פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום רוז,
חשוב לדבר עם הילדה על כך שעומד להיוולד לה אח או אחות, ואמא תהיה בבית אבל היא תלך לגן. אמא עדיין אוהבת אותה אותו דבר ותמצא זמן להיות איתה לחוד (ואכן צריך למצוא זמן כזה) ולצפות לרגרסיה בהתנהגות של הילדה - תתנהג בצורה יותר תינוקית ולתת לה חום ואהבה שם- לא לדחות אותה. יחד עם זה לקבוע גבולות ברורים. אם יותר נוח שאבא יקח אותה - אז אבא יקח אותה - לא ייתכן שהיא קובעת לכם את הסדרים.

שלום לינוי,
בהחלט יכול להיות שמשהו מציק לו. קודם כל כדאי להתחיל פשוט מ...לשאול אותו! "שמנו לב שבזמן האחרון ההתנהגות שלך מאוד השתנתה, אולי זה אומר שמשהו מציק לך וקשה לך, נשמח אם תשתף אותנו...אבא ואמא תמיד לצידך ואתה יכול לבוא אלינו עם כל בעיה, חשוב לנו לדעת". יכול להיות שהתשובה לא תבוא מיד, אלא בשעה אחרת ביום אחרת וחשוב להיות קשובים. בנוסף אתם יכולים לחשוב האם היה שינוי לאחרונה - אח חדש, פרידה במשפחה, שינוי ביחסים בין ההורים, מעבר דירה מחלה או חלילה מוות של מישהו קרוב, מישהו מההורים החליף עבודה ועובד יותר שעות - כל שינוי שיכול לגרום לגך שנהייתם פחות פנויים לילד או שהשפיע עליו.

שלום אסף,
אכן יש גיל כזה בסביבות גיל שנתיים שלוש, שבו ילד לומד להגדיר את עצמו על ידי כך שהוא אומר לא. פעם, ואולי גם היום היה ספר ילדים מקסים שסיפר על ה"דובון לא לא" שווה לבדוק בחנויות אם הוא עדיין נמצא ולהקריא לו אותו.
בעיקרון אתם צריכים להחליט על מה אתם מוותרים ועל מה לא. יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם, כמו מקלחת, ללכת לגן וכו'. אבל אפשר בתוך הפעולה לתת לו לההחליט על דברים - למשל להחליט איזה צעצועים להכניס לאבמטיה, איזה בגדים ללבוש מתוך אפשרויות שאתם נותנים לו. אפשר לעשות מזה טקס, ולהגיד שעכשיו הוא ילד גדול והוא יכול להחליט ככה וככה. אבל היכן שאתם מחליטים שאתם לא מוותרים - שם אסור לכם להישבר אפילו לא פעם ולהיות עיקביים מאוד.

שכחו אותי.... השאלה עדיין בתוקף...

שלום לך
גיל 3 הוא גיל בו מתחילה אינטראקציה בוגרת יותר בין ילדים. יש כאלו שמתחילים מוקדם יותר ויש כאלו שמתחילים מעט מאוחר. עדיין לא הייתי דואגת.
חשוב לבדוק כיצד הקשר עם מבוגרים. האם מדבר ? האם יש מבט עין? האם קיים דיאלוג עם מבוגר? האם כיף לשחק איתו ? האם מחייך לאחרים באופן מותאם? במידה והתשובות לשאלות אלו חיובית, נראה לי שהזמן יעשה את שלו... אם קיים קושי בתקשורת עם מבוגרים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
בהצלחה
ליאת ג

אני מנסה לחשוב על סיבות לבעייה אבל אין לי פתרון למצב- אני כרגע בהריון- והיא יודעת שעוד מעט מגיע תינוק למשפחה. אולי הבעייה החמירה מפני שאנחנו מדברים על זה איתה יותר מדי .
היא מבקשת חיתול בלילה ואני מסבירה לה שהיא ילדה גדולה וכבר לא תינוקת , היא מתחילה לבכות שהיא כן תינוקת- היא עושה את זה כשאני מבקשת ממנה להוציא את המוצץ - היא המווון איתו.
אולי זה בגלל שהיא בצהרון אחרי הגן- עד ארבע, לא שאני יכולה לעשות בקשר לזה הרבה.

