פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בת שנתיים וחצי, נבונה וממושמעת מאוד מאוד. לפני חצי שנה נולד לה אח קטן (היא הבכורה). הלידה וההצטרפות שלו למשפחה עברו חלק יחסית - היא קיבלה אותו יפה, נתנה לו מקום, הבינה שיחסי הכוחות השתנו, שאימא פחות זמינה ועוד.
בחודש האחרון היא נהייתה "דבק" של אימא - לא מוכנה שאבא יקלח אותה, לא מוכנה שאבא יחבק אותה, צועקת עליו, בוכה ומגיבה בהיסטריה לא אופיינית.
אני, כאימא, מנסה לתת לה יחס שווה כמו לאחיה הקטן ולא לחסוך בחיבוקים וזמן איכות איתה לבד ועם שניהם ביחד.
האבא מגיע מהעבודה בד"כ ב-6:30-7:00 בערב, ולרוב היא לא מתייחסת אליו ולא מסכימה לנשק אותו או אפילו לענות לו לשאלות כמו "מה שלומך?"...
המצב מאוד מתסכל - מה ניתן לעשות???

שלום רב!
בני מתנהג לאחרונה בצורה מאוד אלימה. הוא מרביץ, שורט וצובט לפעמים גם מתוך שיעמום או בלי סיבה ממשית. למשל במשחקיה או עם אחיינים לעיתים הוא סתם דוחף או מרביץ. ככל הנראה זו התנהגות שהוא מחקה מן הגן או סתם התנהגות שהוא סיגל לעצמו. אנו מנסים להסביר מס' פעמים ברגוע אך זה לא עובד. זה מגיע לצעקות וגם זה לא עובד. ניסינו עונש שבו אני שולחים אותו לכיסא בפינה לאחר מעשה לא ראוי וזה לא עוזר. אני ובעלי חסרי אונים. כלום לא עוזר. זה הגיע למצב שאנו חיים באווירה של צעקות בבית וזה מתסכל מאוד. אני יודעת שהילד כנראה מחקה את ההתנהגות הזו אך אנחנו חסרי אונים...
אשמח לעצה טובה!

שלום,
יש לי ילד בן 3 וחצי ותינוקת בת 5 חודשים.
כאשר נולדה התינוקת בני התנהג אליה נהדר, בעדינות ולא הראה סמני קנאה.
בחודש האחרון מתחיל להראות את קנאתו, מוציא לה את המוצץ מהפה בזמן שינה והכי מפריע לי זה שהוא התחיל לעשות פיפי וקקי בתחתון.
כשנשאל מדוע עושה זאת הוא מוצא תירוץ של הייתי בסלון, שכחתי וכו'
מה עלי לעשות נדמה כי ניסיתי הכל

שלום רב,

ביתי בת ה 7.5, עולה לכיתה ג', מפחדת ומסרבת לישון אצל חברות ולאחרונה אפילו אצל סבתא שלה שגרה במרחק נסיעה של חצי שעה.
עניין החברות לא ממש מטריד אותי אם תי שן או לא, פשוט עושה רושם שזה גורם לה למתח, היא מאוד רוצה, הולכת לחברה ואז בסביבות הלילה מבקשת שנבוא לקחת אותה. יש לציין שחברותיה לכיתה נוהגות לישון אחת אצל השנייה מכיתה א'.
גם בחופשה כשנסעה לסבתא שלה, בלילה לפני שהולכים לישון היא אומרת שיש לה בחילה וכאבי בטן, מה שמעיד על סוג של מתח פחד...?
עניין נוסף הוא, גם בבית לפני שעת השינה, אם בעלי לא נמצא בבית היא גם מתחילה עם תופעות הפחדים של כאבי בטן והרגשת בחילות, היא מעדיפה שאביה יהיה גם בבית כשהיא הולכת לישון. אנחנו לא יודעים כל כך על מה להשליח את הרצון באביה כשהיא הולכת לישון, אולי זה קשור בכך שעד לפניי שנתיים וחצי בעלי עבד מהבית והיה נוכח בחיי ביתי דיי הרבה על אף שמטפלת טיפלה בה כתינוקת. אני עבדתי עד לפניי שנתיים עד השעה חמש וברגע שבעלי העביר את העסק שלו מהבית, הוא פחות נוכח ואני עובדת המשרה אחרת שמאפשרת לי לקחת את הילדים מבה"ס ולהיות יותר נוכחת בחייהם.
באחת ההזדמנויות היא אמרה לי שהיא פוחדת ללכת לישון כשאבא לא נמצא כי היא מפחדת מגנבים ורוצחים שמסתובבים (ילדה סיפרה לה בכיתה). כמובן ששוחחנו על זה ארוכות על מנת להפריח את החששות שלה, אמרתי לה שאנחנו גרים ביישוב שאף פעם לא היו מקרים כאלה בו, זה יישוב בטוח שיש בו שמירה. מדובר ביישוב ליד יהוד.
בכל מקרה לא נראה לי שזו הסיבה לתופעות שהיא מפתחת סביב השינה.

