פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

כאשר הילדה ישנה אצל האב לדעתי היא ישנה איתו במיטה, ושהיא חוזרת היא תמיד רוצה לישון גם במיטה איתי .. אני לא שואלת את הגרוש שלי איפה היא ישנה.. אבל ני מאמינה שהוא שם אותה לישון איתו כי הוא התגעגע אלייה ורוצה גם את הקירבה איתה. איך אני יכולה לשאול אותו ולהסביר לו שעדיף שהיא תישן במיטה שלה ,

שלום יולי,
בדיוק כמו שניסתחת את זה כאן. תבררי איתו אם אכן זה כך ותגידי לו שאת מבינה שהוא מאוד מתגעגע אליה, אבל זה לא בריא עבורה, כי היא מקבלת מסר מזה שהיא כאילו שוות ערך לבת זוג או אדם מבוגר, בעוד שהיא ילדה וחלק משמירת גבולות בבית זה שילדים והורים ישנים לחוד.

שלום יולי,
את לא אמורה להיעלב מזה, זה לא אורמ שלא כיף לה אצלך, יכול להיות שעצם המעבר קשה לה, אין סיבה שתיעלבי מזה ברמה האישית, זה נומרלי לגמרי.

שלום אסנת,
אני מפנה אותך לעמודת שאלות נפוצות לשתובה העוסקת בעניין.

שלחתי את השאלה לאחר שקראתי את העמוד שהפנית אליו והוא לא נתן לי תשובה מספקת. אולי בגלל שאנחנו מתנהגים כמו שמומלץ שם ובכל זאת אין התקדמות. אך בעיקר מפני שהקושי מפריע לבת שלי בצורה מאוד משמעותית. היא נהיית לחוצה, רוצה לשבת בסיר כל היום ומתאכזבת נורא כשהיא לא מצליחה למרות שאנחנו מאוד מפרגנים לה על הניסיונות שלה. האם יש דרך להסביר לה מה היא צריכה לעשות באופן פיזי כי היא פשוט לא מצליחה (אולי בגלל הלחץ היא מכווצת את השרירים או משהו כזה)..
תודה

שלום אסנת,
יכול להיות שלבת שלכם יש חרדת אסלה. כדאי לנסות לאפשר לה לשבת בהתחלה עם הטיטול על האסלה, ועלשות בטיטול, ואחר כך לשבת איתו כשהוא קצת פתוח, ואחרי זה כשהוא יותר פתוח, פתוח לגמרי, ורק אז בלי טיטול בכלל.
חרדת אסלה פירושה בדרך כלל שהילד מרגיש כאילו כשהקקי נופל ממנו לאלסלה זה סוג של התפרקות של משהו מהגוף, וזה נורא מפחיד. לכן בטיטול היא כן עושה כי אז אין את החוויה הזו של ההיפרדות של הקקי מהגוף.

שלום רינה,
אין כאן עניין של נורמלי או לא נורמלי, זה לגמרי טבעי שילדים כועסים לעיתים על ההורים שלהם ומבטאים שנאה, זה לא בהכרח אומר משהו חריג. יש רגעים שהוא מאוד ואהב אותך ויש רגעים שאת ממש מעצבנת אותו, הוא עוד ילד קטן, וזו הדרך שלו לבטא כעס. כדי לדעת אם יש בעיה חשוב לשים לב האם יש קשיים נוספים בהתנהגות בגן ובבית.

שלום אולגה,
לא מאוחר מדי להחזיר לו את המוצץ. זה גיל הרבה יותר מדי מוקדם לגמול ממוצץ וזו גם לא הדרך לעשות את זה. מה זה קשור לגן? לא נראה שיש בעיה שילד בן שנה וחצי ואפילו שנתיים יגיע לגן כשהוא לא גמול ממוצץ.

