פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום תמי,
אומנם ילדים רבים נוטים לעבור למיטת ההורים בלילה מסיבות שונות, אך לכל אחד "סיפור" משלו.... לעיתים ישנה סיבה "לילית" לעיניין (הרגלי שינה והשכבה, דפוסי שינה ויקיצה) ולעיתים סיבה שאינה קשורה ישירות ללילה אך גורמת להפרעות בלילה (למשל, פחדים, צורך מוגבר בקרבה אל ההורה מסיבות שונות שעולה דווקא בלילה). מכיון שלא תארת את בנך בתחומים אחרים (התנהגות, הרגלים, מזג, יחסים איתכם), אנסה לכוון אותך בשאלות שאולי יסייעו לך להבין מה מקור הקושי שלו: מהתיאור שלך אני מבינה שבנך עובר במהלך הלילה ממיטתו אל מיטתכם, אך כיצד הוא חוזר לשם? האם מישהו מכם קם ומלווה אותו למיטתו? האם נדרש טקס השכבה מחודש עד שירדם בשנית? כמה פעמים המעברים הללו מתרחשים? האם ישנו הורה קבוע שמחזיר אותו למיטתו? אם כן, האם זה אותו הורה שהשכיב אותו בערב? תארת את ההחלטה כ'הצבת גבול': האם בנך מציית לגבולות אחרים שהוצבו בבית (משמעת, סדר וניקיון, סדר יום...) ורק הנושא הזה נותר טעון ביניכם? האם יש ילדים נוספים בבית? אם כן, היכן הם ישנים?
כתבת: "הוא עדיין ממשיך לעבור - מה עושים"....ובכן, זה מאוד תלוי במה גורם לו לעבור בלילה, מדוע השינה לא שלווה ובטוחה. אם לא מדובר בהרגל שניתן לפתור על ידי הסברים והחזרות חוזרות ונשנות לאורך תקופת-מה עיקבית, הרי שיתכן כי הצורך שלו בקרבתכם בלילה עמוק יותר ויש להכיר אתכם יותר על מנת לסייע.
בהצלחה,
מיכל

תמי שלום,
לפני שאשיב על עיניין האכילה בלילה (ואני מסכימה איתך - זה לא במקום...) הרי שחשוב גם להבין מדוע בגילו (המופלג!) בנך עדיין ניזיון מסימילק: כתבת שהוא אוכל היטב במהלך היום, אני מניחה שהתכוונת לארוחות מלאות ומגוונות, בהתאם לצרכיו ההתפתחותיים. ועל כן, מהו הצורך בבקבוק שארוחה של 'מבוגרים' לא יכולה למלא (דייסה או קורנפלקס עם חלב בבוקר, מעדן חלב בערב וכדומה)? האם הוא עדיין משתמש בבקבוק של תינוקות לשם כך? אם כן, הרי שגם הארוחות האלה, שאינן ליליות, מיותרות...
לעיתים ילדים נצמדים לבקבוק התמ"ל מתוך סיבה שהיא רגשית - רצון להיות תינוקות, לקבל הזנה של תינוקות ויחס כשל תינוק מצד ההורים. חשוב גם להבין האם זהו הרגל שלא נפסק לעולם, כלומר, הוא עדיין לא מוותר על הבקבוק מאז ינקותו, או האם זהו הרגל שהופיע לאחר שהתפריט שלו כבר "התבגר" וכעת ישנה נסיגה. לעיתים ההזנה בתמ"ל גם נוחה להורים, זהו הרגל שנשאר, נוח ומהיר להכנה ולעיתים גם מסמל את שעת השינה או ההרדמות (אך הוא לא אמור להרדם עם בקבוק!). כמובן שבנך בגילו לא אמור לאכול במהלך הלילה, אך יתכן שגם הרגלי התזונה שלו במהלך היום לא מתאימים ויש לחשוב לשפר תחילה אותם לפני שעוברים לילה - שם המאבק צפוי להיות קשה יותר.... בתור התחלה אפשר לנסות להחליף את בקבוקי התמ"ל הניתנים בעירות באוכל מתאים יותר, ובהדרגה להחליף גם את הבקבוק הלילי במים. חשוב שגם כלי האכילה יהיו מותאמים לגילו.
בהצלחה,
מיכל

שלום לנטע,
אכן סקרנותם של ילדים נבונים משמחת אותנו, אך לעיתים משאירה גם במבוכה....מרבית הילדים מתחילים לשאול על נושא הזקנה והמוות רק לאחר שהם נאלצים להתמודד עם פטירה של אדם קרוב ואז הנושא עולה כחלק מההתמודדות עם האובדן והאבל. אולם, ישנם ילדים שמתוך סקרנותם הטבעית, באותו האופן בו הם מתעניינים בהתנהגות אנושית, בתופעות טבע או בפעולתם של מכשירים, מתעניינים גם במוות. אני מאמינה שניתן וכדאי לדבר עם ילדים על כל נושא, גם אם טעון ומורכב, בתנאי שמתאימים את רמת המידע, כמותו ועומקו לרמתם הקוגניטיבית והרגשית. נכון יותר להשיב לילדים על שאלותיהם מבלי להתחמק גם כדי שלא יפתחו 'דווקא' עיניין מוגבר בנושא ("הרי אימא עונה על הכל, למה זה שונה?!") ובעיקר כדי שלא יפתחו לבדם הסברים על הנושא מתוך המידע החלקי והמקוטע שהם מצליחים לאסוף בעצמם: לרוב הם ימציאו משהו הרבה יותר מפחיד ומאיים בעצמם ולא ידעו להתמודד איתו. הדיון בנושא מוות טעון בכל גיל, וההבנה בכל שלב (גם אצלנו המבוגרים...) מחלחלת בכל פעם קצת אחרת, בהתאם גם לתפיסה התרבותית והדתית שלנו ואפשר להסביר לילדים באופן עינייני בהתאם למה שהם שואלים ולתפיסה של המשפחה.
ובנוגע לשאלות של בנך: אני מציעה להיות קשובים ולהבין מה בדיוק הוא שואל וגם חשוב לנסות להבין מה עורר בו את השאלה (האם שמע את המושג מוות, האם מישהו דיבר בגן, האם פגש איש זקן, האם מתוך סיפור או אגדה שקראו וכדומה) ולהשיב בהתאם. יתכן כי השאלה שלו עיניינית וספציפית וכך גם צריך לענות לו, וסביר שתחילה הוא יסתפק במידע זה (למשל, "איפה אנשים זקנים גרים"). לא כדאי להיכנס לנושאים נוספים נילווים אם הוא לא שואל עליהם (למשל, "הלויה"), ולנסות לקרב את התשובות לעולם שלו ככול שניתן. חשוב לציין כי ילדים בגילו עדיין תופסים 'מוות' כהפיך ולא סופי ועל כן יכולים לתאר מוות במשחק ותחיה מיד לאחריו (וזה נורמלי!).
מכיון שהנושא טעון מאוד רגשית, חשוב להיות עירנים ולשים לב האם הוא מפתח עיסוק יתר בנושא באופן שהופך טורדני או מציף מידיי, האם הנושא מעורר בו רגשות וחששות מעבר לסביר ואם כן לפנות לייעוץ מתאים.
בהצלחה,
מיכל