האם השינוי הזה שקרה לפניי שנתיים הותיר בה את הקשיים שיש לה היום?
האם מומלץ ללכת ולשוחח עם איש מקצוע בעניין? איזה איש (התמחות של פסיכולוג) מקצוע מומלץ? אני חוששת מסימפטומים שלה שאולי מעידים על בעייה רגשית שקשורה בחרדה? חוסר ביטחון?

אשמח לקבל את חוות דעתכם על כיוון אפשרי....

שלום.
בתי בת עשרה חודשים ובאופן מוזר נקשרה למגבונים.. רק עם Zה נרדמת ונרגעת ורק כשהם לחים.
איך אני מפסיקה את ההרגל הזה? היא מכניסה אותם לפה וזה לא בריא..

תודה רבה
עמית

אנחנו בתהליך של מעבר דירה בו היה פער של שלושה שבועות בין עזיבת הדירה לכניסה לבית החדש. בשבוע הראשון נסענו לחופשה בצפון והיה נהדר. כעת אנחנו גרים שבועיים אצל שכנים, סמוך מאד לבית שלנו שעזבנו. יש לנו שלוש ילדות בגילאים 2.5, 5.5, ושמונה. הגדולות היו מאד עצובות עם העזיבה אבל מבינות את הסיטואציה הנוכחית ולא מגלות מצוקה יוצאת דופן לאור זאת שאנחנו ליד הבית שעזבנו בו גרים אנשים חדשים. זה אכן מוזר להן אבל אנחנו מדברים הרבה על הבית החדש, והתחלנו לתכנן איך יראו החדרים שלהן ואנחנו דואגים לתעסוקה כל הזמן ונראה לי שזה עובר בצורה סבירה. הקטנה, עם זאת, מאד מבולבלת. הסברנו לה שעכשיו מכינים לנו את הבית החדש ועד שהוא יהיה מוכן אנחנו גרים בבית של השכנים. כל עוד אנחנו כאן או בחוץ זה איכשהו בסדר אבל ברגע שמגיעים הביתה היא נכנסת לבכי ומצוקה נוראיים ובוכה שהיא רוצה הביתה ולא לבית של השכנים.
אני תוהה אם זו לא טעות נוראית להיות כאן ואם אנחנו צריכים לחשוב על אלטרניטבה - יש בית נוסף של חברים שמתפנה לשבוע ונוכל לעבור אליו שלא נמצא ליד הבית הקודם שלנו אבל אני לא יודעת אם מעבר נוסף, לאחר שכבר הבטחנו שאחרי הבית הזה עוברים לבית החדש, אם זה יהיה חכם או בעייתי שוב.
אשמח לשמוע את דעתכם על המצב.
תודה

שלום. יש לי שאלה:
בני בן 9. בשבוע אחרון הוא כל הזמן אומר שיש לו סיעוטים, הוא כל הזמן בוכה. לא מוכן לישון לבד. יש לו גם ירידה מסויימת בתאבון. הוא לא מוכן לעזוב אותי, אם אני במקלחת הוא מחכה מאחרי הדלת. לאן שאני אולכת הוא בא אחרי.
אני ממש מודעגת. גם לא יודעת מה היא ההתנעגות הנכונה: הוא מדבר על זה אבל יש הרגשה שהדיבורים עוד יותר מכניסים אותו עמוק בתוך זה.
כשאני אמרתי לו שמספיק לדבר על זה הור אומר שאני לא אוהבת אותו, ולא מתעניינת בחיים שלו.
מה לעשות?????????

