בגן עם ילד יותר מתאים ולהפריד אותו מהילד המזיק לו. מעבר לזה, אין לי מספיק נתונים לדעת מדוע בנך הוא חסר ביטחון ו/או מתחבר ונגרר עם ילדים שליליים. יש ילדים עדינים שלא מתחברים עם ילדים שליליים, כלומר העדינות עצמה היא לא סיבה, יש פה עוד משהו. מה קורה איתו בשעות אחה"צ, האם באים אליו חברים? האם מזמינים אותו? האם יצא לך לראות איך הוא משחק עם ילדים? האם הוא ילד יחיד? איך התקשורת עם אחיו/אחיותיו? עם אביו? אני לא מספיק מכירה לפי הנתונים האלה ממה נובעת הבעיה ולכן יותר קשה לי לתת פה עוד הכוונה כרגע.

לגבי הילד , אין לו בעיות חברתיות, הוא הולך לחברים אחה"צ וגם באים אליו, האמנם לא מגוון רחב של חברים בעיקר 1-2 חברים טובים שאיתם הוא נפגש כמעט כל שבוע.
יש לו אח בן שנתיים , הוא מתייחס אליו מאוד יפה ולפעמים יותר מידי יפה כלומר, אם האח הקטן מציק לו הוא לא יקום ויילך הוא ישאר ויבכה וזה דבר שיכול לשגע אותי...

עם בעלי היחסים מצויינים - עודף חום ואהבה...

האם חשוב להרחיב לו את מגוון החברים?

שלום שולה,
עניינה אותי ההגדרה שלך לגבי יחסיו של בנך עם אביו - "עודף חום ואהבה" למה הכוונה? יכול להיות שחלק ממה שקורה אצלכם הוא שאתם מפנקים מחבקים ומגוננים עד כדי הגנת יתר. אם זה נכון, זה יכול להשאיר את הילד לפעמים במקום תלותי וחלש, שבו עוד לפני שהוא רוצה משהו נותנים לו אותו, ואם יש בעיה מיד פותרים לו אותה, והוא לא מתרגל פיתרון עצמאי של מצבים, חווה את עצמו חלש, קטן ולא מסוגל להתמודד, להגיד לא, להילחם וכו'. הוא לא נפגש עם היכולות שלו כי הוא אף פעם לא נדרש לממש אותן, ולכן הוא לא יודע מה היכולות שלו ולכן הוא חסר ביטחון. אם זה ככה, אז מפה צריך להתחיל לטפל, קצת פחות לגונן, ולאפשר לו באופן הדרגתי לחוות תסכול, ולתת לו כלים לפיתרון אבל לא לפתור לו תמיד את העניינים בעצמכם.

שלום מוטי,
זה לא נשמע עניין של ללמד אותו, כי אם בגן הוא שולט, סימן שהוא כבר יודע. אם זה קורה רק בבית, זה אוללי קשור באופן כלשהו להתנהלות בבית ולא ללמידה של גמילה, ועל כך אין לי מספיק נתונים כדי לענות.

בבית הכל פיקס ואין לנו משהו חריג מתייחסים אליו בסבלנות לא בית בעייתי .צעקני וכאלו סך הכל ניראה לי שזה אולי קשור לזה שיש לו אח קטן בן 6 חודשים אולי כן ואולי לא בגלל זה פניתי לכאן

שלום מוטי,
לא הייתה כל כוונה לרמוז שהבית שלכם בעייתי, צעקני או שלא מתייחסים לילד בסבלנות. בכל זאת משהו גורם לכך שלמרות שהוא יודע להיות גמול, בבית הוא מתנהג אחרת. בהחלט ייתכן שיש לכך קשר להולדת האח, ייתכן שהוא מקנא, ורוצה להיות תינוק גם. אם הוא גם רוצה להיות תינוק, אז להיגמל זה בדיוק ההיפך, זה להיות גדול. לכן כדאי לדבר איתו על כך, שגם אם יש אח קטן ממנו, זה לא אומר שהוא לא יכול לחזור להיות תינוק מדי פעם, אם הוא רוצה על הידיים, לקבל בקבוק או מוצץ, או לדבר דיבור של תינוקות יש לאפשר לו את זה, להשתדל להימנע מלהגיד לו - אתה גדול זה לא יפה. אם הוא ירגיש שמבינים אותו גם שהוא רוצה להיות קטן, אולי הוא פחות יחשוש להיות גדול ולהיגמל.