בעיות שינה יכולות לפגוע עד מאוד באיכות החיים. לאור העובדה שבעיות השינה שלך נמשכות מאז ילדותך ועד היום אני ממליצה לך לפנות לרופא המשפחה שלך ולבקש הפנייה למעבדת שינה.

לילה טוב (:
דפנה.

כבר עשיתי פעמיים בדיקות שינה במעבדה והכל מראה תקין. בדיקות דם תקינות גם הם... אין שום הפרעות נפ0שיות שבגללם יכול להיווצר נדודי שינה כמו דאגות, פחדים , הסתבכיות וכו. לדעתי יש כאן שורש בילדות. הוריי מספרים שלא אהבתי לינוק ולא למצוץ מוצץ. האם יש אופציה שכאן מקור הבעייה ?

אם ברצונך לחקור, לחפור ולחפש את שורשי הבעיה בחוויות הילדות שלך - אזי רצוי שתפנה למטפל מהאסכולה הפסיכודינמית, בתקווה שתוך כמה שנים אולי תצליח להבהיר לעצמך דברים ואולי זה יקל עליך.
אם ברצונך לפתור את הבעיה העכשווית שלך ולנסות לשפר את איכות השינה שלך כיום - רצוי שתפנה למטפל מהאסכולה ההתנהגותית- קוגניטיבית, בהנחה שתוך פרק זמן סביר תתחיל לחוש הקלה ושיפור באיכות חייך בכלל ובאיכות שנתך בפרט.
בהצלחה,
דפנה.

את אכן מבינה נכון - התנהגותו של בנך אופיינית לבני גילו וגם הדוגמאות שנתת נופלות לחלוטין בתחום ה"נורמלי".
את מספרת על ילד מקסים,בעל מזג נוח ואני בטוחה שיש לכם סיפוק רב ונחת ממנו. בדרך כלל הוא נענה להצבת הגבולות שלכם, אבל הוא גם עושה מה שמאפיין את בני גילו, ופה ושם בודק גבולות. זה לא נוח לכם, ונחווה על ידכם כמוגזם ובעייתי. אך עליכם לזכור שגילויי הדעתנות והעצמאות האלו הם ההוכחה להתפתחותו התקינה ולפיכך קבלו אותם בהבנה כבלתי נמנעים.

יחד עם זאת, בעוד שלבנכם יש את ה'תפקיד' לבדוק גבולות - לכם יש את התפקיד להציב גבולות. וכמו שהוא עושה את תפקידו כהלכה, כך גם אתם תעשו את תפקידכם כהלכה.
ןלפיכך, באותם הזדמנויות שעומד בפניכם ענין כלשהו שיש לטפל בו ללא דיחוי (כניסה לאוטו, החלפת חיתול), וותרו על הברברת המיותרת שכוללת משא ומתן, התחנפנות, פיוס הסחת דעת ועוד, קצרו את ההתנהלות מורטת העצבים הזו, ופשוט עשו מה שצריך לעשות, גם אם לעיתים זה כרוך בהפעלת כוח מסויים (שימו לב - בשום אופן אין מדובר בכוחניות או בתוקפנות!).

הפעלת הכוח היא עוד סוג של תקיפות הורית שלגיטימית בזמן הצבת גבולות. ניתן ורצוי לעשות אותה ממקום של שלווה ובטחון עצמי ולא ממקום של איבוד עשתונות או התפרצות זעם. באופן עינייני תיפסו את בנכם המתנגד או בורח, ותוך כדי אחיזתכם בו שאינה משתמעת לשתי פנים, דברו אליו בשקט תוך גילוי אמפטייה לחוויה שלו. למשל משהו בסגנון: " אני מבינה שאתה לא רוצה להחליף חיתול, אבל אין ברירה וצריך עכשיו להחליף חיתול. אמא תחליף לך חיתול, ואם לא תשתולל זה יהיה לך יותר נעים".
בברכה,
דפנה.

ניתן להבין מדברייך שהחוויה שאת מתארת מילדותך היתה חוויה קשה עבורך והשאירה בך את רישומה.
אינך מספרת האם ואיך טופלה הבעיה שלך.
כיום את מודאגת שמא גם ביתך סובלת מאותה תופעה.
לאור דאגתך הייתי ממליצה לך לא להסס ולפנות לעזרה לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר אשר יוכלו להושיט לך את העזרה הרצויה באיבחון התופעה ובטיפול בה.
בהצלחה,
דפנה.

בנך, ללא ספק, נהנה מההנקה הממושכת שאיפשרת לו, ומוכן להמשיך בכך. בך, לעומת זאת, מתחילה להבשיל ההכרה שההנקה כבר איננה עונה על אותם צרכים מקוריים שבשבילן החלה, ולמעשה היא חלק מפינוק. היא הפכה מהרגל חיובי להרגל מגונה, שכן הוא עושה בה שימוש לסיפוק רצונותיו ולאו דווקא לסיפוק צרכיו.
את מספרת שצרכיו לחום ואהבה ומגע נענים במשך היום, צרכיו לתזונה נענים גם הם מן הסתם במהלך היום, והוא אף מוכן להתפשר על תחליף בקבוק.

האם שאלת את עצמך כיצד היית מתמודדת לו היה לך עוד תינוק כיום? האם היית ממשיכה לפנק כך את בנך? אני חוששת שהיית מתמוטטת מעייפות. האמת - אני חוששת שגם בנך אינו זוכה לשנת לילה טובה ומספקת משום הרגלו לקום ולאכול במהלך הלילה. ומה על הזוגיות שלכם? האם אטעה אם אשער שבן זוגך אינו מתלהב ממה שמתחולל אצליכם בלילות?...