אני מנסה לחשוב על סיבות לבעייה אבל אין לי פתרון למצב- אני כרגע בהריון- והיא יודעת שעוד מעט מגיע תינוק למשפחה. אולי הבעייה החמירה מפני שאנחנו מדברים על זה איתה יותר מדי .
היא מבקשת חיתול בלילה ואני מסבירה לה שהיא ילדה גדולה וכבר לא תינוקת , היא מתחילה לבכות שהיא כן תינוקת- היא עושה את זה כשאני מבקשת ממנה להוציא את המוצץ - היא המווון איתו.
אולי זה בגלל שהיא בצהרון אחרי הגן- עד ארבע, לא שאני יכולה לעשות בקשר לזה הרבה.

שלום קאולה,
אני חושבת שהבנת נכון שיש קשר בין ההריון שלך לבין מה שקורה. הבת שלך חושבת שעכשיו יהיה תינוק אחר והיא תצטרך להיפרד מהתינוקות ולהיות גדולה לנצח, ולא תוכל לחזור להיות תינוקת לעולם. ילדים בגיל שלוש הם עדיין לא גדולים, הם "קצת גדולים" והם רוצים שתהיה להם האופציה לחזור להיות תינוקות באופן זמני כשבא להם. ככל שאת אומרת לה שהיא גדולה היא מתעקשת להיות קטנה ויש ביניכן מאבק על זה שבא לידי ביטוי בעניין של המוצץ ובעניין של הגמילה. כדאי להפסיק להגיד לה כל הזמן שהיא גדולה. היא רוצה לגדול בעצמה, גם אם לא תגידי לה את זה כל הזמן, ויש דברים שבהם היא גדולה גם ככה - היא הולכת לגן עד 4 ובטח עוד דברים. אפשר להגיד לה שהיא קצת גדולה וקצת קטנה, ותמיד היא יכולה לחזור קצת למוצץ ובקבוק ולחזור להיות שוב תינוקת של אבא ואמא, ואחר כך לחזור להיות קצת גדולה ואז לחזור שוב - עד שהיא לא תצטרך יותר.
משהו נוקשה מדי כנראה באופן שאת רוצה שהיא תגדל כבר ויתפנה לך מקום לתינוק חדש והיא מרגישה מגורשת מגן עדן. צריך להגמיש את זה קצת.

שלום דקלה,
כדאי ומומלץ ללוות את תהליך ההירדמות בהרגלים שונים של התייחסות וקשר עם הילד. כשאת עובדת לידו, יכול להיות שנרגע אבל אולי הוא מתרגל לדפוס מעט מרוחק של קשר. שעת השינה היא שעה רגישה אצל ילדים, כדאי למצוא דרך נעימה ושקטה להתייחס אליהם ברגעים האלה - חיבוק, נשיקה, שיר ערש, ובגילאים מאוחרים יותר סיפור.

שלום נועה.
קודם כל הבת שלך לא מופרעת, היא רק בת שנתיים. ילדים בגיל הזה מרביצים להורים שלהם לפעמים, כשהם מתוסכלים. זו הדרך שלהם להוציא תסכול, הם עדיין לא מכירים דרך אחרת. עונשים וכעס לא יעזרו כאן, אלא אפילו יחמירו את מצב. יכול להיות שאת לא כל כך לוקחת בחשבון את גילה הצעיר ונפגעת ונבהלת מהתנהגותה כאילו היא ילדה בוגרת הרבה יותר שמבינה.
אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים, כדי שתוכלי לקבל כלים להבחין מתי ואיך נכון להציב גבול בגיל הזה ומתי נכון לתת לילדה כלים אחרים, מתי להגיב בצורה משחקית ובהומור וכו'.

האם אפשר להפנות אותי להדרכת הורים באזור ראשון לציון
תודה.

