פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בני בן ה-7 (כיתה ב') כל הזמן בתנועה, לא יכול לשבת דקה בלי לזוז, וכן משמיע קולות אשר לעיתים מוציאים אותי מדעתי. בכיתה המורה אומרת שיש כל הזמן שיפור והוא כבר לא קם מהכיסא כמו בכיתה א' אך בצהרון ובבית הוא לרגע לא יושב - כשהוא אוכל הוא קם מהכיסא כל הזמן, הוא מציק המון לאחותו, מהרגע שהוא ניכנס הביתה כל הזמן אני מעירה לו. כשהוא עושה שיעורים כל דבר הכי קטן מוציא מהריכוז ועונה את התשובות הכי קצרות, העיקר לסיים כמה שיותר מהר. אני לעיתים מתעייפת ממנו (יש לי עוד ילדה בת שנה) מה עושים? הוא תלמיד טוב, המורה אומרת שהלמידה שלו לא נפגעת מההתנהגות שלו הוא תזזי אך הוא לומד לאט לשבת. האם כדאי לבדוק האם צריך ריטלין היות ונמאס לי כל הזמן לצעוק ולהעיר לו. הוא ילד מקסים ואהוב מאודואני מתעייפת כבר!

הייתי רוצה לבקש ממך עצה בנושא בתי.
בתי בת 13 והיא חצופה ברמות : מקללת, אלימה כלפי ילדים, וגם מאוננת.
תוכלי בבקשה להציל אותי מהמצב הנל? D: בבקשה.. אני נואש

יש לי ילד בן שנתיים ו- 3 חודשים והוא התחיל בזמן האחרון פשוט לדחוף ילדים שמגיעים לקירבתו.
הוא אוהב מאוד ילדים ואוהב לשחק איתם והוא נמצא כבר שנה שנייה בגן אז ילדים זה לא זר לו.
אך כאשר ילדים בגילו או קצת גדולים ממנו / קטנים ממנו מתקרבים אליו התגובה הראשונה שלו זה לדחוף אותם עד שנופלים או בוכים בגן הוא גם עושה את זה והגננת אומרת שהיא אומרת לו לא לעשות ולא מכים ילדים ולא דוחפים וכו' .. אך בשורה התחתונה הוא ממשיך.
מבקשת להוסיף שהוא אומר מילים בודדות ולא מדבר באמת.
מה ניתן לעשות עם התנהגות זו ? איך מפסיקים את זה ? אודה מראש לתגובה .

שלום רב,
הבת שלי ה' בת יחידה, בת 4 בדיוק התחילה השנה גן חדש פרטי עם 18 ילדים. לציין שהיתה מזה שלוש שנים במסגרות. לה' יש קשיים בויסות תחושתי, הרמה הקוגנטיבית שלה מצויינת וכן יכולת ההבעה טובה.
הגננת מתארת אותה כילדה מקסימה ואין איתה שום קושי בגן. לה' יש נטייה להתפרצויות זעם, היא מחפשת סיבות להתעצבן ולהוציא את הכעס החוצה, על כל שטות זה יכול להיות שהיא תבקש שמישהו יבוא אליה למרות הידיעה שלא יכולים לבוא ואז תצרח ותתפרץ. בנוסף לזה היא מאוד רכושנית לחפצים שלה ויש לה נטייה לפעול בשתלטנות, לדוגמא היא מחליטה במשחק, היא מחלקת וכדו'.

לאחרונה, כל פעם שאני מוציאה אותה מהגן היא מחפשת סיבה להתפרץ בתוך הגן, תזרוק משהו לעברי או תבעט בי ואז תצרח בתוך הגן. המצב מאוד מביך אותי ואני כבר לא יודעת איך להגיב?!?! היום לדוגמא זרקה בקבוק שכמעט פגע בילד, כשכעסתי עליה היא התחילה לצרוח, כאילו ניתנה לה ההזדמנות להוציא את הקיטור ונרגעה רק לאחר כחמש דקות, הבכי היה בעיקרו מזוייף.