אני חושבת שאת צודקת בתחושתך שהגיע הזמן לעשות קצת סדר בעיניינים. שכן ענין אחד שלא מנוהל נכון גורר אחריו ענינים נוספים: הירדמות בידיים, התעוררויות מספר בלילה, שינה במיטת ההורים, יניקה או שתיה במהלך הלילה... כל אלו דברים שמזמן היו יכולים להתנהל באופן אחר שהיה טוב יותר הן עבורכם והן עבורו.

אני רואה בשאלתך למעשה שאלה שנופלת בקטגוריה של הצבת גבולות. לכן אתן לך עיצה שאולי לא תישמע לך מעשית בתחילה, אך בעיני היא העיצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך:
ביום בו תחליטי שסיפור ההנקה הזה לא נכון, לא טוב, לא מתאים - לא לכם ולא לבנך - זה היום בו תצליחי לחולל שינוי בהתנהגותך ובהתנהגותו. ביום בו תהיי משוכנעת בעימקי לבך ונפשך, כי בהיענות שלך לרצונו (ולא לצרכיו!) והכניעה לבכיו את למעשה לא מקדמת את התפתחותו של בנך ולא עושה את מה שנכון לו באמת - ביום הזה את תמצאי את הכוחות לעמוד מול דרישותיו ולא להכנע להן. שמעתי אמהות לא מעטות מספרות איך עשו זאת (את יכולה להיכנס לפורומים שעוסקים בשאלתך ולשאוב משם רעיונות). לכל אחת סיפור מעט אחר. אך מה שמשותף היתה ההכרה שהן עושות את הדבר הנכון וההכרחי, והבנה זו היא שעזרה להן לצלוח את הלילה-שניים הקשים.

ולסיום, אספר לך אנקדוטה המציגה את האמת הפשוטה הזו:
אחת האמהות בקבוצות שאני מנחה היתה קמה, כמוך, מספר פעמים בלילה להאכיל את בנה בן השנה וחצי. כששוחחנו על כך בקבוצה טענה שהוא יודעת שהוא רעב ולכן לא יכולה לסרב לו, למרות שהיא מתמוטטת מעייפות. אני טענתי שהוא לא רעב, הוא פשוט רגיל להתעורר על מנת לאכול, וכל עוד יקבל חלב כשהוא מתעורר - הוא ימשיך בכך. חלפה עברה לה שנה תמימה עד שקרה מה ששכנע אותה להסכים שהוא סתם פיתח לעצמו הרגל מגונה: באחד הלילות שהתעורר ובכה, היא ניגשה למטבח ואוטומטית הכינה לו את בקבוק החלב שלו. כשניכנסה עם הבקוק לחדרו והילדון בן השנתיים וחצי ראה את הבקבוק, צעק: "לא רוצה חלבי, רוצה שניצל!"...
באותו הלילה הבינה האמא שאין לה שום כוונה לפתוח את המטבח בשלוש לפנות בוקר, ומיום למחרת גמלה את הפעוט מהרגלו המגונה.
בהצלחה!
דפנה.

אני עדיין לא יודעת מתי יגיע היום הזה, אך אין ספק שזה יותר עניין שצריך לבא ממני בעניין הצבת הגבולות. אני מאוד רגישה לבכיו של כל תינוק ובטח לשל בני תמיד זה נראה לי כאילו הם סובלים קשות, ומוזנחים וכאלה... אתמול נסענו עם בננו והוא בכה כהרגלו - רצה לצאת מכיסא הבטיחות, פעם קודמת שבכה ישבתי לידו ולא יכולתי - פשוט הרמתי אותו וכך נסענו בעלי נהג (אני יודעת שזה נורא). פעם אחרת שזה קרה המשכתי ליסוע למרות בכיו - אבל הוא הקיא מרוב בכי ואז כמובן שעצרתי, החלפתי לו בגדים ואז אחרי שנרגע ושיחק קצת בערך רבע שעה, חגרתי אותו בלי בעיות. אתמול שוב זה קרה לא ישבתי לידו כי ידעתי שיגיע סרט כזה... וכמובן הוא בכה בהיסטריה הוא היה עיף מאוד ורצה בידיים. אך בעלי אמר לי אל תתייחסי אליו. הוא ירגע - הוא בכה איזה רבע שעה עד שנרגע ואח"כ נרדם. אני רוצה להגיד לך שאם הייתי לבד איתו או ישבתי איתו מאחור. בטוח הייתי מרימה אותו. אני כזאת חננה! אני חייבת לתפוס את עצמי ולא לוותר לו. זה יהיה קשה!! בכל אופן תודה על התשובה העמוקה והאמיתית. אין פתרונות קלים הא?

למקרא תשובתך אני מוצאת את עצמי גם מוטרדת אך גם אופטימית.
אני מוטרדת משום שהדוגמאות שאת הבאת, בגילוי לב ראוי להערכה, מעידות עד כמה לוקה כל נושא הצבת הגבולות בטיפול ובחינוך בנך. אני נסמכת בהערכתי זו על מה שאני מכנה "מדד כסא הבטיחות", הווה אומר: הורה, שלמרות החוק ובעיקר למרות שהדבר מסכן את ביטחונו של ילדו ("אני יודעת שזה נורא" את בעצמך כותבת!), מוותר לילד על ישיבה, בטוחה וכחוק, בכסא הבטיחות - צריך לדעת שיש לו בעיה אמיתית בכל הנושא של הצבת גבולות וסמכות הורית, וכדאי מאוד שיחפש בדחיפות ייעוץ והדרכה הורית מתאימה על מנת לחזק תחום חשוב זה בהורות שלו.
אך אני גם אופטימית, משום שניכר שאת מבינה היטב מה חלקך בבעיות שאת מעלה בקשר לבנך, ואת מבינה כי חייב להגיע היום (ורצוי כמה שיותר מהר) בו תצטרכי לקחת אחריות ולתקן את חלקך זה. תשובתך מעידה על כך שאת מודעת לעצמך, ביקורתית במקומות הנכונים ויודעת שאת צריכה לתפוס את עצמך, כדברייך, ולעבוד על שינוי מהותי בתגובותייך.
זיכרי: לא ניתן לגדל ילדים רק בדרכי נועם, כשחיוך של אושר מרוח על פניהם מבוקר עד ערב. זה לא מציאותי. ילדים לומדים, מתפתחים וצומחים גם מאותם מקומות פחות נעימים ואף מתסכלים. זיכרי שחובתך (ולא זכותך) להנהיג את בנך וללמדו להבחין בין מותר ואסור.
בהצלחה בהמשך דרכך ההורית,
דפנה.

