פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום נויה,

לעתים, התנהגות זו מתחילה מהדברים הקטנים: "מי מגיע ראשון למקלחת"? "מי מסיים לאכול?" וכו'.

הילד לומד ומאמץ התנהגות תחרותית.

בכל פעם שינסה להכנס לתחרות בסביבת הבית, תחזרו ותאמרו: אנחנו לא בתחרות.
לעולם אל תערכו השוואה בינו לבין אחיו, אם יש כאלה.
לעולם אל תתנו לו דוג' חבר שמתנהג יפה, כדי ללמוד ממנו.

תנו לו דוג' אישית איך שאמא ואבא לא מתחרים ב... וכו'.

שחקו ועשו תאטרון בובות, דרכו הבהירו את המשתמע.
שיחות ישירות לא יועילו.

הקנו לו כישורים חברתיים טובים יותר.

את מוזמנת לקרוא באתר זה או באתר שלי מאמרים שכתבתי בנושא.

בהצלחה,

נעמה.

שלום לימור,
אני חושבת שאת צודקת. אז קודם כל בשיחה אמיתית אומרים פשוט את האמת. הייתי אומרת לה שאומנם אתם רגילים לדיבור שלה ומבינים אותו אבל מי שפחות מכיר אותה שם לב שהיא אומרת אחרת חלק מהאותיות. זאת הסיבה שהיא מבקרת אצל קלינאית תקשורת, כדי לעזור לה בזה. כדאי להעביר את המסר שאין פה שום דבר שאמור לבייש אותה, רק בהתחלה לפני שמכירים אותה ילדים צריכים להתרגל, ואחרי שמתרגלים הכל בסדר, עובדה שיש לה חברות (במידה ואכן יש לה) והיא מסתדרת נהדר בגן (במידה וזה אכן כך). בהמשך, אם יש לה שאלות, צריך לענות עליהם, אולי בהתייעצות עם קלינאית התקשורת - איך מסבירים לילדים על הבעיה מבחינת ההסבר המקצועי.

אכן היא חברותית מאוד ומסתדרת בגן. תודה, אני אעשה זאת.

שלום נועה,
אני באמת לא יכולה לדעת מאיפה הילד לוקח את המילים האלה. אפשרות אחת שהוא שומע מישהו אחר בבית מתבטא כך לגבי עצמו ומזדהה איתו. האם יש משיהו בבית שחש קורבן ומתלונן חלק גדול מהזמן?
זאת אפשרות אחת.
אפשרות נוספת, קשורה לתאור שלך שהוא מקבל ים פינוקים בבית ושהוא מלך הבית. ילד לא אמור להיות המלך בבית, זה נותן לו תחושת כח לא מציאותית, ויכול להיות קשור לכך שהוא נוטל על עצמו אשמה מוגזמת כי הוא חושב שהכל בשליטתו באמת ולכן גם הכל באשמתו. בנוסף אם הוא רגיל להיות מלך, אז ברגע שהוא לא במרכז העניינים זה סימן ששוכחים אותו, ברגע קצת כועסים עליו זה נראה לא שייך, לא מובן וסוף העולם. ילד צריך להיות ילד, עם חובות, זכויות ופרופרוציות בחיים. יכול להיות שמצד אחד אתם נותנים יחס חסר פרופרציות ומצד שני מצפים ממנו להגיב בפרופורציות. זה לא הולך ביחד.
התגובה שלך שהו אמדבר שטויות יכולה קצת להחזיר את הדרמה לפרופורציות. יחד עם זה גם שאר היחס בבית צריך להשתנות.

שלום דנה,
יש הרבה ילדים שהפרידה קשה להם ואחר כך הם מסתגלים יפה בהמשך היום. אם את לא מאמינה למה שהגננת מספרת אמת את יכולה לבוא פעם אחת או מספר פעמים במפתיע באמצע היום ולהיווכח בעצמך. אם הגננת צודקת אז בהחלט זה מספיק כדי לדעת שהבעיה היא רק עם הפרידה.