אני זקוקה לעצות מה לעשות עם ההתנהגויות הללו המתרחשות בעיקר כשאני מוציאה אותה מהגן??? לעיתים גם כאשר אני מביאה אותה לגן

תודה מראש על המענה
רחל

שלום,

אני צריכה המלצה על פסיכולוג לטיפול בעיות רגשיות אצל ילדים קטנים.
בתי הגדולה בת 3.5 מאוד רגישה מאז ומתמיד.
בטחון העצמי שלה דורש שיפור.
היא לא יודעת להגן על עצמה/לעמוד על שלה כשילדים אחרים תוקפים אותה מילולית/פיזית.
גם כשאני (לעתים נדירות) מרימה את הקול היא ישר מתכווצת וברוב המקרים מתחילה לבכות.
מגיל די קטן הולכת על קצות האצבעות, האורטופד בדק אותה ולא מצא בעיה פיזיולוגית. זה אמנם השתפר אבל לא עבר לגמרי.
כעת מתקשה להיגמל מחיטולים, מסרבת לעשות צרכים בסיר/ישבנון למרות שיודעת לזהות את הצרכים ויכולה להתאפק חצי יום....
גם במילים וגם בהתנהגות מראה את הרצון להישאר קטנה ולא להתנהג כילדה בוגרת.
חלק מהבעיות (או רובן) נובעות לערכתי מבעיות ביני לבין בעלי, בתי חווה את המריבות והבעיות מרגע שנולדה, וזה רק הולך ומחמיר.
אני מתכוונת להתגרש מבעלי כך שהמצב לא הולך להשתפר.
האם תוכלו להמליץ על פסיכולוג שיוכל לעזור לנו בנושא ?
תודה רבה,
אולגה

שלום
בתי, בת שנה ושמונה, בת בכורה ובינתיים יחידה, ילדה מתוקה ומקסימה, יונקת וחייכנית,
אוהבת להתבונן על ילדים אחרים. כשאנחנו מגיעים לגינה או לג'ימבורי היא משחקת וברגע שהיא רואה ילדים אחרים, היא מתיישבת ומתבוננת בהם. אז אני מנסה ללמד אותה שהיא יכולה להמשיך לשחק על ידם והיא אכן מקשיבה לי וממשיכה אבל נראה שילדים מסקרנים אותה מאוד. אני לא רואה שילדים אחרים נוהגים כך אלא הם מרוכזים בעצמם ובמשחק שלהם. הגננת בגן אומרת שאם ילדים לוקחים ממנה צעצוע היא מוותרת להם ולא נלחמת על שלה.
מה זה אומר?
האם זה טוב?
מה אפשר לעשות כדי ללמד אותה להילחם על שלה?
אני רוצה לגדל אותה כך שהיא תהיה ילדה חברותית עם ביטחון עצמי, אפילו שאני לא הייתי כזאת. איך עושים את זה?
מצפה לתגובה

שלום רב,
אבא של בעלי נפטר ביום רביעי האחרון. ביתי בת 5 והיינו נוהגים לבקר אותם פעם בשבוע. אתמול סיפרתי לה.אמרתי לה שהיא יודעת שסבא היה חולה הרבה זמן, והוא היה בבי"ח. הייתה לו מחלה של זקנים והוא מת ולא נראה אותו יותר. אבל נמשיך לראות את סבתא ואת ההורים שלי. שאבא ואמא יהיו איתך. אמרתי לה שאבא עצוב. היא אמרה שהיא רוצה לראות תמונות שלו מבי"ח, שאלה למה אבא עצוב, שאלה אם לסבתא לא יהיה עכשיו בעל, וכן אם הוא נמצא בשמיים. עניתי לה שאבא עצוב כי אבא שלו מת, שלסבתא היה בעל הרבה הרבה זמן, ושיש אנשים שמאמינים שאחרי שמתים נמצאים בשמיים ושהוא בכל מקרה נמצא במקום שטוב לו שם עכשיו.
שאלתי היא האם אפשר להביא אותה לשבעה? כלומר, למה להביא אם לא חייבים?
מדובר בבית אשכנזי, לא יושבים על הרצפה ולא בוכים, לפעמים אפילו יש חיוכים והאווירה סבירה. בן דוד שלה בן ה - 3 יהיה שם גם.
אשמח לדעת אם מה שאמרתי היה בסדר ואם כדאי להוסיף משהו.
תודה

שלום

בני בן שנה וחצי - ילד מקסים שתמיד היה תינוק יחסית נוח וחייכן
יש לו אח (בן 6) בעלי ואני עובדים שעות ארוכות - בני הולך לגן ובשאר הזמן יש לו מטפלת..