תודה רבה על התשובה ..ועל תשומת הלב שיהיה לך אחלה של חג ושבוע טוב

מירי שלום,
התגובות של בתך הן אופייניות לגילה - היכולת שלה לתפוס את הסביבה הולכת וגדלה, והיא מודעת יותר לרעשים ולקולות שבסביבה. מבחינה התפתחותית ואבולוציונית, טוב שהיא נבהלת מרעשים לא טבעיים ולא מוכרים. עדיף שהיא תחשוש מקולות כאלו (כמו מנוע רועש) ותימנע מסביבתם או תקרא למבוגרים לעזרה, מאשר תתקרב אליהם, לא? בהמשך היא תלמד להבחין בין רעשים שונים. אולם תמיד ישנם רעשים שילדים אינם אוהבים, כמו שואב אבק.
כשהיא נבהלת, כדאי שתיקחו אותה אליכם ותחבקו אותה כך שתחוש מוגנת. כשהיא נרגעת, חשוב מאוד להסביר לה את מקור הרעש, כך שהיא תתחיל לפתח את הבחנתה בין קולות וגירויים שונים.
שירי

שלום גלית
אכן צפייה רבה עלולה לגרום נזקים מסוגים שונים: פחות זמן למשחק אישי, פחות זמן לקשריים חברתיים, פחות זמן עם ההורים, חשיפה אפשרית לתכנים לא מותאמים, פגיעה ביכולות הקשב וכו'. יחד עם זאת צפייה במידה היא תקינה ומאפשרת הנאה, מנוחה, העשרה של הידע הכללי, להיות IN מבחינה חברתית וכו'.
המסקנה: הכל במידה.
לדעתי שעתיים ביום זה המקסימום הרצוי. מה דעתך?

ליאת בוקר טוב

האמת שדי הרגעת אותי, כי הבנים שלי רואים פחות משעתיים ביום טלויזיה.

כאשר רואים זה קלטות או הופ.

מה שעוד מפריע לי זה כשבעלי מגיע לבית הוא כמעט תמיד מדליק את הטלויזיה ולרוב על ערוצי ספורט, כך שזה תמיד ברקע ולרוב ללא קול או מאוד חלש. האם גם זה שהטלויזיה לרוב מרצדת בקרע זה נזק לילדי ? אותי באופן אישי זה משגע.

תודה

שלום גלית
עד כמה שאני מבינה ,טלויזיה ברקע על תוכנית שאינה מעניינת אותם אינה מזיקה.
אם זה מפריע לך, זו עילה מספיקה לעלות את זה לדיון בינך לבעלך
בהצלחה
ליאת

שלום לולי,
האם גם בגן הוא מתנהג כך? או שהתקפי הזעם שמורים רק לבית? בכל אופן, מהתיאור שלך נשמע שאתם משתמשים בשיטות רכות מאוד שאולי לא הולמות את הסיטואציה. זה נשמע שאתם לא רוצים באמת לאפשר לכעס גם שלו וגם שלכם להישמע, עד שהוא צריך לצרוח אותו. כשילד כועס, זה לא יעיל להגיד לו תעשה מה שאתה אוהב כי הוא רוצה לכעוס עכשיו ולא לאהוב, אתם לא נותנים מקום לכעס, ואז הכעס רק מתגבר. אתם בעצמכם מגיבים בחיבוק רך ואוהב להתפרצות כעס וזה גם לא מתאים. אתם כאילו רוצים לשדר לילד: "פה בבית אין תוקפנות, רק אהבה" וזה לא נכון. ככל שננסה להתעלם מתוקפנות, היא רק תגבר, אם ניתן לה מקום נכון ומווסת, היא יכולה להיות חיובית ותורמת. לכולנו יש תוקפנות, ואנחנו מאוד צריכים אותה, במידה כמובן, כדי לחיות.
קודם כל במקום לעשות מה שהוא אוהב כשהוא כועס אפשר להציע לו להרביץ לכרית, נניח,או לקנות לו שק איגרוף קטן ולעשות מזה הצגה שלמה, ולהרביץ יחד איתו עד שכולם נרגעים וצוחקים מהעניין.
אחר כך, אפשר לדבר, להבין למה הוא כועס. אם הוא צודק, אפשר להגיד לו שהוא צודק, אם לא, אז אפשר להגיד לו שמבינים את התסכול, מותר לכעוס, אם הוא הוא כועס אפשר להרביץ לכרית , לרקוע ברגל, להגיד שהוא כועס, ואחר כך להירגע ולמצוא ביחד דרך לפתור את הבעיה.