ראשית נשאלת השאלה עד כמה זה מפריע לו. במידה והוא מעוניין להתגבר על הפחד, ניתן לחשוף אותו באופן הדרגתי למעלית. ראשית לעמוד ליד דלת פתוחה, בהמשך לעמוד בפנים עם דלת פתוחה וכן הלאה בהדרגה. חשוב להגדיר איתו פרס שיקבל על הצלחה בכל שלב.
ניתן גם לקרוא איתו חומר על מעליות ולהסביר לו כיצד היא פועלת. ניתן להסביר שהסיכוי להיתקע קלוש וגם אם כן, ממתינים והמעלית חוזרת לפעול.
במידה ואינו מעוניין להתמודד עם הפחד, נסו לשכנע אך הימנעו מללחוץ. אם זה לא הולך, עיזבו והמתינו שיגדל, בתקווה ששבהמשך יהיו לו יותר כוחות להתמודד. במידה והפחד מוכלל גם לתחומים אחרים, או מתחיל להשפיע על חיי היום יום, פנו לטיפול קצר מועד על פי הגישה הקוגנטיבית התנהגותית.
בהצלחה
ליאת גרוס

שלום גלית
כדי להעלות הסתברות של התנהגות מסויימת צריך לחזק אותה ולהחליש את ההפוכה לה. חשוב להדגיש בופן חיובי כל פעם שאינו צועק. לאמר לו בגלל שביקשת כלכך יפה אתה מקבל. במקביל חשוב לא לספק לו את מה שמבקש במידה וצועק. פשוט לא. גם לא מייד אחר כך כשמבקש יפה. חשוב שיבין שמי שצועק מפסיד.
כנראה עד עכשיו השתלשם לו לצעוק ולכן למד את הטריק. לא עוד! צועק לא יקבל. מבקש יפה יקבל כפול.
נסי ותראי...
ליאת

שלום גילה,
נשמע שאת עושה כמיטב יכולתך כדי להקל על הילד. אולי יש לך ציפייה שאם תעשי הכל נכון לילד לא יכאב, וזה לא כל כך ריאלי. מהתאור שלך לא נשמע שהילד זקוק לטיפול כרגע. בודאי שהוא עצוב, אבא שלו לא נמצא איתו. את לא יכולה למנוע את העצב, את רק יכולה לתת לו מקום.

לאבא המודאג שלום,
אני מתארת לעצמי את החששות המציפים אותך, אולם לצערי לא ניתן להשיב לשאלותייך ללא היכרות עם הילד ואיסוף מידע מכם ומהגננת. המקום המתאים ביותר לבדקו הוא במכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. במידה והבעיה תיפסל ויאמרו שהוא אינו סובל מבעיה התפתחותית כלשהיא, תוכלו להיות רגועים. במידה ואכן יימצא קושי כלשהוא - ככל שהטיפול מוקדם כך הוא יכול להקטין את הקשיים. לכן פניה לאבחון היא מתאימה ביותר.
בהצלחה!
שירי

שלום אמא,
את מתארת תופעה בלי לתאר את הגורמים, הטריגרים או חשיבה כלשהי מה גורם לילד להתנהג כך. כל עוד אנחנו לא מבינים מה קורה, קשה מאוד לגבש דרכי פעולה יעילות. אם למשל הילד שלך מתפרץ אחרי שאחיו מציקים לו, לא ייתכן שנרסן אותו בלי לטפל בהצקות, נכון? אם למשל הילד מתפרץ כתוצאה מתסכול, אנחנו צריכים להבין איך הגיע למצב הזה? האם מתקשה לדחות סיפוקים? האם זקוק לכלים כדי לקבל את מה שהוא רוצה בדרכים אחרות? האם זקוק לגבולות עיקביים ומכיוון שלפעמים הוא מצליח להשיג דברים דרך הקללות אין לו אינטרס להפסיק אותם? בקיצור, לא ברור מהתאור שלך.
אני יכולה לשער, וזה ניחוש בלבד, שזו דרכו של הילד שלך לקבל התייחסות. משהו קורה שעליו לצרוח כדי שיתייחסו אליו. האם יש בבית סדר יום קבוע עבורו, והתייחסות נפרדת עבורו, מבחינת זמן שיושבים איתו, סיפור שמספרים לו?, או שהיום מתנהל בבית עם 4 ילדים בבלאגן מסויים, שהילד לא יודע מתי יתייחסו אליו, מתי הזמן שלו לאכול וישון, מתי מקבל חום ואהבה וכו'. אם זה כך, זה משאיר אותו חרד ולא מוחזק, והוא פשוט צורח לכל עבר כדי שיחזיקו אותו ויתחילו לטפל בו.
ודבר אחרון: נא לא לאיים עליו בפלפל חריף, זו ענישה אלימה שתהפוך אותו רק יותר אלים ולא פחות אלים. אי אפשר לדרוש מילד להיות פחות אלים ולהתנהג אליו באלימות.