אני חושבת באמת לחפש כזה ייעוץ

קפיה שלום

קודם כל, אני שמחה על השימוש שאת עושה בפניותייך השונות והמעניינות בפורום,בתקווה שהן אכן משרתות אותך וגם הורים רבים אחרים שנתקלים באותן הדילמות.

הנושא שהעלית הפעם-כיצד לחנך ילד להגיב לאלימות כלפיו מבני גילו, הוא אחד הנושאים" החמים" בגידול ילדים, ואת עשויה למצוא בקרב הורים גישות שונות.

אני אישית סבורה שאין טעם ללמד ילד שהופנתה אליו איזושהי מחווה אלימה- להחזיר, כי אז אנחנו גם" מסבכים" אותו עם צוות הגן בו אלימות אינה מקובלת והוא בסופו של דבר ייענש, וגם מעבירים לו מסר כפול- אסור להרביץ, אבל בתנאים מסוימים -מותר, אבל רק לדחוף, ובלי שהילד השני יקבל מכה חזקה..נשמע מסובך,לא? במיוחד לילד בן שלוש.. מצב דומה, כשהורה צועק על ילדו הקולני שאסור לצעוק...
תוסיפי לכך את האופי של בנך, שאת מתארת כילד צייתן ועדין, שהוריו יצפו ממנו להחזיר והוא לא מסוגל ומרגיש תסכול ואכזבה מעצמו..

אז מה כן ניתן לעשות כדי לא לתת לבנך להרגיש חסר אונים, חסר כלים ואפילו קורבן?

את כבר עשית את הצעד הראשון-לבדוק עם צוות הגן מה מדיניותם לגבי אלימות (מה נחשב בעיניהם לאקט אלים?) ובכך להבטיח שככל יכולתם ינסו למנוע את האלימות, ישוחחו עם הילדים בנושא ואף יגיבו באופן תקיף לכל סוג של גילוי אלימות (באילו דרכים הם מגיבים?). גם ילדים עם בעיות תקשורת יכולים ללמוד שאסור למשוך בשיער, אם באופן עקבי הם מקבלים תגובה כמו הרחקה מפעילות, נזיפה או כל סוג של ענישה אחר שמקובל בגן. אין לראות במשיכת שיער כדרך לגיטימית לתקשורת גם אצל ילד שמתקשה להתבטא!

אחרי שאת מתואמת עם הצוות בגן, מטרתך היא לחזק את בנך ולתת לו תחושת שליטה ככל שניתן במקרה שהופנתה כלפיו אלימות. למשל, להתרחק מהילד האלים כדי לשמור על עצמו ולחפש חבר שיודע לשחק יפה. חשוב לא לראות בכך "התקפלות" אלא כדרך אקטיבית להגנה עצמית. למשל, לעודדו ללכת לאחד מאנשי הצוות ולדווח על מה שקרה (אגב, את יכולה לשאול את בנך מה עשו לילד האלים כתגובה להתנהגותו). למשל, ללמדו להגיב בקול רם ובהבעת פנים זועפת לילד האלים "תפסיק!! לך מכאן!!". אתם יכולים לעשות על כך סימולציות בבית באמצעות משחקי תפקידים. אם יכולתו המילולית והרגשית של בנך מתאימה, לשאול אותו "ומה היית רוצה לעשות בפעם הבאה שימשכו לך בשיער?" ובכך לאפשר לו למצוא דרך שקרובה יותר ללבו ואפשרית מבחינתו. חשוב שאתם כהורים תכבדו את הדרך שלו להתמודד עם האקט האלים. הבנה של ילד שלא כדאי "להחזיר" היא לעתים קרובות דווקא סוג של כוח ויכולת השרדות, שמונעת מבנכם להסתבך עוד יותר, גם מול הילד האלים שיכול להיות חזק ממנו וגם מול הצוות החינוכי.
ונושא אחרון בו את יכולה לחזק את בנך הוא באמצעות חוג התעמלות או כל פעילות גופנית אחרת שתגביר את תחושת השליטה שלו בגופו.


בהצלחה!

שלום לאה

את מעלה שני נושאים-האחד, תפקיד ההורה כמייצג את צרכי ילדו במסגרת החינוכית, והשני- איך לעזור לבנך להפרד מהגן בסוף יום ללא בכי.

לגבי הנושא הראשון, באופן כללי, אני חושבת שמאוד חשוב שאת כהורה תייצגי את צרכי בנך מול הגננת, וששלטים שתלויים בענק בגן לא ירתיעו אותך מלפנות לגננת. השאלה כמובן באילו נושאים. כניסה לגן היא תהליך סוציאליזציה בו בנך לומד להיות חלק מקבוצה ולהענות לכלליה, וגם אתם כהוריו, למידה שתשרת אותו בעתיד בהסתגלות למסגרות.
מצד שני, הן בשל גילו הרך ועוד יותר כשמדובר בגן פרטי, יש בהחלט מקום לגמישות במערכת לצרכי האינדווידואל. את כהורה צריכה להחליט אלו נושאים חשובים ומהותיים עבורך בהם את תפני אל הגננת ולמרות המקובל בגן, תייצגי את צרכי בנך אם יש קונפליקט בין הצרכים. למשל, בנושא תזונה, אם יש לילד הסתייגות ברורה מתפריט מסוים, אפשר לבדוק אם יש חלופה להציע לו. כך גם לגבי שינה, למשל,אם להרגשת ההורה נכון יותר להעיר את ילדו לפני השעה המקובלת בצהרים או לתת לו לישון מעבר-זו סיבה מספיק חשובה לבקש יחס אישי.
בסופו של דבר ההורים הם ה"פה" של הילד מול המערכת, מאחר שהוא לא יכול בעצמו להביע את צרכיו. דרך ההורה, לומד הילד שיעור על אסרטיביות.
למותר לציין שהגישה שבה פונים לצוות בגן בכל בקשה שהיא , היא משמעותית ביותר ותמיד רצוי להציג את הבקשות באופן שאינו תובעני או מאיים ולהסביר את נקודת מבטו של הילד.

לגבי הנושא הספציפי של השארות בסוף היום בגן, אני יכולה להבין את צוות הגן שכבר רוצה לסיים את היום הארוך והמתיש, ומעוניין שהורים לא יתקבצו וישהו זמן ארוך במתחם הגן. מצד שני, האמירה שיש לקחת את הילד מיד היא מעט קיצונית, יש ילדים שרוצים להראות להוריהם עבודות תלויות בגן, חבר חדש שיצרו עימו קשר או צעצוע/מתקן אוהב. שהייה של עד עשר דקות במתחם הגן, כל עוד לא עברה שעת נעילת הגן, לא צריכה להוות בעיה.