שלום בת אל,
ילד שאומר "די" הוא לא ילד שמתחצף. מותר לילד לרצות אחרת מכם. כאשר אתם אומרים לו לעשות "טובה" אתם בעצם מעבירים לו מסר שאתם לא מוכנים לשאת תוקפנות, ואין מקום לתוקפנות. זהו מסר לא טוב, כיוון שבכולנו יש תוקפנות, תוקפנות היא דבר בריא וחשוב להתפתחות, בלי תוקפנות אין הישגיות, אין תחרויתיות, אין סקנות ואין יכולת הישרדות. יש בדל בין תוקפנות לאלימות. כשאנחנו לא מכילים תוקפנות בצורה נכונה היא עלולה להפוך לאלימות. חשוב שבמסרים שלכם לתוקפנות שלו לא תנסו להעלים אותה ולהפוך אותה ל"טובה" אלא שתתנו לו כלים לבטא אותה בצורה בונה. אם הוא אומר "די" יש לתת הכרה לזה שהרצון שלו כרגע לא משתלב עם הרצון שלכם. הכרה זה לא אורמ שתסכימו למה שהוא רוצה, אבל כן תתנו לגיטמציה לכך שלא בא לא. אתם לא יכולים להכריח אותו לרצות מה שאתם רוצים, זו מחיקה של האישיות שלו, ולמה בעצם? אתם יכולים להגיד למשל: "לא בא לך עכשיו, זה מעצבן אותך!" ולהתיחחס לזה בהומור, להציע לו לכעוס על הכרית, להרביץת לה, להרביץ לכרית יחד איתכם, ואם זה משהו חשוב לכם, לבצע אותו בכל זאת, למרות שהו אאורמ די, למרות שהוא לא מרוצה וגם אם הו איכעס ויבכה. כל זה לא נורא כל עוד אתם לא מחקים את הזכות שללו להתנגד. ילד שמתגד להוריו זה לא ילד שיש בעיה בסמכות ההורית במשפחתו בהכרח. אם תתנו להכרה לאיישות שלו, לתוקפנות שלו ולהתנגדות שלו, יכול להיות שהוא לא יצטרך להרביץ לכם. קחו בחשבון שילדים רבים בגיל הזה מרביצים כיוון שהם עדיין לא יודעים לבטא מילולית את רצונם, וזה לא נובע מחוצפה אלא מתסכול. את המכות יש להפסיק פיזית ולהציע לו מילים לתאר את מה שהוא מרגיש במקום מכות.

שלום סיוון,
לא ניתןם לשעת בוודאות למה זה קשור, כיוון שהיא לא מדברת. יכול להיות שזה קשור לתאונה וגם יכול להיות שזה קשור לזה שהיא מרגישה את הדאגה שלך ומגיבה אליה. ולכן, לא בטוח שזה טוב שאתם מאפשרים לה לשיון איתכם בלילה, יכול להיות שזה מרגעי אותה בטווח הקצר אבל בטווח הארוך זה משבש את הסדר וגביר את החרדה שלה. לא ניתן כרגע לעשות הרבה מלבד להשתדל לדאוג פחות, (הדאגה לא עוזרת והיא מרגישה את החרדה שלכם כחולשה וזה מגביר את החרדה שלה)ולא להפר את הגבולות מתוך מחשבה שזה מה שיעזור לחרדה שלה. כדאי לנסות לחזור לשיגרה בהקדם, עם סבלנות כמובן.

שלום מוריה,
התפתחות זה לא רק השיגים שכליים. להתפתחות חשובה גם תחושת ביטחון, יכולת חברתית, יציבות וגם התפתחות ריגשית היא התפתחות. ילד שאמור להפנות את המשאבים שלו להסתגלות, זה גם יבוא על חשבון ההתפתחות. שום הפסד לא ייגרם לביתך לאורך זמן מעוד שנה במקום שנעים לה בו. להיפך. אני בעד להשאיר.

שלום יעל,
זה לא נורא בעיני שילד בגיל הזה עוד עם מוצץ. גמילה, רצוי שתעשה באופן הדרגתי. ולא בבת אחת. כנראה שזה לא היה מספיק הדרגתי בשבילה. זה בסדר גמור אם בשנת צהריים היא עדיין תהיה עם מוצץ.

השאלה היא איך אפשר לעשות זאת בהדרגה אם היא ישנה עם מוצץ בלילה ובשנת צהריים? היכן תהיה ההדרגה? והאם זה אומר שכדאי לתת לה מוצץ היום לפני השינה כשהיא תבקש, אחרי ששלושה ימים היא בלי מוצץ?

שלום יעל,
ההדרגה היא בזה שבשינה מותר לה להיות עם מוצץ ובמשך היום פחות או בכלל לא, והיא תוותר על זה מתי שהיא תהיה מוכנה. במקביל אפשר לנסות להרגיל אותה לטקסי מעבר וחפצי מעבר אחרים במעבר לשינה, כמו לישון עם דובי, וכמובן טקס שינה, שכולל סיפור, שיר ערש, וכו'.

שלום לך,
לדעתי אין שום מניעה להשאיר לו את מוצץ בלילה. גמילה חדה היא לא דבר טוב בעיני. חשוב לשהורים תהיה סבלנות לקצב של הילד, אם הוא זקוק למוצץ סימן שהוא לא פיתח עדיין דרכים אחרות להרגע, ולקיחת המוצץ ממנו בצורה חדה לא תגרום לו לפתח אותן בין לילה. אפשר גם להציע לו חפץ מעבר נוסף, כמו דובי שיישן איתו בלילה. לשוחח איתו על הפחדים שלו בלילה, להקריא לו סיפור לפני השינה שעוסק בילדים שפוחדים בלילה ומתגברים וכו'.