שלום לימור,
את יכולה להתעניין דרך המכון להתפתחות הילד של קופת החולים בה את חברה.

שלום דורית,
הבעיה של ילדתך היא לא החוגים אלא הביישנות. לא תיארת איך היא בסיטואציות אחרות - האם היא מוזמנת ומזמינה אליה אחה"צ? האם היא משחקת עם ילדות אחרות רק כשזה אחת על אחת? איך היא בבית הספר? איך הייתה בגן? הרי הבעיה בטח לא התחילה רק בחוגים? יכול להיות שבאופן כללי קשה לה בקבוצה, ואולי צריך להרגיל אותה באופן הדרגתי קודם לשחק עם שתי ילדות שהיא מכירה שאתם מזמינים אליכם והיא מרגישה בבית ואחר כך קצת להקשות ולרדת למטה עם שתי ילדות ואחר כך להצטרף לקבוצה של 3, ואחר כך להצטרף לקבוצה של ילדים שהיא לא מכירה.
אם הבעיה הזו קורית רק בחוגים, צריך לחשוב מה ההבדל בין החוגים למסגרות האחרות - למה היא יכולה לשחק בקבוצה במקום אחר ובחוג לא. האם המדריך זה מה שעושה את ההבדל? האם החוגים עוסקים בסוגים שונים של פעילות גופנית ושם במיוחד היא מתביישת?

שלום אלינור,
נשמע שאכן יועיל עבורכם ייעוץ. אתם יכולים לפנות באופן פרטי לכל פסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים באיזור מגוריכם או למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם איזור מגוריכם ולבקש הדרכת הורים.
בהצלחה,
סמדר.

שלום הדס,
לא פירטת בשאלה מהן התגובות שלה בדיוק, ועד כמה הן בכלל מפריעות? האם משתוללת, מתפרעת, ולא מתפקדת חצי יום אחר כך, או כועסת ואחרי כמה דקות זה עובר לה? לא על כל דבר צריך טיפול, ובטח לא בגיל כזה קטן. הילדה מקנאה, וקשה לה, כדאי לדבר איתה על כך שלה יש את התכונות היפות שלה ולאחרים יש את שלהם וזה יש למישהו יש משהו שלה אין זה לא אומר שהיא לא שווה. תשימו לב האם בבית יש דגש הישגי מסויים לגבי כמה דברים צריכים להיות יפים וטובים. כמה מהפעילות בבית יכולה להיות סתם להנאה וכמה צריך כל הזמן למדוד הכל - האם זה טוב האם זה מצויין וכו'. אם לכם יש גישה כזו, גם אם זה לא נאמר לה במפורש, יכול להיות שהיא קולטת שזה חשוב וזה מלחיץ אותה. העניין הוא לא תת לה בכרח יותר חיזוקים אלא לייצר יותר ויותר אינטראקציות שלא מבוססות על חיזוקים אלא על אהבה בלתי מותנית - כלומר לא משנה אם היא ציירה יפה או לו, זה כיף לצייר, ולא משנה אם היא נראית יפה או לא אוהבים אותה בלאו הכי וכו'.

התגובות בעיקר של כעס ורצון לקבל את תשומת הלב, כלומר את המחמאה ברגע שהיא מקבלת זה עובר והיא ממשיכה בסדר היום.
אני מקווה באמת שלא הגזמנו בעניין, אבל בהחלט אני משתדלת לא לפתח סוג של מצויינות וכו', בבית אנחנו לא עובדים איתה, או מנסים ללמדה מעבר למה שהיא מקבלת בגן . הרצון שלה בעיקר לשחק משחקי כאילו בבית. לא תמיד אנו כמובן משתפים פעולה .. בשל עיסוקים וכו'.
יתכן והדבר נגרם כתוצאה מהגן. אולי בשל רצונה להיות במרכז. באמת שאין לי מושג בעניין.
היא לא משתוללת אבל בהחלט גם לא מקבלת שאולי עוד ילדים הם גם יפים גם חכמים וכו'.
אף פעם לא דרשתי מעבר ליכולת שלה. והחיזוקים והמחמאות באים באופן אוטומטי.

