פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

היי
בתי בת 10 מאז היא קטנה היא היתה רגישה וחרדה
אך ידענו להתמודד בכל מידי דרכים אך לפני שנתיים החרדות התגברו בצורה מאוד קיצונית,,
התקפי חרדה , התעוררות באמצע הלילה ובצעקות שהיא לא נרדמת,
הינו בשנתיים האלה אצל אורה גולן 10 טיפולים לא עזר,
בזמן האחרון לפני חודשיים סיימנו את CTB ילדים והטיפול לא עזר,
החלטתי להפסיק את כל הניסיונות בלקחת את הילדה לטיפולים , משיקול שלא תחשוב או שתהיה בהרגשה ששמו עליה תווית של חרדתית,
אך הלילות (לא רצוף ) קשים , עכשיו יש משהו חדש שכל מה שיהיה רואה היא רואה בצורה מאוד קיצונית,
כגון היה לי פצע ברגל היא אמרה שאולי זה סרטן , ילד עם קרחת זה סרטן , רעש מוזר זה פיצוץ של גז ועוד ועוד , חסר אונים לא יודעת כבר מה לעשות, היא עייפה,
מסטולות בבוקר
מה לעשות ????

שלום,
בני בן שנתיים וחצי, והוא גמול מזה כשלושה חודשים. בתחילת תהליך הגמילה פעמים רבות היה מתנגד ללכת לשירותים אך בסופו של דבר היה מסכים. לפני החגים, גם בבית וגם בגן היה מסכים ללכת לשירותים, אם כי רק כששואלים אותו האם הוא רוצה ולא מיוזמתו. עכשיו, לאחר החגים כשבמהלך סוכות הוא לא היה במסגרת, כשהוא איתנו (ההורים) לרוב אין צורך להזכיר לו ללכת לשירותים - הוא מבקש לבד. לעומת זאת, בגן הוא מסרב בכל תוקף ללכת לשירותים (גם כשהגננת יוצאת איתו לדשא), בוכה ומשתולל. כלומר נוצר מצב שהוא מתאפק משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. ברגע שהוא יוצא מהגן, הוא מיד מתפנה ליד עץ. ראוי לציין שגם עם הסבים שלו הוא לא תמיד משתף פעולה, אך בסופו של דבר עושה את צרכיו.
מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו? כיצד אפשר לטפל בבעיה?
תודה רבה.

שלום לכם,

כלבתי מתה הבוקר באופן מפתיע.
יש לי שני בנים - בן 7 ו-5 שנולדו לחיים משותפים עמה וקשורים אליה מאוד.
הילדים מתמודדים בשנה האחרונה עם הליכי גירושין והגירושין שלי ושל בעלי.

מלבד החלל הגדול והעצב שמציף אותי
מבקשת לדעת במהרה איך לבשר להם- עוד בטרם אאסוף אותם ממסגרות הלימוד היום
האם לשקר ואגיד שהלכה לאיבוד?!
מכירה את הגישות הסוברות שצריך להגיד את האמת- אבל איך ניתן לעשות זאת? האם נכון לעשות זאת כשברקע יש את סיפור הגירושין שמשפיע עליהם?

אודה לתשובתכם המהירה,
קרן

שלום, ביתי בת שנתיים וחצי. ילדה רגישה ופעלתנית שעד לפני כשבועיים אהבה מאוד תשומת לב, התעניינה באנשים זרים והייתה חברותית מאוד. לאחרונה חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלה : היא נעשה מודעת יותר לעצמה ולכן מגיבה בביישנות לסיטואציות שקודם לא הפריעו לה. זה , אני מניחה , נורמלי. אבל בשבוע האחרון יש אנשים מסויימים, זרים, בעיקר גברים אבל לא רק, שמעוררים בה ממש פחד - היא רואה אותם מרחוק (אם זה אב בגן שעשועים, או סבתא חדשה שבאה לקחת ילד אחר מהגן), היא בורחת למבוגר הראשון הצמוד אליה, טומנת ראשה עמוק בחיקו ולא מוכנה להרים את הראש עד שעוזבים את המקום או שהזר עזב... ניסיתי לחשוב, יחד עם הגננת, אם קרה משהו שגרם לה פתאום לפחד מזרים אך לא עלה לנו רעיון.

מה לדעתכם עושים במצב כזה? איך עלינו לנהוג? האם עלינו לתת לה את התמיכה ולחבק או להסביר לה שאין ממה לפחד ובכוח לתת לה להתמודד עם זה?

נשמח לעצות מהירות, מעט מודאגים...