אני מבינה את מה שאת אומרת אבל בסה"כ חלף יותר מחודש מאז שלקחנו את המוצץ, הוא כבר לא מזכיר אותו וחבל לדעתי לחזור אחרונית (ממילא קיבלנו המלצה מרופאת השיניים להפסיק בגיל 4 והוא כבר כמעט בן 4). מעבר לכך, אינני חושבת שההתעוררויות בלילה קשורות לפחדים שיש לו (הוא לא מתבטא מילולית ולא אומר שהוא פוחד). תחושתי היא שההתעוררויות שלו הן התנהוגתיות... אשמח לקבל עצה כיצד עלי לנהוג מהרגע שהוא מתעורר ומתחיל לצרוח..

שלום לך,
העובדה שנך לא מדווח על פחדים לא בהכרח מצביעה על זה שהם לא קיימים, משהו קשה לו שם, משהו חסר לו, את בעצמך שייכת את זה לעניין המוצץ,. לכן הצעתי לך להציע לו חפץ מעבר אחר שאולי יעזור לו להרגע במקום המוצץ. מטרת המוצץ היא להרגיע. להרגיע ממה? מזה שאני מרגיש לבד בעולם כשאימא לא לידי. זה בעצם סוג של פחד. במובן הזה, כדאי ללמד את הילד להפנים הרגעה ,כדי שלא יזקק למוצץ. להפנים הרגעה פירושו ללמוד מאימא לעושת דברים שמרגיעים, לקרוא לדברים במילים, לדעת את להסביר אותם לעצמי ולמצוא משהו שייצג את אימא כשאני בלילה לבד במקום המוצץ. את זה חפץ מעבר וסיפור לפני השינה אמורים לפתח.
כשהוא מתעורר במאצע הלילה, דווקא אז חשוב לא לשתף פעולה עם ההתנהגות, לגשת אליו, להשכיב אותו בחזרה, בקצרה ובענייניות, בלי לעושת מזה סיפור נורא גדול ובלי הרבה דיבורים, ולחזור למיטתכם.

שלום לך,
אכן קשה לך מאוד כרגע, גם המשבר עם בעלך וגם הקושי של הילדה מעציבים אותך. את צודקת. בודאי שזה משפיע עליה בגיל כזה, ואי אפשר לעשות שזה לא ישפיע עליה בכלל. אפשר לנסות להמעיט את ההשפעה, רצוי כמה שניתן שהמריבות לא יהיו בנוכחותה. ואם יש מריבה שתהיה התייסות גם אליה, לא לשכוח שהיא קיימת שם, וזה מבהיל אותה, ובכלל כדאי לנסות לטפל במצב הזה, אם בטיפול זוגי או בדרך אחרת.
בהצלחה.

שלום אירית,
בתך היא מספיק גדולה כדי לדבר איתה בצורה יחיסית ישירה על העניין. אפשר להגיד לה שתא מבינה שהתנועות האלה נעימות לה, וזה עושה לה נעים וזה בסדר גמור, אבל אלה דברים שעושים בפרטיות בחדר ולא ליד אנשים. אם בכל זאת היא לא מסוגלת להפסיק לעשות את זה או עושה זה ממש הרבה, כדאי לפנות לטיפול ולבדוק מה קורה וממה זה נובע.

תודה על המענה המהיר, השאלה האם מדובר בהתנהגות נורמטיבית בגיל הזה?

שלום אירית,
אוננות היא נורמטיבית בכל גיל, אפילו אצל תינוקות. זה תלוי כמובן במינון, ילד שרק מאונן כל היום וזה פוגע בפעילות שלו בתחומים אחרים, או שלא מסוגל למרות הסברים שמתאימים לגילו להפסיק לעשות אץ זה ליד אנשים זה מעורר סימני שאלה.

שלום לימור,
אולי כדאי פשוט להניח לה. היא כבר הבינה כי אמרת לה את זה המון פעמים. להגיד לה יותר זה לא יעיל. היא תעשה את מעצמה כשיתחיל להפריע לה כשמעירים לה בחוץ, או שלא. זה לא סוף העולם. אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשלוט על כל ההתנהגויות של הילדים שלנו כל הזמן. תפקידנו להראות להם את הדרך והם כבר יעשו עם זה מה שהם יעשו. כל עוד זו לא התנהגות מסוכנת, או מזיקה במיוחד, לא חייבים להפוך אותה למאבק.