לאחרונה החל בני להכות את עצמו בראשו.. התנועה נראית כאילו כאילו שהוא תולש לעצמו שיער מעצבים..
כאשר שמים אותו בלול או כשלוקחים לו דבר מה שהוא רוצה

סהכ הוא ילד טוב ונוח - אבל מעבר להתנהגות "רגילה" של ילד בגיל הזה שפשוט "זורק את עצמו" ו/או בוכה כאשר אינו מרוצה - הוא התחיל עם המכות האלה בראש/משיכת שיער
וזה מפחיד אותי וגורם לי דאגה רבה.

הוא לא באמת תולש שיער.. אולי שערה בודדת פה או שם.. אבל התנועה משגעת אותי.

מה עושים?
תודה
רוית.

שלום רב. בתי בת שנה ו-10 חודשים וכבר מגיל מאוד קטן החלה לאונן תחילה ברכב, על כיסא הבטיחות שלה יכלה במשך 20 דקות "לעבוד קשה" מאוד. עם הגיל היא "השתכללה" בעגלה של הסופר, בספה בבית, אצל סבא וסבתא, על אבא שלה, עליי בקיצור בכל מקום שנראה לה מתאים. אגב פעם כשבאתי לקחת אותה מהגן ראיתי אותה על כיסא האוכל מאוננת (מסתבר שבגן הן דורשות ממנה לשבת יפה (בתקיפות) בכדי שתחדל מהמעשה (אף פעם לא פישפשתי שם לעומק כדי לדעת את שיטת הטיפול, ואת התדירות שבתי מאוננת בגן). אני מבינה שהדבר טבעי, ונראה לי שהיא עוד פיצקית לומר לה בעדינות שתלך לחדר שלה. או להסביר לה שזו פעילות שאפשר לעשות בחדר לבד. זה פשוט מביך אותנו מאוד בחברת אנשים, שתוהים בקול "מה היא עושה"?! (מה אני עונה לסבא וסבתא הסקרנים והלא מביני עניין?!) אני לא רוצה לפגוע בשום דבר הקשור להתפתחות המינית שלה, אבל התדירות מטרידה אותי, וכשאומרים לה משהו בכדי להסיח דעתה היא כועסת.... מה עושים?! האם אוננות יכולה להצביע על כך שהיא מוטרדת ממשהו, (אני בהריון והיא יודעת שצריך לבוא תינוק, אבל האוננות הייתה כבר לפניי, רק התדירות עלתה לאחרונה) האם משעמום ילד מאונן?! עזרה עזרה עזרה........