אם את חושבת שבנך מפיק משהייה של דקות נוספות בגן, אני מציעה לך לפנות לגננת ולבדוק איתה את הנושא בשיחה קצרה, זאת על מנת שתרגישי בנוח ולא כ"עבריינית" . אם היא עדיין עומדת על דעתה, אין ברירה אלא לכבד את רצונה. את הצורך של בנך להתנדנד אפשר לספק באחת הגינות הסמוכות.

לגבי הנושא השני, איך להפרד מהגן בסוף יום ללא בכי-האם את מוצאת שלבנך קשה במעברים באופן כללי? איך נפרד מכם בבוקר? האם קשה לך מעבר לסיטואציה זו להציב לו גבולות ולתסכל אותו?
יכול להיות שאם תצאו מהגן מבלי להשתהות יהיה לבנך קל יותר להפרד. רוטינת הגן עדיין לא ברורה לו ולכן כדאי שתיעזרי בטקסים על מנת להבהיר לו שנגמר היום והולכים הבייתה-לקחת יחד את התיק שלו, לעבור יחד במגירה בגן ולרוקן, לנפנף לשלום לצוות וכו'.

בהצלחה

אודט

אודט שלום ותודה על תשובתך לגבי שאלותייך, בתקופה זו בני נפרד ממני ללא כל בעייה בבוקר בגן. לעיתים הוא בוכה לשנייה כאשר אני מנשקת אותו ונפרדת לשלום אבל אז הסייעת מסיטה את תשומת לבו לסיפור וזה עובר לו. לגבי הצבת גבולות, אני חושבת שאני מציבה לו גבולות ואולי אפילו נוקשה מידי לעיתים. מה הכוונה.? אם הוא בוכה ואני מזהה שזה סתם בכי של פינוק, אני אומרת לו שיפסיק לבכות כי אף אחד לא אוהב ילדים בכיינים ואין לו שום סיבה לבכות וממשיכה ואומרת לו "שקט" . ואם הוא רוצה משהו שאני לא מרשה, אז אני לא מרשה ומסבירה שזה אסור, ואז הוא בוכה ואני לא נכנעת לו. לגבי ההיפרדות מהגן בסוף יום, איך שאני מגיעה לגן פתאום הוא מתחיל להיות לא נוח, לבכות , להיות נודניק, למשוך לנדנדה. כאילו שעד שהגעתי הכל היה בסדר ומהרגע שהגעתי אפשר להתחיל לעשות בעיות. מאוד לא נוח לי עם ההתנהגות הזו שלו בסוף כל יום . ועכשיו מה שהתחלתי לעשות, זה אחרי כמה דקות של משחק אני אומרת לו שאני סופרת עד 10 והולכים וזה בדיוק מה שאני עושה. הוא כמובן בוכה ומתפתל עלי ומושך כלפי מטה - ממש עושה שם סצינה וזה לא נעים אבל אני ממשיכה בשלי על ידי זה שאני מסיטה אותו ואומרת לו בוא נראה את החתול בחוץ. אשמח לקבל ממך יותר הכוונה איך אני מסיימת את היום איתו ואיך להגיב להתנהגות שלו. רב תודות לאה

מדברייך אני מרגישה שנוצר מתח רב סביב המפגש המחודש שלך עם בנך בסוף היום בגן שרק הולך ומתעצם. ככל שאת יותר מתוחה ועסוקה ב"איך אני מסיימת את היום איתו" כך הוא יזעיף כלפייך פנים בבואך לגן ואת תתקשי עוד יותר להיות קשובה לצרכיו. בנוסף לכך יש את אי הנעימות מהסצנה, וממה אחרים אולי חושבים, מה שקורה לכל אחד מאיתנו כשאנחנו הופכים להיות מוקד לתשומת לב..

אני יכולה להציע לך שתי אפשרויות. האחת, כבר הוזכרה קודם( וחשוב שגם אם לא תבחרי בה, תנסי לברר עם עצמך מדוע), והיא-לקצר כמה שיותר את הפרידה, להגיע בסמוך לנעילת הגן, בלי משחקים ובלי נדנדות, להיות עניינית ככל שניתן, אם את רוצה להחליף כמה מילים עם הצוות לגבי היום שעבר על בנך (אפשר גם בטלפון) ולצאת מהגן להמשך היום המשותף שלכם (אגב,האם יש בך ציפייה להמשך יום כייפי עם בנך, או שמא חשש מאיך להמשיך את השעות הנותרות לבילוי משותף?)

אפשרות שנייה היא לעבוד על עצמך להוריד מתח לפני הפגישה. לא להתרגש מכך שבנך "יתחיל להיות לא נוח ברגע שיראה אותך" ובטח שלא לפרש זאת באופן שמכוון נגדך "היה לי טוב בגן עד שהגעת". הרבה פעמים הגעת ההורה מאפשרת ירידת מתח והוצאת תסכולים שהצטברו לאורך ההתמודדויות במשך היום בגן. ספרי לבנך(אם אכן כך הדבר) שאת שמחה לפגוש אותו, שהתגעגעת , תארי לו אילו תכניות מחכות לכם לאחהצ-אם יש. נסי להיות קשובה לו ופחות לאנשים/ילדים האחרים בסביבה-הוא חיכה לך כל היום ומייחל לתשומת לב אישית סוף סוף. אל תחכי שימשוך אותך לנדנדה אם זה בכל מקרה היעד-הזמיני אותו לשם בכייף- אם גם לך יש הנאה מכך ולא מתוך רגש מעורב (טוב נו, רק כי אתה מאוד רוצה, אני מתה כבר ללכת וגם המבטים מסביב לא מאוד מזמינים). השיטה שלך לספור עד עשר יכולה מאוד להתאים כעת, אפשר אחרי זמן קצר לספור עשרה נדנודים וללכת.

בכל שיטה שתבחרי, השתדלי להיות עקבית וגם כנה עם עצמך-אם לא תהיי שלמה בנך ירגיש זאת מייד ויביע זאת בנדנוד ובכי.
אם כעבור זמן לא תרגישי בשינוי, יתכן שמדובר במשהו עמוק יותר בקשר בינך ובין בנך ואז רצוי לפנות לאיש מקצוע שינסה יחד אתכם לברר במה מדובר.

