פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אני אמא לילד בן 5.5 וילד בן 3.5. הבעיה היא עם הבן הגדול, הוא נמצא בגן חובה ורשום גם לצהרון. לפני חודש בערך החליפו את הגננת של הצהרון ומפה התחילה הדרדרות התנהגותית משמעותית. (יש יותר מדי חופש בצהרון ואין כמעט משמעת) הבן שלי נגרר אחרי ילד אחר בצהרון ובעקבות כך מתנהג מאוד לא יפה: מקלל , מרביץ לילדים אחרים, לא ממושמע , עושה מה שמתחשק לו והכי גרוע עושה כל מה שהילד הזה מבקש ממנו , אפילו יום אחד הוא בקש ממנו להוריד את המכנסיים לפני כל הילדים ! בעקבות התנהגות זו הוא החל להתנהג כך גם בגן אך שם המשמעת יותר חזקה ולאחר מספר אזהרות של הגננת ודיבורים חוזרים ונשנים שלי הגננת החליטה למנוע ממנו פעילויות שהוא מאוד אוהב כמו כדורגל וכו. ניסיתי לדבר אל הילד לשכל הישר ולהסביר לו שמי שמתנהג לא יפה רק מפסיד מכך אך אני לא בטוחה שזה עוזר. יש לציין שבבית ההתנהגות טובה. כמו כן אותו ילד גורר אחריו עוד כמה ילדים שעושים "כמצוותו". הבן שלי אומר לי משפטים כמו אם אני לא אעשה מה שהוא אומר לי הוא לא יהיה חבר שלי או שהוא ימריד את כל הילדים שבחבורה הזו נגד הבן שלי. שאלתי היא למה זה קורה לו, על מה התנהגות זו מעידה וכיצד אני כהורה יכולה לעזור לו להתגבר על זה? אני ממש אובדת עצות תודה

שבת שלום וצהריים טובים. אנחנו סטודנטיות ויש לנו מבחן חשוב מחר בפסיכולוגיה התפתחותית. אנחנו מתלבטות, מתחבטות ועדיין לא בטוחות בנוגע לכמה שאלות ורצינו לקבל חוות דעת ממישהי בתחום. ילד שאמו כעסה עליו שאל " האם את עדיין אוהבת אותי?" האם הוא בשלב המושגים האמוציונאליים או החשיבה האמוציונאלית? מעצם השאלה ניתן להניח שהוא מבין את משמעות הרגש? עפ"י פיאזה: דיבור קודם לחשיבה/חשיבה קודמת לדיבור/ מתפתחים במקביל תוך יחסי גומלין/ בלי קשר? בפסיכולוגיה התפתחותית כיום גיל הוא: משנה שמסביר את כמות ההתנהגויות שנצברו ע"י הילד בנקודה מסויימת בזמן או שגיל לא מסביר דבר? (כי למדנו שהגדרת התפתחות היא שינוי תלוי גיל...) אנחנו יודעות שאלו הן אינן שאלות קונבנציונאליות אבל זה ממש מטריד אותנו... נשמח מאוד אם תוכלי להשיב לנו בהקדם. תודה מראש, ליאת

יש לי ילד בן 7.5 שמנמן היום בכיתה ב אך כבר מהגן הילד מרביץ מקלל גם ילדים וגם מבוגרים נכון לעכשיו הוא הרביץ בבית הספר לילד שהתחיל איתו בני לא יכול להבליג תמיד מרגיש שהוא חייב להחזיר את המכה האחרונה, אך המצב מחמיר הוא קילל בצורה איומה את מנהלת בית הספר ואת המורה ולכן הוא הושע ל- 3 ימים אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות בבקשה ע ז ר ה ד ח ו פ ה !!!!

בלילות האחרונים מתעורר כל לילה בערך בחצות כשצועק מתוך שינה "די", מה התגובה הנכונה והאם יש לפנות לגורם מוסמך?

