פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום רונית
למה שיצאו משם תולעים? הן אוכלות בחדר?
בגיל ההתבגרות התופעה של חדר מבולגן היא חלק מהסממנים בהם נוקט המתבגר כדי לסמן את העצמאות והטריטוריה שלו. הבלאגן אמור להפריע להן, כל עוד זה לא כך, ההרגשה היא שלך זה מפריע ולכן את תסדרי. יכו להיות שכדאי, אם יש אפשרות לתחום את החדר לאיזור של הגדולה ואיזור נפרד של הקטנה, וכל אחת תעשה באיזור שלה מה שהיא רוצה.
תגדירי סף כלשהו שמעבר לו זו סכנה תברואתית - ועד לסף הזה, לפחות לגבי הבת המתבגרת - זה עניין שלה.
לגבי הקטנה, כדאי ללמד אותה לסדר אחרי עצמה כמו כל דבר אחר שאתם מלמדים אותה בגילה.

שלום,
כמה נקודות שאם תקפידו עליהם אולי יקלו עליכם ועל הילדה:
1. עיקר ותפל - להחליט על מה מתעקשים ועל מה לא. כדי לא לריב כל הזמן על כל דבר. למשל האם באמת מפריע לכם שהיא נצמדת למתנות שמביאים לה? למה? האם באמת אי אפשר לצאת מהבית עם חפץ שנותן לה הרגשה של שייכות וביטחון? מדוע? להתעקש על דברים חשובים - שעות שינה, לבוש חם ותואם בחורף, שלא תרביץ לאחותה התנוקת וכו'.
2. עיקביות- אם כבר החלטתם להתעקש על משהו, לא להישבר גם אם היא בוכה.
3. מתן כלים חלופיים לבכי ולהימנעות (כשהולכת הצידה במקום להתמודד), כשאתם מסבירים לה על לשוחח, זה נשמע שבעצם אתם אומרים לה אם לא משיגה מה שאת רוצה, אל תכעסי, אפשר לשוחח, אבל זה לא עונה לה על הצורך איך כן להשיג מה שהיא רוצה בלי לצרוח. אתם בעצם אומרים לה תוותרי, אבל בלי לכעוס. כדאי לתת לה כלים איך כן להשיג דברים, לא תמיד, לא בכל מצב, אבל בחלק מהפעמים. למשל - אם תמתיני - תקבלי אבל צריך קצת לחכות. למשל אם לא זה - אז משהו אחר. או אם תבקשי אז כן תקבלי אבל לא בצרחות. אבל היא צריכה להבין מה היא כן תרוויח עם רכישת מיומנויות חדשות, אחרת זה נראה לה או לוותר או לקבל הכל ואין שום דבר באמצע.
4. תחשבו כמה תשומת לב הי א מקבלת מכם מעבר למריבות. להקדיש מדי פעם תשומת לב יזומה על ידכם ללא אחותה ברקע. אחרת הדרך היחידה שלה לקבל התייחסות זה כשהיא עושה בעיות.
5. אם אתם מנסים ולא מצליחים - פנו להדרכת הורים.

שלום אמא,
נשמע שאת מבינה מה הבעיה. עכשיו צריך לראות אם אפשר לפתור אותה. את מזהה את הבעיה, כלומר ממה נובעת המצוקה של הילד, ואת מצפה שאם הזמן זה ייפתר לבד. אם זה לא נפתר לבד, את צודקת שהפיתרון הוא לא לכעוס על הילד, אלא לראות איך לעזור לו. אם הוא לא מסתגל לגן ולצהרון, ואף אחד לא עוזר לו עם זה (לפחות בשאלה את לא פירטת איך והאם ניסית לעזור בזה) איזה סיבה יש ילו לוותר על איתותי המצוקה אם המצוקה לא נפתרה?
צריך לדבר עם צוות הגן הצהרון איך להקל עליו, ובמקרה צורך לשקול הוצאה מהצהרון, אם יש צורך ואפשרות.

תודה לך סמדר. אני אכן מנסה לטפל בעניין הצהרון ודברים לאט לאט משתפרים אך בינתיים מה לעשות כאשר הוא מרטיב. האם לומר משהו, להתעלם.
האם להזכיר לו לעשות פיפי? לעיתים אני רואה שהוא צריך ומזכירה לו אך אני מרגישה שזה הופך להיות מאין מאבק כוחות, כאילו אני לוחצת עליו לעשות פיפי. אני רוצה שזה יחזור להיות שלו. חשבתי גם לעשות תכנית חיזוקים. בקיצחר אני מתלבטת כי הוא עוד לא במקום שקט ויציב מבחינת הלו"ז שלו אך אני יודעת שצפויים עוד שינויים בחודשים הקרובים (אח חדש, נסיעה ארוכה של בעלי) כך שכל הזמן יהיו לחצים. מה את חושבת? תודה

שלום אמא,
את צודקת במאה אחוז שזה צריך להיות שלו. לכן צריך להפסיק להיאבק בו, הוא לא צריך שיזכירו לו לעשות פיפי, הוא כבר רכש את היכולת, אז לשם מה?
זה גם נכון שתמיד יהיו לחצים. חלק מהלחצים צריך ואפשר למנוע, וחלק אי אפשר וצריך לעזור לו להכיל. למשל לעזור לו להבין במילים מה קשה לו (אבא נסע ואנחנו מתגעגעים, אולי נכין לו ציור, אולי נדבר איתו בסקייפ וכו').
בסוף כולם נגמלים, זה הרי גם יהיה עבורו לא נעים ומבייש בשלב כלשהו.

שלום שחר,
זה טבעי שיש פספוסים בגיל הזה עדיין. חשוב לא להילחץ. יכול להיות שבימים שיותר קשה לו מכל מיני סיבות ריגישיות גם בורח לו יותר. כדאי להתייחס לקושי הריגשי (אולי קיבל פחות תשומת לב, אולי לא הרגיש טוב, אולי רוצה יותר פינוק והתייחסות של תינוק). בסופו של דבר כולם נגמלים, גם לו בעצמו זה יתחיל להיות לא נעים בשלב מסויים, את היכולת הפיזיולוגית הוא רכש, כך שאין טעם לדאוג.