תודה רבה מראש!

שלום, סמדר,
בני הבכור בן 6 בכיתה א'. יש לו אח בן 3. עד גן חובה היה ילד ממושמע ונוח מאד. מאז החל להיות חצוף ובודק את הגבולות שלנו ושל אחיו כל הזמן.
מאז שעלה לכיתה א' הדברים הולכים ומחמירים. לפעמים הוא לא רוצה ללכת לבי"ס, למרות שיש לו חברים והוא מוזמן ומזמין ומבחינה לימודית קיבל הערות מצוינת מהמורה ועדיין מרגיש לי שחסר לו ביטחון. נראה כי מאד מקנא באחיו בכל דבר, ותמיד מוצא על מה להתלונן ולא להיות מרוצה. גם עם מקבל מתנה, גם לפעמים אם מקבל את מה שרוצה..
בעלי טוען שהוא מפונק וילד שמנת.... שיש לו יותר מדי ושהוא לא יודע להעריך. (אני לא שוללת את זה..)
בבית הוא לא משתף פעולה כמעט עם כלום. כל דבר נעשה אחרי הרמת קול ואיומים (שממומשים). אני קוראת בפורום הרבה ורואה שאת ממליצה לא לתת עונשים. אשמח אם תוכלי להסביר מה כן מומלץ לעשות. להציב גבול ולעמוד בו, אני עושה.
אבל כשהמצב מדרדר אני מרגישה שרק עונש יכול להציל את המצב (באופן מיידי.)
לדוג': בבוקר הוא רואה טלויזיה עד שיוצאים מהבית, הוא יודע שעליו להתארגן לבי"ס ומסרב. ניסיתי להסביר יפה ובנועם ללא הצלחה רבה, איימתי שאם לא הולך אסגור את הטלויזיה ולכן כשלא הלך סגרתי אותה. האם זה עונש? האם יש דרך אחרת?
דוג' נוספת: היה עם אחיו ועם סבא וסבתא בחוץ עם אופניים, רצה ללכת למקום מסוים נענה בשלילה והתעצבן. התחיל לדבר לא יפה ואמר מילים כמו "מכוערת" "מטומטמת" "זקנה" וכד'.
סבתא כמובן מאד נעלבה וכעסה. .אחרי שאמרה לו שלא מדברים ככה וכו' הפסיקה להתייחס אליו וזה פסק.
שאלתי היא האם עלינו להעניש אותו על התנהגות זו? בלהעניש אני מתכוונת לקחת זמן טלויזיה, אופניים, חברים וכד'. מה הדרך המוצלחת ביותר לעזור לו לעבור את התקופה הזו בשלום. ברור לי שהוא עובר משבר בעקבות המעבר לכיתה א' יש לך עצה מה ניתן לעשות?
תודה רבה

בני בן שנה ו-10 חודשים והיה עד היום בבית איתי בתחילת שנת הלימודים הנוכחית הכנסתי אותו לגן הכניסה הייתה לו מאוד קשה אך נדמה והוא כמעט מסתגל ואז הוא לא הרגיש טוב למשך שבועיים שבהם גם היה חג ראש השנה ואז התחלנו מחדש הוא היה בגן כמעט שבוע עד סוכות וגם אז היה קשה מאוד הוא בכה באופן לא רגיל כל בוקר בכה עד שהקיא ברוב הפעמים הרגשתי שיש לו מענה ואז החלה תחלופה בלתי פוסקת של מטפלות בגן הגננת הראשית עזבה ובמקומה נכנסה גננת אחרת באחד מהימים הקשים הללו בהם הוא בכה עם הפוגות קלות במשך קרוב לשעתיים הייתי בחוץ ושמתי לב שהוא הולך בגן בוכה ואף אחד לא מתייחס אליו מה גם שלא ציינתי שישנה כמות גדולה של ילדים בערך 25 ושלול עד ארבע מטפלות אז אני מניחה שלא הייתה יכולת למטפלות להיות איתו אך אותי בתור אמא זה שבר אני מרגישה לא בטוחה בגן מרגישה שאין יציבות ובהעדר הגננת הראשית גם אין מנהיגות בגן אין דרך על פיה הולכים אני לא יודעת לשים את האצבע על הדבר הנכון, האם אני מחפשת לעצמי סיבות לא לשלוח את הילד לגן או שהרגש הפנימי שלי אומר חפשי מקום אחר..