יש מקום לחשוב שמדובר בקושי צוטורי או ברור מוטורי כלשהוא (אפילו חושי/תחושתי)?
אין לה בעיות אחרות מסוג זה למיטב ידיעתי /ראייתי

שלום לימור,
יכול להיות,אבל אז זה אמור לבוא לידי ביטוי בעוד דברים.

שאוכל לדעת אם אכן נמצאים ולא חיברתי אותם?
תודה

שלום לימור,
לצערי לא אוכל, זה לא התחום שלי, זה יותר קשור לריפוי בעיסוק, פשוט לא נראה לי הגיוני שאם יש קושי מוטורי הוא מתבטא רק בתחום אחד מאוד ספיציפי.

שלום לירון,
אני מבינה שאת מרגישה חסרת אונים. וזה לא קל. נשמע שאת בעצמך יודעת שאת לא פועלת נכון, אחרת לא היית שואלת. שום תגובה שיש בה השפלה של ילד לא יכולה להיות תגובה נכונה. דבר נוסף, כאשר ילד שיש לו אח קטן רוצה להתנהג כמו תינוק, הדבר האחרון שיעזור להגיד לו זה שהוא בוגר והוא לא תינוק. הוא יודע שהוא לא תינוק, ועל זה כל הצער והקנאה שלו כרגע.
ההתנהלות שלך צריכה להיות בשני מישורים. במישור המיידי כשהוא בוכה, מספיק להגיד לו פעם אחת בלבד שכשהוא בוכה את לא מבינה מה הוא אומר ומאותו רגע להתעלם. חושב להיות מאוד עקביים בזה ולא להישבר. אם תהיו עקביים עם הזמן הוא יפנים שההתנהגות הזו לא משרתת אותו ולא תהיה לו סיבה להמשיך אותה.
במישור הכללי והלא מיידי, חשוב להתייחס לקנאה שלו באחיו ולרצון שלו להיות תינוק, בדרך חיובית ומקבלת. להגיד לו שאת מבינה שגם לו בא לפעמים להיות תינוק, ומצד אחד הוא רוצה להיות גדול ומצד שני לפעמים בא לו להיות קטן. וזה בסדר לשחק לפעמים בתינוקי, להתפנק אצל אימא, וכו'. רצוי גם שתנו לו זמן איכות לבד, ללא אחיו ותזכו אותו בתשומת לב משלו בלי שיצטרך להתנהג כמו אחיו כדי לקבל אותה.

שלום גלי,
לא הבנתי מה זאת אומרת "מתנהגת ברעות".

שלום שרית,
כאשר הוא בוכה, יש להתעלם. רק התעלמות מכחידה התנהגויות שליליות, ולא שום הסבר. כל התייחסות שלכם להתנהגויות השליליות שלו רק מזכה אותו בתשומת לב, וזה לא משנה בכלל שאתם גם מעניקים במקביל תשומת לב חיובית, מבחינתו כל תשומת לב היא הכרחית, גם היא שלילית, ולכן ככל שתמעיטו בה, לא יהיה לו אינטרס להמשיך ולהתהנג התהגויות שמזכות אותו בה.
לגבי המכות לאחותו, גם כאן חשוב לא לעשות מז הטקס ולא עניין גדול. כשזה קורה צריך כמובן להגן על אחותו, ולהפסיק זאת פיזית אבל בזה לסיים את ההתייחסות, לא לנאום, לא להעניש, לא להסביר וגם לא לתת חיבוק ונשיקה. שום דבר. פשוט ממשיכים הלאה. הוא כבר יודע שלא מרביצים, כך שאין ערך כרגע להמשך ההסברים האלה, וגם אין חשש שאם לא תאמרו דבר הוא יחשוב שזה בסדר להרביץ. פשוט להמעיט בתשומת הלב שהוא מקבל סביב העניין הזה ככל הניתן.
בהצלחה.

ראשית תודה על התגובה המהירה.
אני מקווה שאכן אצליח להתעלם מהבכי מודה שיהיה לי קשה מאוד.
שאלה נוספת היא כיצד להגיב כשהוא עושה דברים שמסכנים אותו. למשל רץ לכביש ולא מקשיב כשמבקשים ממנו לעצור ואומרים שמסוכן או כשיוצא מברכת השחיה ורץ על הרצפה החלקה ונופל. פעם אחר פעם אנחנו מסבירים שאסור לרוץ ושיכול לקבל מכה חזקה בראש אבל זה רק מגביר את הנחישות שלו לרוץ ולבדוק את תגובתנו. מה נכון לעשות במקרים כאלה?

שלום שרית,
אותו הדבר כמו כשהוא מרביץ לאחותו. מפסייקם את פיזית ולא עושים עניין.