שלום ז'אנה,
נשמע לי שאכן אתם צריכים להיות יותר החלטיים. אם לא חשוב לכם שיישן בצהריים, אז לעזוב את זה. אם כן חשוב לכם, אז להיות עקביים. משהו אצלכם מקרין חולשה, אם הילד הגיע עד לחדרך והפריע לך למרות שאביו היה איתו - לא ברור איך זה קרה. איך אביו לא תפס אותו והחזיק אותו במקום? זה אכן לא נורא שהוא בוכה כל עוד זה ברור שהו לא בוכה מסיבה אחרת - מרגיש לא טוב, כואב לו משהו, נבהל או נפגע - אז אין שום רע בכך שיבכה, מספר פעמים במשך שעה ארוכה עד שהוא יבין שזה לא עוזר. כל עוד הבכי משתלם לו, אין לו סיבה להפסיק.

שלום סתיו,
לא הבנתי במה את מנצלת את ההורים שלך? בזה שיש לך קשר עם בת? או בזה שאת עושה דברים אחרים? תראי ללכת לכמה ימים בלי להודיע זה פוגע. תמיד עדיף להגיד את האמת, אפילו אם היא לא נעימה. אני לא חושבת שבזה שאת חיה לפי הבחירה שלך את מנצלת את ההורים שלך, אבל כן אמורה להיות ישרה איתם. מעבר לזה אני לא יכולה לעזור לך כרגע, כי אני לא מבינה על מה הטענות שלהם נגדך.

שלום חגית,
אני מצטערת שאין לי תשובה חד משמעית שתרגיע אותך. מצד אחד זה לא חייב להיות משהו שמעיד על העתיד, הוא קטן וזה יכול לעבור, ומצד שני, זה גם יכול להישאר. בלי להכיר את הילד יותר מקרוב ולהבין ממה זה נובע, אני לא יכולה להבטיח לך שזה משהו שיעבור או שאפשר לשנות אותו.

האם זו תופעה מוכרת אצל בנים בגיל הזה האם נתקלת בזה כבר ? או שכדאי לי כבר לפנות לפסיכולוג ילדים ?

שלום חגית,
נתקלתי בתופעה, המקרים שבהם נתקלתי היו להם כל מיני סיבות. אני לא חושבת שזו בהכרח תופעה מוכרת במובן שאת מתכוונת שזה קורה ועובר. אבל הניסיון שלי הוא לא בהכרח מייצג סטטיסטית.
יש פה גם דילמה עד כמה לשדר לילד שלא מרוצים ממנו כמו שהוא.
אני מבינה שזה מפריע לכם, אבל לא ברור לי אם מעבר לכך יש פה מצוקה של הילד. האם הוא סובל? האם מעבר לזה יש בעיות נוספות? למשל האם יש בעיה בהסתגלות החברתית באופן כללי? האם לועגים לו? האם יש קשיי התנהגות במסגרת או בבית?
אם לא, ובכל זאת קשה לכם עם זה, אולי כדאי שתפנו אתם קודם כל לאיש מקצוע, שיחליט איתכם לאחר תהליך ההכרות אם לפגוש גם את הילד או להשאיר את הדברים ברמה של הדרכת הורים. עם איש המקצוע תוכלו לפרוש את החרדות והחששות שלכם והוא יוכל לנסות להכיר אתכם ולהעריך האם העזרה שכדאי לתת לכם היא בכיוון של קבלת המציאות או לראות איך עוזרים לילד להשתנות.

הילד הוא ילד מקסים מתפתח יפה ואין לו קשיי הסתגלות בחברה. הוא ילד אוהב שמרעיפים עליו המון אהבה בחזרה.
כתבת לי בסוף ההודעה הקודמת משהו לגבי שינוי האם קיימת בכלל אופציה לשנות תופעה כזו במידה והיא אמיתית?

ענת אהלן,

מה הרעיון של הטבלה?

כדאי לבנות אותה שלא באופן סטנדרטי אלא ע"פי הדברים אותם את רוצה לחזק או לקדם.

כתבי לנו,

נעמה.

שלום ענת,
תודה רבה על המחמאות:-)
על בעיות המשמעת עצמן לא פירטת, וגם לא הטבלה שקיבלת מהפסיכולוגית, כך שאני לא יודעת מה להוסיף. אני יכולה רק לומר שאם משתמשים בשיטת חיזוקים, אני מעדיפה חיזוקים חיוביים בלבד. כלומר לא טבלה שמודדת שאת הדברים הלא טובים ונותנת עליהם נקודות, אלא רק דברים כן טובים. תלוי כמובן מה הגדרתן ובמה רציתן לטפל. באופן הזה הילדה מקבלת חיזוק חיובי שמעלה את הדימוי העצמי שלה ולא מוריד אותו ומקבלת מוטיבציה לעשות עוד מההתנהגות הטובה. כשלא מקבלים התייחסות על ההתנהגות הלא טובה, זה גם אמור להוריד את המוטיבציה להשתמש בה.
מעבר לזה, יכול להיות להיות שילדה כל כך טובה ומופנמת, כשיש לה בעיות משמעת זו דווקא כן הדרך שלה "להכביד" עליך ולתקשר איתך, ואני לא בטוחה שהייתי מנסה כל כך מהר לרסן את זה. עצם הפנייה לטיפול פסיכולוגי והעיסוק בטבלאות ובשיחות יכול ליצור הרגשה אצל הילדה שהיא מקבלת יחס מוגבר דרך מה שלא בסדר ושהיא בכלל לא בסדר. לא שאני נגד הדברים האלה, אבל כדאי שהעיסוק בהם יהיה בפרופורציה, ושרוב הזמן ביחד יוקדש לפשוט להיות ביחד, בלי חרדה אם היא משתפת מספיק, או מתפזרת יותר מדי, פשוט להיות איתה וליהנות ביחד בלי להיות מוטרדים יותר מדי.