האם יש מגע (מעבר לחיבוק ונשיקה) שלא נהוג שאבא יעשה עם בתו שעברה את גיל 12? למשל בת שיושבת על הברכיים של אבא, מאיזה גיל זה כבר לא לעניין? יש איזה שהם קווים כלליים שאפשר להגיד?

אני אמורה לעבור ניתוח של הוצאת שחלה עקב ציסטה בעוד חודש, האם לספר לילדיי (12, 7) עכשיו או סמוך מאוד לניתוח?
תודה מראש
טל

ביתי בת השש כאשר היא מתעצבנת על משהו ולפעמיים שסתם משעמם לה מתחילה להרביץ ולהציק לי בתגובה אני תופסת לה בידיים ואומרת לה להפסיק לפעמיים אני מנסה להכניס אותה לחדר שלה והיא יוצאת אני מרגישה שזה יוצר מן מאבק אלים מאבק כוחות , אני לא יודעת מה לעשות, לפעמיים אני אומרת לה שהיא תקבל עונש ורק פעם אחת גם ממשתי את העונש וזה לא עזר, כאשר זה קורה עם אביה התגובה שלו יותר חריפה והוא אוחז לה ביד יותר חזק ואומר לה דברים ואז אני רבה גם איתו, יש לי אח"כ גם רגשי אשם כלפיה,למרות שכולם סבבי טוענים שאני לא שמה לה גבולות ולא מענישה אותה, זאת ילדה שמקבלת המון תשומת לב וכל היום אני רק דואגת לה ועושה למענה, לעיתים היא מרביצה גם לאח שלה אבל זה די הדדי, היא בכיתה א' ובחוץ היא מתנהגת יפה מאוד , פרט למקרים בודדים, לדעתי היא מסתדרת יפה בכיתה א' ואין לה בעיות כל שהן של קשב וריכוז, ממה ההתנהגות נגרמת ומה לעשות בנדון?

הנני עובדת שנים רבות בחינוך הגיל הרך ויש לי שאלה שמטרידה אותנו הצוות האם השמוש במילה מספיק ! כלפיי ילד בגיל שנתיים נשמעת כאיום?

שלום,
אנחנו משפחה צעירה, יש לנו 2 בנות בנות 5.5 ושנתיים, מאז הגעתה של הילדה הראשונה (כמעט 6 שנים) אני ואשתי לא נסענו לחופשה ללא הילדים, הגענו לשלב שאנו מאוד זקוקים למנוחה ולפסק זמן לנו כזוג וחשבנו להגשים חלום נעורים ולנסוע לחו"ל לתקופה של 14 יום, אבל אישתי חרדה לגבי "הנטישה" של הבנות, היא חוששת שזה יגרום להן נזק כגון חרדת נטישה או שהם ירגישו את חסרוננו בצורה מאוד קשה, למרות שאנו משאירים אותן ביידים בטוחות ואוהבות אצל הסבתא שאותה הם מכירים ורואים על בסיס יומי.
חשבנו לקצר את הטיול ל-12 יום (לזמן קצר יותר לא ישתלם לנסוע)אבל השאלה היא האם ההבדל זה באמת יעשה הבדל? האם העזיבה הזו שלנו יגרום לילדים שלנו מצוקה? האם זה נורא? אני חייב לציין שלרוב אין לבנות שלנו בעיה ללכת עם אחרים, אפילו ההתאקלות לגן למשל היתה מהירה מאוד וללא בעיות מיותרות, ובאופן כללי לא נראה לממש "איכפת" להן אם אימא ואבא נעלמים לקצת זמן... אבל כמה שעות הם לא כמו 14 יום...
אשמח לדעת את ההשלכות שיש, או האם אנחנו סתם עושים מעכבר לפיל?
תודה