תודה לך על תגובתך זה עוזר מאוד

בגן הוא היה עושה זאת גם , היום התכיפות של ההתפשטות ירדה ,

אך כל תשובה או מישהו שמרגיז אותו הוא עונה בכעס כאילו הוא טעון בכעס כל היום

שלום שירה,
למה להירדם לבד? עד גיל מאוד מאוחר ילדים צריכים ליווי של מבוגר לשינה, שכולל סיפור וחיבוק וכו'. בגיל 10 חודשים נורמלי לגמרי שנרדם על הידיים. רוב הילדים לא ישנים לילה שלם בגיל 10 חודשים.

שלום שירה,

ברור ומובן לגמרי שתינוקכם צריך ללמוד לישון בכוחות עצמו.
תינוק שלא נרדם בתחילת הערב בכוחות עצמו, יצפה שתעזרו לו לישון בכל פעם שיתעורר.
תינוק בגיל חצי שנה מסוגל פיזיולוגית לישון לבדו.
תפקידכם ההורים הוא ללמדו.
אני ממליצה לכם לקרוא מעט מהמאמרים שכתבתי בנושא, הן באתר זה והן באתר שלי, וליישם כמה טיפים.
אם יש שאלות נוספות בעניין, אני פה.
בהצלחה1
נעמה.

שלום שירה,
השאלות של בתך הן נורמליות לגיל הזה. ילדים בגיל 5 פחות או יותר מתחילים לתפוס שיש דבר כזה מוות ושהוא סופי. ההבנה הזו מטרידה, מפחידה ומעציבה אותם אך היא טבעית.

שלום להורים המודאגים,
אתם מודאגים בצדק, המצב נשמע חמור. עליכם לפנות לטיפול באופן דחוף, או באופן פרטי באזור מגוריכם או לאחת התחנות הציבוריות. אתם יכולים להתייעץ עם פסיכולוג/ית בית הספר לגבי האפשרויות באיזור מגוריכם או בקופת החולים שלכם.

תודה על תגובתך המהירה, רופאת המשפחה המליצה לנו לקבוע תור לניארולוג ואכן כך עשינו, התור הוא רק לחודש הבא, האם את חושבת שניארולוג יכול לעזור? האם להשאיר את התור וללכת קודם לפסיכולוגית ילדים? יש לך איזו עיצה לטווח הקצר כיצד להתנהג עם הילד, ובכלל מה לעשות לגבי הרצון להשעות אותו בפעם הבאה שתהייה תקרית אלימה?
לדעתנו השעייה חוץ בית ספרית לא תתרום דבר ורק תגרום לילד נזק. מה אפשר להשיג בזה אצל ילד בגן! הוא לא עושה שום דבר בכוונה להרע, הוא גם יכול להיות מאוד חם ואוהב, זה ילד שאוהב חיבוקים ויודע להחזיר אהבה. אין ספק שצריך לטפל, אבל אם יש לך עצה אינסטנט נשמח לקבל, וכן את דעתך לגבי ההשעייה.
תודה רבה