שלום חגית
בגיל זה עוד קשה לאמר אם זה מצביע על נטייה כלשהיא או לא. מאד ייתכן שלא ושיום אחד זה פשוט יעבור. בגיל זה הוא רק מתחיל לגבש זהות ג'נדריאלית ורצון להשתייך לבני המין השני אינו נדיר( אם כי קורה יותר אצל בנות).
בכל מקרה, אין מה לדאוג מעכשיו. העבירו לו מסר שזה בסדר לשחק קצת ב"בנות" בבית אבל לא מקובל בחוץ .במקביל אפשר לנסות לעניין אותו בדברים של בנים. אולי ללכת עם אבא לכדורגל או לעזור לו להרכיב משהו.
במקביל תיזהרו לא לשדר דחייה קשה או ביטול של רצונותיו...
בהצלחה

שלום שרית,
הכל יכול להיות. זה נשמע לי קצת חריג לגבי לחץ בלימודים וכיתה א'. אולי כדאי לשאול אותו אם קרה לו משהו שהוא פוחד לספר ואם מישהו פגע בו. אם זה לא עובר ואת עדיין לא מצליחה להבין מה קורה אולי כדאי לפנות לטיפול, כי זה נשמע קצת קיצוני ופתאומי.

שלום דנה,
מעניין מה שונה בין הבית לגן. יכול להיות שמה ששונה הוא שבגן פחות לחוצים. אם זה באמת ההבדל, הייתי מניחה לה. לא בהכרח הייתי מחזירה לטיטול לכרגע, אבל נותנת לה לפספס כשזה קורה בלי לחץ. אפשר להציע פרסים אבל להיזהר לא להלחיץ. צריך לזכור שההתדרדרות קרתה אחרי הבדיקה עם הקטטר שזו בדיקה חודרנית, וכל עניין הגמילה הוא גם חודרני, ויכול היות שלילדה יש תחושה שיותר מדי נכנסים לה לאיזורים האינטימיים שלה, וזה מעורר אצלה התנגדות. מפה הייתי מציעה להוריד לחץ. אפשר לתת פרסים כל פעם שלא מתפספס אבל להשתדל לא לייצר יותר מדי רעש ודרמה סביב העניין ולעזור לה להחזיר לעצמה את הפרטיות של הגוף שלה.

אני חושבת שאת צודקת. לצערי הרב כמה שאני משתדלת לא לעשות מזה עניין זה לא ככ הולך לי.
הלוואי וכל התגובות שלי היו בדיוק כמו שאני רוצה אבל זה לא תמיד הולך....
האמת היא שאני קצת מאוכזבת מעצמי שאני לוקחת את זה ככ קשה....
בכל מקרה, אני גם לא חושבת שצריך להחזיר לטיטול אבל רציתי לדעת באיזה מצבים כן ממליצים לחזור אחורה?

שלום דנה,
התגובות של כולנו הן לא תמיד כמו שהיינו רוצים...אף אחד לא מושלם. בכל זאת כדאי לנסות.
לגבי שאלתך, אני אל חושבת שיש ממש מקרים שממליצים לחזור אחורה. בעיקרון - כל מקרה לגופו. אם כבר, לפעמים יש חזרה חלקית - למשל רק בלילה, או לילדים שפוחדים לשבת על האסלה מלבישים טיטול כשהם מודיעים שיש להם וכו'.
אני חושבת שבעצם השאלה שלך היא מתי מתייאשים ומרפים לגמרי. אולי אין לך כח להחזיק יותר את המתח. כרגע נראה לך שהברירה היא או להצליח בצורה מושלמת או לוותר לגמרי, לעזוב את זה ולנוח. אין שום דבר באמצע.
אולי תנסי לחשוב על כל העניין לא כמו סוג של מבחן שחייבים להצליח בו או לעמוד בו, אלא סוג של התנסות, שאת חלק ממנה את לא אחראית עליה לבד (יש אבא בתמונה?) מה שיקרה יקרה, בסופו של דבר הילדה שלך תגדל ותראה בעצמה שזה לא נעים, היא הרי לא תישאר בלתי גמולה לנצח. כולם נגמלים בסוף, מה כבר יכול לקרות?

שלום משה,
עצם העובדה ששיחת ההרגעה לפני השינה עוזרת, היא סימן טוב. יחד עם זאת משהו כן מטריד את הילדה, ושווה לברר יותר במה מדובר. מה זאת אומרת מחשבות על כך שהיא פוגעת בעצמה? איך היא פוגעת בעצמה בדיוק? האם זה סוג של תחושת אשמה לגבי משהו שהיא כבר עתה ויכול לקלקל לה? האם זה מחשבות לגבי משהו שהיא תעשה ולא תוכל לשלוט בו? כדאי לברר את זה. כמו כן כדאי לחשוב האם יש משהו שקרה ב-4 החודשים האחרונים? האם נולד אח, האם עברה בית ספר? האם התחלפה מורה? האם עברתם דירה? יותר פרטים יוכלו לסייע להבין את מצב ומה נדרש כדי שהחרדות יעברו.

שלום קרן,
קודם כל תגובתך הראושנית הייתה טובה. הילדה מבוהלת כי באתרים פורנוגרפיים היא אולי נחשפה לחומר שהבהיל אותה. לכן כדאי לדבר איתה על מה שראתה. אפשר להגיד לה שאם יש לה שאלות בנושא היא יכולה לשואל אותך, ושמה שרואים באתרים פורנוגרפיים לא אמור לייצג יחסים בין גבר לאשה. כמובן אין צורך לנזוף בה אלא רק להרגיע אותה ולהציע אינפורמציה חלופית, מתאימה לגילה.
מעבר לזה, כדאי ורצוי לחסום אתרים כאלה, אם ניתן.