שלום רב,
בן משפחה שלי בן 11 מתנהג כילד קטן. מהנסיבות המשפחתיות נוצר מצב שהוא גדל עם ריבוי הורים. הרבה מבוגרים שלא תמיד דיברו בקול אחד. (אחותי גרה עם אמא שלה ואחים שלה תקופה מאוד ארוכה באותו בית ) הוא בן יחיד. הוא די משגע את ההורים שלו והמשפחה המורחבת. הילד אינו ממושמע, תחושה של עושה דוקא. אינו רוצה להכין שיעורים. טוען "קשה לי" עוד בטרם ניסה. לא רוצה לשתף פעולה כשיושבים איתו ומנסים ללמד אותו חומר שהוא טוען שקשה לו. מאוד אוהב טלויזיה, מעריץ שחקנים וזה בערך כל עולמו. הוא עושה דברים שהוא יודע שאינם בסדר וכשאנו מתרגזים ומעירים לו הוא צוחק. לדוגמה: אם בתי יושבת לאכול ומוזגת לעצמה כוס מיץ. לא תהיה לו בעיה לשתות לה אותה. כששואלים אותו מדוע עשה זאת הוא צוחק ואומר הייתי צמא. סיטואציה נוספת: אחותי בתי אני והוא יושבים סביב שולחן ומשוחחים פתאום הוא לוקח את המלחיה ומפזר מלח על השולחן. סתם ללא סיבה. אם נאמר לו לא להכנס לחדר הוא דוקא יכנס. הוא פתאום יכול לקחת את האצבעות שלי וללקק.
לפעמים אני שואלת אותו למה התנהגת כך (לאחר נניח שעבר יום) הוא אומר לי רציתי לראות איך תגיבי. הילד הוא ילד חכם שאינו מתעל את חוכמתו ללמודים. הוא יכול להיות מאוד נעים שיחה ובעל מחשבות גבוהות, אבל אלו הם רגעים בודדים בתוך התנהגות כללית מאוד ילדותית ולא מתאימה לגילו. לאחרונה (כשלושה חודשים)הוא גם מדבר כילד קטן. כאשר מעירים לו בתוקף שלא נשתף איתו פעולה ולא נענה לו כשהוא מתילד, אז צריך לחזור על זה מס' פעמים ובסוף הוא מדבר רגיל. כמו כן אם מאיימים עליו שאם לא יעשה שיעורים/יאכל/יתרחץ אז הוא לא יקבל איזה טובת הנאה, הוא יותר משתף פעולה והדברים נעשים קצת יותר בקלות אבל גם אז צריך להוציא המון אנרגיה ולעבוד קשה. יש לציין שאם הוא רוצה להשיג משהו כגון ללכת לפגוש איזה כוכב מערוץ הילדים הוא יעשה הכל מהר ובלי בעיות. העיקר שרוצונו ימולא.
אשמח לשמוע דעתכם האם זו בעיה של פינוק יתר וחוסר גבולות ברורים או שיש חלילה משהו מעבר. מבית הספר לא שמענו תלונות על התנהגות לא ראויה. כשהוא רוצה הוא לומד יפה ומצליח אבל הבעיה שהוא רוב רובו של הזמן לא רוצה. יש לו חבר או שניים בבית הספר אך אינו נפגש עם חברים מעבר לשעות הלימוד. כך שרוב הזמן הוא בסביבת מבוגרים.
תודה רבה ושבת שלום

למה אני כל הזמן נע סביב תחושת ערך עצמי קיימת או לא?
למה אני חייב להרגיש את החיבור כדי להתקיים?למה כשאני מרגיש משהו קטן וטוב שעוזר כמו לעשות נשימות עם אמא ואז יש בי קול אימפולסיבי שמנסה להרוס אותי?כבר אמרתי שיש הבדל בין הקול שאני מדבר לעצמי לבין המחשבות שלי כבן אדם מחובר לעצמי,שזה כאילו שתי דברים שונים?למה אין לי מסגרת משלי שתשמור עליי?למה שהגעתי לתחושת הערך עצמי נהנתי הכי בעולם,
אבל אך פעם לא שמרתי עליה בגלל מחשבות או דיבורים אימפולסיביים לעצמי?למה עכשיו שאני כותב את המכתב שכתבתי אני כבר בעצם מרגיש שהוא לא נכון וחסר ערך וזה לא אמין?אני מפחד שיאבחנו אותי במשהו לא נכון אבל הקטע שאני מגיע למסקנות אבל אחרי כמה זמן לא דבק בהם ,ואני בכל זאת ממשיך עם המכתב,למה אפילו שאני מרגיש לא בסדר עם עצמי אני מנסה לשנות ההרגשה על ידי חשיבה שאני בסדר וזה עובד,
ואז אני מקבל את עצמי ונהנה מעצמי ומרגיש צורך להקרין את עצמי אבל למה זה לא נשמר?
אני מפחד לקרוא דברים באינטרנט ולתת להם להשפיע עליי בגלל החוסר ביטחון שלי בעצמי,
כשאני כותב מכתב אני צריך לעבוד עם הזיכרון וכרגע שאני כותב מכתב שכתבתי ,אני לא יכול לעבוד עם הזיכרון אז בגלל זה זה נראה לי מוזר.
אבל למה כל זה קורה?אני בן אדם שלוקח רעיון והולך איתו עד הסוף וממש אותו ומצליח בעזרת הכישורים שלי אבל זה עובדה שמשהו לא עובד,הצלחתי לשמור על מסגרת החיבור העצמי שלי לכמה ימים אבל זה נעלם כי יש את השלב של בין החיבור לבין הניתוק שזה מעין חוסר שקט וחוסר רוגע אצלי,שבסופו של דבר בגלל המחשבות האימפולסיביות אני נכנס לנתק..
זה קשה לי להגיע להבנה עם עצמי ולשמר אותה,לכתוב מה מפריע לי ולעזוב את זה בצד וללכת עם זה לרופא אחרי כמה ימים,אני כביכול דואג שאני לא יבין את עצמי או שלא יבינו אותי או שמשהו יהיה חסר,אבל מצד שני אני מאבד את החיבור למה שכתבתי מלפני כן,
אני פשוט חושב שבאופן כללי יש חוסר חיבור כללי לעצמי וזה אולי הבעיה,כי זה לא יכול להיות שבגלל חוסר ביוטחוון אני מושפע מדבר אחר כל פעם בנוגע למצב הנפשי שלי,אבל כשאני מצליח למצוא את עצמי ולהתחבר לעצמי אז הבעיות היחידות שיש לי זה מה אני ילבש,מתי אני יגיע,אני רוצה לדבר עם הילדה הזאת ..
דברים הכי נורמטיביים שיש ואני רוצה שהמצב ישאר ככה. ואני זוכר שטענתי כשזה קרה שזה מרגיש מחובר משהו עם חוויה עצמית ומשהו שמנוגד לקולות האמיפולסיבים ולקול שאני מדבר לעצמי ומתוסכל,משהו שונה ובריא יותר,אני נוטה גם לחשוב על עצמי דברים שהם בפער גדול על מה שאני באמת