שלום,
אני גרושה 6 שנים ויש לי ילדה בת 9, במהלך השש שנים האחרונות הגרוש שלי היה אבא למופת עמד בהסדרי ראיה ואף ביקש לראות את הילדה מעבר לימים שיכל, אני תמיד הבעתי גמישות ואיפשרתי לו לראות את הילדה מעבר להסדרי הראיה. במהלך השש שנים של הגרושין לגרוש לי היו 2 מערכות יחסים רציניות ופירגנתי לו עד שלפתע הכיר בחורה שלישית אשר הפכה לנו את החיים לחלוטין. הגרוש שלי בקושי רואה את הבת שלי והתרחק בצורה מכוערת. הוא משקר לי ולביתי כל הזמן, הבת שלי מרגישה את השינוי ושיתפה את אבא שלה ואמרה לו שהוא השתנה וקשה לה עם זה, גם אני ניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו שביתו נפגעת ממנו אבל הוא אטום לגמרי ולא מוכן להקשיב לאף אחד. הבת שלי ואני לוקחות מאוד קשה את השינוי ואני מאוד דואגת לביתי שלא תפגע מהמצב החדש שנוצר.
איך מסבירים לילדה בת 9 את המצב החדש בלי שתפגע??
מה אומרים במצב כזה מורכב??

אודה לתשובתך,
טל

אני צריכה שתאירי את עיני כי כנראה אני מפספסת משהו...
הבת המדהימה שלי בת 3.5, ילדה טובה, מחונכת, אהובה ומה לא
אנחנו מנהלים סדר יום קבוע, בערב היא רואה רבע שעה טלויזיה לפני המקלחת, נכנסת להתקלח, סיפור, שיר ולמיטה, נרדמת לבד וישנה את כל הלילה במיטתה.
לאחרונה, המקלחת נעשית ממש לא נעימה, היא לא רוצה להיכנס, הכל בדווקא, כל דבר לוקח המון זמן, מורחת את הזמן וכו'... אח"כ מאוד קשה לה להרדם, ממציאה תירוצים לקום, בוכה, צועקת, רוצה שנביא לה דברים.
אני אציין שלפני חצי שנה נולה לה אחות, היא מקבלת אותה מקסים ואנחנו שומרים על השגרה, על זמן אישי, חיזוקים גם מאז הלידה. אנחנו משכיבים את התינוקת קודם כדי שזמן הסיפור והשיר ישארו שלה. כמובן שהבכי מעיר את אחותה. הסברנו לה שבחדר היא צריכה ללחוש מתוך התחשבות.
התגובה שלנו עניינית, לא מגיבים לבכי, אם הקטנה בוכה מרדימים על הידיים, אם קמה אנחנו מחזירים למיטה ללא מלל.
ההשכבות הפכו ממש למתישות, לוקחות המון זמן וכוחות, מה לעשות ?

אני בן 10.5 ואין לי הרבה חברים. אני די מנודה וילדים מהמושב שאני גר בו עושים לי רק רע בחיים ולפעמים תחושה של רצון למות! הם קוראים לי בשמות מקללים ומעצבנים. לפעמים יש לי תחושה שאני רוצה להרביץ להם אבל אני מיתאפק. אני בעיקר רוצה לדעת מה עושים עם זה, אם יש דרך איך להיות מקובל או שזה "גורל" ואי אפשר לשנות את זה ולדעתי זה דרך התנהגות ובעיקר לחצים חברתיים אחד רב איתי אז החבר הכי טוב שלו רב איתי גם וככה עד שזה מגיע למצבים כאלה. אם יש דרך אשמח ללמוד אותה ולדעת מה הטעות/טעויות שלי בישביל שאוכל לתקן בזמן ושזה לא יהיה מאוחר מידי וזה יישאר ככה! תודה מראש על העזרה ואני יודע שחברים זה לכל החיים אז חשוב לי לתקן את הטעות הזאת בזמן.