שלום לילך,
לשאלתך התשובה היא לא, זה לא דבר שאופייני לגיל. נסי לברר עם בנך האם יש לו פחדים כלשהם שקשורים לחוסר רצונו לצאת מהבית. האם הוא פוחד שמשהו יקרה (פוחד לקפוץ, פוחד להיות לא צמוד אלייך, פוחד שמישהו יכעס עליו או משהו אחר, או כולם ביחד...)

שלום ר.י.
אכן דילמה. נראה לי שזהו מצב שצריך לחשוב עליו די זמן ולא להחליט מהר ומייד מה עושים. אני מניחה שאת גם כועסת על האבא וחושבת, אולי במידה מסויימת של צדק שלא מגיע לו בכלל שהבן שלו ישאל עליו וידע עליו. ואולי את גם לא רוצה לחשוף את הבן לאכזבות נוספות מצד אביו, אול עדיף שישכח ממנו ולא יתאכזב יותר. אני יכולה לנסות לסייע לך דרך העלאת נקודות נוספות לחשיבה.
שאלה ראשונה שעולה אצלי היא מדוע הילד לא שואל? האם זה בגלל שלא חשוב לו להבין מה קרה לאבא שלו? האם הוא לא שם לב שיש ילדים שאבא שלהם נמצא איתם ואבא שלו לא? הוא לא שם לב שאבא שלו היה בחיים שלו ויצא? או שהוא מרגיש שזהו נושא רגיש (גם אם את לא אומרת זאת יכול להיות שהוא חש בכך גם בלי שאת מתכוונת) ולכן הוא נזהר מלגעת בזה, לא רוצה להעציב אותך או להיות עד לתחושות לא כל כך נעימות שעולות אצלך כשנושא אבא שלו עולה. אם זה כך, הרי שבפנים הוא חייב לתת לעצמו הסבר כלשהו על מה שקורה, למשל שאבא שלו לא אוהב אותו ולכן עוזב אותו בלי להגיד, למשל שאם אבא שלו לא אוהב אותו אולי הוא אשם בזה (וכאן לא משנה כמה את אמא מסורה ואוהבת ואומרת לו עשרות פעמים ביום כמה הוא אהוב ונפלא, מבחינתו יש אבא שאולי לא חושב כך ואולי יש לזה סיבה).
יכול להיות גם שהוא יודע יותר ממה שאת חושבת על האמת, אולי הוא שמע שיחות טלפון שלך או כשאת שוחחת עם אנשים אחרים על המצב וחשבת שהוא ישן או עסוק במשחק. מנסיוני הורים תמיד מופתעים לדעת שהילדים שלהם יודעים זמן רב משהו שהם נורא ניסו לשמור בסוד. טיפלתי פעם בילד שאביו ריצה מאסר על רצח, והאם לא סיפרה לו מדוע אביו בכלא למרות שמקרה היה בעיתונים והוא שמע על כך בשכונה מספר פעמים. במצב כזה הילד יודע משהו, אבל הוא לא יכול לדבר על כך כי אמא משדרת שזה נושא לא אומרים בו הכל וכך הילד נשאר עם מידע מאוד מכאיב לבד.
מה שאני ממליצה הוא שקודם תנסי לעשות עבודת עיבוד עם עצמך, לבד או בעזרת ייעוץ מקצועי, לגבי מה את מרגישה לגבי כל הסיפור כולל הכעס על האבא והעצב שלך על כך שזהו אביו של הילד שלך, אחר כך יהיה לך יותר קל לעשות את ההפרדות ולהחליט מה לספר לילד ומתי.

היי,סמדר ותודה על התשובה המפורטת בעניין,אך ניכר שאינך מעורבת לפרטי פרטים.
אני חשה שהינך נוברת בעניין מדוע הוא לא שואל עליו,האם שמע על הנושא דרך שיחות טלפון שלי וכו'.
אז ככה העניין הוא כזה,נהגתי בחיסיון מוחלט לגבי מקרה זה,אז כך שאין סיכוי ששמע ממני או מהסובבים דבר.הדבר היחידי שהעמדתי כנר לרגליי,הוא שחלילה הנושא לא יפגע בדימויו העצמי של הילד,שאבא שלו יושב בכלא,או חלילה יפגע בגיבוש זהותו,בדימיו מול החברה וכו'.כנראה שהילד,עפ"י התרשמותי העמוקה,פיתח אסטרטגיה מסויימת לגבי הדמות.בואי לא נשכח שאינו גידל אותו יום אחד בחייו,שלא היה דמות קבועה בחייו,כשניתק קשר בעבר.וכשחזר לנופו,כנראה בני ראה בו כדמות שבאה ותמיד יכולה להיעלם מחייו,מבלי שייפגע.
התרשמתי לאורך כל התקופה (עד כמה שהייתה) של הקשר ביניהם,שהילד רואה בו סוג של ליצן (כי ככה הציג עצמו בפניו-לא אפרט) ,והילד השתמש בו לאינטרסים הפרטיים שלו,זיהה בו מעין דמות שלא מציבה גבולות כלל וניצל את המעמד (הערתי לו מס' פעמים,כשהיינו לבד שאני חושבת שאינו נוהג כשורה מול הילד וכמו שהוא בונה את מהות מערכת היחסים ביניהם,ככה יזכה להערכה או לא.תשובתו הייתה "כל חיי אהיה הפיליפינית שלו".דיברתי מס' פעמים על ליבו של הגרוש שלי והסברתי לו שעבודתו,בכדי לזכות בהערכת הילד,היא קשה פי כמה וכמה,מכיוון שאינו מגדל אותו,אז שיישמר מטעויות צורמות שעושה איתו אין ספור.
לפני כשנה,כהולם לאופיו הלא צפוי והלא שקול במיוחד,התפרץ עליי בהרמת קול ובתנועות גוף חריגות,דבר שהילד היה ער לו וזה כשלעצמו עשה נזק מסויים.הוא נחרד מהסיטואציה ותרגם את העניין שהוא נתן לי בוקס בבטן ושהוא איש רע וגם אמר לו את זה מס' פעמים בפניו.
ניסיתי בחצי השנה האחרונה,לעשות מעל ומעבר בכדי שהקשר ביניהם יתהדק,אפילו פתחתי את ביתי בפניו והתייחסתי אליו כאל בן בית,דבר שחשוב היה לי שהילד ייראה וירכוש את אמונו שוב,ניסיתי לתת לעצמי לבטוח בו שוב ולא האמנתי שייעשה עבירה מהסוג הזה,שההשלכות שלה היו ברורות לו לחלוטין.אז איזה מן אבא הוא?אני חשה כי בפעם האחרונה שהושטתי לו את עלה הזית,פשוט לא העריך את ההזדמנות היקרה ואם להיות בוטה,אז "ירק לנו בפרצוף".
כשהיה לוקח את הילד במסגרת הסדרי הראייה,אחרי שעה וחצי בני היה מתקשר שהוא רוצה הביתה,לאמא.ואני הגדלתי ראש והייתי מצטרפת איתם למפגשים,גם כשזה על חשבון זמני היקר וגם הייתי יוזמת מפגשים,שהיו מעבר להסדרי הראייה,רק בכדי להציג בפני הילד תמונה פסטורלית ואידיאלית.הנחתי שאני צריכה לעזור לילד להתרגל לנוכחותו ומן הסתם אני הגורם הכי טיבעי בסיפור.
כל הסובבים,המכירים את הסיפור היטב,ממליצים לנתק קשר טוטאלית,אדרבא כשהילד לא מתעניין בו,"למה לך להעיר את המתים ולהערים על הילד שקר שיחיה לצילו,שלא לדבר על לספר לו חלילה על מקום הימצאו".
עד היום הילד לא רקם שום קשר סנטימנטלי עם משפחתו,כך שגם להיות בקשר איתם,אני לא רואה שום צורך.
אנא סמדר,את תגובתך בשנית.