התכוונתי ל"נודע" בתחילת הטקסט.

שלום ריקי,
מידע ע מקרה כזה גורם לטלטלה במשפחה. זה כואב ומפחיד להכיר בכך שדבר כזה נעשה, יש רצון להגן על הילד ומצד שני לא לפגוע בו עוד יותר , יש רצון להעניש את הילד השני אבל יש חשש לחשוף את הילד שנפגע.
הדבר הרצוי הוא ללכת להתייעצות מסודרת שבה ניתן לפתוח את כל ההתלבטויות. הילד שנפגע צריך עזרה, הוא הולך עם סוד הרבה זמן. הוא לא סיפר עד שלא התעניינו, המסקנה היא שדווקא צריך להתעניין ולא לסגור את הסיפור.
לגבי הדיווח - בעיקרון צריך למסור על כך דיווח למשטרה, כיוון שאותו ילד גם פוגע בילדים אחרים. אם האחיין שלך לא ירצה הוא לא חייב לשתף פעולה עם חוקר ילדים מטעם המשטרה, אבל לדעתי כדאי להודיע. לבית הספר אתם לא צריכים להודיע אם אתם חוששים שלא ישמרו שם על הסודיות של האחיין שלך.
אבל לא הייתי מדלגת על המקרה הזה ומשאירה אותו בלי טיפול.

שלום לך,
יש הרבה מרכיבים במה שאת מתארת, ואני אתייחס אליהם בהדרגה:
הדבר העיקרי שקיים כרגע אצל בנך הוא השינויים החדים שעבר בחודשים האחרונים: לידת אחותו, מעבר דירה, מעבר עיר והתחלת גן חדש בשפה אחרת, שאינה השפה השגורה שלו. כל שינוי שכזה הוא שינוי שדורש מהילד התארגנות והתמודדות, וכל אלו יחד הם זעזועים רציניים בחייו, שעליו להסתגל אליהם. מאוד בולטת בשאלתך החשיבות האדירה שאתם מייחסים לחלק האינטלקטואלי. אין בכך מן הסתם כל פסול, וכמובן שחשוב לסייע לילד כ"כ מוכשר וחכם להמשיך בהתפתחות הקוגניטיבית הגבוהה שלו. אולם חשוב שתקפידו גם להתייחס להיבטים אחרים באישיותו ובחייו, ולא רק להיותו כ"כ חכם. אני מרגישה שאתם עושים לילד כל הזמן מבחנים עד כמה הוא חכם, בעוד שהוא כרגע מוטרד מהתמודדויות שהן הרבה יותר רגשיות ובינאישיות. לא ברור לי, למשל, למה להעמיס עליו בשאלות ולשאול אותו שאלות מכשילות, כמו האם אחותו אוכלת שניצל. עוד יותר מכך - זה גם סביר שילד שהוא בסהכ בן שלוש וחצי עשוי לא להבין את נושא ההנקה, תחליפי חלב וכדומה, ולא להבין אם אחותו אוכלת שניצל; אני יכולה לחשוב על כמה מבוגרים צעירים שלא שולטים בנושא תזונת תינוקות לפני שנולדים להם ילדים.
אולי לילדכם נמאס מהדרך שבה אתם רואים אותו, והוא רוצה להפגין בפניכם ובפני הסביבה שהוא בכל אופן בן שלוש וחצי שנים. הוא זקוק לכך שתראו אותו ואת מצוקותיו, ותוכלו לעזור לו בהסתגלות. אני מבטיחה לכם שהתפתחות קוגניטיבית גבוהה נשמרת גם במעבר בין השפות, אולם רק ילד שפנוי מבחינה רגשית, יוכל להפנות תשומת לב לגירויים אינטלקטואליים.
אני חושבת שגם כולכם, כמשפחה, עברתם שינויים רבים לאחרונה. תנו גם לעצמכם את הזמן להסתגל מבחינה רגשית. אני מתארת לעצמי שגם את לקחת חופשת לידה באורך מסוים, וכשתחזרי לעיסוקייך הקודמים תחזרי לתפקד כבעבר. גם בנך זקוק לזמן הסתגלות, וכדאי לאפשר לו זאת.
בהצלחה בהסתגלות של כולכם,
שירי