שלום. הבן שלי בן 6.5. כבר בתקופת הגן הוא היה מראה לי דברים שהוא עושה לעצמו, כמו; לגלגל את הלשון פנימה ואז רץ ומספר לי. או מספר לי שהוא כמעט בלע גולה. היתה תקופת רגיעה בה הוא הפסיק לספר לי דברים כאלה. כשהוא היה מספר הייתי מסבירה לו שזה מסוכן וכדאי לו להימנע מלעשות אותם. הוא ניסה עוד מספר פעמים לספר לי סיפורים על אותו עקרון.
השבוע כשבתי בת 22 לקחה אותו לבית הספר הוא אמר לה שמישהו שהוא לא זוכר את שמו, סיפר לו על ילד שעשה פיפי בחוץ וילדים אחרים צילמו אותו, והילד כל כך נפגע שהוא לקח חבל ותלה את עצמו. כשהוא חזר שאלתי אותו והוא אמר שהוא לא זוכר מי סיפר לו.
אני ממש מודאגת מכל הדברים שהוא מספר לי. האם באמת עלי לפחד. או להתעלם? מה עליי לעשות?? אודה לכם על עזרתכם המהירה.

שלום לכולם,
אנחנו זוג העומד לפני גירושים, ההחלטה היא סופית. יש לנו 2 ילדים, בת 4.5 ובן 5.5. הגירושים יביאו עימם מעבר דירה של הילדים לעיר אחרת. אנחנו בדילמה קשה בנושא קביעת מועד לפרידה הצפויה. חשבנו לחכות עד סוף שנת הלימודים כדי לא לזעזע אבל מדובר בשנה שלמה וקשה לחיות ככה ולמשוך את הזמן כל כך הרבה. האופציה השניה היא לעשות זאת בשבועות הקרובים ולהעביר את הילדים לעיר אחרת וגנים חדשים באמצע שנה.
לציין שאין מריבות בבית והילדים לא חשופים לחיכוכים או עימותים מיוחדים.
מצד אחד, מעבר דירה עכשיו, באמצע שנה, לא הכי טוב לילדים, כמה חודשים לאחר מכן הוא שוב ייאלצו לעבור, הבן הגדול יעבור מהגן לכתה א' ובטח לא יהיה לו קל.
מצד שני, אם נעבור בתום שנה"ל הם ייאלצו להתמודד בו זמנית גם עם הגירושים וגם עם מעבר לגן אחר ועליה לכתה א'. אולי זה יהיה כבד מידי בשבילם.
אנחנו נקבל את ההחלטה שנאמין שהיא הכי טובה לילדים, גם אם היא תהיה קשה לנו, כולל להישאר ביחד עוד כמה חודשים, העניין הוא שאנחנו לא בטוחים מה נכון...
מה דעתכם?
אלכס