שלום ר.י,
נוגעת ללב המסכת הקשה שעברת עם הגרוש שלך. ובכל זאת למרות שכולם ממליצים לך לנתק קשר, יש לך התלבטות, אחרת לא היית פונה, מדוע?
תראי אני לא חושבת שנכון כרגע לנתח איך והאם את צריכה לעודד קשר עם אבי הילד. נראה לי שזה גם לא בשליטתך, האיש בא והולך לפי המגבלות שלו, ואין באפשרותך לשנות אותו. העניין שאני התעכבתי עליו היה קשור לאיזה הסבר נותנים לילד. גם אם נכונים דברייך שהילד לא זיהה אותו כאב ולא קרא לו כך, מגיע לילד הסבר כלשהו, בשלב כלשהו, למה אין לו אבא, או איפה אבא שלו. משהו צריך להסביר לו, והעובדה שהוא לא שואל לא מעידה בהכרח על כך שאין לו שאלה פנימית.
ואם כבר מסבירים, עדיף שההסבר, גם אם הוא כללי ולא כולל כרגע את כל הפרטים, יהיה כמה שיותר קרוב לאמת כדי שלא תאבדי את אמינותך בעיני הילד בעתיד. יחד עם זאת צריך לקחת בחשבון שברגע שאת נותנת הסבר כלשהו יבואו שאלות שכדאי שתהיי מוכנה נפשית לענות עליהן.
מקווה שעזרתי, ואם יש עוד שאלות, אשמח לענות.

היי סמדר,
אתייחס ראשית,לשאלתך בפתיח של תגובתך האחרונה.
מאחר ואני אדם מאד ערכי,אנושי ונכון להיום אני חשה שמוטלת עליי מידת המוסריות והאחריות כאם-מכאן נובעת הדילמה.
מאידך,אני חשה שזהו המצב האידיאלי,שהילד אינו שואל אודותיו-מצב שחוסך ממני,נכון להיום להתמודד עם עוגמת הנפש של הילד ובנוסף חוסך ממני להערים עליו שקר,כזה או אחר בדבר היעלמות אביו.
ומכאן באות השאלות,מה כן הייתי מספרת לו,אלמלא היה שואל עליו?
ומה עליי לספר לו לכשישאל בשלב מאוחר יותר,מיהו אבא שלי?
כשהאב התקשר מהכלא,שאל האם הילד התעניין בו ואמרתי לא (זאת האמת,עד כמה שהיא כואבת אבל אני רואה בזה,יתרון ענק שאינו מעמיד אותי נכון להיום בפני מה ואיך לאמר),אמר לי תני לדבר איתו,הסברתי לו את המניעים שלי,מדוע לא לתת לו לדבר איתו ואמר לי בנונשלנטיות,ספרי לו שאני בחו"ל.ופה שוב נשאלת השאלה,מדוע לשקר לילד,כשהוא לא שואל לגביו בכלל,מדוע "להעיר את המתים".
הילד מתנהג כרגיל וחיוני כתמיד.אינני רואה אצלו שום ריגרסיה כזאת או אחרת,אז מכאן אני מסיקה שאינו במשבר מסויים ואינו מפנים את העניין או נובר בו,בינו לבין עצמו.
אימו של האב,מקלה ראש בהשלכות העניין ושואלת אותי,"אינך מתכוונת לקחת אותו לביקורים בכלא"?
למה אני צריכה לעשות את זה לילד?למה לגדל אותו בצל טראומה חסרת תקדים?
לאחר התייעצות עם אנשים הקרובים אליי,הגעתי למסקנה שכרגע,אינני רוצה שום קשר איתו או עם משפחתו ולכשנגיע לזמן השאלות,הילד יהיה בוגר יותר ואז אספר לו את הדבר שהוא הכי קרוב לאמת.
אני חשה שהאב עשה מעשה חמור,שההשלכות שלו היו ידועות לו מראש.למה לי להקריב את בריאות הנפש של בני,למעשה כ"כ חסר אחריות?
עד כמה שזה נשמע טעון,הנני מנועה מכעסים אישיים וכל ההתחבטויות שלי ביני לבין עצמי,הן האם הנני נוהגת כשורה?מה לאמר לאב ואיך,בדבר רצוני לניתוק הקשר?מה לאמר לבני לכשישאל אודות זהות אביו וכו'...
אנא סמדר,תגובתך.