דניאלה שלום,
ראשית אני רוצה להפנות את תשומת לבך לשאלה שנענתה לפנייך, לגבי לעיסת שרוול הבגד. כפי שתראי, מה שאת מתארת זו התנהגות נפוצה בגיל בתך, ואני אשתמש בחלקים מתשובתי לשואלת שלהלן.
ילדים ומבוגרים רבים מרגיעים את עצמם באמצעות סיפוקים אוראליים - מציצת אצבע או מוצץ, כסיסת ציפורניים, לעיסת מסטיקים, אכילת אוכל מנחם וכדומה. לעתים ההרגל נותר גם כשאין מתח או לחץ, כמשהו מרגיע ומהנה. גם אנחנו הרי לא תמיד אוכלים רק כדי להשביע רעב.
לא ברור לי של מי המוטיבציה להפסיק עם המציצה. ייתכן שיתוף פעולה מצד בתך רק כשהיא תרגיש שזו התנהגות שאינה מעוניינת בה (לרוב זה יקרה אם היא תשלם על כך מחיר חברתי מסוימ). הדרך לעזור לבתך היא בשילוב של הסבת תשומת לבה כשהיא מוצצת אצבע (וזאת כשיש לה מוטיבציה) ופיתוח דרכים אחרות להרגיע את עצמה ולהפחית מתח - לומר לעצמה משהו מרגיע, להירגע עם בובת פרווה / למולל חיתול בד , וכדומה.

בהצלחה,
שירי

שלום טלי,
קודם כל היסטריה זה אף פעם לא טוב. הילדה שמחה ללכת לגן, שאלת לגבי עונש וקיבלת תשובה, אני לא חושבת שאת יכולה לברר יותר מזה. אולי את יכולה לשאול אימהות אחרות האם שמעו על דבר כזה. וזהו. פשוט תניחי לזה, את מעסיקה את עצמך במשהו שלא נראה אקוטי וחשוב כרגע (הילדה הולכת בשמחה לגן) ונותנת לו נפח עצום, בלי בסיס ראייתי מוצק (סליחה על הניסוח המשפטי:-)

מירי שלום,
ילדים ומבוגרים רבים מרגיעים את עצמם באמצעות סיפוקים אוראליים - כסיסת ציפורניים, לעיסת מסטיקים, אכילת אוכל מנחם וכדומה. ההתנהגות של בנך היא חלק מכך. אני לא יכולה לומר מבלי להכיר אותו אם הוא נמצא במצוקה רגשית או לא, אולם לעיסת דש הבגד בלבד אינה מבטאת קושי רגשי או אחר. זו התנהגות שנפוצה בגילו, ואני מפנה אותך לראות את השאלה שעניתי לה אחרייך.
אפשר לעזור לו בכמה דרכים: ראשית, כדאי לסייע לו לפתח דרכים אחרות כדי להרגיע את עצמו ולהפחית מתח - לומר לעצמו משהו מרגיע, לתת לו חפץ מהבית שהוא קשור אליו וכדומה. שנית, ניתן בימים שהם לא מאוד קרים, לקפל את השרוול עד המרפק ובכך להקטין את הסיכוי שילעס אותו. כמו כן, רצוי תמיד להסב את תשומת ליבו ולעזור לו בזיהוי מה מפריע לו באותו הרגע, במידה ודבר כזה קיים.
בהצלחה,
שירי

שלום מ,
בצדק את מוטרדת. מדובר בילדה במצוקה קשה. האם דיברתם עם הוריה? עם הגננת? עם המורה?נראה שיש צורך באיסוף מידע לגבי הילדה והפניית המשפחה לטיפול ולאבחון. נראה לי שפה יש מקום לשיתוף פעולה בין הגורמים השונים שמכירים את הילדה (גן וצהרונית) כדי לבר האם הומלצו שם דרכי טיפול על ידי הצוות (גננת, פסיכולוגית של הגן , מורה פסיכולוגית של בית הספר) ואם הומלצו דרכי טיפול האם הן יושמו, ואם לא למה, אם המשפחה לא מטפלת כנדרש ייתכן שיש מקום לדווח על כך לרווחה.