שלום רב אני נמצאת בהורות משותפת עם אבא שלילדה יש שני בתים לאחרונה הילדה שהיא בת 4 לא מוכנה ללכת לבית אביה בשופ פנים ואופן זה מלווה בבכי וצרחות . היתי רוצה אם תוכלו לייעץ לי בבקשה על פסיכולוג ילדים באיזור רחובות תודה רבה

הנני נמצא בהליכי גירושין קשים ומכוערים מזה כ10 חודשים ,לצערי הרב גרושתי אינה מצליחה להפריד בין הורות לזוגיות ובכל הזדמנות משתמשת בבני (בן השנה וחודש הנמצא בפעוטון מגיל 4 חודש)בצורה צינית לצרכים נקמניים שלה. לאחרונה אשתי והגננת מתעקשות שלא להוציא אותו מהמסגרת אחת לשבוע לטובת הסדרי הראיה,וכן פנו לפקידת הסעד על מנת לצמצם את הסדרי הראיה בכדי שלא יחסיר את השהות בפעוטון. אני מבקש לדעת מהי החשיבות במסגרת שאינה מספקת טיפול אישי בגיל שנה וחודש והאם היא עולה על החשיבות של קשר בין אב לבנו. אבא מודאג

הבן שלי הוא בן 6 בכיתב א' לאחרונה אני תופסת אותו על הרבה שקרים קטנים, ואין לי מושג מה הסיבה לכך דוגמא: אני אומרת לו לקחת סכום מסויים של כסף והוא לוקח יותר ואומר שהוא לקח בדיוק מה שביקשתי אבל בעצם הוא לוקח כמה שהוא רוצה, או שאני שואלת אם הוא ציחצח שיניים או אומר שכן אבל אחך אומר שלא, אני שואלת אותו איפה מה שננתי לך הוא אומר שהוא לא יודע אחר כך הוא אומר שלקחו לו. אני לא יודעת מה לעשות אני לא יודעת מתי להאמין ומתי לא, ויותר מכל אני לא יודעת מה הסיבה לכך

אני פונה אליך מאחר ואני דואגת לבני ומטרדת מאוד מארועי השבועות האחרונים. תחילה אתן קצת רקע: אני גרושה 3 שנים ואם לבן יחיד הנמצא בחזקתי. בני נולד לתוך הגירושים, אני עזבתי את הבית יחד איתו, בהיותו בן 3 וחצי חודשים בלבד. כיום בני בן 3 וחצי, בעל התפתחות תקינה, ילד חביב מאוד חכם בעל יכולת ורבלית מצויינת. מהתחלה יש סדרי ראייה תקינים המתקיימים בצורה סדירה. האבא לוקח אותו מהגן אליו ובערב אני מחזירה אותו ולפעמים האבא מחזיר. בימים של הסדרי הראייה אני אומרת לבני כי אבייו יבוא לקחת אותו מהגן ובערב הוא חוזר הביתה-חשוב לי להכין אותו.כשהוא שואל למה עליו ללכת לאביו, אני מסבירה לו שאבא מבקש ממני ושהוא רוצה גם לבלות איתו. לגבי שבתות הסברתי לו שעכשיו זה התור של אבא, כי פעם בשבת אתה אצלי ופעם אצל אבא. אולם, בשבועיים האחרונים בני אומר שלא רוצה ללכת לאביו. אומר שלא אוהב את אביו ושרוצה להיות רק אצלי. אתמול כשאביו החזיר אותו, פניו היו נפולים והלך עם הראש למטה. שאלתי את אביו אם קרה משהו אך הוא אמר שלא. נגשתי אל הילד והוא בשקט אמר: "אבא הרביץ לי", די נדהמתי וחזרתי על דבריו בקול: "אבא הרביץ לך?" האבא יצא בהתגוננות ושאל את הילד למה הוא אומר דברים לא נכונים. הבן לא רצה לדבר איתו ואף אמר לי שוב שאבא הרביץ לו. אני בספק אם אכן האבא הרביץ.. אולי זו בדיקת גבולות??? אבל... זה נשען על אמירות קודמות של אי רצון ללכת לאביו וגם מה גורם לילד לבדוק גבולות דווקא ע"י אמירה שכזו? אביו התחתן לפני כחודשיים ובעקבות כך גם מתגורר בדירה אחרת. כך שעבור בני אלו שני שינוים מהותיים. לצערי, על הנשואים שמעתי משמועות וכששאלתי את האבא על כך והצעתי לעזור בהכנה של הילד הוא בחר לשתוק וכלל לא התייחס להצעתי. מה עושים??? תודה רבה רבה מראש