שלום הדס,
לא התכוונתי בתשובתי לגבי הישגיות לכך שאתם עובדים איתה כדי לשפר את הישגיה. אבל יכול להיות שההתייחסות העיקרית שהיא מקבלת ממכם היא סביב חיזוקים, כמו שאמרת - באים באופן אוטומטי. אולי יש עוד דרכים להגיב אל הילדה מלבד לתת לה חיזוק שאתם פחות משתמשים בהם. למשל כשהיא מראה ציור - יותר להתעניין התוכן של הציור, לשבת איתה ולצייר גם, להשתתף בחוויה שלה ופחות לתת חיזוק יפה או לא יפה שיכול להיחוות כסוג של ציון, אלא לנסון להיות איתה בדרך אחרת מלבד חיזוקים. בדיוק בגלל שאני מסכימה איתך שהיא מחפשת דרך זה תשומת לב, אני מציעה לגוון את האופנים שבהם היא מקבלת תשומת לעוד דרכים מלבד חיזוקים. יכול להיות שאתם לא מתכוונים, אבל אם עיקר ההתייחסויות שלכם למעשיה הן דרך חיזוקים היא לא לומדת ליהנות מקשרים בעוד אופנים והחיזוקים נהיים הדברים העיקריים והקריטיים בחייה.

שלום דוד,
לצערי הרב התשובה לשאלתך היא בהחלט כן. ילד זקוק לקביעות ויציבות של הדמויות המטפלות בו. זה אחד התנאים הכי חשובים להתפתחות בריאה מבחינה ריגשית. העובדה שהילד שלך נפרד ממך לשבועיים שלמים בכל פעם היא קריטית לגבי היכולת שלו להפנים אותך כדמות משמעותית בטח בגילו. גם בגיל יותר מאוחר, במידה ותיעדר באופן הזה הוא ילמד שאי אפשר לבנות על נוכחותך ברגעים קריטיים של חייו, בשעות משבר שעלולות להיווצר דווקא שאת בחו"ל אי אפשר לפנות אליך לעזרה, אסיפות הורים, מסיבות סיום ועוד ועוד אירועים משמעותיים שלא בטוח שתוכל להיות בהם. יש לכך משמעות אדירה על ההתפתחות הריגשית שלו ועל התחושה שהוא חשוב לך. ילד לא מבין ריגשית (גם אם מסבירים לו, זו הבנה מילולית ולא תמיד ריגשית) שאבא לא נמצא כי הוא לא יכול. מבחינת הילד, גם אם זה לא נאמר, יש אפשרות שאבא לא נמצא כי אני לא מספיק חשוב לו. העבודה יותר חשובה לו.
לכן, למרות שאולי נדמה לך שאשתך לשעבר לא אובייקטיבית וקשובה לעצמה ולא לילד, מה שאולי יכול להיות נכון , בעניין הזה היא צודקת.

שלום חיננית.
את צודקת שהוא צריך להשלים בשלב מסויים עם הפסדים. המסר שאת מעבירה לו על כך שזה בסדר גם להפסיד הוא מסר נכון וטוב. יחד עם זאת זה סביר מאוד, בגילו שיהיה לו קשה עם זה, זו אחת המטלות ההתפתחותיות של הגיל הזה והוא מתמודד איתה. מה שאני שמה לב, זה שלא עצם הניצחון הוא הדבר היחיד אלא שיוותרו לו. כלמור גם אם הוא לא ניצח - וויתרו לו זה בסדר מבחינתו? כאן באמת יש בעיה. יכול להיות שהו אמרגיש שאין לו מספיק כלים כדי לנצח ואז יש תחושת נחיתות גדולה שה א מנסה להכחיש אותה על ידי עיוות של המציאות - כאילו הוא לא באמת הפסיד. השאלה איך הוא משחק במקומות אחרים. האם הוא משחק גם בבית? ועם מי? האם משחק איתכם ההורים? האם אתם מוותרים לו? אחת הדרכים לעזור לו היא לשחק איתו בבית אבל באופן שיכול ללמד אותו לנצח. ילדים בגיל הזה צריכים להבין עדיין לקבל עזרה בהבנה של אסטרטגיות משחק - יכול להיות שהוא לא ממש למד איך כדאי לשחק כדי לנצח וצריך קצת לעזור לו שם כדי שירגיש יותר ביטחון ולא יצטרך שיוותרו לו כדי לנצח אלא ינצח באמת . מעבר לזה החיים ילמדו אותו, הוא יבין מהר מאוד שאם הוא לא משתלב לא משחקים איתו והוא יצטרך להתפשר.