היי סמדר,
אתייחס ראשית,לשאלתך בפתיח של תגובתך האחרונה.
מאחר ואני אדם מאד ערכי,אנושי ונכון להיום אני חשה שמוטלת עליי מידת המוסריות והאחריות כאם-מכאן נובעת הדילמה.
מאידך,אני חשה שזהו המצב האידיאלי,שהילד אינו שואל אודותיו-מצב שחוסך ממני,נכון להיום להתמודד עם עוגמת הנפש של הילד ובנוסף חוסך ממני להערים עליו שקר,כזה או אחר בדבר היעלמות אביו.
ומכאן באות השאלות,מה כן הייתי מספרת לו,אלמלא היה שואל עליו?
ומה עליי לספר לו לכשישאל בשלב מאוחר יותר,מיהו אבא שלי?
כשהאב התקשר מהכלא,שאל האם הילד התעניין בו ואמרתי לא (זאת האמת,עד כמה שהיא כואבת אבל אני רואה בזה,יתרון ענק שאינו מעמיד אותי נכון להיום בפני מה ואיך לאמר),אמר לי תני לדבר איתו,הסברתי לו את המניעים שלי,מדוע לא לתת לו לדבר איתו ואמר לי בנונשלנטיות,ספרי לו שאני בחו"ל.ופה שוב נשאלת השאלה,מדוע לשקר לילד,כשהוא לא שואל לגביו בכלל,מדוע "להעיר את המתים".
הילד מתנהג כרגיל וחיוני כתמיד.אינני רואה אצלו שום ריגרסיה כזאת או אחרת,אז מכאן אני מסיקה שאינו במשבר מסויים ואינו מפנים את העניין או נובר בו,בינו לבין עצמו.
אימו של האב,מקלה ראש בהשלכות העניין ושואלת אותי,"אינך מתכוונת לקחת אותו לביקורים בכלא"?
למה אני צריכה לעשות את זה לילד?למה לגדל אותו בצל טראומה חסרת תקדים?
לאחר התייעצות עם אנשים הקרובים אליי,הגעתי למסקנה שכרגע,אינני רוצה שום קשר איתו או עם משפחתו ולכשנגיע לזמן השאלות,הילד יהיה בוגר יותר ואז אספר לו את הדבר שהוא הכי קרוב לאמת.
אני חשה שהאב עשה מעשה חמור,שההשלכות שלו היו ידועות לו מראש.למה לי להקריב את בריאות הנפש של בני,למעשה כ"כ חסר אחריות?
עד כמה שזה נשמע טעון,הנני מנועה מכעסים אישיים וכל ההתחבטויות שלי ביני לבין עצמי,הן האם הנני נוהגת כשורה?מה לאמר לאב ואיך,בדבר רצוני לניתוק הקשר?מה לאמר לבני לכשישאל אודות זהות אביו וכו'...
אנא סמדר,תגובתך.

היי סמדר,
אתייחס ראשית,לשאלתך בפתיח של תגובתך האחרונה.
מאחר ואני אדם מאד ערכי,אנושי ונכון להיום אני חשה שמוטלת עליי מידת המוסריות והאחריות כאם-מכאן נובעת הדילמה.
מאידך,אני חשה שזהו המצב האידיאלי,שהילד אינו שואל אודותיו-מצב שחוסך ממני,נכון להיום להתמודד עם עוגמת הנפש של הילד ובנוסף חוסך ממני להערים עליו שקר,כזה או אחר בדבר היעלמות אביו.
ומכאן באות השאלות,מה כן הייתי מספרת לו,אלמלא היה שואל עליו?
ומה עליי לספר לו לכשישאל בשלב מאוחר יותר,מיהו אבא שלי?
כשהאב התקשר מהכלא,שאל האם הילד התעניין בו ואמרתי לא (זאת האמת,עד כמה שהיא כואבת אבל אני רואה בזה,יתרון ענק שאינו מעמיד אותי נכון להיום בפני מה ואיך לאמר),אמר לי תני לדבר איתו,הסברתי לו את המניעים שלי,מדוע לא לתת לו לדבר איתו ואמר לי בנונשלנטיות,ספרי לו שאני בחו"ל.ופה שוב נשאלת השאלה,מדוע לשקר לילד,כשהוא לא שואל לגביו בכלל,מדוע "להעיר את המתים".
הילד מתנהג כרגיל וחיוני כתמיד.אינני רואה אצלו שום ריגרסיה כזאת או אחרת,אז מכאן אני מסיקה שאינו במשבר מסויים ואינו מפנים את העניין או נובר בו,בינו לבין עצמו.
אימו של האב,מקלה ראש בהשלכות העניין ושואלת אותי,"אינך מתכוונת לקחת אותו לביקורים בכלא"?
למה אני צריכה לעשות את זה לילד?למה לגדל אותו בצל טראומה חסרת תקדים?
לאחר התייעצות עם אנשים הקרובים אליי,הגעתי למסקנה שכרגע,אינני רוצה שום קשר איתו או עם משפחתו ולכשנגיע לזמן השאלות,הילד יהיה בוגר יותר ואז אספר לו את הדבר שהוא הכי קרוב לאמת.
אני חשה שהאב עשה מעשה חמור,שההשלכות שלו היו ידועות לו מראש.למה לי להקריב את בריאות הנפש של בני,למעשה כ"כ חסר אחריות?
עד כמה שזה נשמע טעון,הנני מנועה מכעסים אישיים וכל ההתחבטויות שלי ביני לבין עצמי,הן האם הנני נוהגת כשורה?מה לאמר לאב ואיך,בדבר רצוני לניתוק הקשר?מה לאמר לבני לכשישאל אודות זהות אביו וכו'...
אנא סמדר,תגובתך.