שלום שמי חן והיה לי כלפני חמישה חודשיים חבר וכשרבנו הוא איים עליי לאחר מכן נפרדנו ולאחר חודש הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור אליי ומאז אני נזכרת כל יום שהוא איים עליי וחולמת בלילות שהוא נמסה להרוג אותי וזה רודףף אותייי היית רוצה לדעת מה אוכל לעשות עם זה?

ביתי בת שנה וחצי , אתמול הלכנו לטייל בשמש , תוך כדי הטיול הילדה הבחינה בצל על המדרכה היא התחילה לבכות ולצרוח ולהסתובב סביב עצמה ניסתי להסביר לה שזה הצל שלה והראתי לה שאפשר לשחק עםם זה , בקיצור כל מה שניסתי לא עוזר הילדה לא יורדת לי מהידיים ולא מוכנה ללכת ולדרוך על הריצפה , אתמול כל היום מרגע שהיא ראתה את זה היא לא יורדת מהמיטה והיא לא מוכנה שאני יעזוב אותה , ניסתי ללכת למטבח והיא התחילה לצרוח קראתי לה היא רצתה לבוא ונרתעה כל פעם מחדש , נתתי לה לבכות ולא ניגשתי אליה בתקווה שהיא תלך ולא תפחד אך זה לא עזר היא בכתה עד שממש כבר פחדתי שהיא תתעלף... אני כבר לא יודעת מה לעשות בבקשה עיזרו לי...