סמדר שלום,
תודה על ההתייחסות, בן יודע לנצח יפה המון פעמים בזכות עצמו בזה אין לי ספק, בצהרון יש עניין שאם מנצחים מקבלים פרסים קטנים וזה מטריף אותו יותר , וקשה לו להתמודד עם ההפסד החומרי.
בבית אנחנו משחקים המון במשחקי קופסא וקלפים כמו טאקי ופיקולו ואני ממש לא מוותרת לו על ניצחון, כאשר הוא מתעצבן שהוא מפסיד אני מפסיקה את המשחק ואומרת לו שהתחושה שהוא נותן לי כאשר אני מנצחת לא נעימה לי ולכן אני לא מוכנה לשחק איתו אז הוא מתנצל ומאוד משתדל לפרגן אחרי שאני מנצחת.
עם החברים שלו בבית הספר או אצלנו בבית כאשר הוא מפסיד אני רואה שהוא המון פעמים תופס את עצמו ו"משחק אותה" כאילו לא מזיז לו למרות שבפנים אני יודעת שהוא משתגע יחסית זה עובר לו מהר( יש לו המון חברים) .
השאלה שלי איך להגיע אליו שידבר על מה הוא מרגיש כשזה קורה ואיך אפשר להפוך את ההרגשה של הכעס ? אני בטוחה שהחיים ילמדו אותו אבל מנקודת מבט של אמא הייתי שמחה לעזור לו לעבור דברים בקלות.

תודה שוב

שלום חיננית,
נשמע לי מהתאור שלך לבנך קשה התמודד עם הפסדים אבל הוא מסתדר בבית ובבית הספר ברמות שונות. בצהרונית זה קשה לו בגלל הפרסים. לא ברורה לי מדיניות הפרסים בצהרונית, איזה מסר חינוכי היא באה לקדם. אני יכוה להבין שנותנים פרסים או מדבקות על התנהגות טובה אבל לא על נצחונות במשחקים. האם ניסית לברר מדוע הם עושים זאת? בעיני יש כאן מסר להישגיות מיותרת במה שאמור להיות תרבות של פנאי. כל העניין במשחק הוא משחקיות שבו ושאין שם לחץ כמו החיים האמיתיים, הפרס מקלקל זאת וגם מסכסך בין הילדים. לא ברורה לי המדיניות הזו, אולי כדאי שתבררי אותה. מעבר לזה הילד הוא תחרותי בצורה סבירה לגילו ואני מניחה שהוא יסתגל להפסדים עם הזמן ועם המסרים הנכונים שעוברים ממך.

שלום אירית,
טוב שפניתם לטיפול. בינתיים, עד שהטיפול יתחיל, אפשר לנסות לדבר עם הילד על כך שקרה הרבה פעמים שאיחרתם ולא קרה כלום ועליתם במעליות גם לא קרה כלום, וגם אם המעלית נתקעת באים לחלץ, כלומר לנסות להגיע איתו להסכמה שזה שמשהו יכול לקרות זה לא אומר שיש סיכוי גדול שהוא יקרה והפחדים שלו הם לא לגמרי אמיתיים, אלא הלחץ משפיע על החשיבה שלו באותם רגעים. ואז לנסות לחשוב מה יכול עזור כשהוא מרגיש לחץ: 1. באמת להתקשר כדי לברר איפה ומתי תבואי (בלי לחץ, רק כדי לדעת)2. לנסות לנשום עמוק ולחשוב על משהו חיובי. אתם יכולים לתרגל את נשימות איתו ביחד, לפני השינה או בזמן שיש לכם פנוי. גם חשוב שתשדלו לא לאחר לו ואם אתם מאחרים להודיע לו, ולא לחכות שהוא יילחץ ויחפש אתכם.
דבר נוסף להמתין בסבלנות לטיפול אצל הפסיכולוגית. נראה לי מעניין שכמו שלבן שלך אין סבלנות לחכות שתבואי, גם לך אין סבלנות לחכות לתור אצל הפסיכולוגית. הרי הבעיה לא התחילה היום...
בהצלחה.