שלום הורים מודאגים,
אני מסכימה איתכם שההשעיה לא עוזרת לילד. היא ברוב המקרים, להבנתי, עוזרת לבית הספר ולצוות לקחת קצת אוויר ולהירגע. זה בהחלט פוגע בילד לדעתי ויוצר מצב של דחיה. עם זאת, כל עוד הילד לא מאובחן ולא מטופל, לא הייתי נכנסת לעימות עם בית הספר, גם שם נמצאים בני אדם וכרגע הם משדרים לכם שהם לא יכולים להתמודד יותר. כניסה למאבק גם בחזית הזו, לא תועיל לאף אחד כרגע. אחרי שתיכנסו לתהליך אבחון וטיפול, טוב תעשו אם תשתפו את בית הספר במה שנעשה עד כה ותחשבו ביחד, בישיבה משותפת עם יועצת ועם פסיכולוגית בית הספר איזו תכנית אפשר לעשות עם הילד בשעות שבהן הוא מבמסגרת. עדיף לעבוד מתוך שיתוף פעולה ולא להתחיל מערכת יחסים של מאבק שכרגע רק תסמן עוד יותר את ילד שלכם במערכת. בשלב המיידי, הייתי לוקחת כמה ימי חופש עם ההשעיה של הילד, מתייחסת אליהם כסוג של ימי מנוחה ומחלה, שדרושים למשפחה כדי להיערך להערכה מחדש של מצב. הייתי מרגיעה את הילד, אומרת לו שאני יודעת שקשה לו, זה לא נעים לא להגיע לגן וזה לא נעים שהוא לא מצליח לשלוט ולהתאפק ואנחנו עכשיו חושבים איך אפשר לעזור לך. הייתי משאירה את התור לנוירולוג על כנו, ההפניה נעשתה כדי לבדוק את עניין הקשב והריכוז, וזה לא יזיק. עם זאת לא בטוח שזה הפיתרון להכל, הייתי מתחילה בתהיך אבחוני, שכולל נוירולוג, וייעוץ פסיכולוגי אצל מטפל שילווה אתכם בתהליך בהדרכת הורים, התמודדות עם המערכת ואם יש צורך בהמשך אז גם טיפול בילד.
בקיצור העיצה המיידית שלי כרגע - היא לקחת פסק זמן, להרגע ולהתחיל תהליך אבחוני., לשים את העלבון והכעס בצד ולגייס סבלנות, אתם בשיא מהשבר, אם תרגעו ותפעלו נכון, מעכשיו רק יתחיל להשתפר.

שלום זהבית,
הדרך הפשוטה ביותר היא להגיד את האמת. ילדים בגיל הזה לא תמיד מבינים את המשמעות של מוות, ולכן אחרי שאומרים שסבא נפטר, צריך להמתין לשאלות שלו ולפעול לפי הקצב שלו. לפעמים, אם זה תואם את האמונה שלכם, יש הנוהגים לומר שסבא עלה לשמיים ואנחנו לא יכולים לראות אותו. יש לאפשר לילד לדמיין כראות עיניו את המקום שסבא נמצא בו או אם יש לכם אמונה מסויימת אפשר לספר לו (גן עדן וכו') אפשר לתת לו לצייר לסבא ציור אם הוא רוצה, ואפשר להסביר לו שאנחנו זוכרים את סבא בלב עכשיו.
ניתוק למשך שבוע שלם מאביו יכול להיות לו קשה, אפשר אולי להפגיש אותו עם אביו בשעות שב"שבעה" לא עמוס מדי, או להביאו לשם לזמן קצר.

שלום רון
אכן מעט יוצא דופן ןלא מותאם אך לא נראה לי שיש מקום למהומה משפחתית. צריך לבדוק איתה שזה נוח לה. כמו כן לוודא שיש אנשים נוספים בסביבה.