בני השלישי במספר חווה המון התקפי עצבים. בתחילה זה בא לידי ביטוי בצעקות חזקות ובשכיבה על הרצפה, לאחר שיחות איתו על תגובותיו למצבים אלו וענישה של ישיבה בחדר וכו' הילד "מיתן" את תגובותיו ע"י דחיפות, פזילה בעיניו בכדי להראות כי הוא כועס אך הוא לא צועק, במידה ונענש אומר משפטים הזויים כמו:" אני אהרוג את עצמי", "אני ילד רע", " אני אהיה בכלא ואני לא אוכל ולא אשתה...", "אני אהרוס את כל הבית..." (אף פעם לא אמרנו לו משפטים אלה או איומים כאלה, איני יודעת מאיפוא הרעיונות הללו)
אני ילדתי בת לפני 8 חודשים, האם דרישת תשומת לב מגיעה לרמות כאלה?
עוד נתון הילד קשור לאביו מאוד ובעלי מרעיף עליו אהבה מעל ומעבר.
איני יודעת איך להגיב האם בהתעלמות, בתשומת לב יתרה, ללמד אותו איך להירגע?! , הילד יעלה בעוד שנה לכיתה א' וזהו דבר שלדעתי ייפגע בהתקדמותו הן הלימודית וכמובן ההתנהגותית?
אנא תגובתכם.

אני מגדלת את ביתי התינוקת בת השנה וחצי ובסופי שבוע אביה מגיע הביתה. בזמן האחרון כשלא נעים לה (כשהוא מנסה להרדים אותה/ לרחוץ אותה) היא קוראת לי בטון מתבכיין. (יש לציין שגם איתי היא מתנגדת בזמן המקלחת או לפני השינה). אני בדר"כ נענית לקריאתה ונכנסת לחדר אך אביה מתנגד וטוען שאני מפריעה, הורסת לו את הקשר אתה, את הניסיון להשתלט/ לטפל בה בעצמו. בדר"כ כשאני נכנסת אני לא סותרת את מעשיו אלא רק באה להראות נוכחות (כי היא קראה לי ואני לא רוצה שתחווה התעלמות/ נטישה). בכל אופן הוא מבקש שלא אעשה זאת ולי מאוד קשה לשמוע את ביתי בוכה וקוראת לי ולא להגיע. מה את מציעה? מה נכון לעשות? תודה..

בתי בת השנתיים ותשע נוטה לעיתים קרובות להתפרע, להשתולל ולבכות כאשר היא רוצה משהו (גם אם מדובר במשהו שגרתי שקרוב לודאי תשיג). למשל:היא רוצה שיעזרו לה לחלוץ סנדלים או ללבוש לגן שמלה, היא בוכה,מתפרעת ומשתוללת, למרות שהסברתי לה המון פעמים שאם היתנ מלכתחילה מבקשת יפה, היתה מקבלת את מה שהיא רוצה.כשהיא רואה טלויזיה והתוכנית שראתה מסתיימת,שוב אותה התנהגות- משהו בסגנון של התקף זעם.יש לציין שזה קורה רק בבית.בגן, אצל חברים ואצל סבתא וסבא היא ילדה מדהימה,כולם משבחים אותה, גם אם היא נמצאת עם ההורים.ברגע שהיא בבית רק עם ההורים, ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה.יש לציין שלפני 4 חודשים נולד לה אח,אבל התופעה הזו קיימת עוד הרבה קודם (עוד לפני גיל שנתיים).כשנופל לה צעצוע היא חוטפת התקף זעם במקום פשוט להרים אותו. מה לעשות?