תודה רבה....

יש לי שאלה נוספת...
הילד נמצא בחוג כדורגל, ואיך אפשר להסביר שהוא נשאר בחוג לבד בלעדי. וכשאני שואלת אותו איך זה שהוא לא נלחץ. הוא עונה לי שאני יודע בוודאות שאת תבואי לאסוף אותי כי את לא מגיע מעבודה אלא מהבית. וכשאת צריכה לאסוף אותי כשאת בעבודה אני נלחץ. אשמח לקבל תגובה כיצד להסביר לילד.

ושוב תודה רבה על התגובה

שלום אירית,
זה בדיוק העניין, אם הוא יודע מהעבודה את מאחרת סימן שהוא יודע שהסיבה לאיחור היא לא שקרה לך משהו אלא שהעבודה מעכבת אותך, אז הוא פשוט צריך לחכות בסבלנות....

שלום כוכי,
תראי, לא נתת הרבה פרטי רקע, יכולים להיות כאן הרבה דברים שגרמו למצב הזה. הדבר היחיד שבולט לי כרגע שהוא השימוש שעשית במילה "הסברנו" הסבר זה משהו שמתאים להתחלה, אבל בעיה ברמה כזו של חומרה שאת מתארת זה לא עניין להסבר אלא להצבת גבול הרבה יותר נחרץ ותכליתי, ויכול להיות שזה מה שאתם עדיין לא עושים.

שלום אבי,
הייתי נזהרת כרגע מלשים על הילד תווית של קרימינל והיית מעדיפה לנסח את מעשין כסוג של איתות אליכם. על מה אני לא יודעת עדיין. השקרים שלו לא מאוד מתוחכמים, ומגיב לדבריך בהבנה לענישה וגם מבצע אותה, זה קצת נשמע לי שהוא רצה להיתפס. מה קורה פה? לפעמים (ואני לא אומרת שזה מה שקורה אצלכם) ילדים עושים בעיות, כי רק כשהם עושים בעיות, אבא ואמא שרבים ביניהם - פתאום מתאחדים ונעמדים בחזית אחידה. ילד שחושש למשל שהוריו יתגרשו, יכול להפעיל את ההורים סביב כל מיני מצבים כדי להסיח את דעתם ולגרום להם לחבור ביחד שוב. אולי זו הדרך של הילד לקבל תשומת לב שאבדה לו עקב הולדת אח או שינויים אחרים במשפחה. אולי כל עוד הוא ילד טוב, הוא לא מקבל התייחסות מיוחדת, אבל כשיש בעיות - הוא מקבל הרבה תשומת לב, ואת אחיו קצת עוזבים. בקיצור, יכול להיות שמעבר לתגובה החמורה שהגבתם על המעשה עצמו כדאי לחשוב יותר לעומק האם הילד סובל ממצוקה כלשהי ולהתייחס אליה ולא רק לסימפטום.

אגב,היום הוא הודיע שמצא את המחברת מתחת לארוןאך לא הצליח להוציאה. עזרנו לו להוציא ושאלנו אם הכין השיעורים. הוא ענה בבישנות שלא ושרק בזה הוא לא אמר אמת, אך הוא באמת איבד אתמול את המחברת. ענינו לו כי אנו אוהבים אותו מאד וכי זו לאבושה לא להכין שיעורים, ושחשוב לומר תמיד את האמת ללא חשש.
שוב תודה.

זה באמת לא נשמע ילד בתהליך קרימינלי...:-)