בהצלחה!
אודט

את מתארת את בתך כפעוטה מפותחת וחיונית ובדברייך תהייה על התנהגותה בבית: אם למרות שהכל כל כך טוב היא מרביצה לנו, בוודאי אני (כלומר - את) עושה משהו לא נכון, איפה אני בוודאי טועה.....ובכן, לא בהכרח....
פעוטות בני גילה אכן עסוקים מאוד בנפרדות ובפיתוח עצמאות ושליטה (מכאן גם המושג "גיל שנתיים הנורא") כלומר, בניסיון להיות עצמאיים, מתוך הרצון להתנסות בכל דבר, בגלל האגוצנטריות והבטחון שלהם, בני שנתיים נאבקים בהוריהם על הרבה מאוד דברים. הם מנסים להפגין את יכולותיהם ולהתמרד, וכשזה לא מצליח, או כאשר ההורים מעמידים אותם על מקומם, הם הופכים מתוסכלים מאוד ואז באמת מכים ומשתוללים. בדברייך לא ציינת מתי האירועים האלה מתרחשים, והאם ישנם אירועים מקדימים - אפילו קטנים - שקדמו להם. לרוב ישנו אירוע קל מאוד שגורם להתפרצות הזו, אך לעיתים ההתקפות גם מתרחשות ללא כל סיבה נראית לעין, סתם כדי לבדוק האם אימא תעמוד באתגר הזה :"אני אתנהג בצורה איומה ונוראית אבל אימא תשרוד ועדיין תאהב אותי"...וזה חוזר על עצמו שוב ושוב. וכמו בתהליך של חינוך בכל תחום, גם כאן נדרשות חזרות רבות מאוד עד שהחוויה הופכת מופנמת, הן במובן הקונקרטי (אסור להכות את אימא, את הכלבה, אסור להשליך חפצים) והן במובן הרגשי (מה אני מסוגלת לעשות ומה לא, אימא שומרת עלי כדי שאני לא אעשה משהו מסוכן).
אני חושבת שחשוב מאוד להגדיר לה מה מותר ומה אסור (ולהכות את אימא זה אסור!), אפשר להשתמש ב holding או ב'פסק זמן' (לא יותר מ 2-3 דק') אם את מוצאת שזה עוזר לך, וכן אפשר למנוע דברים כמו סיפור או ממתקים, אבל בעיקר מאוד חשוב להסביר את הסיבה שאת עושה את זה ולנסות להצמיד את התגובה לאירוע ולא לאחר מכן (למשל, מניעת סיפור תהיה יעילה לאירוע שקרה בזמן ההשכבה, האמבטיה או ארוחת הערב אך לא הרבה קודם).
לגבי תגובות הכאב שלך: חשוב מאוד להראות לה שזה כאב אם היא הכאיבה לך אבל חשוב להראות לה שאת לא "מתפרקת" ונשארת עדיין אימא שלה. למשחק בו את בוכה בכאילו יש הרבה יתרונות בתור משחק דימיוני, למשל עם בובות, אבל חשוב להדגיש שזה בגלל שמשחקים עכשיו ושזה לא באמת. כדאי לעזור לה להשתמש במשחק כאמצעי לביטוי הרגשי שלה ואפשר גם להתחיל לשחק את מה שקורה בניכן, עם בובות.
ועדיין, חשוב מאוד להיות בקשר עם הגננת על מנת לוודא שאכן ההתנהגות הזו אינה מופיעה בגן (כי אז כבר נכנסים גורמים נוספים) וגם כדי לוודא שהקליטה שלה במסגרת ממשיכה במגמה החיובית כיון שיתכן מאוד שהתנהגותה בבית גם מושפעת מהשינוי המשמעותי שבמעבר מהשהות איתך בבית אל הגן (כלומר, היא מגיבה לפרידה ממך, מתאבלת על אובדן השהות איתך בבית ובטווח הרחוק זה תהליך חיובי עבורה ממנו תוכל רק לגדול...). חשובה גם עיקביות בתגובה בין שני ההורים, וכדאי, ברגעים הקשים, גם קצת להתחלף ביניכם, אם כי חשוב שההורה ה"מחנך" הוא גם ה"מפייס"...
בהצלחה,
מיכל

שלום למיכל,
אומנם רבים מהילדים כבר הסתגלו למסגרות החינוכיות שלהם בשלב זה של שנת הלימודים, אך לא כולם, וזה עדיין בגדר הנורמה. כפי שציינת, החגים לא תרמו (כי הרי על מנת להסתגל נדרשים רצף ושגרה וזה בדיוק מה שלא היה להם) וחשוב לזכור שמדובר בתינוק צעיר מאוד שזו בוודאי עבורו המסגרת החינוכית הראשונה.
היכולת להסתגלות תלויה במידה רבה במזג שלו וביכולת לוויסות עצמי שרק עתה מתחילה להתפתח. איך היית מתארת את יכולת ההסתגלות שלו בתחומים אחרים? למשל, לאנשים חדשים, למזונות חדשים (כמו המעבר לאוכל מוצק) וכו)? בגילו, בנך אינו מצופה עדיין "לשחק" עם ילדים אחרים (אלא רק להבחין בנוכחותם, להתבונן בהם, להתקרב על מנת לראות אותם מקרוב, לגעת וכדומה) וזה מצויין שהוא מסוגל להנות ממשחק כאשר הוא נמצא לבדו, ללא הפרעה (בהנחה שיכולות התקשורת שלו עם אחרים בדרך כלל הינן טובות). יתכן כי קשה לו למצוא את מקומו בתוך המולת הילדים (כמה ילדים יש בקבוצה?) והוא זקוק בנתיים ל"שקט" שלו על מנת להנות ממשחק (האם הוא ילד עם רגישות תחושתית, למשל, נרתע מאוד מאוד מרעשים? ממגע?). האם הוא אוכל בגן? ישן? מסכים לצאת לחצר? גם ההבטים האלה הינם פרמטרים להסתגלות ומאפשרים להעריך את השתלבות שלו.
העובדה שהוא מכיר את הגננת נראית לי נקודה חיובית עבור שניכם: הוא יוכל לסמוך עליה ביתר קלות בגלל ההיכרות המוקדמת (אם יש לך אפשרות להפגיש אותו עימה גם מחוץ לשעות הגן, למשל אחרי הצהרים או בשבתות, זה עשוי לסייע), וגם את תוכלי לקבל "יחס" מועדף הנוגע לדיווח על מידת ההשתלבות שלו שם (זאת כמובן בהנחה שמדובר ביחסים משפחתיים טובים...)
שאלת האם להתחיל את ההסתגלות הדרגתית מחדש, ואני מניחה שהתכוונת לימים הקצרים בהם הילדים נמצאים זמן קצר בגן, בליווי ההורים. אני חושבת שכדאי להתייעץ על כך עם הצוות (גם בגלל הבנתן את צרכיו וגם בגלל האפשרות שהורה ישהה בגן), אבל בוודאי אפשר להקל עליו את הכניסה לגן דווקא בנוכחות שלך שם בתחילת היום. 10 דק' הן לא הרבה זמן אם הן מנוצלות לטובת סיוע בהשתלבותו כלומר כדאי לסייע לו לבחור פינת משחק נעימה, לעודד אותו להתחיל בפעילות כשאת נמצאת לידו וכשהוא כבר עסוק ושקוע ואת מחליטה לצאת להיפרד וללכת. חשוב: לעולם לא ללכת מבלי להיפרד!!! גם אם הוא בוכה אסור להיעלם לו, זה מפר את יחסי האמון ביניכם ולטקס הפרידה ישנה חשיבות גדולה. לעיתים ניתן להיעזר באיש-צוות לשם כך, אך כדאי לא "להעביר" תינוק בוכה מזרועותייך אל ידי הגננת ועדיף שהיא תשב לידו במשחק במקומך. חשוב לדבר על אנשי הצוות להזכיר את שמותיהם למרות שהוא עדיין לא מדבר. כשמחליטים ללכת צריך באמת ללכת ולא להישאר לדבר עם הורים או עם הגננת בטווח ראייתו (ובטח לא להישאר לצפות עליו מהחלון או להישאר להקשיב מבעד לדלת...).
אם עד סוף החודש, שהינו חודש רציף של ביקור בגן, עדיין אין כל שיפור כדאי לשקול את מידת התאמתו למסגרת: יתכן שהוא עדיין זקוק להתייחסות אישית יותר וכדאי להתייעץ.
בהצלחה,
מיכל