בתי בת 4 וחודשיים ונמצאת בגן טרום חובה. השנה "זומנו" אני ורעיתי כבר בפעם השניה לשיחה דחופה עם הגננת לגבי התנהגותה של בתנו בגן. התנהגותה בגן אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותה בכל סביבה אחרת, בגן בתנו מפריעה, לא מקשיבה, מסרבת לעיתים לשתף פעולה, ואף עושה דברים תמוהיים בעינינו כדוגמת לצעוק , לזחול , להפריע לילדים אחרים. בתנו ילדה מאוד אינטלגנטית , מבחינה שכלית ללא ספק מתקדמת לגילה, מאוד "מיוחדת ושונה" מאחרים (ואנו לא רואים בכך פסול) אך בבית התנהגותה יוצאת מן הכלל, היא מזמינה והולכת לחברים, ישנה טוב, אוכלת טוב, שמחה וטובת לב, קשובה (וכמובן שבדומה לכל ילד יש ימים ושעות מעט פחות טובות). חשוב לציין שאנחנו ממשפחה של מורים ומחנכים ואנו מודעים לבעיות ומודעים שהתכשיט שלנו לא סטנדרטי, אל בין זאת לבין המצב המוזכר בגן אנחנו מרגישים שיש מרחק של שנות אור. הגננת נסתה "להפיל" לאחר התייעציות עם אנשי מקצוע רבים , כהגדרתה, לכך שיש בעיות רגשיות שנובאות מבעיות מחוץ לגן, אנחנו לא טומנים ראשנו בחול ולא מסירים ידנו , אך הדבר האחרון שאנו מרגישים שיש לבתנו הן בעיות "מחוץ לגן" , בתנו ילדה שמקבלת כמעט כל מה שצריך (וגם גבולות ברורים:הולכת לישון בזמן, מתקלחת שצריך, מתלבשת במה שנתבקשה ו..), זוג הורים שנמצא איתה לפחות 3 שעות ביום כל אחד מהם ולחוד, סבים וסבתות (אנשי חינוך) תומכים, ועל כל אלו כפי שציינתי הילדה נראת ומתנהגת כמאושרת. הגננת מתעקשת שיש להפנות את הילדה לאבחון. לאחר ששתפנו עמה פעולה והסכמנו לשיטת "החייכנים" לאחר כל יום חיובי ובעקבות כך הורדת צ'ופרים ביום שלא התנהגה יפה (ויש 4 כאלה ממוצעים בשבוע ), משמע ביום ללא חייכן אין ארטיק או מתנה, הילדה ביום שלא התנהגה יפה , לא מנידה עףעפף ואפילו לא מבקשת (מבינה הייטב), אנחנו כואבים לעיתים שאנו "כועסים" או מענישים ילדה על כך שלא התנהגה יפה בגן, בעוד בבית ובכל מקום הילדה מקסימה אהובה ורצויה. אשמח לשמוע את חוות דעתכם בנושא מורכב זה , איני רוצתה לקחת ילדה בת 4 וחודשיים (הכי קטנה בגן )ולעשות לה עוול, מה עוד שהגננת אומרת בנשימה אחת עם כל תלונתיה שיש שיפור קל, האם הרגשתנו כהורים שיש עוד זמן ושבמידה ונשאר תקועים נלך לאבחון בגיל מאוחר יותר (לקראת גיל 5 ולא כפי שהגננת אמרה "אתם חייבים פסכולוג ילדים דחוף"!..,נעזוב את סגנונה ודרכה ,זו כבר בעיה אחרת..)

הרבה פעמים בתי בת ה - 5.5 מתלוננת שבנים מציקים לה (דוחפים, מושכים בחולצה). כל הזמן היינו אומרים לה ללכת לגננת מיד שעושים לה את זה - זה לא עוזר, הם ממשיכים. עד שלי נמאס פעם אחת ואמרתי לה שרק אם הם לא מפסיקים אז שתיתן להם מכה באף. אישתי שמעה זאת ונחרדה. אני חושב אחרת ממנה - שהילדה מתלוננת הרבה פעמים, ועובדה הם ממשיכים להציק, אך אם יקלטו שהיא יודעת גם להחזיר - אז יעזבו אותה, ככה זה בחיים, רק אם קולטים שאתה לא מוותר אז לא יתעסקו איתך - במיוחד אצל ילדים. מה אתם חושבים?

שלום, ביתי בת 8 והיא נתקפת פחדים כמעט כל ערב (ברצוני לציין שעברנו לדירת גן לפני 4 חודשים והפחדים הולכים וגוברים) הפחדים מתבטאים בחלומות רעים, מחשבות על גנבים, חוסר רצון להשאר לבד בחלל כלשהו בבית. אני מרגישה שהילדה במצוקה כלשהי והעצמאות שלה נפגמת. אשמח לקבל טיפ איך להתמודד.