שלום.
העיניין הוא כזה...בילדותי הוריי התעללו בי ופגעו בי מאוד,נפשית בעיקר (השפלות,קללות וכ'ו).הם גם מאוד הזניחו ולא תפקדו כהורים (הגיע ממש למצב של רעב פיזי,לפעמים).
אני היום בת 22 .ויש לי כל מיני בעיות....בדימוי העצמי,בלתת אמון...בלרצות בכלל קשר עם אנשים.כל המערכ' יחסים הזוגיות שלי,למשל,היו קטסטרופליות..וגם אלימות,באיזשהו אופן.
כלפיי חוץ אני כמובן משתדלת לתפקד על הצד הטוב ביותר .וגם להיות אדם טוב ונעים. אבל כל החמימות שאני מקרינה...מזויפת.מבפנים אני מרגישה הרבה ריק.מרגישה חסרת ערך.
הייתי רוצה לאהוב ולהיות נאהבת...אבל מרגישה שאני לא ראויה לכך.
אני יודעת שהמערכ' יחסים הבאה שלי ודאי תסתיים בדיוק כמו הקודמות-אני אשאר עם ריק גדול,עם תחושה שניצילו אותי ואת הרצון הטוב שלי לתת מעצמי.
יחסי האנוש שלי טובים,ובעבר היו לי חברים קרובים...היום אין לי כ"כ ,פשוט כי לא משנה איזו הצגה אני עושה (שטוב לי ושאני כמו כולם),מבפנים אני מרגישה שאין לי דבר שמשותף ביני לבין האנשים האלה,אני מרגישה סתם מזויפת....
אמ,תמיד אומרים לי שאני מקשיבה טוב.פעם הייתי ה"פסיכולוגית" של כל מי שהכיר אותי,בערך. אמרו לי כל הזמן שאני נורא נחמדה ועדינה וכ'ו....אבל בסופו של דבר הבנתי שאין סיכוי שאחרים ינהגו גם הם בכ"כ הרבה סבלנות כלפיי אדם אחר,והם סתם מנצלים אותי. (ואכן...תמיד כשהייתי צריכה עזרה או אוזן קשבת אף אחד לא היה שם).
בקיצור,אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
(ואל תשלחו אותי לטיפול,כי אני לא באמת מסוגלת לתת אמון ככה).
אני מוצאת את עצמי לילות שלמים (כמו הלילה) רק בוכה ונזכרת בהתעללויות שעברתי כשהייתי קטנה ולא מצליחה להירדם.וקמה לעוד בוקר של חיוכים מזויפים...
הייתי רוצה להאמין שהעתיד יכול להיות אחרת-שתהיה לי זוגיות טובה ובריאה,שאני אוכל להיות אני ולהתקבל באהבה (ולא ברחמים),שאני אפסיק לשפוט את עצמי כל הזמן ולהרגיש אשמה,שאני אפסיק להשתמש בסקס כדיי לקבל תשומת לב,שאני אפסיק להשתדל להיות הכי טובה בהכל כי אחרת אני לא שווה,שאני אפסיק לנסות לפצות את עצמי בבגדים,שאני אפסיק לקלל את עצמי כל הזמן בראש,שאני אפסיק לבכות כמעט כל לילה....(אוף...אני שוב בוכה).....שאני אפסיק להיות כ"כ מזוייפת!!!!!אוף!!!!!!!!!!

וואי איך חפרתי...
טוב,אז יש אולי איזשהן עצות לגביי מה אני יכולה לשנות בגישה שלי?

בוקר מקסים לכם.

שלום, בני בן 9 אינו יודע איך להתנהג בחברת ילדים בני גילו ומעלה, לשחק,לתקשר בגלל שהוא לא יודע איך להתנהג איתם הוא פשוט מציק להם או מנסה להיות "ליצן הכיתה"
מה אני יכולה לעשות?כיצד להתנהג איתו?