שלום שני,
את מעלה השערה שהבכי של בתך המתעוררת הוא תוצאה של חרדת נטישה. אני מניחה שהשערה זו מתבססת גם על אירועים נוספים במהלך היום בהם את חשה שבתך נלחצת או חוששת כאשר היא לא רואה מישהו מוכר בקרבתה. האם הצרחות מופיעות גם מהתעוררויות במהלך היום לאחר שינה קצרה יותר (בוקר, צהרים)? האם את מרגישה כיום בצורך מוגבר שלה בקרבתך ובנוכחותך? האם כעת ישנה גם יכולת מופחתת לשחק כשהיא לבד (כלומר מעסיקה את עצמה רק בנוכחות אחרים)? בהנחה שלא קיימות הפרעות שינה או קשיים התפתחותיים, יתכן שעד כה בתך התעוררה והייתה נינוחה יותר כיון שפחות "חסרת" לה. כלומר, המראות שהיא פגשה בבוקר (אור השמש בחלון, הצעצועים שלה במיטה, קולות הרחוב, הבית וכו') היו גירויים מעניינים דיים והיא המתינה במיטה עד שבאת מבלי שהייתה העדפה ברורה לנוכחות אנושית. כעת, כשהיא בוגרת יותר, היא כבר "יודעת" שהדבר המעניין ביותר בבוקר הוא המפגש האנושי כלומר עם אימא ואבא (או שאר הדמויות המטפלות בה) והיא מודיעה בדרכה כי היא ערה ומוכנה למפגש זה. היא הרי אינה יודעת עדיין לזמן אתכם בדרך אחרת וכך מאותת על הצורך שלה בקרבתכם ומודיעה על החשש שלה להיות לבדה. ציינת שהיא מייד נרגעת כשמרימים אותה (וזה מצוין!) ותוכלי ללוות את ההתעוררות גם במילים כמו: "את התעוררת ונבהלת כשלא ראית את אימא", אימא הייתה בחדר השני ובאה להיות איתך" .
בהצלחה,
מיכל

בשני העיניינים המטרידים אותך את מציינת כי לאחרונה בתך נוהגת באופן מסויים. האם משתמע מכך שזהו שינוי ובעבר נהגה אחרת? האם קרה משהו לאחרונה שיכול להסביר את השינוי?
בהנחה שהתנהגות ככלל מושפעת מצרוף של מערך מולד ומהשפעה סביבתית, חשוב לנסות לזהות האם הרקע להתנהגות נעוץ באופיו ובתכונותיו של הילד (למשל - סף תיסכול נמוך בענין הראשון שציינת, או רגישות חושית גבוהה בענין השני) או שמא בהשפעת הסביבה עליו וביחסיו עם הסובבים אותו. וכמובן - ישנו ההיבט של הגיל ומאפייני ההתנהגות השכיחים בגילים מסויימים (כגון - נטיה בולטת לדעתנות ועצמאות בגיל הרך).

נסי למצוא דרך "דיפלומטית" להציע לביתך עזרה מבלי שהיא תחוש בשל כך קטנה, חסרת אונים וחסרת מסוגלות. עודדי אותה על עצם הנסיון ולא רק על התוצאה. היי רכה וסבלנית עם נסיונותיה להביא לידי ביטוי את יכולותיה. נסי להתערב בעדינות או למנוע מצבים בהם התיסכול שלה מציף אותה ומביא אותה להתנהגות בלתי הולמת. בזמן ההתפרצות היי אמפטית אל רגשותיה - שקפי לה את תחושותיה ותני להם תוקף ולגיטימציה "זה באמת מרגיז כשמשהו לא מצליח לנו כמו שרצינו", אך עם זאת עימדי בתוקף על כך שגם כשהיא חשה כך - אינך מסכימה שהיא תשליך חפצים או תצעק. ומעל הכל - היי מודעת להתנהגות שאת מדגימה לה כשלך לא כל כך הולך... למשל - כשאת מתעצבנת עליה: האם אינך מדגימה לה חוסר סבלנות וקוצר רוח? מצאי זמן רגוע, לאחר ההתפרצות, שבו את יכולה לנהל איתה שיחה קצרה ולעבד את ההתרחשות הקודמת, ולנסות יחד איתה לחשוב כיצד אפשר אולי יהיה למנוע הישנות ארועים מהסוג הזה (מה היא יכולה לעשות אחרת ומה היתה רוצה שאת תעשי אחרת).