שלום עינת,
נשמע שהילד שלך מפחדת פחות או יותר מ...העולם. השאלה היא איך העולם מתווך לה, כלומר איזה הכנה ואיזה ליווי מילולי היא מקבלת אם בכלל לפני שהיא פוגשת משהו חדש בעולם או משהו שמפחיד אותה. למשל: "היום הולכים למסיבת חנוכה בגן. יהיו הרבה ילדים ואנשים, יהיה רעש ויהיו נרות חנוכה. תוכלי לשבת על אמא ואמא תשמור עלייך ואם תרצי תוכלי לרדת מאמא ואחר כך לחזור. " ואז במסיבה להגיד: ,יש פה הרבה אנשים, זה קצת מפחיד, אבל הם הם לא עושים כלום, רק שרים, בואי נשיר קצת גם..." בקיצור לחבור לחוויה שלה ולתת לה מילים וגם להוסיף מילים מרגיעות, עם אלמנט הבחירה - אפשר לצאת מהסיטואציה אם רוצים ואחר כך לחזור ולנסות שוב.

האם נורמלי שכל הפחדים האלה אצל ילדה אחת?

יש ילד שמפחד מאש
ילד מליצנים
ילד אחר מזרים
אחר מרעש והמולה

הגברת שלי מפחדת מהכל...

התסכול העיקרי הוא שאי אפשר לעשות איתה כמעט כלום: ללכת למקומות שהם לא הבית כמעט בלתי אפשרי (כולל להורים שלי ושל בעלי) בעיקר אם יש אנשים נוספים מלבד הסבא והסבתא, אפילו אם זה דודים שלה. היא מתביישת, נסגרת ,נדבקת אלינו.

לצאת בלילה היא מפחדת כי נבהלת מהירח

ימי הולדת, חנוכה או כל טקס אחר שעם נרות/אש בלתי אפשרי כי היא מפחדת ורוצה הביתה....

אותו דבר לגבי ליצנים אם יש בימי הולדת, הופעות וכו'.

האם זה נורמלי לילדה אחת

אני בהחלט מתווכת לה, לא שוללת את הפחד שלה, אומרת שאמא פה עד שתרגיש רגועה/בטוחה...
היא עדיין מפחדת מכל הדברים , זה לא משנה את הפחד.

שלום עינת,
אכן זה נשמע שהילדה חרדה יותר מהרגיל. אתם צריכים להמשיך ולעשות לה הכרות סימפטית, סבלנית ורגועה עם העולם, ואם זה לא מצליח והמצב מאוד מכביד ומחבל בתפקוד אולי כדאי לפנות להתייעצות.

בקרוב הקטנה תהיה בת שנתיים
בעקבות מה שסיפרתי לך על פחדיה: מנרות, המולה, הביישנות מאנשיםגם קרובים)...

האם נראה לך שיהיה נכון לוותר על יומולדת בבית עם כל המשפחה?

חשבתי לעשות רק את יום ההולדת בגן והאורחים היחידים יהיו בעלי ואני, על מנת לנסות להפחית את ההסתגרות שלה כשיש המון אנשים(אפילו אם הם משפחה קרובה).

ולבקש מהגננת בלי נרות על העוגה.

ובסוף שבוע בארוחת שישי נרים לחיים עם הסבא והסבתא, בלי רעש ובלגן.

היי,

לאור הדברים שכתבת, הפתרון שמצאת הוא נכון.
אפשר יהיה לעשות יומולדת גם בבית, אבל בחוג מצומצם ביותר.
עלייך להתאים עצמך לצרכי הילדה ונתת את הפתרון הנכון בעצמך.

עם סבלנות הדברים ישתנו.
בהצלחה,

נעמה.

יאנה שלום,

בדר"כ בכניסתו של אח חדש למשפחה, נוצרת רגרסיה אצל הילדים האחרים.
התשומת לב מתחלקת ולא קל להם עם העניין.
הכנה נכונה למצב, הן שלך והן של הילדים, יכולה להקל ע העניין.
כמובן, שכל ילד יש להכין בהתאם לגילו, יכולתו והבנתו.
אני מפנה אותך לקרוא מאמרים שכתבתי באתר שלי וגם כתבות ב"מהתקשורת" שפורסמו בעיתון "להיות הורם".

מקווה שהם יעזרו לך "לעשות סדר" בדברים. במידה ויעלו שאלות נוספות, אנחנו פה.

בהצלחה ו..מזל טוב,

נעמה.