שלום רב, אני אימא של נועם בת 3.5 ושל תמר בת שבעה חודשים. יש לי מספר שאלות ואנסה לפרט אותן בהודעה אחת. (סליחה אם יוצא ארוך) 1. השנה נועם הלכה לגן עירייה, לפני כן היתה במשפחתון/גנון בקבוצה של 20 ילדים. בשבועות האחרונים היא מגלה עניין באיבר המין הזכרי. היא מציירת לרוב בנים שעושים פיפי, מקדישה תשומת לב רבה לדיוק איברי המין עד כדי כך ששוכחת לעיתים את הרגליים. לעיתים היא מציירת רק את איברי המין, לבד, של שני המינים. אני לא יודעת איך להגיב לזה.... אציין שאנחנו די פתוחים בבית, בעיקר כי אני כילדה - לא היה לי את מי לשאול שאלות, נתקלתי בקיר אטום ששידרו ההורים. אנחנו לא מתנגדים בתקיפות אם היא רוצה ללוות אותנו לשירותים, אך מנסים להסיח את דעתה בכל דרך אפשרית כדי לקבל פרטיות. בשנה שעברה היא ראתה בנים עושים פיפי בגן הקודם, אבל זה לא העסיק אותה יותר מדי. האם זה נורמלי וכיצד עליי להגיב? 2. כשהייתי בהריון, לפני כשנה, הילדה התחילה לגמגם. אני יודעת שבשלב זה, זה נקרא חוסר שטף בדיבור ולא גמגום, אבל זה נשמע נורא. במקביל היא חזרה לזחול למרות שהיא הולכת יפה מגיל שנה. ניסינו שלא להתייחס ולא להתרגש בתקווה שאלה הרגרסיות המפורסמות, וזה יעבור עם הזמן. אז הזחילה אכן עברה וגם הגמגום. אבל ארבעה חודשים לאחר הולדת האחות הקטנה, כחודשיים לאחר הכניסה לגן החדש חוסר השטף חזר והוא נשאר איתנו - בגלים. היא מגמגמת בצורה קלה רוב הזמן, אבל יש תקופות שזה ממש חמור. ההברה החוזרת מתקצרת, הילדה "דוחפת בכח" את המילה החוצה: מנפנפת בידיים, קופצת, עושה תנועות אחרות – עוזרת למילה לצאת. היא נתקעת בהברה ראשונה אפילו 15 פעם ואז מוותרת או מתעצבנת, או אפילו שוכחת מה רצתה לומר ומנסה לומר משהו אחר, כי הרי המחשבות בגיל הזה רצות במהירות עצומה, אז היא לא מספיקה להתבטא. לקחנו אותה לאבחון אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי ולאחר מכן שוב - לקלינאית תקשורת של קופת החולים על מנת לקבל אישור והחזרים. שתיהן הסכימו שהילדה מפותחת לגילה, עם אוצר מילים שמתאים לגיל 5-6, מתנסחת יפה, אומרת משפטים שקשורים בינהם, מצליחה להביע בדיוק מה שהיא חושבת, ולא מגמגמת אם היא מאוד מרוכזת, רגועה, או שרה/מדקלמת, (או מספרת משהו לתמר כשהיא חושבת שאף אחד לא מקשיב). לדעת קלינאית התקשורת הפרטית- "אפשר לוותר לה אבל אפשר וכדאי לטפל אם דואגים", לדעת קלינאית התקשורת של קופת החולים - אין טעם לטפל לפני גיל 5 "כי יש הרבה ילדים מגמגמים, הרוב מפסיקים לגמגם מעצמם". קיבלנו חומר קריאה שקצת הרגיע, אבל בכל זאת אני מפחדת לפספס משהו חשוב ועקרוני. אז לטפל או לא לטפל? השאלה היא לא כלכלית אלא פסיכולוגית - הילדה גם ככה לא מפוצצת בביטחון עצמי, אני חוששת שאם היא תדע שמשהו לא בסדר איתה (אנחנו מתעלמים לגמרי מהגמגום, ורק מחכים מסבלנות שתסיים), היא תסגר, תתכנס בתוכה או תפסיק לדבר...

שלום רב, בתי בת השנה ועשרה חודשים מביעה באופן מילולי פחד מפסלים (הפסל של הרצל בצומת הסירה, לדוגמה, או פסלים בבתים של חברים) וכן מרעשים לא ברורים זה זמן מה. בשבוע האחרון היא גילתה את הצל שלה שהולך איתה לכל מקום והיא מפחדת ורוצה על הידיים. היא אומרת: "אמא ניבהלתי! אמא, מפחיד אותי". כיצד עליי לחזק אותה ולהרגיע אותה?