שלום ר.י.
אני בהחלט מתרשמת שההתלבטות שלך קשורה להיותך אדם מוסרי.
לצערי, הידע והניסיון המקצועי שלי מצביעים על כך שלא כל כך כדאי להאמין לכך שאם ילד לא שואל הוא באמת לא מתעניין.
אם הייתי מאמינה בכך, אולי הייתי תומכת בגישתך.
אני לא מכירה את הבן שלך, אבל אני מניחה שילד בן 3 עם אינטילגנציה סבירה שם לב שמשהו חסר בתמונה.
אם הוא לא שואל, יש לכך סיבה שלא בהכרח קשורה לזה שהכל נראה לו בסדר. ילדים אמורים להיות עם סקרנות. הם שמים לב כשאין אבא בתמונת חייהם, גם אם באופן אישי האיש עצמו לא חסר להם, משהו הם אמורים לשאול. אם מסתכלים על זה כך, את לא מעירה את המתים, המתים נמצאים אצלו בראש או בלב בכל מקרה הוא רק חושש לשאול או לא יודע איך.
המלכודת היא בזה שמה שלא תעשי, לילד הולך להיות קשה.
השאלה היא אם זה קשה שהוא יכול לחלוק עם מישהו או קשה שאיתו הוא מתמודד לבד כי לא מדברים על זה. (אפילו שלא אמרת לו שלא מדברים על זה, אבל בעצם זה שאת לא מדברת על זה שאין לו אבא הוא קולט משהו או פשוט לא יודע איך להתחיל לשאול על הנושא הזה).
לא תוכלי לנצח להתחמק מההתמודדות הקשה שהאיש הזה כפה עלייך. בינתיים אנחנו לא יודעים מה הילד מספר לעצמו בראש שלו, מה הוא יודע ומה הוא לא יודע, ואיזה סלט נוצר שם, ואם זה באמת פחות גרוע מהאמת עצמה.
אני באמת ממליצה לך בחום לפנות להתייעצות יותר מעמיקה לגבי איך לספר דבר כזה גם אם את לא רוצה לעשות את זה כעת.
קחי בחשבון שלמרות שאת שומרת על חיסיון, זה יכול להיוודע לילד באופן שהוא לא בשליטתך, ועדיף שהוא ידע על זה ממך ובאופן מסודר.

היי סמדר,
אני מתרשמת חד משמעית שהינך מסיקה שהילד אכן מתחבט בינו לבין עצמו,אודות התעלומה ואינו מראה סימנים כלפי חוץ.
ארחיב ואספר שגם במהלך הזמן שהיה קשר,מעולם הילד לא שאל לגביו,היכן הוא,או שרצה לדבר איתו בטלפון,או התעניין לגביו.
רק כשבני היה מעוניין לנסוע באוטו שלו (מאד מאד אוהב מכוניות ),היה שואל,"אמא איפה האוטו של x?) אז מכאן שחוסר התעניינותו לגביו היום,אינו מוזר לי.
אחזור ואדגיש שעד כמה שהתרשמתי ממערכת היחסים ביניהם,היה לי הרושם שבני הציב אותו בנקודה מסויימת לצרכיו האישיים בלבד ולא פיתח אליו שום קשר רגשי,תלותי,זהותי.
על אף נוכחותו הקצרה בחייו של הילד,הייתי סבורה שעליו לבסס ולבנות את הקשר איתו בצורה שונה,בצורה שבה הילד יירכוש אליו כבוד ואהבה מסויימת שבין אב לבן (למרות שזאת עבודה לא קלה בכלל,עצם העובדה שאינו מגדלו ואינו חלק מסביבתו הטיבעית) .ועם כל מאמציי מהצד להסביר זאת לאביו,לצערי המשיך בטעויותיו הצורמות.מהות הקשר,התבססה על טעויות אין ספור שרק האב היה אחראי להן.
כך שהילד אינו זיהה בו דמות ערכית ומשמעותית בחייו והנני סמוכה ובטוחה בנושא.
מה שהכי כואב לי,שהאב התעסק באותם הדברים שבגינם נשפט למאסר והכניס אליו הביתה אנשים מסוכנים ומפוקפקים,בו בזמן שהבן שלנו נמצא אצלו בבית.
רק לחשוב שיכל לקרות לילד משהו כשהוא נמצא בביתו,או שיכלו לחטוף אותו ככופר מרכבו וכו',מעלה בי דמעות וחוסר אימון באותו אב,שעל אף ההיסטוריה שלו בחיינו,החלטתי שוב להגיש בפניו את עלה הזית לשלום.
כמה אירוני,שאני מתעסקת בהתלבטויות אלה..

שלום ר.י.
אני חושבת שאת לא מבינה אותי נכון. אני לא חושבת שהאיש עצמו בהכרח חסר לו או לא חסר לו. אני שאות שאלה הרבה יותר פשוטה. הילד אמור להבין שאמור להיות לו אבא. גם אם הוא לא קשור למי שאת מכנה X. ילד אמור להבין שצריך להיות לו אבא. הוא אמור לשאול על זה. אני לא מסיקה את בגלל פרטים רלוונטיים כאלה או אחרים שלא ידועים לי. כל ילד אמור להיווצר מאבא מסויים, גם אם האבא הוא נוכח, נפטר חס וחלילה או שתפקידו היה תרומת זרע. אם לילד אין שאלה - איפה אבא שלי? האם יש לי אבא? זה מוזר, כי הוא אמור לראות מסביבו שלילדים אחרים יש אבא. שוב , אני מדגישה, זה לא קשור לאיש הספיציפי הזה יכול להיות שהוא בכלל לא מבין אפילו שזה אבא שלו, אולי זה נראה לו סתם דוד, או פיליפינית, או ליצן. עדיין הוא הוא אמור לחפש מי כן אבא שלו. האם היה מישהו כזה? לאן הוא נעלם. העובדה שהשאלה לא עולה היא מוזרה בעיני, ואני לא מקבלת אותה כפשוטה.