אהלן שמי ליורון ואני בן 18 בדיוק.
בהתחלה זה התחיל אצלי בחיפוש עצמי ובלהתחיל לחפש את עצמי עם אני מנותק או לא מנותק,ולהבחין בין שתי מצבים בהם אני מחובר לעצמי ותופס תמציאות בצורה חיובית לבין ההפך ,להתחיל לערב את הטיפול הפסיכולוגי שלי עם חברים שלי ולהתחיל ממש להפוך אותו למשקל כבד ממה שהוא ולהתחיל להירשם לפורום חרדה חברתית ולרשום שם,למרות שהבעיה שלי הייתה בעיה רגשית שהרגש משתנה,מלירון המרגיש בסדר,ללירון המרגיש לא בסדר,אחרי זה זה חוסר ביטחון בעצמי כגבר,כלא הומו,כלא פדופיל,ואז חרדה,ואז דווקא כן לחשוב ככה מחשבות שאני הומו וממש לממש אותם.
אחרי זה הייתי בשבוע שאני במחשבה שאני בדה פרסוזנלציה,ואני פיתחתי הרגל לדבר לעצמי ואז הלחיץ אותי,בנוסף יצרתי קול טורדני שאני עושה ואז חשבתי על אמא שלי ולא הצלחתי לחשוב טוב,אז הייתי נקטע במחשבה במקום להגיד אני יתגעגע לאמא(הייתי בחול),אז אמרתי אני יתגעגע לאמא הזונה,והצורך הזה לעשות לעצמי אמירות רעות הוא לפעמים עושה תחושה ממש רעה בנוסף לנושא של הלדבר לעצמי,בכל מקר ככה על אותו כיוון התפתחו מחשבות טורדניות אפילו על גברים הייתי בודק כי חשבתי שאיבדתי את הזהות המינית שלי,וכשהייתי בבית חולים(בדרך חזור מחול התחלתי לחשוב על עצמי עם אני מנותק או לא מנותק וגם ככה הייתה תחושה רעה וזה פשוט הכניס אותי לחרדה והוספתי את האקטים הטורדניים עד שהחלטתי שאני רוצה להתאשפז)אז שם בבית חולים הדיבורים בראש הפסיקו,הראש שלי היה הרבה יותר מסודר ולא הייתי צריך להתעסק במכלול הדברים,היה לי שקט נפשי בראש והעיקר פה הוא על הדיבורים בראש וההיסתכלות על עצמי,וכרגע אין לי מנוח,אני אפילו מסתכל במראה ואני לא יודע עם אני חושב שאני מזהה את עצמי או לא,כשאמא שלי מבקשת ממני לעבור עם מפית על רגל של כסא ,ישר הקדמתי את המצב ואמרתי בטח אני יפחד כי זה מזכיר משהו מיני.ז"א לפני שעשיתי את זה וככה ההתנהלותש לי ביום יום,לפני שאני מפחד מדברים אני יוצר אותם,ולא רק סביב הדברים האלה.תמיד צריך לנהל את הראש שלי,הוא לא מנוהל לבד.אני בטוח שזה הבעיה וזה מה שעושה את החוסר שקט,שנמצא איתי כל דקה ודקה.גם שיצרתי איזה טקס קטן בפני המחשבות הטורדניות ,אז ישר היה לי את הקול שהזכיר לי שזה מה שאנשים עם הפרעה טורדנית עושים,אני פשוט מפריע לעצמי כל היום עם הקול שלי,כל היום עם בדיקות הטורדניות,כל היום עם המתחושות שמשתנות לי,משניה לשניה,כל יום עם הפחדים.כל היום אני מערער את עצמי,ואני בטוח שיש משהו שאחראי לזה כי בחלק מסויים מהיום זה נעלם,אבל אז אני מנסה לחשוב על איך זה נעלם ואני צריך להתאים את עצמי מחדש,אני נמצא סביב מלחמה עם עצמי על מה לא יגרום לי לתחושה רעה,אני לפעמים מתחיל לחשוב על משהו ואז נקטע,ואז ישר חושב על לעשות אקט טורדני מיני,אני לפעמים עוד לא עושה את האקט אבל מרגיש שינוי בתחושה,ואולי זה מה שגורם לי לעשות אותם,השינויים שאני יוצר בתחושות,אני מפריע לעצמי הרבה לפעמים בגלל התחושת רקיבות שבי

אני אם חד הורית ויש לי 2 ילדים. האחת, בת 14 והאחד בן 8. במשך שנים רבות הכרחתי את האב להיות בקשר עם הילדים דבר אשר הצליח. תמיד גם בקשיים הסברתי למה אבא נוהג כמו שהוא נוהג. ובאמת, היום הוא מבקש אותם אף יותר מהם. אני מבינה ויודעת את משמעות האב בחייהם. בני בן ה- 8 מגמגם. הלכנו לאינספור קלינאי תקשורת - לא עזר. טופלנו גם בטיפול רגשי מכיון שהאבחנה היתה חוסר אמון במבוגרים ואובר הגנה ממני. וברוך ה׳ לאט לאט למדתי לשחרר והוא למד יותר לסמוך( פחות או יותר). אציין שיש לי בן זוג כשנתיים. הבן דיבר איתו כמה מילים אך נוכחותו לא הפריעה גם בשיחות עימו הוא ציין שכלל אינו מפריע לו והוא אף חמוד. עם הבת זה היה יותר מורכב אך לימים יש רוגע. ברם, תמיד הבהרתי שהם ראשונים בחיי ואם פוגעים בהם או לא מכבדים אותם, לא משנה מי ומה , הם ראשונים בסדרי עדיפויות. לאחרונה האבא שלהם מזכיר הרבה את בן זוגי ומסביר שעוד מעט אמא תתחתן ( דבר שאינו נכון בעליל) .קשה להגיד במדויק אך נראה כי מאז הגמגמום החמיר מאד. ובנוסף, בני מבקש ממני לכעוס על בן זוגי כי לדעתו של בני בן הזוג שלי רוצה לקחת אותי מהם. כמובן ששוחחתי איתו ואף נצמדתי לעובדות על מנת להוכיח שאין אדם בעולם שיכול לקחת אותי מילדיי. בני הפך עם פרצי כעס רציניים. לא ממלא אחר הוראות כמו להתלבש בבוקר לבית הספר וכלה בהכנת שיעורים. לאחרונה אף פעמיים היתה התפרצות של כעס עד כדי שהוא היכה אותי. אני חסרת אונים ואינני יודעת מה לעשות. ברור לי שההתנהגות שלי להכנס לעימות איתו אינה נכונה. אודה מאד על הכוונה לתחילת הדרך לפחות ו/או אף על ספר שיוכל לעזור. פעם ראשונה שבחינוך ובהתמודדות אני אבודה מאד! תודה שוב וסליחה על האורך.