לגבי הענין המטריד השני: אם אין מדובר ברגישות חושית יוצאת דופן (ולאור הדוגמאות שהבאת - אני בספק גדול אם זה המקרה) הרי שזה נשמע יותר כמו התנהגות נלמדת. האם היא נחשפה איפשהו או למישהו שמתנהג כאיסטניס? או לחילופין - האם קיבלה חיזוק כלשהו על ההתנהגות הזו עי"כ שנכנעתם לקפריזות שהכתיבה לכם? האם גם בגן היא רודה כך בגננת? לשאלתך - האם יש סיבה לדאגה - אני מודה שהדאגה שעולה אצלי היא שמדובר פה בדוגמה של חולשה בהצבת גבולות והייתי ממליצה שתשקיעו מחשבה כיצד אתם יכולים לקדם את ביסוס הסמכות ההורית שלכם ופחות להיבהל מדרישותיה הגחמניות ומהתנהגותה של בתכם.
דפנה.

לעיתים קרובות הורים המביאים ילד נוסף לעולם חשים שעשו עוול לילדם (או ילדיהם) הראשון. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה (שהיא כבר אקסיומה בתפיסתינו) שהילד הגדול יפתח קנאה כלפי התינוק, ולא פעם זו נבואה שמגשימה את עצמה (או כפי שאת כותבת "אני רגישה שהוא כועס עלי"): זאת אומרת שמכיוון שכך הם סבורים הם מפתחים רגשי אשמה שמקשים עליהם להגיב באופן מאוזן ואסרטיבי להתנהגויות שליליות של הילד הגדול. ההורים חשים שהם צריכים "לפצות" את הגדול על העוול הנורא ואיום שנגרם לו, ומפייסים אותו בדרכים לא מתאימות - למשל על ידי קניית מתנות רבות או על ידי ויתור על הצבת גבולות נאותה.
במסגרת המצומצמת העומדת לרשותינו כאן הייתי מציעה לך לעבור כעת משלב ההסברים (שאת נותנת כל הזמן, אך ראה זה פלא - הם אינם עוזרים) לשלב הצבת הגבולות. פירוש הדבר שעלייך לקבל החלטה שישנן התנהגויות שאינך מוכנה לקבל בשום אופן (אני ממליצה שכל התנהגות אלימה שלו כלפי אחותו תחשב התנהגות שבשום אופן אין לקבלה) ואת תעשי כל מה שצריך על מנת שהוא יבין זאת ויפסיק זאת.
המשיכי להיות חמה, אוהבת, מבינה, מסבירה ואפילו מפנקת, אך כשהילד מתנהג בתוקפנות - היי תקיפה, ממוקדת וחד משמעית בתגובתך.

לגבי שאלותייך על השתלבותו בגן - ראי תשובתי לשאלה הקודמת בפורום זה.
לגבי המלצת הגננת - בקשי מרופא/ת הילדים הפנייה לשם איבחון למרפאה בעיסוק ו/או לפיזיותרפיסטית התפתחותית. אל תתעלמי מדברי הגננת ואל תזניחי ענין זה.

אתה מגלה רגישות רבה למצבה החברתי של ביתך.
ככלל כהורים, אנו מאוד רגישים להשתלבותם החברתית של ילדינו. לעיתים , כאשר זכרונותינו מחיי החברה שלנו בתקופת ילדותינו אינם חיוביים, רגישות זו גבוהה במיוחד. במקרים כאלה כדאי שנהיה מודעים לכך ולא "נלביש" על ילדינו עיניינים לא פתורים שלנו מהעבר. כשזה המקרה - יש להיזהר שלא להביא את הרגישויות המוגזמות שלנו אל תוך שיחותינו עם הילד על מצבו החברתי, וכשאנו צופים בו בחברת ילדים אחרים כדאי להיות מודעים לכך שלא פעם אנו נוטים לפרש מצבים חברתיים רגילים ושכיחים ברגישות יתר, כשלמעשה הילד מתמודד איתם טוב למדי.

במקרה של ביתך, הדרך לקבל עדות אובייקטיבית ומקצועית יותר לגבי מצבה החברתי - היא דרך שיחה בנושא עם הגננת. לכן כדאי שתשוב ותבקש שיחה עם הגננת (ולא על-רגל-אחת בזמן שהגן הומה ילדים והגננת עסוקה) ותברר כיצד הגננת מתרשמת ממנה. הייה פתוח לשמוע ממנה את התרשמותה ה"נקייה", מבלי שתקדים ותביע את דעתך בנושא. חוות דעתה של הגננת תוכל לתמוך בדעתך או מאידך - להרגיע אותך שמצבה החברתי תקין. במידה והגננת חושבת כמוך - בקש לשמוע ממנה מה צוות הגן יכול לעשות לשיפור וקידום השתלבותה החברתית של בתך.

אתה מספר שבתך ילדה מקסימה, טובה וחברותית. מכאן - שיש לה את התכונות הדרושות על מנת להתערות היטב בחברה. עם זאת ביישנותה, ואולי חוסר בטחונה העצמי, מונעים ממנה ליזום ולהשתלב יותר. אינך מספר מה היה המצב בשנים עברו, בגנים הקודמים. האם היא נפגשת בשעות אחה"צ עם ילדים בכלל ועם ילדי הגן בפרט? האם היא מזמינה או הולכת לילדים אחרים מהגן? האם היא מתחברת עם ילדים בחוגים שאחרי הגן או בגן המשחקים? עד כמה אתם כהורים מעורים בקהילה ויוצרים קשרים עם הורים אחרים מהגן ועם שכנים? האם אתם עצמיכם אנשים אוהבי חברה ומדגימים לבתכם חיי חברה פעילים וטובים?

ילדים שונים נולדים עם פוטנציאל שונה של בטחון עצמי. בטחון עצמי מושפע גם מסביבת הילד וחוויותיו וניתן לחזקו בדרכים רבות, שהמשותף לכולן הוא העלאת תחושת הערך העצמי של הילד - אם על ידי הצלחות מצטברות במשימות שונות ואם על ידי חיזוקים ושבחים בעיתוי ובכמות המתאימים.

ולשאלתך האחרונה - לא הייתי ממהרת להעבירה לגן אחר. ראשית - במעשה שכזה אתה לא מאפשר לה ללמוד להתמודד ולהתגבר על קשיים. שנית - מי מבטיח לך ששם היא תמצא את מקומה? ואם לא - האם תעביר אותה פעם נוספת? בודאי שאין זה רצוי.
תן לה, בעזרת צוות הגן ובעזרתכם ההורים, את ההזדמנות להתחזק ולהשתלב מבחינה חברתית.
בהצלחה, דפנה.