ירדתי לסוף דעתך והבנתי שאת מתכוונת לכך שהילד צריך להתעניין בדמות האב ולאו דווקא בדמות הנ"ל.מעולם לא שאל אותי לגביי אביו,מיהו,מהו וכו'.
כל עוד שאביו היה בסביבה,טרחתי להסביר לילד שזהו אביו ואפילו הייתי פונה אליו בנוכחות הילד כ"אבא".הילד התעקש לאורך כל הדרך לקרוא לו בשמו הפרטי,גם כשהאב ניסה לתקן אותו.
מה לפי דעתך יכול להיות ההסבר לכך?
אני חייבת לציין שמדובר בילד נבון מאד,שער לסביבתו החיצונית ויודע לספר לי על אבא של x ועל אבא של y.

יכול להיות שאבא,מצטייר בעיניי הילד כדבר הרבה יותר קרוב,עפ"י הנורמה שמסביבו.והעניין שהיה שם לזמן כה מוגבל,לא נתנה לילד את התחושה שאכן מדובר ב"אבא שלי".
יכולה להיות עוד סברה,שהילד כ"כ פגוע מבפנים ולא מאמין בקביעות הדמות,שפיתח לעצמו מגננה מפניו ושם אותו בעמדת "עובר אורח".
אני בטוחה שמדובר רק בעניין של בשלות מינטלית,עד שיבקש תשובות מפורטות.
חובה לציין שמדובר בילד בעל דימוי עצמי גבוה במיוחד,בעל ביטחון עצמי וחברתי,מוצלח ומבריק,בעל שמחת חיים ולדעתי מגובש יתר על המידה מילדים בני גילו,שגדלים עם שני הורים.

שלום ר.י.
דווקא בגלל שמדובר בילד כל כך מבריק ומגובש, זה משונה שהוא עוד לא שאל. בהחלט יכול להיות שהוא קורא לאביו בשם פרטי כיוון שלא מרגיש קרוב אליו. זה לא אומר שלא חסר לו הסבר ולא נראה לו משהו משונה בכך שאין לו אבא שנוכח בחייו.
תראי, אני מרגישה זה לא נכון שאני אנסה לשכנע אותך שהילד רוצה לדעת ולא שואל. אנחנו יכולות להסכים שאנחנו לא מסכימות:-) ואת תספרי לו מתי שאת תרגישי שזה מתאים גם מבחינתך.

סמדר,אני מודה לך מראש על רצונך העמוק לעזור ולנתח.
עכשיו אני מגיעה לשורה הסופית,האם את תומכת בי לגביי העניין,שלספר לילד את הדבר שהכי קרוב לאמת בזמן המתאים?
ובואי נאמר שכהפתעה רבה ישאל אותי בזמן הקרוב לאחר שיתערה בחברת הילדים בגן (מציינת שעד עתה לא שלחתי אותו לגן,אולי בגלל זה השאלה הזאת נחסכה ממנו) מי זה אבא שלו והיכן הוא?מה אז לאמר לו?

שלום ר.י.
בהחלט שצריך לספר את הדבר הכי קרוב לאמת בזמן המתאים. איך לעשות את זה זו שאלה מורכבת, היא תלויה בהמון גורמים ואני לא חושבת שזה יהיה נכון להגיד את זה בשתי שורות באינטרנט, אלא רצוי שזה יהיה בייעוץ יותר מעמיק שיאפשר להכיר את כל הסיפור ואותך ואת הנסיבות ואז לבחור ניסוח שיתאים גם לך וגם למה שקרה.
בגדול אני יכולה לומר לך שאפשר להסביר לילד, לגבי הכלא (הרי יש עוד דברים שצריך להסביר פה), שאביו עשה טעות, ובגלל הטעות הזו הוא צריך להיות בכלא. זה לא אומר שעל כל טעות נכנסים לכלא, אבל יש טעויות שעליהם אנשים מבוגרים בלבד נכנסים לכלא. מעבר לזה אני חושבת שכדאי שתתייעצי פנים אל פנים בהדרכת הורים מסודרת.
בהצלחה.

סמדר,
מודה לך מקרב לב על ההתכתבות הנאמנה שטמנה בתוכה,פתיחת אופקים,חידוד נקודות מסויימות ולבסוף ההסכמה שאכן צריך לנקוט בגישת האמת עד כמה שאפשר לעדן אותה,כמובן בזמן הנכון.
שוב תודה רבה ומאמינה שנשתמע במהלך הזמן :)

יכול להיות שאבא,מצטייר בעיניי הילד כדבר הרבה יותר קרוב,עפ"י הנורמה שמסביבו.והעניין שהיה שם לזמן כה מוגבל,לא נתנה לילד את התחושה שאכן מדובר ב"אבא שלי".
יכולה להיות עוד סברה,שהילד כ"כ פגוע מבפנים ולא מאמין בקביעות הדמות,שפיתח לעצמו מגננה מפניו ושם אותו בעמדת "עובר אורח".
אני בטוחה שמדובר רק בעניין של בשלות מינטלית,עד שיבקש תשובות מפורטות.
חובה לציין שמדובר בילד בעל דימוי עצמי גבוה במיוחד,בעל ביטחון עצמי וחברתי,מוצלח ומבריק,בעל שמחת חיים ולדעתי מגובש יתר על המידה מילדים בני גילו,שגדלים עם שני הורים.