בני בן השנתיים ו-2 ח' התחיל השבוע תהליך גמילה מטיטולים.
בפעוטון זה זורם חלק, הוא אינו מפספס כלל ובבית זה בכלל לא הולך והוא לא רוצה לשבת בסיר בשום פנים ואופן, ניסיתי כל מיני דרכים אם זה לקחת את אחותו הגדולה ולהראות לו שגם היא עושה בסיר, לקחת את בובת יובל המבולבל ולהושיבה בסיר אך הוא בשלו ולא מוכן בכלל להקשיב (יש פעמים שאני מוצאת את עצמי פשוט מחבקת אותו ממש חזק רק כדי שיישב) אני מיואשת לגמרי איך יכול להיות שבבית הוא ככה ופעוטון הוא אחרת?? מה אני עושה לא בסדר?
דבר נוסף..
באופן כללי בבית הוא יותר צועק ולא מוכן להקשיב, ונראה לפעמים כאילו שהוא חי בבועה משל עצמו (הוא אינו מדבר טוב) הוא אומר מילים פה ושם והמשפט הכי ארוך שלו זה לא יותר מצמד מילים..
ובפעוטון הוא ממש מתנהג אחרת
לדברי הגננת והמטפלת הוא כלל לא צועק והגננת אומרת שבהתאם לגילו הוא מדבר בסדר
אשמח לתשובה ועצה מה לעשות לגבי התנהגותו תודה מראש.
מזי

היי,
בני בן 3.5 ונמצא בגן עיריה -טוב לו ואוהב את הגננת (גננת מדהימה אחרי ששנה שעברה לא היה משהו..)
בעוד כ-5 חודשים עומד להיוולד לי עוד בן - ולו אח אחרי שהיה בן יחיד..
וכעט התבשרנו שהגננת שלו גם בהריון וצפויה ללדת קצת לפני הלידה שלי/באותו הזמן..
אני חוששת שאילו שני שינויים גדולים יחד: פתאום אח אחרי שהיה בן יחיד וגם הגננת שאוהב עזבה ותבוא אחרת..

איך אני יכולה להתכונן? להכין אותו?

אשמח לתגובתכם,
הילי

לפני כחודש החלטנו לגדל כלבה בעקבות רצון והילדים ובעלי. כעבור זמן מה שמתי לבי לכך שבני בן ה-7 נוהג בכלבה בגסות: מרים בכוח את רגלה, מפריע לה לעבור, לא נותן לה את הכדור שלה. יחד עם זאת, הוא אומר שהוא אוהב אותה ואף מנשק אותה.
נראה לי כי הוא מקנא. שאלתי כיצד אנו ההורים אמורים להתייחס לכך? האם זאת באמת קנאה?!
תודה

שלום רב,
בתי בת 3 וחצי. לפני מספר חודשים שמתי לב שהיא מאוננת, באמצעות חפצים או שמיכה.
קראתי על הנושא והבנתי כי התופעה טבעית, אך השאלה היא באיזו מידה? בדרך כלל היא עושה את זה בבית ובמיטה, אך לאחרונה גם בנוכחות חברים או בבית של הסבים/סבתות.
עד כה לא מנעתי ממנה את המעשה ולא דיברתי איתה על כך, פשוט נתתי לה להמשיך בשלה אך יש לי הרגשה כי לאחרונה היא עושה זאת בתדירות רבה יותר.
מה עלי לעשות?